פתיחה
בשיעור זה אנו ממשיכים בפרק קכ"ב בתהילים, מן הפסוק הרביעי ועד סיום הפרק. הפרק כולו סובב סביב ירושלים: מהותה, תפקידה כמאחדת את כלל ישראל, והברכה הכפולה שיוצאת ממנה - הברכה המדינית והברכה הרוחנית. נלך על סדר הפסוקים בביאורי רש"י, הרד"ק והמלבי"ם.
"ששם עלו שבטים" - עדות הייחוס של ישראל
שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי־יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהֹוָה׃
רש"י מפרש: "ששם עלו שבטים" - בשילה עלו שבטים, כשעלו ממצרים, שהרי המשכן נקבע שם בתחילה. ועל "שבטי י-ה" מביא רש"י את דרשת חז"ל: האומות היו מליזין אחריהם. עם ישראל יצא ממצרים, והגויים אמרו: וכי באמת כל אחד כאן הוא בן אביו? אם המצרים שלטו בגופם, וכי לא שלטו בנשותיהם? ואם כן הבן הזה אינו בנו. זהו פגם עצום בכלל ישראל, פגם הייחוס.
אלא שבחסד ה' עלינו, הקדוש ברוך הוא ריחם על עם ישראל, והעבריות היו נחשבות בעיני המצרים כמאוסות. אדם עלול להרגיש עלבון בכך שהוא מאוס בעיניהם, אבל האמת היא שהקדוש ברוך הוא הוא שהמאיס אותנו בעיניהם כדי שלא יפגעו בנו.
אגב, אותו דבר עצמו היה גם בשואה: על פי החוק הגרמני נאסר על גרמני להיות עם יהודייה, מפני שזה כביכול מטמא את "הגזע הארי" - כך הוא חשב. וזה כמו הסיפור עם הבעל שם טוב: פעם עבר הבעל שם טוב עם תלמידיו ליד כומר, ושמע אותו אומר לפרחי הכהונה: בואו נתרחק מן היהודים, הם מדברים, ותוך כדי דיבור יתיז מהם רוק ויטמא אותנו. אמר הבעל שם טוב לתלמידיו: אתם רואים איך הקדוש ברוך הוא שומר עלינו? הוא נותן לו בראש מחשבה כזו, שיתרחק מאיתנו מעצמו. כך בדיוק עשה הקדוש ברוך הוא בגרמניה: נתן להם בראש "אנחנו הגזע הארי, אסור לנו להתקרב ליהודיות, זה שפל, זה פגום". לא שלא היו דברים כלל, אבל הם היו נדירים מאוד, שכן הגרמנים היו קפדנים ביותר, ומה שנאסר עליהם נאסר, ובפרט שלא רצו להתערבב ולפגום כביכול בגזעם.
כך היה גם במצרים. אמרו אומות העולם: ודאי שלטו המצרים גם בנשותיהם, ומי יוכל להעיד על כך? אמר הקדוש ברוך הוא: אני מעיד עליהם שהם בני אבותיהם. הטיל שמו עליהם: הראובני, השמעוני - הוסיף אות מכאן ואות מכאן, ה' בתחילה וי' בסוף, הרי י-ה. וזהו "ששם עלו שבטים שבטי י-ה", וזוהי "עדות לישראל": עדות שאנחנו ישראל, שאיננו מצרים, ושלא נתערב בנו מזרעם הפגום.
הרד"ק: הנס שבקיבוץ כל ישראל בירושלים
הרד"ק מסביר: "ששם עלו שבטים" - שם היו עולים שנים עשר השבטים, והם "שבטי י-ה", שומרי מצוות ה', ואת כולם הייתה ירושלים מכילה. וזה דבר פלא: מקום כל כך מצומצם. אין מדובר בירושלים שבין החומות של היום, שהיא בערך פי שלושה מירושלים המקורית. המקום היה קטן בהרבה, ועם כל זה כלל ישראל היו מגיעים לשם, ומעולם לא אמר אדם "צר לי המקום שאלין בירושלים". זו עדות לישראל שה' נמצא בתוכנו, שה' בחר בנו, ושהוא עושה לנו ניסים גדולים ועצומים.
ונס גדול מזה היה בעזרה: עומדים צפופים ומשתחווים רווחים. מי שיודע את מידות העזרה יבין את גודל הנס. רוחבה של עזרת ישראל, מי שעולה משער ניקנור ונכנס פנימה, היה כחמישה מטרים וחצי, ואורכה כאורך העזרה. משם והלאה כבר עזרת כהנים, שאסור לישראל להיכנס אליה. נמצא שמדובר במקום צר מאוד באופן טבעי. תבנה בית כנסת בגודל כזה, כמה אנשים תוכל להכניס לתוכו? ובכל זאת: עומדים צפופים ומשתחווים רווחים.
