בחלקו האחרון של פרק קמ"ד עובר דוד המלך מבקשת ההצלה מיד בני נכר אל שיר חדש שהוא מחדש לקדוש ברוך הוא, ומשם אל תיאור שלם של עם מבורך: בנים ובנות שגדלו כראוי, אסמים מלאים, צאן ובקר לרוב, ושלום ברחובות. בסופו של דבר מתברר שכל השפע הזה אינו העיקר, אלא מה שעומד מאחוריו: "אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁיְהֹוָה אֱלֹהָיו".
אֱלֹהִים שִׁיר חָדָשׁ אָשִׁירָה לָּךְ בְּנֵבֶל עָשׂוֹר אֲזַמְּרָה־לָּךְ׃ (ט)
הרד"ק מסביר: כל פעם שאתה מחדש עמי נפלאות, אני מחדש לך שיר. וכך אכן ספר תהילים מלא שירות ותשבחות שדוד המלך מחדש ומפאר בהן את בורא עולם - על כל פלא ועל כל הצלה שיר חדש.
המלבי"ם מדייק: "שיר חדש" איננו כשאר השירים. השירים הרגילים נאמרים על ישועות הבאות בדרך הטבע, ואילו השיר החדש נאמר על ישועה על-טבעית, על דבר שיוצא מגדר הרגיל. ולכן גם הכלי משתנה: "בְּנֵבֶל עָשׂוֹר" - לא בכינור של "למנצח על השמינית". השמינית היא כינור בן שמונה נימים, וכידוע סולם האוקטבות בנוי משמונה דרגות (דו רה מי פה סול לה סי דו) - וזו עדיין בחינה שבתוך הטבע. "עשור" לעומת זאת מרמז תמיד אל העניין הגבוה יותר, אל העשר, אל העולם הרוחני שמקורו עשר. נמצא ששיר חדש בנבל עשור הוא שיר שמעבר למציאות הטבעית המוכרת והידועה.
ובדרך צחות אומרים על הפסוק "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ תְּהִלָּתוֹ בִּקְהַל חֲסִידִים": למה צריך דווקא שיר חדש, מה רע בשירים הישנים? יש שלקחו את זה ברצינות רבה מדי, שכל הזמן ממציאים שירים חדשים לבקרים עם מילים שאיש אינו יודע מניין הוציאו אותן. אלא התשובה רמוזה בהמשך הפסוק: "תהילתו" - מה שעד היום שרו לריבונו של עולם - כבר "בקהל חסידים", כבר שרים אותו לרבי שלהם. אין ברירה אלא לחבר לריבונו של עולם שיר חדש.
הַנּוֹתֵן תְּשׁוּעָה לַמְּלָכִים הַפּוֹצֶה אֶת־דָּוִד עַבְדּוֹ מֵחֶרֶב רָעָה׃ (י)
הפסוק מוכר לכולם מן התפילה לשלום המדינה, "הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים". מספרים שאחד משרי המפד"ל פגש את הרב מבריסק בדרכו להתפלל בכותל המערבי, ועקץ אותו: בוודאי הרב הולך להתפלל על "שריה ויועציה". השיב לו הרב: בוודאי, אני הולך לקרוא עליהם פרק ק"ט בתהילים - אותו פרק שקראנו, שכולו נאצות על רודפי הצדיקים. השיב לו כגמולו. ואחד מחבריי היה נוהג לומר בקריצה: "הנותן תשועה למלכים וממשלה לפסיכים".
לגופו של פסוק, רש"י מפרש שמדובר בסלע המחלוקת: שאול ואנשיו עוטרים אל דוד ואל אנשיו לתפשם, ודוד כבר היה קרוב להילכד - עד שבא מלאך אל שאול ואמר לו "מהרה ולכה". ובזה שניים ניצולו: שאול ניצל שלא לשפוך דם נקי, שלא להרוג את משיח ה' שכבר נמשח על ידי שמואל, ודוד ניצל מחרבו של שאול. וזה שנאמר "הנותן תשועה למלכים" - שהושיע את המלך שלא ייאלץ להרוג את דוד, "הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה" - שהציל את דוד מחרבו של שאול.
ויש להוסיף: מדוע נאמר "למלכים" בלשון רבים, והרי לכאורה היה צריך לומר "למלך"? אלא שגם דוד כבר היה מלך, שהרי כבר נמשח. נמצא ששניהם כלולים כאן: ישועה לשאול שלא הרג את דוד, וישועה לדוד עצמו.
