פרק קמ"ה הוא "תהילה לדוד" שאנו אומרים שלוש פעמים בכל יום, והוא בנוי על סדר האלפא ביתא. בחלק זה של השיעור אנו עומדים על הפסוקים שבהם עובר דוד המלך מתיאור כבודו ומלכותו של הקדוש ברוך הוא אל תיאור השגחתו הפרטית על כל ברואיו: מ"כבוד מלכותך יאמרו" ועד "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון".
כבוד מלכותך יאמרו - החסידים מפרסמים שמו בעולם
כְּבוֹד מַלְכוּתְךָ יֹאמֵרוּ וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ׃
האבן עזרא מקשר את הפסוק לפסוק הקודם: במה "חסידיך יברכוכה"? בכך שהם אומרים את כבוד מלכותך ומדברים את גבורתך. הם מלמדים את אלה שאינם יודעים את השם - מלמדים אותם את כבוד מלכותו ואת גבורתו, ובזה הם מקדשים שם שמים ומפיצים את שמו של הבורא יתברך בעולמו. כך ראינו אצל אברהם אבינו, איש מידת החסד: כל ימיו הלך ורומם ופאר את שמו של השם, והפיץ שמו בעולם. זוהי הבחינה של "חסידיך יברכוכה" - במה? בכך שאומרים כבוד מלכותך ומספרים גבורותיך.
הרד"ק מפרש אחרת: באותן הברכות שהם מברכים את השם, בהן עצמן הם מזכירים את כבוד מלכותו ואת גבורתו. במה הם מברכים את השם? בכך שהם זוכרים בברכתם שאתה מלך על הכל, אתה בורא הכל, ובגבורתך וביכולתך עשית את כל היצורים. זהו "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו" - תוכן הברכה שבה אותם חסידים מהללים ומשבחים את השם.
מלכות - חוקי הטבע הקבועים; גבורה - שידוד המערכות
המלבי"ם מבאר: "כבוד מלכותך יאמרו" - החסידים תמיד יאמרו את כבוד מלכותו יתברך, והיינו סיפור המעשים הקבועים שבהם השם מנהל את עולמו, כל פלאי הטבע שבתוך הטבע, ולא החריגים; ההנהגה הטבעית שייסד מראשית קדומים. ולמה זה נקרא "כבוד מלכותו"? מפני שכבודו של המלך הוא בכך שיש חוקים קבועים למלכות. כשרוצים לומר "רפובליקת בננות", הכוונה שכל אחד עושה מה שבא לו ואיך שבא לו, ומשנים את החוק כל הזמן לפי המצב הרגעי של כל אחד. לעומת זאת מלכות מתוקנת היא זו שיש למלך בה חוקים קבועים. וכך כבוד מלכותו של הקדוש ברוך הוא: החוקים הקבועים שקבע בעולמו - יש זריחה ויש שקיעה, יש חורף ויש קיץ, סתיו ואביב, גשם וכיוצא בזה.
"וגבורתך ידברו" - הגבורה, אומר המלבי"ם, היא מה שהשם עושה אותות ומופתים מעבר למערכת הטבע, מה שהקדוש ברוך הוא משדד את מערכות הטבע. בזה באה לידי ביטוי עוצמתו, שכביכול הוא מתגבר על אותה מערכת טבעית שהוא עצמו קבע.
אמירה קצרה, דיבור ארוך
מה ההבדל בין אמירה לדיבור? כבר עמדנו על כך כמה פעמים בשם המלבי"ם, וגם בשפה שלנו היום ההגדרה הזאת ניכרת: אמירה היא קצרה, דיבור הוא ארוך. "אמרת לו?" - אמרתי לו. מה אמרתי? "תפסיק". לעומת זאת: "דיברת איתו?" - כן, לקחתי אותו לשיחה, דיברתי איתו. דיבור הוא תמיד דיבור באריכות. לכן כאן, בגבורות השם - "ידברו", כי בהן יש להאריך ולפרסם. ואילו כבוד המלכות, הניסים שבתוך הטבע, הטבע הקבוע יום יום - הורגלנו אליו ואין מה להאריך בו, שהרי אנו רואים אותו בכל יום; די באמירה. במה אפוא יש לנו להאריך בדיבור? בניסים שהם הגבורות, שהם מעבר לטבע. וזו גם דרכם של החסידים להרבות בסיפורי אותות ומופתים, ומביאים על כך את הפסוק "האמנתי כי אדבר" - כשאני מדבר, ובדיוק לפי גדר הדיבור שהוא באריכות, אני מתחזק באמונה; על ידי סיפור אותות ומופתים מתחזקים באמונה.
