פרק קל"ד הוא האחרון בשירי המעלות, ושלושה פסוקים בלבד בו - אך המלבי"ם אומר שבשיר הזה "ייסד פינה נפלאה על יסודי האמונה". 'פינה' משמעה יסוד ודבר חשוב, כמו "פנות צבאות רוממי שדי" (שרי הצבאות), וכמו "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". ולמה דווקא הפינה היא הדבר החשוב? מפני שבפינת החומה, במקום שבו שני הכתלים נפגשים כמין ר', היו מניחים את האבן החזקה והטובה ביותר, שהיא זו שקושרת את שתי החומות ומונעת מהן להיפרד. לכן 'אבן הפינה' היא האבן החשובה. וכאן, בשלושה פסוקים, מונחת אבן פינה של אמונה: כיצד מעשי בני האדם למטה מושכים את השפע מלמעלה.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרְכוּ אֶת־יְהֹוָה כׇּל־עַבְדֵי יְהֹוָה הָעֹמְדִים בְּבֵית־יְהֹוָה בַּלֵּילוֹת׃
הרד"ק מסביר: כאשר ה' יצווה לכם את הברכה - כפי שראינו בפרק הקודם, שהקדוש ברוך הוא משפיע את הברכה "כטל חרמון שיורד על הררי ציון, כי שם ציווה ה' את הברכה חיים עד העולם" - אז גם אתם תברכו אותו בתהילה שתאמרו, כל אחד לפי השגתו. ולכן נאמר "כל עבדי ה'": הן החכמים והחסידים העומדים בבית ה' בלילות, והן פשוטי העם הבאים להתפלל לפניו. כולם יהללו וישבחו ויברכו ויודו לה' על הברכה שהוא משפיע עליהם.
המלבי"ם מבאר: המקור העליון אשר לא יכזבו מימיו, השפע הרוחני האלוקי, מתרבה ומתברך על ידי מעשה התחתונים. כל מי שלמד עמנו 'נפש החיים' יודע שכל מה שאנחנו עושים כאן הוא בבחינת "תנו עוז לאלוקים" - זה מעורר את השפע בספירות העליונות, וזה מה שמריק את השפע לכאן למטה. ולהיפך: אם יש חלילה עבירות וקלקולים, הרי זה מנקב את צינורות השפע העליונים, ודרך אותם נקבים יונקת הסטרא אחרא והקליפה את השפע, והוא מגיע לשם במקום אלינו - בבחינת "שפחה כי תירש גבירתה".
הקדוש ברוך הוא משפיע את הטוב לטובים ואת השפע על המוכנים, ומי שראוי לו מקבלו. וכאשר הדור אינו ראוי לקבל את השפע, נעשה המעיין נרפש והמקור מושחת, וצינורות השפע אינם מריקים ברכתם. זהו עניין הברכה שישראל מברכים את ה': במעשינו הטובים הקדוש ברוך הוא ממלא כביכול את הבריכה העליונה - כלשון שאנו אומרים בקידוש של ליל שבת, שפע מהבריכה העליונה. המקובלים מדברים בזה הרבה: יש בחינה של בריכה עליונה שהיא מקור השפע, ומשם אנו מושכים ומריקים לכאן למטה על ידי הפעולות שלנו, על ידי התפילות ועל ידי לימוד התורה.
משמעות השפע היא ריבוי, ולכן נקרא הדבר ברכה, שהוא לשון בריכה - דבר המתברך מעצמו ומשפיע. וכבר הסברנו פעם מדוע דווקא אותיות אלו מבטאות ריבוי: אם ניקח את האחדות, א' היא הראשונה; ב' הכפילה את עצמה. מכאן ואילך כל תוספת פוחתת: ג' מוסיפה על ב' רק שליש, ד' מוסיפה על ג' רק רבע, ה' מוסיפה על ד' רק חמישית. האות שהרבתה הכי הרבה היא הקפיצה מא' לב' - הכפלה. וכן בעשרות: י', כ', ל', מ' - ההכפלה היא מי' לכ' (מעשר לעשרים), ואילו ל' מוסיפה על כ' רק שליש, ומ' רק רבע. וכן במאות: ק', ר', ש', ת' - ההכפלה היא מק' לר', ואילו ש' מוסיפה על ר' רק שליש. נמצא שהאותיות של ההכפלה הגדולה ביותר הן ב', כ', ר' - אותיות ברך. בברכה אנו מגדילים את השפע ברמה הגבוהה ביותר, בהכפלה.