הביטוי "פוצה" חוזר בפרק כמה פעמים - "שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי" (ז), "פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי נֵכָר" (יא) - והוא במובן של הצלה ופדיה, מלשון פתיחה, כמו "פצה פיו": פתח לי פתח והוציאני.
הרד"ק מדייק: "תשועה למלכים" בא ללמדך שגם מלכים זקוקים לישועה. לא רק אדם פשוט, שאפשר לשאול מי יעזור לו ומי יושיע אותו, אלא אף מלך זקוק לישועתו של הקדוש ברוך הוא.
ומהי "חרב רעה" - וכי יש חרב טובה? מבאר הרד"ק: זו חרבו של שאול, ונקראת רעה משום שלא הייתה לדוד דרך להישמר ממנה, שהרי שאול היה מלך והיה מבני עמו. המצודת דוד מוסיף ביאור: החרב נקראת רעה על כי לא חסך מלרדוף אחריו, כי היה בטוח שדוד לא ישלח בו יד כיוון שמשיח ה' הוא. ואין לך חרב רעה מזו - מי שיורה בך מתוך בית החולים ביודעו שאתה לא תפגיז את בית החולים. כשמישהו יודע שהוא יכול לפגוע בך ואתה לא תפגע בו, זו חרב רעה.
יש עוד פירוש, שחרב רעה היא חרבו של גולית, שדוד לקח אותה, והיא נקראת רעה משום שהייתה חרבו של אדם רשע. ויש שאמרו שאפשר לראות כאן לימוד זכות על שאול: "חרב רעה" - חרב הנובעת מרוח רעה, שלא בחירתו של שאול עמדה מאחוריה אלא הרוח הרעה שבעתה אותו וגרמה לו לשיבוש בשיקול הדעת.
המלבי"ם מבאר את סדר הדברים: דוד אומר שיש לו לזמר שיר חדש על שני סוגי ישועה. ראשית, על הישועה הכללית שהקדוש ברוך הוא מושיע בה את המלכים. ושנית, על עניין נעלה מזה - "הפוצה את דוד עבדו", הישועה הפרטית שנעשתה לי מצד שאני עבדך. ולכן הוא ממשיך ומבקש "פצני והצילני" באופן ייחודי. ובאמת, ישועת הפרט גדולה במעלתה מישועת הכלל: את הכלל מצילים בזכויותיו הרבות, אבל כשהקדוש ברוך הוא שולף יחיד בפינצטה ומוציאו ממקום סכנה - לכך נדרשות זכויות מיוחדות.
פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִיַּד בְּנֵי־נֵכָר אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר־שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר׃ (יא)
את הדברים הללו כבר ראינו למעלה בפסוקים ז'-ח', והם נשנים כאן כבקשה מחודשת.
אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל׃ (יב)
רש"י מסביר שדוד בא לומר שגם הדור הזה דור כשר הוא. "כנטיעים" - שאין בהם מום, מנוקים מעבירה. "מגודלים בנעוריהם" - שכבר מנעוריהם הם מגודלים בשם טוב, ולא שזקנותם תכפר על ילדותם, אלא אף ילדותם הייתה בכשרות ובקדושה. ואומר רש"י שאי אפשר לקיים כל שבח זה אלא בדורו של חזקיהו, שלא היה תינוק ותינוקת מדן ועד אנטיפרס שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה - שם באמת אפשר לומר שמגודלים בנעוריהם בשם טוב.
"בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל" - אומר רש"י: גבוהות קומה ונאות כזויות של בית אבנים, שאבני הזווית מכוונות זו כנגד זו ועולות למעלה עד שהזויות מיושרות, והן מחוטבות תבנית היכל, מחוללות בפי רואיהן שמדמים אותן לתבנית קומת היכל. וחז"ל דרשו על הפסוק: "בנותינו כזויות" - מתמלאות תאווה כזויות מזבח המלאות דם, ואינן נבעלות אלא לבעליהן. הרי שהכתוב מדבר בשבחן ובמעלת קדושתן.
הרד"ק מסביר את פשר כל התיאור: דוד מבקש "ריבונו של עולם, הצילני מבני נכר", וטענתו - הרי כבר שלחת לנו ברכה בפרי בטננו, בפרי אדמתנו ובפרי בהמתנו, שלושתם נזכרים במזמור כשם שנזכרו בברכות "ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך ופרי בהמתך". וכיוון שכך, ראוי שתושיע אותנו. שהרי אמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא נותן פרנסה לחיים ולא למתים; אין הוא נותן לאדם פרנסה כדי להורגו אלא כדי להחיותו. אם כן, אחרי שהשפעת עלינו כל הטובה הזאת - בוודאי להחיותנו נתכוונת, ולכן הצילנו מבני נכר.