שתי דרכים בעבודת השם
ידוע שהתפיסה הליטאית שונה. סיפרנו בעבר על בנו של החפץ חיים שנסע ברכבת, ונקלעה לשם עדת חסידים, וכל אחד סיפר על המופתים של הרבי שלו. אמרו לו: הרי אתה בנו של החפץ חיים, ושם ידוע שהמופתים היו מתגלגלים מתחת לשולחן - ספר לנו משהו מאבא, איזה מופת. אמר להם: אבא תמיד היה אומר, שיותר ממה שיש להתפעל מ"צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", יש להתפעל מ"הקדוש ברוך הוא גוזר וצדיק מקיים". מזה שכביכול כופפים את ריבונו של עולם - מזה צריך להתפעל? אלא יש להתפעל מכך שהקדוש ברוך הוא אמר, וקרוץ חומר התגבר על טבעיו ועל מידותיו ועשה רצון השם.
אלה הסיפורים הליטאיים: תמיד תראה בהם את דבקותו של הצדיק, את מידת הוותרנות שלו, את העבודה העצמית שלו. ואילו בסיפורי החסידים ירבו לספר על מופתים. איני בא לומר איזו דרך עדיפה ומהי הדרך הנכונה - אלה שתי דרכים, וכל דרך מתאימה לאנשים מסוג מסוים; אבל בוודאי צריך לדעת ששתיהן דרכים בעבודת השם, ושתיהן כשרות וראויות. הליטאים אומרים: "אותות ומופתים באדמת בני חם" - אצל בני חם ספר אותות ומופתים, הם מתפעלים מזה; אנחנו איננו מתפעלים מאותות ומופתים. שהרי צריך לדעת שלפעמים יש אפשרות, כלשון הרמב"ם, של אות ומופת שנעשה בלט ובכישוף, ומזה ודאי אין מה להתפעל - אף שכשמדברים על צדיקים בוודאי אין זה כך.
להודיע לבני האדם - ולפי מידת השגתם
לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ׃
הרד"ק מסביר: כשם שהחסידים שעליהם דיברנו בשני הפסוקים הקודמים מברכים ומודים בינם לבין עצמם, כך עליהם גם להודיע לבני האדם שלא ידעו ולא הכירו את גבורותיו ואת כבוד הדר מלכותו. זה עניינו של הפסוק - ההודעה לאחרים. וכדברי האבן עזרא בפסוק הקודם: "כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו" - למי אומרים ומדברים? להודיע זאת לבני האדם, כדי שיכירו בכבוד מלכותו.
המלבי"ם מעמיד את שני הפסוקים זה כנגד זה: "כבוד מלכותך יאמרו" - כדי "להודיע לבני האדם... וכבוד הדר מלכותו"; "וגבורתך ידברו" - כדי "להודיע לבני האדם גבורותיו". כל משפט בפסוק השני הוא המשכו של משפט מקביל בפסוק הראשון.
אלא שכאן מדגיש המלבי"ם נקודה יסודית: מה שהם אומרים אינו מצד שיש יכולת ביד האדם לספר את גבורת השם ותהילתו כפי שהן. "מי ימלל גבורות השם" - אין לנו כוח לספר אותן. אין אנו יכולים להשיג ממלכותו ולא מגבורתו שום דבר, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אין לנו אפילו התחלה של השגה בעצמותו יתברך. ומה כן? "להודיע לבני האדם גבורותיו" - את הגבורות כפי שאנחנו משיגים אותן, כפי מה שראינו.