ומכאן אומר הגר"א טעם לשם 'בכור': אותיות ב', כ', ר' הן אותיות הכפילות, ולכן נקרא כך זה שנוטל פי שניים בירושה - כל אחד מקבל חלק אחד, והבכור מקבל כפול. הו' שבמילה היא תוספת, והאותיות המרכזיות הן ב', כ', ר', שהן עניין הריבוי.
וזהו שאנו מתפללים ומברכים את ה': על ידי המעשים הטובים והתפילות הקדוש ברוך הוא ממלא כביכול את הבריכה העליונה, והיא מריקה עלינו את מי החסד. וכשישראל מקלקלים מעשיהם - "יבשו אפיקי מים ונהר יחרב ויבש", גורמים ליובש בכוחות הרוחניים העליונים. כמו שאמרו חז"ל שישראל מוסיפים כוח בגבורה של מעלה ובפמליה של מעלה. הברכה היא צורך גבוה, והתפילה צורך גבוה, שהן מוסיפות שפע בעולמות העליונים. וכך כתב המלבי"ם בספרו 'ארצות החיים' בפירוש מילת 'ברוך' בכמה ראיות. וזה גם מה שאנו אומרים "ברוך אתה ה'" - שהוא מקור הברכה, מקור השפע, הבריכה העליונה שממנה יורד השפע לכאן מכוח מעשינו.
ולכן אמרו חז"ל שמי שאינו מברך גוזל את הקדוש ברוך הוא ואת כנסת ישראל: הוא סותם את צינורות השפע, וגם לכלל ישראל אין השפע יורד. מכאן צריך גם לדעת שאין להיבהל ממי שמאיים ומפגין ומצטייר כמי שמחזיק את המשק - אלה אינם צינורות השפע, הם הסותמים את צינורות השפע. כלפי חוץ נראה שהוא זה שמביא את הכסף וההשקעות, אבל זה הכל דמיונות. זה כמו שזבולון ידמה שהשפע בא ממנו, בשעה שהוא בא בזכות יששכר. "חנינא בני, די לו בקב חרובין" - ובכל זאת הוא זן את כל העולם כולו. ואילו זה שלכאורה מחזיק ועוזר ובטוח שהכל ממנו - מאין יש לך? אם יש לך משהו, הוא בזכות אותו אברך, בזכות אותו בן תורה. אתה חי בדמיון שאתה המשפיע והנותן; השפע כאן הוא בזכות בני התורה, וזהו קיום העולם. ואם לא בירכת - גזלת את השפע מכלל ישראל.
אומר המלבי"ם: "הנה ברכו את ה'" - תנו לקדוש ברוך הוא ברכה על גולות עילית ועל גולות תחתית. לשון מליצית היא, וכוונתה לגולות מים, מקורות השפע העליונים המשפיעים גם למטה. וכיצד? על ידי המעשים הטובים. ומי עושה אותם? "כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" - אתם כעבדים נאמנים העובדים את ה' ביום ובלילה. הדגש "בלילות" אינו לומר בלילות ולא בימים, אלא שהם עומדים בבית ה' גם בלילות, כלומר "לא ימיש מתוך האהל" כלל, לא ימושו ממשמרתם רגע. ואתם בכך מברכים את ה' - מושכים את השפע ומורידים אותו מלמעלה, נותנים עוז לאלוקים מכוח מעשיכם והתמדתכם.
ובמדרש שוחר טוב אומר את הדברים במפורש: "העומדים בבית ה' בלילות" - אלו תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה. אדם אינו נמצא בבית ה' ממש - הוא יושב בכולל או לומד בביתו - ואומר לו הכתוב: כאילו אתה בבית ה', כאילו אתה עובד עבודה בבית המקדש. ומוסיף המדרש: אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה, מעלה אני עליהם כאילו נבנה בית המקדש בימיהם. מי שעוסק בהלכות עבודה והלכות קרבנות - כאילו נבנה המקדש בימיו וכאילו הקריב קרבנות.