ומפרט הרד"ק: "בנינו כנטיעים" - כנטיעים הגדלים על מים רבים במקום דשן ושמן, כך בנינו מגודלים בנעוריהם ברוב טובה, באמונה ישרה ובמעשים טובים. וכן בנותינו מגודלות בטובה, יפות במראה, שוות כזויות ההיכל - פינות הארמון - מחוטבות אבני גזית הנפסלות היטב במלאכה דקה, עד שידמו כל אבני הזויות מרוב חטיבתן ביושר כאילו הן אבן אחת. היו עושים את אבני הפינות באומנות כה גדולה וישרה, שהמביט בהן לא היה מבחין באבן על גבי אבן אלא רואה חטיבה אחת.
המלבי"ם מוסיף כאן ביאור נפלא שנוגע ישירות לחינוך הבנים: "בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם" - הנטיעה, אם יזהרו בה בתחילה שתגדל ביושר תהיה עץ ישר, ואם תתעקם בעודה יונק תהיה לעץ מעוקם. כולנו יודעים שאי אפשר ליישר עץ לאחר שגדל עקום. גם אם תעקם אותו בתחילה הוא ישאף לעלות ויתיישר בסופו - אבל קיבלת עץ עקום, הוא כבר לא ישר. לכן החקלאים והמגדלים מעמידים לצד השתיל מקל, שישמש לו אנך ונדבך, כדי שיגדל בצורה ישרה. זו בדיוק צורת החינוך: אנחנו מעמידים אנך לתלמיד. התלמיד זקוק לליווי, זקוק למי שידריך אותו, ואנחנו מעמידים לו אנך כדי שיגדל ישר. צריך ליישר את הבנים בנעוריהם, ואז גם כי יזקין ילך בדרך הישר.
"בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל" - הזויות עשויות ביושר, וכך הבנות בזויות ביתן, דרך צניעות. ועם כל זה הן הנותנות את התבנית להיכל כולו: כפי צדקתן כך הנהגת הבית כולו. מישהו אמר פעם שהאישה כמו המים שמוסיפים לבניין בשביל המלט - מי שיחפש אחר כך את המים לא ימצא אותם, אבל בלעדיהם אין יציקה ואין בנייה כלל; בלי מים תקבל עפר, ורק בזכות עירוב הבטון במים יש יציקה. אחרי שהבניין עומד, בוא וחפש את המים - לא תמצאם. כך מעשיה של האישה. "בן חכם ישמח אב" - האב מוליך את הבן לכל מקום ומתפאר בו, ואילו הגידול וההשקעה של האם אינם נראים, שהרי אין האם הולכת ומתפארת בבנה. ולעומת זאת "בן כסיל תוגת אמו" - שהאב מתבייש ללכת עמו ומשאירו לאמו. אבל אנחנו מבינים היטב מי עשה ומי בנה: הבנות הצדקניות הן הבונות את ההיכל, הן יושבות בזוית ואינן ניכרות במעשיהן, ורק את התוצאות רואים לאחר מכן.
מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל־זַן צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת בְּחוּצוֹתֵינוּ׃ (יג)
אנחנו רגילים היום למילה "מזווה", אבל במקור "מזוינו" הוא מלשון זויותינו - זויות המחסנים וזויות האוצרות, וזויות אוצרותינו מלאות כל טוב. "מפיקים מזן אל זן" - רש"י מפרש שיש שם כדי סיפוק מזון משנה לשנה, משנה שיש בה מזונות לשנה שיש בה מזונות, או משעת אסיף של שנה זו עד זמן האסיף של השנה האחרת, שהאסיף הוא זמן המזונות. "צאוננו מאליפות מרובבות בחוצותינו" - הצאן שלנו לאלפים ולרבבות. הרי לך פאר בתבואה ובפרנסה, ופאר בצאן ובבקר. וזהו שאמר הרד"ק, ששלושת הברכות נזכרו כאן: פרי בטנך - "בנינו כנטיעים"; פרי אדמתך - "מזוינו מלאים מזן אל זן"; פרי בהמתך - "צאוננו מאליפות מרובבות".