מה פירוש "עומדים צפופים"? כשאתה לוקח כמה מקלות ודוחס אותם יחד, האמצעיים מתרוממים. "צפופים" הוא לשון צף: מרוב הלחץ הם צפים. סיפר לי קרוב משפחה שהיה במירון עוד לפני שנים רבות, כעשר שנים לפני האסון, והוא ניסה להגיע אל הקבר. בשלב מסוים הרגיש שרגליו אינן נושאות אותו, כמעט כ"מת הנושא את עצמו". היה לו מחנק ולחץ על החזה, וכשיצא נשכב על הקרקע והרגיש שנשימתו הולכת ממנו. הוא אמר לי: הרגשתי מה זה "צפופים" - הייתי פשוט באוויר, הרגליים לא על הקרקע. וזהו "עומדים צפופים", וכשהיו צריכים להשתחוות - היו משתחווים רווחים.
מקום שהוא מעל המקום ומעל הזמן
זהו "עדות לישראל להודות לשם ה'". כמה צריכים להודות לשם ה' על ניסים כאלה, שהוכיחו את מציאות הבורא עמם. כבר דיברנו בעבר שבבית המקדש היו ניסים שכל מהותם להראות שהמקום הזה הוא מעל המקום ומעל הזמן. שתי בחינות יש למהות הרוחנית: היא אינה תופסת מקום, והיא גם מעל הזמן. במציאות שלמעלה לא שייך לומר "שנה הבאה" או "עוד שנתיים"; זה רק בעולם מגושם.
דיברנו פעם שאיינשטיין גילה באיחור של שמונה מאות שנה שעניין הזמן קשור לעניין החומר. במקום שיש חומר יש זמן. ולמה באיחור? כי הרמב"ן כבר כתב זאת לפני מאות שנים: עניין הזמן קשור למציאות החומר, וברגע שנברא החומר ההיולי הראשון נוצר עמו הזמן. במקום שיש חומר יש זמן, ובמקום שאין חומר אין זמן.
והיכן זה בא לידי ביטוי בבית המקדש? במעל המקום: אנשים צפופים, מיליונים, ואין המקום צר להם. וביטוי נוסף: מקום ארון אינו מן המידה. כשהיית מודד את קודש הקודשים מקיר לקיר היית מקבל מידה מסוימת, נניח עשר אמות; וכשהיית מודד מדופן הארון עד הקיר האחד ומדופנו השני עד הקיר השני, היית מקבל שוב עשר אמות. אם כן היכן הארון? הארון אינו תופס מקום. זה כמו אותו מעשה שסיפרנו: אדם בא לרב וטען שהחתול של השכן אכל לו קילו גבינה. אמר הרב: הביאו את החתול. שקל אותו, ומשקלו קילו. אמר לו הרב: הנה הגבינה שלך, אבל איפה החתול? על כל פנים לענייננו: מקום ארון אינו מן המידה. ועוד דוגמה למעל המקום: הדשן שהיו זורקים על רצפת העזרה היה נבלע במקומו ונעלם.
והיכן הייתה מציאות של מעל הזמן? בקרבנות שלא הספיקו להקריבם היום: מעלה ומלינה על גבי המזבח. מה שעלה על גבי המזבח, אין הזמן עובר עליו. גם אם כביכול נגמר לו זמנו, שים אותו על גבי המזבח, והרי הוא מעל הזמן. רואים שמקום המקדש היה מרומם כל כך מבחינה רוחנית עד שהייתה שם מציאות של מעל המקום ומעל הזמן.
ועוד הסבר מביא הרד"ק ב"עדות לישראל": שהעלייה של השבטים לשם הייתה עדות ומצווה, כלשון "העדות והחוקים". כלומר לא מלשון להעיד, אלא מלשון מצווה: מה שהיו עולים לירושלים היה מצווה להם לישראל, והיו עולים להודות לשם ה'.
המלבי"ם: ירושלים היא הלב המאחד
המלבי"ם מסביר: "שם עלו שבטים שבטי י-ה" - שם הם התחברו על ידי העיר הזאת, וזו עדות לישראל שהם עם אחד. עצם זה שכולם מתקבצים יחד להודות לשם ה', עובדים אלוה אחד ויש להם אמונה אחת, מוכיח שאנחנו גוף אחד. וזה מה שאומר המדרש בהבדל שבין ישראל לאומות: האומות מפורדות בתוכן, האלוה שזה עובד אינו האלוה שההוא עובד, כל אחד ואלוהו; אבל ישראל כולם עובדים לאל אחד.
