פרק קמ"ד הוא מזמור שחיברו דוד המלך, לדברי הרד"ק, בתחילת מלכותו: לאחר שניצל ממלחמת ישראל וממלחמת פלשתים. דוד עומד ומודה להשם על הכוח שניתן לו במלחמה, ועל ההצלות שהיו לו. המלבי"ם מוסיף ומגדיר את קו המחשבה של כל המזמור: דוד מזכיר כיצד השם תמיד הצילו מאויביו וכיצד רידד עמים תחתיו, ומכאן הוא עובר לבקשה - שהשם יעשה לו ניסים גלויים, שכל עמי הארץ יראו אותם, ומתוך כך תיפול עליהם יראת השם. זו המפתח להבנת כל הבקשות שבהמשך הפרק.
לְדָוִד בָּרוּךְ יְהֹוָה צוּרִי הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה׃
הערה קטנה בדרך אגב: רבים נוהגים לומר "וְאצבעותי למלחמה", ואילו בפסוק כתוב "אצבעותי" בלי וי"ו. כך הוא הנוסח, ואין בזה ספק.
"צורי" - חוזקי ותוקפי, כמו צור חזק. השם הוא הנותן לי כוח. לדעת הרד"ק הכתוב כופל את עצמו במילים שונות כדרכו. אך המלבי"ם מדייק הבדל ברור בין שני חצאי הפסוק: "קרב" הוא מה שלוחמים עם האויב מקרוב - קרב, מלשון קרוב, פנים אל פנים, ובקרב כזה נאבקים בידיים, ולכן "המלמד ידי לקרב". "מלחמה" לעומת זאת היא מה שלוחמים עם האויב מרחוק, על ידי חיצים וקשת (ובימינו: ירי פגזים), ושם האדם אוחז את החץ ומותח את המיתר באצבעותיו, ולכן "אצבעותי למלחמה". כלל הדבר: קרב - מקרוב ובידיים; מלחמה - מרחוק ובאצבעות.
חַסְדִּי וּמְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי וּמְפַלְטִי־לִי מָגִנִּי וּבוֹ חָסִיתִי הָרוֹדֵד עַמִּי תַחְתָּי׃
המלבי"ם מבאר שגם ההצלה מן האויב היא מאת השם, ובפסוק שלוש מדרגות. האחת: כשאני נסגר מפני האויב ובורח למקום מסתור ומגדל שבו אני חוסה - השם הוא "חסדי ומצודתי", המצודה המגינה עליי, ובעל החסד המקבל אותי לתוך עריו. השנייה: אם האויב תופס אותי בדרך, עוד לפני שהגעתי אל המצודה - השם הוא "משגבי ומפלטי", בו אני בוטח והוא מפלטני מיד האויב כדי שאוכל להגיע אל המצודה. השלישית: גם בשעה שאיני בורח כלל אל המצודה - השם "מגיני" מפני חיצי האויב, כי "בו חסיתי".
ומלבד זאת - "הרודד עמי תחתי": גם הממשלה שלי על ישראל היא מאת השם. "רודד" הוא לשון רידוד, כתרגום "וירקעו" - "ורדידו", והוא הלשון המקובלת עד היום: לרדד בצק, לרדד מתכת, רדיד אלומיניום. "רדוד" הוא דבר רקוע ושטוח במקומו, והקדוש ברוך הוא רידד את עמי תחתיי - שיקבלו את מלכותי.