הרד"ק מפרש "מזוינו" שבכל פאה מן הבית יש מין תבואה, ו"מזן אל זן" היינו ממין אל מין. שכך מתרגם התרגום "למינו" - "לזנוהי", והכוונה לזנים ולמינים שונים, כביטוי המקובל בידינו היום. ו"מפיקים" מלשון הוצאה, שבני הבית מוציאים ממין זה אל מין זה, שמרוב המינים לא יכילם הבית. יש שם כל כך הרבה סוגים ומינים של תבואה, והדבר מראה על עשירות ועל שפע.
המלבי"ם מבאר אחרת: "מפיקים מזן אל זן" - המזווים כל כך מלאים, עד שמוציאים ממזונם של בני הבית אל העניים הבאים להיות ניזונים. "מפיקים" מלשון הוצאה, כמו מפיק ונפיק. וזה אינו כאיש שהקדוש ברוך הוא נותן לו עושר ונכסים ולא ישליטנו לאכול ממנו.
סיפרה לי אישה שאביה הזקן היה חוזר ואומר תמיד: "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". היא באה מרוסיה ולא ידעה על מה הדברים מבוססים, עד שהגיעה לפסוק שיעקב אבינו מבקש "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש". ועדיין לא הבינה: לחם הרי אוכלים, מה צריך לומר "לאכול"? בגד הרי לובשים, מה צריך לומר "ללבוש"? עד שאביה אושפז בבית החולים. בבית היה לו ארון מלא חליפות והמקרר היה מלא אוכל, אבל האב נאלץ להיזון דרך זונדה, ולבש את הפיג'מה של בית החולים. אז קלטה על מה הוא דיבר: שייתן לי לחם - ושגם אוכל לאכול אותו וליהנות ממנו; שייתן לי בגד - ושגם אוכל ללבוש אותו, ולא אלבש כל היום בגדי בית חולים.
"לא ישליטנו לאכול ממנו" יכול להיות בשתי צורות. האחת, שאדם נמצא במצב שאינו יכול ליהנות ממה שיש לו: הרופא אסר עליו, זה מסוכן לו וזה אינו בריא לו, כאן לחץ דם וכאן אולקוס - ומכל מה שיש בביתו אינו יכול לאכול דבר. והשנייה, מה שקוראת הגמרא אדם השוכב על דינריו: אדם החי לעצמו ומקמץ, לובש בגדים פשוטים ביותר ובקושי אוכל, לא מתוך חוסר אלא מתוך קמצנות, שאינו מסוגל להוציא על עצמו שקל - "זה יקר", "זה הרבה כסף", "מי צריך את זה" - והרי הוא חי כמסכן.
פעם הגיע עשיר גדול לאחד מגדולי ישראל, ואמרו לרב: העשיר הזה קמצן, אפילו לעצמו אינו מפרגן. שאל אותו הרב מה הוא אוכל, והלה השיב: כבוד הרב, קצת לחם שחור ומעט לוואי, מה כבר אדם צריך לקחת מהעולם הזה? אמר לו הרב: מה אתה מדבר? אתה חייב לאכול כל יום ברבורים אבוסים! ופרש לפניו תפריט שלם ויוקרתי, ונתן לו על כך מוסר. לאחר שיצא, התפלאו בני הבית: הרב עצמו היה ידוע כסגפן גדול שהיה נגד הנאות העולם הזה כל עיקר, ופתאום הוא פורש לפניו תפריט כזה? אמר להם: תבינו, אם הוא יאכל ברבורים אבוסים, יבין שלעניים מגיע לפחות לחם שחור; אבל כשהוא עצמו אוכל לחם שחור, הוא חושב שלעניים מספיק גם חצץ. אדם שמתחיל לאכול טוב, לפחות מפרגן גם לאחרים. אבל מי שהשם נתן לו עושר ולא השליטו לאכול ממנו, אומר לעצמו: אני לא קונה לעצמי אוכל כזה, וכי אקנה כזה לעני? ודאי שאין האדם צריך לחיות בפזרנות מרובה ובדרך המנקרת עיניים, זו איננה הדרך - אבל אם נתן לו הקדוש ברוך הוא עושר, שייהנה ממנו.
אַלּוּפֵינוּ מְסֻבָּלִים אֵין־פֶּרֶץ וְאֵין יוֹצֵאת וְאֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵינוּ׃ (יד)
רש"י מפרש: "אלופינו" - גדולים שבנו, "מסובלים" - נסבלים על קטניהם, שהקטנים נשמעים לגדולים ונושאים אותם כביכול על כפיים, בכך שהם עושים את דבריהם ומקבלים את הוראותיהם, ומתוך כך "אין פרץ בנו" - הדת נשמרת ועומדת על תילה.