התכלית הזאת של "להודות לשם ה'" היא הכוח הקושר את כל האיברים להיות גוף אחד. איננו איברים מפורדים; זה מה שנותן חיות לגווייה הכללית. שם הם מתקבצים כמו הלב שהסברנו, שעל ידו רוח החיים מחיה את הגוף, והוא זורק את הדם לכל האיברים. ואיבר שאין מגיע אליו דם - נמק ומת. הלב הוא המקשר את כולם, וירושלים היא בחינת הלב: היא מקשרת את כלל ישראל ומקרבת עצמות מפוזרות עצם אל עצמו, עד שנעשית אחדות אחת של ישראל.
ולכן אלה שרצו להתנתק מעם ישראל, מה מחקו ראשונה מן הסידור? את ירושלים. הרפורמים, באחת מהחלטותיה הראשונות של הוועידה הרפורמית, מחקו "ולירושלים עירך ברחמים תשוב". ברלין היא ירושלים, אמרו, כל מקום שאדם נולד בו הוא מולדתו, ואין אנו מחפשים מולדת בארץ ישראל. עד שעלה הכורת והראה להם מהי אותה ירושלים. הנה רואים: אלה שביקשו להתנתק, האיברים המתים של הגווייה, דבר ראשון מרדו בירושלים ומאסו בה, מפני שירושלים היא המחברת.
"כי שמה ישבו כסאות למשפט" - הנפש המדברת של האומה
כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד׃
רש"י מפרש: גם בירושלים תשרה השכינה, יש שם כיסאות לשפוט בהם את האומות, ויש שם כיסאות מלוכה לבית דוד. ולכן נאמר "כסאות" בלשון רבים: במשפט מדובר בשופטים רבים, ו"כסאות לבית דוד" הם המלכים העתידים מבית דוד, דוד ושלמה והבאים אחריהם.
המלבי"ם מסביר שהעיר הזאת היא גם כמו הנפש המדברת שבגוף, "רוח ממללא" - החלק שיש בו הכוח הרוחני לדבר, שהוא יתרון האדם על הבהמה. שם יושבים כיסאות למשפט, זו הסנהדרין, שופטי ישראל; משם יוצא הדיבור, משם יוצאת תורה, משם יוצאים דת ודין. ו"כסאות לבית דוד" היא ההנהגה הכללית. הרי לנו שתי הנהגות: ההנהגה הרוחנית, מקום המשפט ומקום התורה, שההוראה יוצאת ממנה לכל העולם, וההנהגה המלכותית, הממשלה שמירושלים מושלת בכל העולם כולו.
"שאלו שלום ירושלים" - השלווה הפנימית קודמת לשלום החיצוני
שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָ͏ִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ׃
רש"י אומר: שאלו לשלומה ואמרו לה "ישליו אוהביך, יהי שלום בחילך, שלוה בארמנותיך". לפי רש"י כל זה נכלל בשאילת שלום ירושלים: תשאלו לשלומה ותאמרו לה דברי עידוד וחיזוק. "ישליו" פירושו ישלוו, יהיו בשלווה.
הרד"ק מסביר שבני הגלות באים ומבקשים מהקדוש ברוך הוא שלום ירושלים. ומהו שלום ירושלים? קיבוץ גלויות. לא רק שלא יהיו מהומות בירושלים; אנחנו כאן עדיין החלק המועט של עם ישראל, ולצערנו רוב עם ישראל עדיין בגלות, ועל כן אנו מבקשים שיתאספו לכאן כל הגלויות. ועד אותה עת, אומר הרד"ק, לא יהיה לה שלום, כי נלחמים עליה ערלים וישמעאלים. יהיו כאן צלבנים, יהיו כאן ישמעאלים, ולא יהיה שלום. מתי יהיה שלום? בעת קיבוץ הגלויות. וכנגד ירושלים הוא אומר "ישליו אוהביך": עם ישראל שבגלות מתאבלים על חורבנה ומצפים מתי תבוא עליהם השלווה ומתי יגיעו לירושלים.