אצלנו כתוב "הרודד עמי תחתי", וכך כמעט בכל הספרים. רש"י מביא: "ויש פותרים הרודד עמים תחתי, המחליש עמים תחתי", אך מוסיף שבספר מדויק ומוגה הנוסח "עמי", ומסורה עליו: שלושה סבירין "עמין" וקורין "עמי", ועל "תחתי" יש מסורה "תחתיו" קרי. שאלתי את הרב מוצפי: אולי יש כאן גירסה מקובלת יותר, וכפי ששגור בפי ההמון במוצאי שבת "הרודד עמים תחתי"? והשיב שלא, אלא כדברי רש"י: הסוברים שצריך לומר "עמים" - טעות בידם, והנכון "עמי". ומכאן גם ההסבר מניין בא השיבוש - במקומות אחרים הדבר מופיע כקרי וכתיב, שהכתיב "עמים" והקריאה "עמי". אגב, מן ההדפסות של ימינו קשה להביא ראיה, שהן מאוחרות; צריך לעיין ברד"ק, במנחת שי, במחברת התיג'אן ובשאר ספרי הדקדוק הקדמונים שפירטו את הלשונות המדויקים, ושם אמנם יש ספרים בודדים שבהם "עמים", אך ברובם המכריע "עמי", וזו הגירסה הנכונה.
ולאחר ההקדמה הזאת מגיע לב הבקשה שבפרק, כדברי המלבי"ם: דוד מבקש שהשם לא יושיע אותו בניסים נסתרים, באופן שייראה כאילו המלחמה מתנהלת בדרך הטבע וכאילו אני הוא שניצחתי. "ריבונו של עולם, אני רוצה שתושיע אותי באופן ישיר" - ואז יהיה ניכר לכל שהישועה ממך.
יְהֹוָה מָה־אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ בֶּן־אֱנוֹשׁ וַתְּחַשְּׁבֵהוּ׃
אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה יָמָיו כְּצֵל עוֹבֵר׃
רש"י מפרש שהדברים מוסבים על פרס וישמעאל: ריבונו של עולם, למה אתה כביכול "יודע" אותם, מוסיף להם אהבה וגדולה ועושר? הרד"ק מפרש שהדברים נאמרים כנגד שאול, שהיה מלך ומלכותו נפסקה בזמן קצר. "ידיעה" כאן היא במובן של הכרה והשגחה לטובה, כמו "ידעת בצרות נפשי", "אני ידעתיך במדבר", "אשר ידעו השם" - כולם במשמעות של השגחה ודאגה. וזו השאלה: ריבונו של עולם, למה אתה משגיח כך על שאול שמלכותו נמשכת, ולמה לא נפסקה מלכותו?
המלבי"ם מבאר את שני הפסוקים על דרך "דלתות הכתוב מקבילות" - כלל שכבר הזכרנו כמה פעמים: שני פסוקים, וכל פסוק מתחלק לשני חלקים, ונמצאו כארבעה משפטים, כשהמשך המשפט הראשון הוא בשלישי, והמשך השני הוא ברביעי. כאן: "השם מה אדם ותדעהו" - המשכו "אדם להבל דמה"; והיות והאדם הבל שאין בו ממש, מה טעם לדעתו ולהשגיח עליו, הרי מצד עצמו אינו כלום. "בן אנוש ותחשבהו" - המשכו "ימיו כצל עובר": למה אתה מחשיב את בן האנוש, והרי ימיו כצל עובר.
ומהו "בן אנוש"? מבאר המלבי"ם: דבר שאין לו קיום באיש אלא רק במין. המין האנושי מתקיים, אבל כל פרט ופרט שבמין אינו מתקיים - מגיע לשבעים, לשמונים, לתשעים, למאה, והולך מן העולם. נמצא שהאדם מצד עצמו זמני, "ימיו כצל עובר", אין בו ממש. ומכאן התמיהה הגדולה: ריבונו של עולם, למה ההבל הזה מכחיש את אלוקותך? האדם שהוא אפס ותוהו והבל - מניין לו עוז לקום כנגד השם יתברך ולהחציף פנים כלפי שכינה? והרי אינך צריך עבודה מרובה כדי להכניעו.
הרד"ק מבאר את "הבל" כהבל הפה: אדם נושף, ואפילו ביום חורף קר שרואים את ההבל היוצא מפיו - בשנייה ואיננו. וכן "ימיו כצל עובר": כשם שהצל עובר במהרה כשהשמש עולה על הארץ, כך ימיו של האדם חולפים במהירות.