סיפר כאן פעם הרב יצחק יוסף, שביקר אצל פוטין ברוסיה. הזהירו אותו לפני כן כיצד להתנהל בפגישה, שפוטין אוהב לדבר וכדאי בעיקר לשתוק. נכנסו, ופוטין שאל אותו: אתה יודע מה סוד השרידות של העם היהודי, כיצד שרד אלפי שנים? התחיל הרב להסביר, ופוטין עצר אותו בתנועת יד - זו הייתה שאלה רטורית. אמר לו: אני אסביר לך. בכל המקומות שבהם היו לכם גדולים, רבנים ומנהיגים - שם נשתמרה היהדות. ובמקומות שלא היו רבנים ומנהיגים, והעם לא נהה אחרי דברי גדוליו ורבניו - שם הייתה התפרקות. מה ששמר עליכם היהודים אלה הרבנים שלכם. וכיוון בזה בדיוק לדעת רש"י.
ואכן, מתי התחיל הפרץ? כשהתחילו לבטל את דברי החכמים. הסתכלו באירופה: מה גרם להתפרקות הטוטאלית? שהתחילו לחבר ספרים ולכתוב עיתונים של ביזוי לגדולי הדור, של ליצנות עליהם ושל צחוק על התורה ועל בני הישיבות - וזה גרם להתפוררות גמורה. כשיש כבוד לגדולים, יש מקום שבו מקשיבים לדבריהם ואפשר להנהיג את העם כראוי. ובמקומות שבהם הייתה התפרקות - אין יהדות כלל. בולגריה: אילו רבנים היו שם בעשרות השנים האחרונות? וראית התפרקות בכל נושאי היהדות. רוסיה, מאן דכר שמה - שם מחקו כל סממן של יהדות, ורק במחתרת ובסודי סודות נשתמר משהו, ונשארו יהודים שלא הכירו כלל את יהדותם ולא ידעו עליה מאומה. במקומות שבהם היו גדולים והייתה הנהגה - שם נשתיירה היהדות ונשתמרה.
וממשיך רש"י: "אין פרץ" - לא נפרץ בנו פרץ, אין בנו פרצות. "ואין יוצאת" - אין שמועה רעה יוצאת למרחק. "ואין צווחה" - אין קול מהומות מלחמה. יש הגנה ושמירה כאשר שומעים בקול הגדולים.
הדברים מזכירים את עידן הקורונה, שלכל אחד היו השגות: פלוני אמר שאין צורך בחיסונים, ורב מהצפון אמר כך ורב מהדרום אמר אחרת, ואת כולם העמידו מול גדולי הדור. וכשגדולי הדור אמרו שצריך להתחסן, תמיד היו חכמים בעיניהם שידעו טוב יותר. בשבת האחרונה סיפר לי יהודי תלמיד חכם - ולא אזכיר את שמו כי יש כאן מכיריו - שהוא נשא בזיווג שני אישה טובה מאוד, אבל היא הייתה מגדולי מתנגדות החיסונים, ומחמת כן גם הוא לא התחסן. תקופה קצרה אחר כך חלה בקורונה, ובתוך כמה ימים נסתלק. יהודי תלמיד חכם גדול. וכי בקול מי אתה שומע - בקול אשתך או בקול גדוליך? גדולי הדור אמרו שצריך להתחסן; וכי אתה מבין יותר מהם, הטעו אותם, אינם מבינים, כל גדולי הדור טועים? ואם יאמר אדם "אבל גם הוא רב" - נשיב: זקני הדור ורבנים הם שני דברים, ואין לערבבם. יש גדולים שהם זקני הדור, ואליהם התורה אומרת שצריך לשמוע; ויש רבנים חשובים רבים, והכל טוב ויפה, אבל אין דעתם שוות ערך לדעת זקני הדור שבידם נמסרה ההנהגה. כאשר "אלופינו מסובלים" ואנו שומעים בקול הגדולים - אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה: אין צווחה של מחלות, אין שמועות רעות ואין צרות, אלא הקדוש ברוך הוא שומר על העם כשהם עושים את רצון הגדולים ומונהגים בהנהגה של יראת שמיים.