כבר אמרנו משל לכך: שני אנשים מבקרים בתערוכת רכב. תשאל את הילד מה ראה, יאמר לך: הרכב מבריק, הצבע נהדר, הצמיגים מבהיקים. תשאל את המומחה, יאמר לך: מנוע בעל עשרים וארבעה שסתומים, כך וכך סל"ד וכן הלאה. כל אחד מביע את מבטו לפי מומחיותו והבנתו. המבין יותר יודע שבאו להראות כאן דברים הרבה מעבר; והשטחי - מה ראה? רכב מבריק, צבע יפה, צמיגים זוהרים. ככל שהאדם מעמיק יותר, הוא רואה את הדברים בפנימיותם, מבין את מה שנאמר מתחת למילים. כך גם כאן: ככל שהאדם מעמיק יותר, כך ישיג יותר בגבורות השם. ואנו מספרים את גבורות השם לפי מה שאדם יכול להשיג, ומי שמעמיק יותר ישיגן ברמה גבוהה יותר; אבל להשיג אותן בעצמותן, איך הן אצלו יתברך לפי יכולותיו וכוחותיו הבלתי מוגבלים - מי יוכל? לכן אנו אומרים רק כפי השגת בני אדם בגבורותיו: מה שהשם משדד את הטבע, שהקדוש ברוך הוא קורע את ים סוף - את זה אנו רואים; אבל מה הן עוצמותיו וגבורותיו באמת, אין לנו השגה. ו"כבוד הדר מלכותו" הוא מערכת הטבע, מה שהקדוש ברוך הוא קבע כמציאות קבועה, "זה חילו הגדול שימלוך עליהם" - בבריאת העולם נקרא השם בשם מלך. אבל מצד עצמו אי אפשר לתאר אותו, לא בהנהגת עולמו לפי הטבע ולא בגבורותיו.
מלכות וממשלה - טבע ונס
מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כׇּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכׇל דּוֹר וָדֹר׃
מיד ממשיך דוד ואומר: איני יכול לתאר אותך גם מצד הנהגת הטבע שהיא מלכותו. הרי המלכות שלך היא על עולמות אין מספר, ובכל העולמות האלה ייסדת את מלכותך - ואם אפילו את ריבוי העולמות איני יכול להשיג, על אחת כמה וכמה את מלכותך בהם. לכן אין לנו מה לדבר ולספר במלכות השם כפי מציאותה האמיתית.
עוד מבאר המלבי"ם את ההבדל שבין מלכות לממשלה: המלוכה היא ברצון העם, והממשלה היא בכוח. להשם יש מלוכה בעם ישראל, "ומושל בגויים" - בגויים הקדוש ברוך הוא מושל בכוח, ואילו בישראל זו מלוכה, שאנו מקבלים אותו למלך עלינו. וכך כאן: "מלכותך מלכות כל עולמים" - זו ההנהגה הטבעית שיש יום יום; ואילו ההנהגה הניסית, גבורות השם שבהן הקדוש ברוך הוא משדד את מערכות הטבע, היא "ממשלתך", שכביכול השם מראה שליטה וממשלה על מערכת הטבע. ושים לב: זה לא בכל יום, אלא "בכל דור ודור". איני יכול לומר שבכל יום ויום יש ניסים של שידוד מערכות הטבע - אין אנו רואים זאת בכל יום; אבל בכל דור ודור הדבר מתחדש לפי הדור. ומי יוכל לספר את כל זה? לכן אין לנו לומר אלא לפי השגתנו, שהרי לומר את הדברים כפי אמיתתם - מי מאיתנו יכול להשיגם.
הרד"ק מסביר ש"מלכותך מלכות כל עולמים" בא לומר שאין מלכותך כמלכות בשר ודם. מלכות בשר ודם נפסקת בסופו של דבר: או בחייו, שעושים איזו הפיכה, או במותו, שאחריו ודאי יש כבר מלך אחר. אבל מלכותו של השם היא "מלכות כל עולמים", כלומר כל הזמנים, מלכות תמידית ונצחית שאינה נפסקת.