ביאור נוסף מביא הרד"ק: "כצל העוף העובר בעופפו". וכך במדרש: "כצל עובר - כהדין עופא דעבר בטולה, וטולה עבר עימיה" - כעוף שעובר ועושה צל, והצל הולך עימו. צל כזה הוא רגעי לגמרי, צל של שנייה, ולא כצל היום שלוקח זמן עד שהוא עובר. ורש"י כותב: שלמה אמר "ויעשם כצל" (קהלת ו) ולא פירש אם צל דקל או צל כותל, שהם קבועים - וכבר פירשו דוד אביו "כצל עובר", צילו של עוף הפורח. שהרי צל רגיל אינו עובר; הוא עומד במקומו, והשמש היא העוברת. רק צילו של עוף נע ממש בעצמו.
הרב מאזוז מביא רמז נאה: "צל" בגימטריה מאה ועשרים. ללמדך שגם אם יחיה אדם מאה ועשרים שנה, ויאמר "הרי חייתי הרבה ועשיתי זה וזה, כבר אין זה צל" - עדיין ימיו כצל עובר.
יְהֹוָה הַט־שָׁמֶיךָ וְתֵרֵד גַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ׃
"הט שמיך" - כמו שנאמר במזמור י"ח: "ויט שמים וירד", ודרך משל היא, כביכול השם יתברך יורד כדי לכלות את הרשעים במהרה. תפילה זו, אומר הרד"ק, נאמרת כנגד מלכי האומות הבאים להילחם בדוד: ריבונו של עולם, הט שמיך ותרד, שלח ידיך ממרום והצילני ממים רבים - אלו האומות הבאות להילחם בי.
ומהו "גע בהרים ויעשנו"? משל הוא: המלכים חזקים כהרים. וכן מצאנו שנמשלו להרים דברים גדולים - "כי ההרים ימושו", אמרו חז"ל אלו האבות, "והגבעות תמוטינה" - אלו האימהות. כאן ההרים הם המלכים הגדולים. "ויעשנו" - כשתשלח בהם את אש כעסך יעלה מהם עשן, כדרך שעולה עשן מדבר המתכלה. הרב מאזוז מוסיף רמז בלשון: "גע... ויעשנו" - געש. נוגע בהם והם מעלים עשן. והרד"ק מבאר את עניין העשן: את האש אין תמיד רואים, אבל את העשן רואים למרחוק. כך רצון דוד שכיליון הרשעים יתפרסם - גם מי שלא ראה בעיניו, יראה את העשן הגדול ויבין ששם כלו הרשעים.
המלבי"ם ממשיך כאן את הקו של הניסים הגלויים, ובדרך של הדרגה: "הט שמיך ותרד" - להאבידו בעצמך, עד שכולם יראו את יכולתך. ואם לא תרד עד למטה - "גע בהרים", לפחות עד ההרים הגבוהים, ולא ירידה מוחלטת, וגם בזה אומר דוד די.
בְּרוֹק בָּרָק וּתְפִיצֵם שְׁלַח חִצֶּיךָ וּתְהֻמֵּם׃
הרד"ק מעמיד כאן כלל: "בבוא הפועל עם השם - הוא לחזק העניין". "ברוק" הוא הפועל, "ברק" הוא שם העצם, וכמו שכבר הסברנו: "ברק" שם העצם, "הבריק" הפעולה; "כעס" שם העצם, "הכעיס" הפעולה. ודוגמאות נוספות: "למען בצוע בצע", "כל בוגדי בגד", "ומעלה מעל", "יבושו בושת", והדומים להם. כך "ברוק ברק" בא לחזק את העניין - שיהיו ברקים חזקים כנגדם, ושהברקים והחיצים, שהם הגזרות היורדות מן השמיים, יבואו בשיא כוחם על ראש האויבים.