המלבי"ם: המוות הוא התפרדות
אחרי שביאר המלבי"ם שירושלים היא המאחדת בין חלקי האומה, הוא אומר: כמו שאם תשאל לשלומה של הגווייה האישית, תשאל אדם מה שלומך ואיך בריאותך, התשובה תלויה בשאלה אם האיברים מחוברים זה לזה. המלבי"ם מסביר בכמה מקומות שהמוות הוא בעצם התפרדות. אפילו שבשעת המוות נראה האדם שלם, למעשה יש כאן התפרדות, כי כל מהות החיים היא החיבור והאיחוד: הלב זורק את הדם לכל האיברים, הריאות מספקות חמצן לדם ולכל הגוף, וכן הלאה.
כשיש שלום במוסדי הגווייה - יש חיים. וכשאין שלום, הלב פתאום אומר לידיים ולרגליים: למה אני צריך לספק לכם דם? אתם פרזיטים; אני עובד מאז שנולדתי ואף לפני שנולדתי, תשאלו את המוניטור אצל המיילדת ויגיד לכם ששמעו אותי עוד לפני שנולדתי. וכולם, הידיים, הרגליים, השכל והראש, מקבלים את הדם חינם. וברגע שאין שלום ואיש אינו מספק את הנצרך לזולתו, בא המוות. ואגב, גם הידיים והרגליים מוסיפות לחיי הגוף: בלי ידיים ובלי רגליים מה יועיל הלב? מי ילך לאכול ומי יעבוד כדי לאכול? הכל מבוסס על שלום בין כל מוסדי הגווייה, שכל אחד מספק לחברו את צרכיו, ועל ידי זה כלל הכוחות שבגווייה קיימים ופועלים. אם יהיה פירוד ביניהם - יבוא המוות.
כך גם כאן: אם תשאלו את שלום ירושלים, התשובה היא שהכל תלוי ב"ישליו אוהביך". אם תהיה ביניהם שלווה פנימית, בזה יהיה שלום ירושלים ובזה יהיה קיום לכלל האומה.
והמלבי"ם מדייק על פי דקדוק לשון הקודש שיש הבדל בין שלום לשלווה: "שלום" הוא השלום החיצוני, שלום עם האויבים; "שלווה" היא שלווה פנימית. גם אנחנו מתבטאים כך עד היום: איננו אומרים "יש לי שלווה עם האויבים" אלא "שלום עם האויבים", ולעומת זאת אומרים "יש לי שלווה פנימית". אומר המלבי"ם: אתם שואלים מה שלום ירושלים, האם כלל ישראל מחוברים, האם הגוף הזה נמצא באחדות? התשובה: רק אם ישליו אוהביך, רק אם תהיה שלווה פנימית, שכל חלק מספק את צרכי חברו וכל אחד דואג לשני, אז יהיה שלום לירושלים גם מן האויבים.
ויש כאן עצה נפלאה: כדי להתמודד כנגד האויבים צריכים שיהיה שלום בינינו, ועל ידי כן "וחרב לא תעבור בארצכם". אבל כשאנו מחולקים ומפורדים, ודאי שיבואו האויבים. וכמו שמביאה הגמרא את ההבדל בין דורו של שאול לדורו של דוד, רואים עד כמה הפירוד הפנימי גורם להתפוררות גם מן הבחינה החיצונית.
"יהי שלום בחילך" - מן הפנים אל החוץ
יְהִי־שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ׃
ממשיך המלבי"ם: היות שעיקר עניינה של ירושלים הוא "חוברה לה יחדיו", עניין האחדות של האומה, אם יתעורר בין האישים ריב ומדנים ופירוד לבבות, לא יימצא שלום ירושלים. עיקר שלומה הוא בהיותה כעיר שחוברה לה יחדיו, שלא יהיו מפורדים. ואם כן, על ידי שתהיה לעם ישראל שלווה פנימית ואהבה ביניהם, "ישליו אוהביך", יהיה שלום ירושלים גם מן האויבים החיצוניים.
ואז "יהי שלום בחילך": "חילך" הוא החיצון, החומות הסובבות את ירושלים. על ידי שהשבטים השוכנים סביב ירושלים לא יריבו ביניהם, לא יהיו ביניהם מחלוקות וויכוחים בין שבט לשבט, וכל אחד יכבד את השבט האחר, את מנהגיו ואת דרכיו, את רבניו ואת גדוליו, בלי זלזול אלא בהערכה - על ידי זה תהיה גם "שלווה בארמנותיך". הארמונות מבטאים את הפנים, לעומת "חילך" שמבטא את החוץ. מתי יהי שלום בחילך? כשיש שלווה בארמנותיך, כאשר פנימה יש שלווה.
