פרק קל"ג בתהילים הוא מן הקצרים שבמזמורים, שלושה פסוקים בלבד, וכולו סובב סביב שבח אחד: "שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד". השאלה הגדולה בפרק היא מי הם אותם "אחים", ובזה נחלקו המפרשים לכמה דרכים, וכל דרך מאירה פן אחר של האחדות ושל השפע הנמשך ממנה. נעבור על השיטות כסדרן, ואחר כך נלך עם ביאורו של המלבי"ם, שלוקח את הפרק כולו לכיוון אחד עקבי.
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד׃
רש"י מפרש שהכוונה לכשיֵשב הקדוש ברוך הוא בבית הבחירה עם ישראל, הקרויים "אחים ורעים", ויהיה גם הוא יחד עמהם. אפשר לקרוא זאת בלשון עתיד, שהרי דוד היה עדיין לפני בניין בית המקדש, ואפשר גם בלשון עבר על בית ראשון. בשעה שהקדוש ברוך הוא יושב עמנו בבית המקדש, אנחנו בבחינת אחים ורעים, כלשון "זה דודי וזה רעי" שאנו אומרים כלפי קודשא בריך הוא.
הרד"ק מביא בשם אביו שהמזמור נאמר על עם ישראל, שכולם בבחינת אחים. וכשהם יושבים יחד בשלום ובשלווה ביניהם, כמה טוב ונעים הדבר - כשמן הטוב היורד על זקן אהרן ויורד על מידותיו, וכטל חרמון, כמתואר בפסוקים הבאים.
האבן עזרא מסביר שהפסוק חוזר אל הכהנים שהוזכרו בפרק הקודם: "מה טוב ומה נעים שבת אחים" - חבורת הכהנים כשהם יחד, ובכללם הכהן הגדול. לכן מזכיר הפסוק את אהרן, "כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן", שהרי מדובר בכהנים, וראש חבורת הכהנים הוא הנמשח - אהרן.
הרד"ק עצמו כותב: נראה בעיניי שעל מלך המשיח ועל הכהן הגדול שיהיה בימיו מדבר. כלומר האחים הם שני מנהיגי ישראל: המנהיג המדיני - המלך, והמנהיג הרוחני - הכהן הגדול. שניהם משוחים בשמן המשחה, ושניהם מן הגדולים שבישראל. המלך יושב על כיסא המשפט והמלוכה לצוות את ישראל כאשר יראה וירצה, והכהן - "שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" - מורה את התורה והמצוות. הם אחים בגדולה, ואין ביניהם קנאה, אלא כל אחד יודע את מקומו.
וכאן העיקר: להבדיל ממלך שמחליט שהוא רוצה להקריב קטורת, והצרעת זרחה במצחו. כל אחד צריך לדעת מהו מקומו, ואז ישיבתם היא ישיבת שלום - "מה טוב ומה נעים".
כך היה גם בשיבת ציון. זכריה התנבא על שניהם: על זרובבל שהיה הנשיא, ועל יהושע הכהן הגדול. הוא מתאר אותם (זכריה ד') כשני זיתים, "שני בני היצהר" - ולמה יצהר? מפני ששניהם היו משוחים בשמן המשחה, זה נמשח לכהונה גדולה וזה נמשח למלכות. וכן נאמר "ועשית עטרות ושמת בראש יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול", והשנייה "על איש צמח שמו" - זה זרובבל, שיצמיח את הישועה. שוב אנו רואים את שני המנהיגים, הרוחני והארצי, בבחינת שבת אחים גם יחד.
כך יהיה גם לעתיד לבוא: המלך והכהן הגדול, כל אחד יושב על כיסא גדולה, ומה טוב ומה נעים ישיבתם יחד. ומוסיף הרד"ק בדקדוק המילה "גם יחד": כשם שיהיו אחים בגדולה, כך יהיו אחים בליבותם - כל מעשיהם ייעשו בהסכמה אחת, ואיש לא יקנא בחברו, כמו שנאמר על זרובבל ויהושע "ועצת שלום תהיה בין שניהם". זו הברכה הגדולה ביותר: כאשר בין המנהיגים שוררים שלום ושלווה, אהבה ואחווה, יש בכך תועלת עצומה להנהגת העם.