וצריך להבין: זה שהשפע מגיע מאנשים הרחוקים ממצוות - לחסרוננו הוא. השפע ירד תמיד, והקדוש ברוך הוא הבטיח "כי לא תישכח מפי זרעו". אין מצב שקול התורה יידום; זה לא קרה בכל הדורות ולא יקרה. יש על כך הבטחה: זאת התורה לא תהא מוחלפת והתורה לא תישכח. השאלה היחידה היא מי יזכה להחזיק בה. מי שלא יזכה - יעדיף את המותרות שבחוץ לארץ; ומי שנשאר כאן ותומך, סימן שיש לו עדיין זכות כלשהי, אולי בזכות אבות, אולי בזכות אבותיו שנספו בשואה, ויש לו איזו שייכות לתורה שהוא תומך ונותן. לפעמים אפילו שלא מדעתו ואפילו כנגד רצונו, ואולי אף מפגין נגד אותם שחלק מכספו מחזיק את לימוד תורתם. אבל בכל מקרה השפע הזה לא ייגמר, שהרי הקדוש ברוך הוא הבטיח שהתורה תתקיים לעולם.
ולכן בשעתו, כשעלה הדיון אם להכניס לימודי חול לישיבת וולוז'ין, קם הנצי"ב ואמר: אנחנו מחזירים את המפתחות. תסגור את הישיבה - ולימודי חול לא ייכנסו, שאין זה צביונה של ישיבה. ומה יהיה על התורה? תפקידנו הוא שהתורה תימסר לדורות הבאים בטהרתה, ועל עצם קיומה יש לנו הבטחה: "לא תישכח מפי זרעו". הקדוש ברוך הוא ידאג שתמשיך; אין צורך בקומבינות ובתחכומים כדי לשמר - לא אתה משמר אלא הקדוש ברוך הוא, ואתה צריך רק לעשות את חובתך. ואמר החפץ חיים: בפרספקטיבה רואים כיצד הדבר הוכיח את עצמו. באותם ימים היו וולוז'ין ועוד ישיבה, וכשנסגרה וולוז'ין, השפע האדיר שהתנקז אליה לא יכול היה להגיע לשם, ונפתחו ישיבות אין ספור בכל רחבי אירופה, והשפע הזה עשה ריבוי עצום של תורה בכל מקום. כי יש הבטחה. חובתנו לשמור את התורה בטהרה ולעשות את הנדרש, אבל לומר "ממנו אני חי וממנו אני מתפרנס" - לא. אני מתפרנס מהקדוש ברוך הוא, ולו דרכים רבות להביא את הפרנסה. ואם אנו מתפרנסים מכאלה שאין להם הערכה לתורה או שהם בזים לה, אין זה אלא סימן למצב הירוד שבו אנו נמצאים; אבל התורה לא תישכח, ופרנסה תהיה בכל מצב.
שְׂאוּ־יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת־יְהֹוָה׃
לכאורה זהו ביטוי שהתרגלנו אליו, אבל מה פירושו - וכי הידיים עצמן קודש? מסביר הרד"ק: פירושו במקום הקודש - שאו את ידיכם במקום הקודש. ולאיזו מטרה? פירוש אחד: זו ברכת כהנים, שהכהנים נושאים ידיהם ומרימים אותן לברך את העם במקום הקודש. פירוש שני: לאו דווקא בכהנים מדובר, אלא בכל ישראל הנושאים ידיהם בתפילה, כלשון "נשא לבבנו אל כפיים אל אל בשמים" - נשא לבבנו עם כפיים, וכן "בנשאי ידי אל דביר קדשך", "שטחתי אליך כפי". הביטוי לתפילה הוא אדם השוטח את כפיו, כמגיש את ידיו לריבונו של עולם. ופירוש שלישי ברד"ק: "שאו ידיכם קודש" - אל מקום הקודש, כלשון "אל דביר קדשך". כשם שאנו מתפללים לכיוון בית המקדש, כך שאו ידיכם לכיוון הקודש, שלשם תהיה מגמת פניכם וידיכם בשעת התפילה.
המלבי"ם מתאר כאן כדרך בני אדם הנושאים ידיהם ומניחים אותן על ראש המתברך - כמי שמניח ידו על ראש הנער ומברכו, או כאהרן שנאמר בו "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם". אלא שאומר לנו הכתוב: לא רק את הידיים הגשמיות תשאו, אלא ידי קודש. המלבי"ם מתאר את הקדושה כמציאות מופשטת, כעצם מופשט: הקדושה נושאת את ידיה למעלה ומברכת את ה' בקודש, אל קדוש קדושי קדשים.