והמלבי"ם ממשיך בהדרגה: בתחילה ביקש "הט שמיך ותרד" עד למטה; אם לא - לפחות "גע בהרים" הגבוהים; ואם בכל זאת לא תרצה להתגלות בעצמך אלא על ידי שליח - "ברוק ברק", עשה ברק שהוא אור מתנוצץ מאיתו יתברך, כדי שיראו שהשליח בא ממך, שהרי כשהברק בא מן השמיים רואים שזה חץ משמיים. ואם לא תרצה לשלוח אפילו ברק שהוא ניצוץ מכבודך - "שלח חיציך ותהומם": עצם זה שהחץ בא ממך והוא מהמם אותם, גם בכך די להאבידם, אף שלא יהיה ברור לגמרי שהדבר בא ממנו יתברך.
שְׁלַח יָדֶיךָ מִמָּרוֹם פְּצֵנִי וְהַצִּילֵנִי מִמַּיִם רַבִּים מִיַּד בְּנֵי נֵכָר׃
"מים רבים", אומר הרד"ק, הם האויבים החזקים, ואחר כך הוא מפרט: "מיד בני נכר". שכן מעתה, לאחר שמלך, אין לו אויבים אלא בני נכר בלבד; מתוך עמו לא היו לו אויבים. אמנם לימים קם בנו למרוד בו, אך בדרך כלל הייתה לדוד שלווה במלכותו. ומהו "פצני"? עניינו פתיחה, כמו "פצה את פי". המציל אדם מיד אחר הוא כפותח אותו ממאסרו, או פותח לו פתח להימלט - "פצני", פתח לי.
והמלבי"ם ממשיך את ההדרגה שלו: אם לא תרצה להפיצם בהשגחה פרטית על ידי שליחת החיצים, עשה לפחות הצלה כלשהי - אך שתהיה בדרך בלתי אמצעית. לא על ידי "משגבי" ו"מצודתי", שהם הצלה מכוח אמצעים - יש לי משהו המגן עליי, המצודה מגינה, הבונקר שומר. שהרי כאמור בתחילה, דוד מבקש שיהיה ניכר שהישועה מאת השם, כדי שההודאה תהיה להשם יתברך בלבד. ולכן הוא מבקש: "שלח ידיך ממרום ופצני" - אל תסתירני במצודה, אלא פתח אותי מן האויבים העומדים סביבי על ידי שתרים אותי למרום מביניהם, ובזה תצילני "ממים רבים, מיד בני נכר" הסובבים אותי כשטף מים.
"מים רבים" הוא משל קבוע לאויבים, כלשון "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" - ביטוי לאויבים הסובבים אותנו ורוצים לשטוף אותנו כנחל שוטף, אלו האויבים המבקשים להשמיד את עם ישראל. וכאן המקום להזכיר: כל התפילות הן לזמנן ולעתיד כאחד. כשדוד אמר את דבריו, כמעט תמיד אפשר להבין באיזה הקשר נאמרו באותו הזמן, ואנחנו מחפשים את ההקשר ההוא; אך ודאי שהתפילות נאמרו גם לעתיד. לכן ספר תהילים הוא ספר שאנו קוראים בו תמיד, שאנו מוצאים בו תפילה ובקשה על כל מה שעובר על האדם בכל זמן.
אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר־שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר׃
הרד"ק מבאר: מלכי האומות היו מתגאים עליי בדבריהם ואומרים "אנו נעשה כך ונעשה כך". אומר דוד - ישועה וסיוע מהם לא ציפיתי כלל; אני מצפה שאתה תעזור לי. "וימינם ימין שקר" - דיבורם דיבורי שווא, והימין המבטאת את כוחם וחוזקם היא ימין שקר, הבל הוא להישען עליה. ואם כן, אני סומך רק עליך, ריבונו של עולם, שאתה תושיעני מכל צרה.
המלבי"ם מבאר שהפסוק נותן טעם מדוע ראוי שתצילני: האנשים האלה הרודפים אותי מכחישים את ההשגחה, מעדיפים את העבודה הזרה ועובדים לכוכבים ומזלות - וזהו "שקר בימינם", שעבודתם עבודת שקר. "פיהם דיבר שווא" - שאינם מאמינים בבורא עולם ואומרים ששווא לצפות לישועה ממנו יתברך. ואילו אני בוטח בך, ומצפה לישועה רק ממך, ולא מאותם הכופרים בדרכיך.