הרד"ק מפרש "אלופינו" לא במובן של גדולים, אלא כהמשך לצאן: "צאוננו" - הצאן, "אלופינו" - הבקר. וראיה לדבר מן הפסוק "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ", וכן "כְּכֶבֶשׂ אַלּוּף" בירמיהו. "מסובלים" - השוורים שלנו חזקים ומלאים, ויכולים לסבול את משא העבודה, שבהם היו חורשים ובהם היו מושכים את העגלות. ועוד פירוש: מסובלים בבשר, עמוסים בבשר - שוורים שמנים ולא דקיקים, וזה שבחם. "אין פרץ ואין יוצאת" - לא בנו ולא בבהמותינו. "פרץ" מלשון שכול, שאין ביניהן המשכלת את עובריה, וכמו "אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה" - שהשכול והמיתה נקראים פרץ. "ואין יוצאת" - אין נפש אחת יוצאת לשבי, לא מאנשינו ולא מבהמתנו. "ואין צווחה" - לא נשמעת צווחה של קול נגף מלחמה ברחובותינו, שכל ימי מלכות דוד לא ניגפו ישראל לפני אויביהם אלא תמיד ניצחו בקרבות.
המלבי"ם מבאר: "אלופינו מסובלים" - השוורים המלומדים לחרוש מסובלים בעבודת השדה. ואין זה רק ביטוי לחוזקם אלא גם לריבוי העבודה: יש להם עבודה מלוא כפיים, כלומר ברוך השם יש תבואה מרובה, יש קציר רב ויש משאות רבים לשאת. "אין פרץ" - מוסב על "בנינו כנטיעים", שהם שומרים אורחות משפט ואין בהם פורץ גדר. "ואין יוצאת" - מוסב על "בנותינו כזויות", שהן יושבות בזווית הבית ואינן יוצאות לתרבות רעה, שכולן צנועות. "ואין צווחה" - מוסב על "מזוינו מלאים", שאין מי שצווח על חוסר מזון. כל זה מבטא מציאות אוטופית של שפע גדול: גם מן הבחינה הכלכלית, גם מבחינת השלום בבית, וגם מבחינת חינוך הבנים והבנות.
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ אַשְׁרֵי הָעָם שֱׁיְהֹוָה אֱלֹהָיו׃ (טו)
הרד"ק מפרש: "אשרי העם שככה לו" - שיש לו הצלחה כזאת. ומדוע יש לו הצלחה כזאת? אין זה מקרי, אלא משום שה' אלוקיו. וכדברי המלבי"ם, הביטוי "אלוקיו" מורה תמיד על השגחה פרטית ייחודית: השם מתהלך בקרבנו, הוא אלוקינו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו.
רבנו סעדיה גאון מסביר שהמזמור נאמר לימות המשיח: "לדוד ברוך ה' צורי" - אלו דברי מלך המשיח, ו"הפוצה את דוד עבדו" - זה מלך המשיח, כמו שנאמר "וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם". ואז יהיו כל העניינים טובים, לא יהיה פרץ ולא יוצאת ולא צווחה ברחובותינו. ודבר זה מתאים למה שאנו מוצאים בדברי הנביאים: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קודשי", "ושעשע יונק על חור פתן" - מציאות שבה הכל יהיה רק לטובה.
והמלבי"ם מבאר ש"אשרי העם שככה לו" מוסב על כל מה שנמנה מ"אשר בנינו כנטיעים" ואילך: על ידי שבנינו כנטיעים יש לנו כל המעלות הללו, אשרי העם שככה לו. אבל עם כל זה תדע מהו העיקר: "אשרי העם שה' אלוקיו" - שהקדוש ברוך הוא מתהלך בתוכנו.
בחלק זה של המזמור מחדש דוד שיר חדש בנבל עשור - שיר על ישועה שמעל הטבע, ומודה על ישועת הכלל "הנותן תשועה למלכים" ועל ישועת הפרט "הפוצה את דוד עבדו", שמעלתה גדולה יותר. משם הוא מתאר עם מבורך בכל: בנים שגודלו ישרים מנעוריהם כנטיעה שהעמידו לה אנך, בנות צנועות היושבות בזויות והן הבונות את תבנית ההיכל כולו, אסמים מלאים שמפיקים מהם גם לעניים, בקר מסובל בעבודה, וגדולים שהקטנים נשמעים להם - ומתוך כך אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. ואף שכל אלו מעלות גדולות, החותם מלמד מה העיקר: "אשרי העם שה' אלוקיו" - שכל השפע אינו אלא פרי ההשגחה הפרטית של הקדוש ברוך הוא המתהלך בקרבנו. ובזה סיימנו את פרק קמ"ד בתהילים.