וכוונת הדברים מקבילה למה שכתב המלבי"ם בפרשת "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". מהי הדרישה להיות קדוש? להיות קדוש פירושו להתרומם מעל הגשמיות, מעל הטבע. כשאדם עושה מה שבא לו הוא נוהג על פי טבע, שהרי הטבע הוא תאוות, הנאות ורצונות; מי שזורם עם הטבע לא יתקדש. קדושה פירושה להתרומם מעל הטבע. ואומר הקדוש ברוך הוא: קדושים תהיו כי קדוש אני - אני מרומם מעל הטבע, והטבע כנוע אליי; ואם תהיו קדושים, תוכלו גם אתם לפעול בטבע, שכן מי שמגביר את הרוחניות על הטבע יכול לשלוט בטבע, מפני שהרוחניות גבוהה ממנו.
וזהו שנאמר כאן: על ידי שננהיג את עצמנו בקדושה - וגדר הקדושה, כלשון המלבי"ם, שיתגבר ויתקדש על החומר וטבעיו, להתמודד כנגד התאוות וכנגד החומר ולהתנהג בהנהגה שכלית ונפשית - בזה אנו נושאים ידיים לברך בעליונים, כלומר ממלאים ומושכים את השפע מלמעלה מבחינת הקדושה, להשפיע שפע, שובע, רצון, ברכה ונדבה. אתה ממלא כביכול את השפע למעלה כדי שיוריק אותו למטה, ומכוח מה? מכוח ההתקדשות: בזה שאתה מתרומם מעל הטבע, אתה משפיע שפע רוחני שיגיע לכאן למטה.
יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה מִצִּיּוֹן עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ׃
הרד"ק מביא שלפי המפרשים אלו דברי הכהנים לעם ישראל בברכתם: "יברכך ה' מציון". אך לפי דרכו שלו, זה המשך דברי המשורר: ברכו את ה' - ואם תברכו אותו, יברכך ה' מציון. אתה תיתן ברכה והודאה לה', וכידוע שההודאה תמיד מושכת את השפע. דיברנו על כך לא פעם: כשאדם מודה לה', הוא מושך אליו שפע, והקדוש ברוך הוא מריק עליו עוד. וזה נראה גם באופי האנושי: למי אנו אוהבים לתת? למי שאומר כל הזמן תודה רבה, שמעריך באמת - לו אתה מחפש איך לתת עוד, ואף שואל אותו אם אינו צריך הלוואה נוספת. אבל מי שקיבל ממך ומרגיש שהוא עשה לך טובה בכך שלקח, ואפילו תודה לא אמר - כשיבוא בפעם הבאה תאמר לו שאין לך. פשוט אין לך חשק לתת לו. כך הרצון האלוקי להשפיע הוא למי שמודה באמת: מודה לה' - וזוכה לעוד ברכה, מודה - וזוכה לעוד בנים. ההודאה מושכת את השפע. וזהו: ברכו את ה', ואם תברכוהו - הוא יברך אתכם.
ומה עניין "עושה שמים וארץ"? אומר הרד"ק: הוא עשה את השמים, שמהם יורדים השפע והברכה לעולם, והוא עשה את הארץ, שתיתן יבולה - גם היא מקור שפע. ה' יצווה את השמים ואת הארץ להריק עליך שפע, וגם במובן הגשמי: השמים יתנו טלם וגשמיהם, והארץ תיתן יבולה. כך ה' עושה שמים וארץ לברכך בכל מעשה ידיך, אם תברך ותודה על כל טובה שעשה לך. משם, מציון, תבוא הברכה לכל ישראל ולכל הארץ.
המצודת דוד סובר שיש לסרס את המקרא: "יברכך ה' עושה שמים וארץ - מציון". שהרי יש כאן קושי: מה הקשר בין "מציון" ל"עושה שמים וארץ"? לכן מבאר: יברכך ה' עושה שמים וארץ, ומהיכן? מציון - ממקום ירושלים, מקום השראת השכינה, שמשם יורד השפע ומשפיע על כל העולם כולו.