"למען אחי ורעי" - הקיבוץ המדיני
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ׃
הרד"ק מסביר: כל אחד מבני הגלות אומר, למען אחי ורעי אני מדבר שלום בך. אני, דוד המלך, מדבר שיהיה בך שלום. ומי הם "אחי"? עם ישראל שעתידים לגלות מירושלים. למענם אני מבקש שיהיה בך שלום, שיחזרו לירושלים וישכנו בה בשלום.
המלבי"ם מסביר: מה שנוגע לתועלת הקיבוץ המדיני, לטובת אחי ורעי, זהו "אדברה נא שלום בך". כלומר, עצם התקבצות כלל ישראל לכאן נקראת הקיבוץ המדיני, וזה תלוי בשלום שנמצא בך. למען אחי ורעי, כדי שיתקבצו לירושלים, אדברה נא שלום בך, שעל ידי השלום שבך יועיל הדבר לקיומם.
"למען בית ה' אלוקינו" - הטוב הרוחני שצריך לבקשו
לְמַעַן בֵּית־יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ׃
עוד הוא אומר: למען בית ה' אלוקינו שחרב, אבקש מה' טוב בעבור ירושלים, שיבנה לנו את בית המקדש. והמלבי"ם מסביר: "בית האלוקים" הוא, כפי שביאר, בחינת הנשמה הרוחנית של הגווייה, בחינת השראת השכינה על עם ישראל. ומה שנוגע לבית האלוקים, לצורך הטוב הנפשי והאושר הרוחני הבא מן הקדושה, מן הנבואה ומן השכינה - "אבקשה טוב לך".
ומה פירוש הדבר? אומר המלבי"ם: זה תלוי בטוב שהאדם יעשה, במצוות ובמעשים טובים. על ידי שיהיה "טוב לך" במצוות ובמעשים טובים, תזכה שבית ה' אלוקינו יאיר וישפיע עלינו מקדושתו ומרוחניותו. הרי ראינו שכשקלקלו לא הועיל להם מה שצעקו "היכל ה' היכל ה' המה". אמרו להם שבית המקדש עתיד ליחרב, והם ענו: היכל ה', אין מה לדאוג, כל עוד בית המקדש קיים. ומה עשו? קלקלו במעשיהם. בבית ראשון שלוש העבירות החמורות, ובבית שני בענייני בין אדם לחברו. רואים אפוא שלא יועיל שתשרה עלינו השכינה במצבים שבהם איננו מוכנים לכך מבחינה רוחנית. אנחנו צריכים לקיים את מצוות ה', ואז "אבקשה טוב לך": על ידי שאבקש טוב בקיום המצוות, ישפיע עלינו בית ה' אלוקינו.
ומוסיף המלבי"ם דיוק נפלא: התועלת המדינית המושגת מירושלים היא דבר גלוי, ואת הגלוי אין צריך לבקש. "לבקש" פירושו לחפש, ודבר גלוי אינו טעון חיפוש. לכן על הקיבוץ הגשמי נאמר "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" - דבר מבואר שאפשר לדבר בו מיד. אבל השפע הרוחני, "למען בית ה' אלוקינו", הוא דבר נסתר וצפון, דבר שצריך לחפש אחריו, שכן עניין רוחני דורש תמיד מאמץ רב. ולכן שם נאמר דווקא "אבקשה טוב לך": את זה צריך לבקש. "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה'" - יראת ה' אינה מושגת כדרך שמשיגים כסף ומטמונים גשמיים; כאן צריך לבקש הרבה. שכן העניינים האלוקיים, מסיים המלבי"ם, לא יושגו אלא אחר הדרישה והחיפוש.
לסיכום:
בחלק זה של הפרק למדנו שירושלים היא הלב של כלל ישראל: בה התחברו השבטים, ובה ניתנה העדות על ייחוסם הטהור של ישראל, "שבטי י-ה". ראינו את הניסים שהעידו על השראת השכינה - עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, מקום ארון אינו מן המידה, מעלה ומלינה על גבי המזבח - מקום שהוא מעל המקום ומעל הזמן. ירושלים היא גם הנפש המדברת של האומה, ממנה יוצאים תורה ומשפט ומלכות. ולמדנו את היסוד הגדול: שלום ירושלים תלוי ב"ישליו אוהביך", בשלווה הפנימית, שכן המוות הוא התפרדות והחיים הם חיבור. ולבסוף, שתי בקשות לפנינו: הטוב המדיני, שדי לו ב"אדברה נא שלום בך", והטוב הרוחני, שהוא נסתר וצפון וטעון בקשה וחיפוש - "אבקשה טוב לך". בזה סיימנו את פרק קכ"ב בתהילים.