האלשיך הקדוש מסביר שהמזמור הוא המשך למזמור הקודם, ושהוא מדבר על בית שני. ואנחנו יודעים שבית שני חרב על שנאת אחים. לפי זה אומר הכתוב: הנה מה טוב ומה נעים היה אילו בבית שני היה "שבת אחים גם יחד", ולא הייתה שנאת חינם - ואז היה הבית השני מתקיים.
המלבי"ם מפרש שהאחים כאן הם יששכר וזבולון. הם התחברו יחד עד שהיו כגוף ונפש, וכל אחד מהם מוליך את חברו אל השלמות וזקוק לחברו. וזהו "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך": יששכר עוסק בתורה ומשלים את הנפש, וזבולון עוסק בפרקמטיא ומשלים את הגוף. יששכר אינו יכול בלא זבולון - שאם אין קמח אין תורה; וזבולון מה יעשה בקמח לבדו? הכול נשאר כאן, ומה עשה לחיי העולם הבא? נמצא שגם הוא, כדי להשלים את עצמו, זקוק ליששכר.
לפיכך בצירוף שניהם נשלמים גם ה"טוב" וגם ה"נעים": הטוב האמיתי הוא מענייני העולם הבא, והנעימות היא בחיים הארציים - שיששכר לא ייאלץ לסבול כל ימיו, אלא זבולון תומך בו ומחזיק אותו. וזהו "הנה מה טוב ומה נעים" - כיצד מגיעים הטוב לחיי העולם הבא והנעימות לחיי העולם הזה? "שבת אחים גם יחד": כשיששכר וזבולון יושבים יחד ומסייעים זה לזה, ישיבתם נעימה וטובה הן לעולם הזה והן לעולם הבא.
כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו׃
כשמן הטוב שנמשח בו אהרן הכהן, היורד מן הראש אל הזקן ומשם "על פי מידותיו". מהו "מידותיו"? כך מפרשים כל המפרשים: בגדיו, מלשון "ומידו בד". השמן היה יורד ונוזל מן הזקן על מדיו. ורש"י מפרש: על פי ראש הכותונת שלו, שהזקן שוכב על פי הכותונת. וכשם שהשמן נעים, כך נעים טל חרמון הגבוה, היורד על הררי ציון. כשם ששמן המשחה נועד לגדולה, כך הר ציון הוא תפארת וכבוד לישראל, מקום המקדש.
חז"ל דרשו פסוקים אלו על "שבת אחים גם יחד" - משה ואהרן, לעניין מעילה בשמן המשחה: כשם שאין מעילה לאהרן, כך אין מעילה למשה. ואף על פי כן כותב רש"י: דברי חכמים וחידותם, ועם כל זה עיקר שיר המעלות על בית המקדש נאמר, שהרי כל ענייני שיר המעלות חוברו על מעלות בית המקדש.
הרד"ק מדייק ש"כַּשֶּׁמֶן" נאמר בפתח, כלומר בה"א הידיעה - השמן הידוע. וכשם שהיה נעים במשיחת אהרן ביום שנתמנה לכהן גדול, כך יהיה טוב ונעים שבת אחים גם יחד. ולכאורה, אם הפרק עוסק בשתי המשיחות - משיחת המלך ומשיחת הכהן הגדול - מדוע הזכיר דווקא את משיחת הכהן הגדול ולא את משיחת דוד?
שתי סיבות בדבר. האחת: משיחת אהרן קדמה, והייתה בעת שחנה הכבוד בישראל בהקמת המשכן, כלומר כשהשם השרה שכינתו בינינו. כך יהיה גם לעתיד: כשייבנה בית המקדש ויעמדו המלך המשיח והכהן הגדול, שם יחנה הכבוד ותשרה השכינה. השנייה: משיחת אהרן הייתה בפרהסיה, לעיני כל ישראל, ואילו משיחת דוד הייתה בסתר, לפני ישי ובניו, שהרי שמואל חשש משאול שמא יהרגנו. ולעתיד לבוא יהיה הדבר בגלוי, לעיני ישראל ולעיני כל העמים.
ותיאור המשיחה: תחילה הלביש משה את אהרן בבגדי כהונה, ואחר כך יצק את השמן על ראשו, ומשח אותו מן השמן בין ריסי עיניו כמין כי - ואומרים חז"ל שהיא כמין כ"ף יוונית. והשמן שיצק על ראשו יורד על זקנו ועל בגדיו, ו"פי מידותיו" הוא פי הבגד, בית הצוואר. והשמן הזה "מה טוב ומה נעים", שהיה מרוקח ומבושם במיני בשמים, ונעים היה ריחו.