סומך ה' לכל הנופלים - במקום גדולתו שם ענוותנותו
סוֹמֵךְ יְהֹוָה לְכׇל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכׇל הַכְּפוּפִים׃
האבן עזרא מעיר: יש מלך שזה ישפיל וזה ירים, זה יסמוך וזה ייפול, שכן אינו יכול לסמוך ולהרים את הכל - כמה יכול מלך להרים? לכמה יוכל להעניק ולתת? סוף סוף הוא מוגבל. אבל השם סומך לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים, מה שמלך רגיל ודאי אין בכוחו לעשות. הרד"ק מבאר ש"הנופלים" ו"הכפופים" הם העניים המרודים, והשם ברחמיו סומך אותם וזוקף אותם, כמו שכתוב "מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים".
האלשיך הקדוש הולך לפי המפרשים שהפסוקים כאן מדברים בעניין הגלות: הקדוש ברוך הוא נתן מציאות שגויים מרקדים בהיכלו, ולמה? כדי שמתוך כך "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים". שכן המציאות היא ש"האלוקים יבקש את נרדף", והקדוש ברוך הוא מרים ומסייע דווקא לאביון ולעני. הביא הקדוש ברוך הוא מצב של עניות, כדי שדווקא מתוכו תהיה ההתרוממות וההתעלות שלנו.
ומוסיף האלשיך: ראה שהדברים מתאימים למה שאומר רש"י, שחסרה האות נ' מן האלפא ביתא שבפרק - עברנו מ"מלכותך" ל"סומך", ואין לנו אות נ', מפני ש"נפלה לא תוסיף קום". לכן במקומה נאמר בס': "סומך ה' לכל הנופלים" - כנגד אותה נפילה, הקדוש ברוך הוא סומך אותנו שלא תהיה אותה נפילה. הרי שהדברים מדברים בעניין הגלות, שהקדוש ברוך הוא הביא מציאות שבה אנו בגדר נופלים, על מנת שיסמוך אותנו ושבזה תהיה התרוממותנו.
ועל זה מביא את דברי הזוהר על "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל": חס ושלום שהכוונה לנפילה שאין לה תקומה! אלא כך יש לקרוא: לא תוסיף לקום מעצמה. ואיך תקום? "סומך ה' לכל הנופלים" - את נפילתה השם יסמוך, לא היא מצד עצמה אלא הקדוש ברוך הוא בלבד הוא הסומך בידה. ולכן השמיט את האות נ', שלא ישתמע מזה נפילה נצחית, וכתב במקומה ס', לומר לך שהסמיכה תהיה רק ממנו ומכוחו.
המלבי"ם אומר: "סומך ה' לכל הנופלים" - במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו. הרי זה עתה אמרנו "מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור", מלכות בלא גבול ובלא קץ - ושם במקום הגדולה תראה את הענווה, שהשגחתו של הקדוש ברוך הוא היא על השפלים והנדכאים. "סומך לכל הנופלים" - אותם שנפלו ממעלתם על ידי המערכה, על ידי רוע מזלם, השם סומכם ומשנה את מזלם לטובה. "וזוקף לכל הכפופים" - הענווים שכופפים את עצמם, השם יזקפם שילכו בקומה זקופה, "וינטלם וינשאם כל ימי עולם". וזה היפך מלך בשר ודם: ככל שמלך בשר ודם מתרומם יותר, הוא משגיח פחות בשפלים ומתעניין פחות באזרח הפשוט; ואילו הקדוש ברוך הוא מושל על עולמות אין קץ, ועם כל זה סומך לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים.
עיני כל אליך ישברו
עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אׇכְלָם בְּעִתּוֹ׃
אומר האבן עזרא: אנשי מדינות המלך הם המפרנסים את המלך. לכאורה נראה שהמלך מפרנס את העם, אבל למעשה ההפך: מי שמחזיק את המלך ואת המלוכה הם המיסים, הוא העם. השם לבדו הוא המלך המפרנס את כולם.