המלבי"ם מבאר כאן במה תברכו את ה': אנחנו נותנים בבחינת "תנו עוז לאלוקים", נותנים כביכול שפע בפמליה של מעלה כדי שתריק עלינו שפע - והכל תלוי במעשיך. אתה תברך אותו ותמלא את אותה בריכה, ואז הבריכה העליונה תוכל להשפיע עליך, "יברכך ה' מציון". ומהו "מציון"? שהברכה לא תבוא על ידי המערכה. כפי שהסברנו כמה פעמים בשם המלבי"ם, יש שפע הבא מכוח המערכה, מכוח הכוכבים - ודאי שהכל ממנו יתברך, אבל זה כוח הבא כביכול על פי המזל ועל פי סדרי המערכה. וכאן נאמר: לא, אצלנו זה יהיה מציון, בשפע רוחני עליון. כשהשפע בא על ידי המערכה, הוא ניתן רק אם הזמן ראוי לשפע; אבל כשהוא בא ממנו יתברך - זו השגחה פרטית. יכול להיות שבכל העולם יהיה רעב וכאן יהיה שפע, כי זה בא ממנו. כשזה על פי הכוכבים, הכל תלוי במצב: זמן גשמים - יהיה לך, לא זמן גשמים - לא יהיה לך. אבל כשהדבר בא ממנו, זו השגחה מלאה.
ומכוח מה מגיעה ברכה זו? אומר המלבי"ם: על ידי האדים הדקים העולים ממטה, ממעשי ציון ועבודתם. על ידי הפעולות שלנו אנו מעלים כביכול אדים כלפי מעלה, ואז יורד עלינו הגשם הרוחני. השפע הזה בא ממי שעושה שמים וארץ, שהרי הברכה איננה נמשכת מן השמים אל הארץ - שזה שוב שפע דרך המערכה, שמים, ארץ ועננים - אלא מאת ה' שהוא עשה את השמים ואת הארץ, מי שגבוה מהם. זו ברכה השגחית, ברכה ניסית שהיא מעל הטבע, מכוח מעשינו. וזה מה שהמקובלים אומרים: על ידי העלאת מ"ן והורדת מ"ד - הפעולות שלנו מעוררות את האהבה למעלה ומשפיעות התעוררות בזיווגי הספירות והמידות העליונות, וזה יוצר זיווג המוריד שפע לכאן למטה.
בספר תהילות מהרי"ץ שואל: מדוע פותח הפרק בלשון רבים - "ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" - ומסיים בלשון יחיד, "יברכך ה' מציון", ולא "יברככם"? ומיישב על פי מה שכתב הכלי יקר על הפסוק "ואהבתם את ה'... וברך את לחמך ואת מימיך" - גם שם הפתיחה ברבים והברכה ביחיד. וההסבר: בעבודת ה' צריך שהרבים יעשו את המצווה יחד, שאין מעלה כמעלת הרבים - פעולה של רבים שקולה אלפי מונים מפעולת היחיד, "ברוב עם הדרת מלך". מה שאין כן הברכה, שכל אחד רוצה אותה לעצמו; אין הוא מסתפק בכך שיחלקו לכולם, הוא מבקש ברכה אישית ושפע אישי. ועל כך אומר הכתוב: ואהבתם את ה' - תעבדו את הקדוש ברוך הוא יחד, איש אחד בשכם אחד; אבל אל תדאג, את הברכה כל אחד יקבל באופן אישי, "וברך את לחמך". וכך כאן: "ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות" - התפילות, הלימוד, הכל ביחד כעבדי ה'; אבל "יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ" - ביחיד, שעל כל אחד ואחד תהיה ברכה עצמית ומיוחדת לו.
פרק קל"ד, בשלושה פסוקים, מניח אבן פינה באמונה: השפע האלוקי מתרבה ומתברך על ידי מעשי התחתונים. "ברכו את ה'" - במעשים הטובים, בתפילה ובלימוד, ובעיקר על ידי עבדי ה' העומדים בבית ה' גם בלילות ואינם מושים ממשמרתם, אנו ממלאים כביכול את הבריכה העליונה, וממנה מוריק השפע לכאן. "שאו ידיכם קודש" - לא בידיים גשמיות בלבד אלא בידי קודש, בהתרוממות מעל החומר וטבעיו, שהרי הקדושה היא ההתעלות מעל הטבע, ומי שמתרומם מעל הטבע זוכה גם לפעול בו. ומתוך כך "יברכך ה' מציון עושה שמים וארץ" - ברכה שאינה באה מן המערכה ומן המזל אלא בהשגחה מלאה מאת בורא שמים וארץ; עבודה משותפת של כלל ישראל, וברכה אישית לכל אחד ואחד. כן יזכנו ה'.