המלבי"ם מבאר שההשפעה האלוקית יורדת לפעמים מן השמיים על מי שמוכן לה בלי אמצעי, באופן ישיר - כגון נביא שהתרגל להלך בדרכי הנבואה, כבני הנביאים, המכין את עצמו אל ההשפעה. אלא שלעיתים היא יורדת בשפע כה רב, עד שמושפע ממנה גם מי שאינו מוכן לה. כפי שראינו בשאול, שכאשר התקרב אל הנביאים ואל שמואל התחיל להתנבא: השפע היורד על המוכן שוטף ומשפיע גם על הבלתי מוכן, גם על מי שעדיין אינו אוחז באותן דרגות.
זה משל השמן: עיקר שמן המשחה יורד על הראש, ששם מושחים במשיחת קודש, כי הראש הוא המקום המוכן לו - מקום משכן המוח וכלי השכל והמחשבה, החלק הרוחני העליון, מקום הנשמה, המוחין, כתר חכמה ובינה, המורה על ההשגה. שם ראוי שיושפע השפע הרוחני הגבוה. ועם כל זה יורד השמן אגב כך גם על הזקן, זקן אהרן, ויורד על פי מידותיו, ומשפיע גם כלפי מטה, גם על מי שאינו מוכן ואינו בר השגה ולא היה ראוי מעיקרא לאותו שפע.
והנמשל: השפעת החוכמה היא על יששכר, שהוא בחינת הראש - העוסק בתורה, איש המעלה, המוכן לקבל את החוכמה, והוא מקבל את ההשפעה בשפע רב ועצום. אך היא יורדת ומשפיעה גם על שאינו מוכן לה - זבולון. כיוון שזבולון עוזר, תומך ומסייע ליששכר, השפע משפיע גם עליו. "שמן תורק שמך" - השמן מורק ויורד גם אל מי שלא היה ראוי מעיקרא, מפני שהוא בגדר מסייע וסמוך ליששכר. כשם שהשמן יורד על הראש ומשם אל הזקן ואל שאר הבגדים, אף שמצד עצמם לא היו ראויים לאותו שמן.
בשיר השירים רבה עומדים על קושי בלשון הכתוב: "היורד על הזקן זקן אהרן" - וכי שני זקנים היו לו לאהרן? למה הכפילות? אלא שכיוון שראה משה את השמן יורד על זקן אהרן, שמח כאילו על זקנו שלו הוא יורד.
ויש להתבונן בזה: מי היה אמור להיות הכהן הגדול? משה. ועתה הוא נשלח למשוח את אחיו. אני הייתי צריך להיות, ועכשיו אני מושח אחר, ואיבדתי את מעלת הכהונה הגדולה. ונבין: אצל משה אין זה עניין של שררה ותפקיד, אלא הכהונה הגדולה היא עוד בחינה של קרבת אלוקים שהפסיד. ובכל זאת - לא היה שם שום הרהור, אלא השמן יורד על זקנו של אהרן ומשה שמח כאילו על זקנו שלו הוא יורד, מרוב שמחתו וטוב ליבו, שהיה טוב בעיניו במעלתו של אהרן.
וזה בדיוק כמו "שבת אחים גם יחד" מן הצד השני: כשמשה בא ממדיין נאמר על אהרן "וראך ושמח בליבו" - שמח בגדולתו של משה, ואין בו טינה על כך שהוא היה המתנבא להם עד אותו יום, ופתאום בא משה. מכאן רואים את החיבור העצום בין האחים, את קרבתם וחיבתם זה לזה, שכל אחד שמח בטובת חברו.
כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן כִּי שָׁם צִוָּה יְהֹוָה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם׃
הרד"ק מלמד שהמילה "כטל" עומדת במקום שתיים, כדרך שכבר ראינו ביטויים דומים: "כטל חרמון שיורד על הררי ציון" - כטל חרמון, וכטל שיורד על הררי ציון, כאילו נכתבה המילה פעמיים. ולמה הזכיר את החרמון? מפני שהיה מן ההרים הגבוהים שבארץ ישראל, כמו שנאמר "תבור וחרמון בשמך ירננו". ו"הררי ציון" - שם מקום המלוכה; ולשון רבים, מפני ש"ירושלים הרים סביב לה", יש שם הרים רבים.