הרד"ק מבאר "אליך ישברו" מלשון "שברתי לישועתך ה'" - כל נבראי מטה תקוותם וסברם על הקדוש ברוך הוא, והם מצפים שאתה תיתן להם את מאכלם: יש אוכל עשב, יש אוכל זרע, ויש אוכל בעלי חיים כמותו, וכולם עיניהם תלויות אליך ומקווים לך. ואתה נותן להם את אכלם בעתו - אמנם על ידי השתלשלות הסיבות, כלומר שאין הקדוש ברוך הוא מאכיל בידו ממש, אלא יוצר מצב שיצמח עץ, ומן העץ יצמחו פירות וכן הלאה.
ולמה נאמר "בעתו" ולא "בעיתם"? מבאר הרד"ק: כל מין ומין יש לו עת ידועה שבה יזדמן לו מאכלו. "בעתו" בא אפוא להגדיל את ההשגחה, שהקדוש ברוך הוא דואג לכל אחד ואחד בעת הפרטית שלו. ואם תשאל: מה שייך "ישברו" אצל בעלי חיים, והרי אין בהם דעת? אומר הרד"ק: לפי טבעם הם מסברים ומצפים אל חוקם הנתון להם, אל המזונות שקבע להם הקדוש ברוך הוא, ואנחנו היודעים - יודעים אל מי הם מסברים ואל מי תקוותם. כלומר, אף אם הכלב אינו יודע באמת שהוא מצפה למזון מאת ריבונו של עולם, אנחנו יודעים שמזונותיהם של כל בעלי החיים ושל הבריאה כולה תלויים בו יתברך, ואתה הוא הנותן ומכין להם את אכלם בעתו, מביצי כינים ועד קרני ראמים.
תולה עיניו בו - ולא באוכלו
האלשיך הקדוש מיישב בפסוק זה קושי שהיה לו בפסוק הקודם: כיצד אפשר לומר "סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים", והרי נגד עינינו כמה נופלים, עניים ומרודים, מחזרים על הפתחים לאכול לחם ולא לשובע? על כך אומר הפסוק: "עיני כל אליך ישברו" - אילו היתה כל תקוות האדם על בוראו, היה הקדוש ברוך הוא סומכו כראוי. בעייתו של האדם היא שהוא תולה תקוותו באוכלו, במעשה ידיו, בטרחתו ובפרנסתו, ולא בקדוש ברוך הוא ובעבודתו. אבל כאשר "עיני כל אליך ישברו", שאין עיניהם אלא אליך והם דבוקים בך ואינם סומכים על אוכלם - כשהם יעשו את שלהם, אתה תעשה את שלך: "ואתה נותן להם את אכלם בעתו".
וזה כמו שאומרים חז"ל על "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי": למה נזכרו גם נפש וגם בשר? אלא כאשר נפשי צמאה אליך, לא רק נפשי צמאה אלא גם בשרי כמה לך ודבק בך. הנפש באופן טבעי צמאה להשם יתברך, אבל כאן גם הבשר צמא רק לך ומבקש רק אותך. והיכן? "בארץ ציה ועיף בלי מים" - הוא מניח את צימאונו ואת עייפותו, ואינו דואג לצרכיו הגופניים, אלא כמה רק להשם יתברך, מניח את צרת צימאון המים וצמא להידבק בו יתברך. ואז הקדוש ברוך הוא כבר דואג לו לכל מה שהוא צריך. אם תתלונן ותבוא כל הזמן בטרוניה, ותסמוך על המציאות הגשמית - אין מובטח לך כלום; אבל אם תבטח בהשם יתברך ותניח את הצמא הגשמי, תראה שהשם ירווה אותך וייתן לך מעל ומעבר. ומה שהם משברים להיות אליך ולהידבק בך - את זה אתה נותן להם בריבוי, וזהו הפסוק הבא: "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". הצדיק נקרא חי, והקדוש ברוך הוא משביע אותו כפי מה שרצה להידבק בו יתברך.
אכלם בעתו לעומת פתיחת היד
פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכׇל חַי רָצוֹן׃
המלבי"ם מבאר שכאן בא דוד לפרט את השגחת השם, המתפשטת לכלכל את כל הברואים: הם אליך ישברו, ואתה נותן להם את האוכל בעתו, בזמן האוכל. ומעמידנו המלבי"ם על שינוי מעניין: בפרק ק"ד נאמר "תתן להם ילקוטון תפתח ידך ישבעון טוב". לפעמים הקדוש ברוך הוא משפיע בצמצום - "תתן להם ילקוטון", בקושי, כדי ללקט מעט; ולפעמים "תפתח ידך ישבעון טוב", שהשם פותח ונותן בהרווחה גדולה ובשביעה יתרה. כך גם כאן: מצד אחד "ואתה נותן להם את אכלם בעתו" - "אכלם" בדיוק כפי הצורך, בצמצום, וגם זה רק בעת האוכל, כפי ההכרחי לזמן אכילתו. ומן הצד השני "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון" - נתינה ברווח, בבחינת "תפתח ידך ישבעון טוב", שבפתיחת היד באה השביעה.
ומהו ה"רצון" שבסוף הפסוק? מסביר המלבי"ם שהרצון הוא כביכול מציאות מופשטת, עצם מופשט, והוא הפותח את ידי השם: הרצון פותח את ידיך ומשביע לכל חי. על ידי הרצון האלוקי נפתחת יד של מעלה להשפיע בידיים פתוחות לכל הבריאה. כשיש בחינה של פתיחה, יש בחינה של רצון, היינו עת רצון - לא זמן של קטרוג שבו נותנים בצמצום, בבחינת גבורות, אלא חסדים שנותנים בשפע. וכשיש עת רצון, היא הגורמת ל"פותח את ידיך" ול"משביע לכל חי", שובע גמור ולא מיעוט אכילה כמו "תתן להם ילקוטון" שהוא רק כדי ליקוט, אלא נתינה בשפע גדול ובהרווחה.
רש"י מפרש "ומשביע לכל חי רצון" - כדי פרנסתו, שהשם משביע את טובו ואת רצונו ואת ברכתו, לתת לאדם בשפע מלא. והרד"ק אומר: אתה נותן להם את אכלם בהשפעה, עד שישבעו כל אחד כפי רצונו - זהו "רצון", שהוא משביע לכל חי כרצונו, כפי מה שהוא רוצה. לא רק מה שהוא צריך, אלא גם מה שהוא רוצה. וכך אמרו חז"ל: "ומשביע לכל חי רצון" - אל תקרי רצון אלא רצונו; השם משביע לכל אחד כפי רצונו. וכפי שאמרנו, כשיש עת רצון, השם נותן לאדם גם את מה שהוא רוצה וגם את מה שהוא מבקש, ואף מה שכלל לא ידעת שאפשר לקבל: הוא ממלא אותו בכלים חדשים שברא, בחן ובחסד וברחמים. כלומר לא רק שהשם משפיע, אלא עוד נותן לו את הרצון - לדעת מה לרצות ומה לבקש, במושגים גבוהים הרבה יותר ממה שחשב שיש וממה שחשב שאפשר לקבל.
לסיכום:
בפסוקים אלו מלמדנו דוד המלך שתי הנהגות: "כבוד מלכותך" - חוקי הטבע הקבועים שהם כבודה של מלכות מתוקנת, ו"גבורתך" - שידוד המערכות שבהם נגלית עוצמתו, ובה יש להאריך בדיבור. תפקידם של החסידים הוא "להודיע לבני האדם" - לפרסם את שמו בעולם, אך לא כפי אמיתת עצמותו, שהרי "לית מחשבה תפיסא ביה", אלא כפי השגת בני אדם, וכל המעמיק יותר משיג יותר. ואף שמלכותו מלכות כל עולמים וממשלתו בכל דור ודור, במקום גדולתו שם ענוותנותו: סומך לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים, בניגוד למלך בשר ודם שככל שהוא מתרומם כן הוא מתרחק מן השפלים. ומי שתולה עיניו בו ולא באוכלו ובמעשה ידיו - זוכה לא רק ל"אכלם בעתו" שהוא כפי ההכרח, אלא ל"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", שפע של עת רצון הממלא את האדם כפי רצונו ואף למעלה ממה שידע לבקש.