וכאן ההמשך לשיטתו: כבר הזכיר את משל השמן, שהוא משל הכהן הגדול, ועכשיו מזכיר את הטל, שהוא משל המלך. שהרי לדעת הרד"ק הפרק עוסק בחיבור שבין המלך לכהן הגדול, בשלום ובאחווה שביניהם, שכל אחד אחראי על תחומו והם שבת אחים גם יחד. וכן נאמר "נהם ככפיר זעף מלך וכטל על עשב רצונו" - הרי שבחינת רצון המלך מוגדרת כטל. וגם הגאולה נמשלה לטל: "כטל מאת ה'", "אהיה כטל לישראל".
ולמה נמשלה המלכות לטל? מפני שהטל יורד בנחת, וזה ביטוי לאופייה של המלוכה, שצריכה להיות בנחת: שלא יהיה המלך קשה ולא ינהיג את העם בשוטים, אלא ינהלם בנחת כטל היורד לאט. ולמה הזכיר טל של הרים? כיוון שבהרים הטל הוא לברכה, והם נזקקים לו יותר מן העמקים ומארץ המישור, שהרי הגשמים ממילא יורדים למטה, והטל נצרך יותר להרים. ומדוע? "כי שם ציווה ה' את הברכה", שם הוא מצווה "חיים עד העולם".
מהו "חיים עד העולם"? הרד"ק מביא פירוש אחד שהכוונה זמן רב, כמו שנאמר "לא יבנו ואחר ישב, לא יטעו ואחר יאכל, כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחיריי" - שיהיו להם חיים ארוכים, שאת מה שעשו יראו בְּלֶה והם עדיין חיים. ואפשרות נוספת: "עד עולם" - עד חיי העולם הבא.
המלבי"ם ממשיך בדרכו ביששכר וזבולון. עד כה ראינו שהשפע מגיע אל יששכר ויורד ומשפיע גם על מי שאינו מוכן לו, אל זבולון. עתה מוסיף המלבי"ם: לפעמים מגיע השפע אל המוכן לו על ידי אמצעי - כלומר השפע יורד תחילה במקום שאינו מוכן לו, ומשם ממשיך אל המקום הראוי לו.
והדוגמה היא טל החרמון: הטל היורד על החרמון אינו מיועד לחרמון, אלא להררי ציון, "כי שם ציווה ה' את הברכה". עיקר הברכה היא בשביל הר ציון, והיא רק עוברת דרך החרמון. שהרי החיים שמביא הטל בהר חרמון אינם "חיים עד העולם", מפני שהר חרמון הוא ביטוי לדבר מגושם; ואילו החיים שבהר ציון, מקום המקדש, הם חיים רוחניים, חיים נצחיים עד העולם.
כך גם השפע שהקדוש ברוך הוא משפיע לזבולון: הוא כטל היורד על החרמון, כביכול שלא במקומו. אבל לאן הוא אמור להגיע? אל יששכר, אל הר ציון, ששם ציווה ה' את החיים, חיים עד העולם. השפע מגיע אל יששכר באמצעות זבולון, ובזה זבולון הוא בחינת הר החרמון, המקבל את הטל בשביל הררי ציון, בשביל יששכר, כדי שיוכל יששכר לעסוק בתורה.
המזמור הקצר הזה מציב לפנינו את אותה אחדות בכמה פנים: ישראל היושבים עם השכינה בבית הבחירה, כלל ישראל שהם אחים זה לזה, חבורת הכהנים, המלך והכהן הגדול היושבים כל אחד על כיסא גדולתו בלי קנאה - וכנגדם התוכחה על בית שני שחרב בשנאת אחים. והמלבי"ם מעמיד את הכול על יששכר וזבולון, גוף ונפש המשלימים זה את זה: השמן יורד על הראש ומשפיע גם על הזקן והבגדים, והטל יורד על החרמון כדי להגיע להררי ציון. וכל זה נלמד מן האחים משה ואהרן, שכל אחד שמח בטובת חברו - משה בזקן אהרן ואהרן בבואו של משה. ובמקום שבו יש שבת אחים גם יחד, שם ציווה ה' את הברכה, חיים עד העולם.