פתיחה: שיר של ירושלים
פרק קכ"ב בתהילים הוא אחד משירי המעלות, והוא כולו שבחה של ירושלים. דוד המלך פותח בשמחה על ההליכה לבית ה', ממשיך בתיאור מעמדם של ישראל בשערי ירושלים, ומגיע אל עצם מהותה של העיר - העיר שמחברת את כל השבטים יחדיו. נעבור על הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי רש"י, האבן עזרא, הרד"ק והמלבי"ם, ועם דברי חז"ל והמוסר שנלמדים מהם.
פסוק א: שמחתי באומרים לי
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ׃
חז"ל אומרים שדוד המלך אמר זאת על בניין בית המקדש: כאשר ייבנה הבית, "שמחתי באומרים לי" שהולכים אל בית ה'. ובירושלמי מבואר הרקע: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד "לא אתה תבנה בית לשמי" - שלח לו הקב"ה את הנביא להודיעו שלא על ידו ייבנה הבית.
מה היו פריצי הדור עושים? היו הולכים אצל חלונותיו של דוד ואומרים לו: דוד, אימתי ייבנה בית המקדש? אימתי "בית ה' נלך"? כל כוונתם הייתה להציק לו, לצער אותו ולהקניטו. רש"י מביא שהם היו אומרים: מתי ימות אותו זקן וימלוך שלמה בנו ויבנה את בית המקדש. כלומר, זו הייתה כוונתם האמיתית - דוד, אינך מבין שאתה אבן נגף לבניין הבית? הרי ה' אמר שלא על ידך ייבנה אלא על ידי בנך, אם כן אולי כבר תסתלק מן העולם, כדי שבנך יוכל לבנות את המקדש.
ואמר דוד: אף על פי שאני יודע שהם מתכוונים להכעיסני, שמח הייתי בדבריהם, שנאמר "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". ולפי זה אפשר לפרש: הם אומרים לו שכבר ילך מן העולם, והוא משיב - שמחתי! מוכן אני אפילו ש"נלך", שאסתלק אני מן העולם, ובלבד שייבנה בית ה'. והקדוש ברוך הוא אמר לו: "כי ימלאו ימיך... והקימותי את זרעך אחריך... הוא יבנה בית לשמי". הרי שדוד שמח אפילו כשמזכירים לו את מיתתו, העיקר שייבנה בית לה'.
דבר נוסף יש כאן בלשון "נלך". דוד מדבר על עצמו: אף על פי שאני מלך, ודרכו של מלך להיות בראש העם וללכת בראש הגדוד - עם כל זה "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". "נלך" משמעו ביחד, לא אני בראש. אפילו שנלך כולנו כאחד, אני שמח. ומדוע? משום שאני שמח להיות כאחד העם עם אחיי, כאשר הולכים לבית ה'. "חבר אני לכל אשר יראוך" - איני מתייחס אל עצמי כמלך ההולך בראש, אלא אל בית ה' הולכים כולם יחדיו.
שלושה פירושים באבן עזרא, והערת הרד"ק
האבן עזרא מביא: אמר רבי משה, שיר זה אמרו דוד כדי שיאמרוהו עם הזמירות בבית ה' בעת שייבנה הבית. כלומר, דוד עצמו עדיין לא זכה לבניין הבית, ומהו "שמחתי באומרים לי"? אלא שחיבר שיר שיאמרוהו לעתיד, בשעה שיזמרו בבית המקדש. רבי יהושע אמר שהשיר נאמר בעבור הבית שהקים דוד בציון - לא על בית עתידי, אלא על אותו מקום ממש ששם פרש את היריעה ושם הניח את הארון. והסבר שלישי מביא האבן עזרא: על הבית השלישי, שכל אחד ואחד מישראל אומר "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" - כל אחד ממתין ומצפה מתי כבר ייבנה הבית השלישי, מתי נזכה לעלות לרגל.
הרד"ק עומד על כך שכאן נאמר "שיר המעלות לדוד", ובשאר שירי המעלות לא הוזכר דוד. ומשיב: ייתכן מאוד שאת השאר חיברו שאר המשוררים, שהרי עשרה אנשים השתתפו בחיבור ספר תהילים, ורק שיר מעלות זה חיברו דוד, ולכן דווקא כאן הוזכר שמו.
המלבי"ם: האומה כגוף, ירושלים כלב ומוח, והמקדש כנשמה
המלבי"ם מבאר את הדברים בעומק. השיר מדבר בשבחה של ירושלים, ומתאר את האומה כולה כגוף אחד המורכב מאיברים פרטיים: יד, רגל, ראש וכדומה - אלו הם השבטים, איבריה של הגוויה. ומי מחבר את כל האיברים הללו לגוף אחד? ירושלים. "כעיר שחוברה לה יחדיו" - היא המחברת את כלל השבטים יחדיו. והדברים מתאימים במיוחד לשיטה שירושלים לא נתחלקה לשבטים (יש מחלוקת אם היא שייכת ליהודה ובנימין או שאינה מתחלקת לשבטים אלא היא של כלל ישראל) - לפי שיטה זו מובן עוד יותר שעיר זו היא המחברת את כל השבטים.
וכאשר מתחברים האיברים הפרטיים לגוף שלם, אומר המלבי"ם, חלים בו שני רבדים: רוח החיים והנפש המשכלת - שהם הרובד הנמוך יותר, כוח הפעולה והדעת; ומעבר לכך חלה בו גם הנפש האלוקית, חלק אלוה ממעל. ובנמשל: בית המקדש הוא הנפש האלוקית השורה בתוך הגוויה, מקום השראת השכינה; והעיר עצמה דומה ללב ולמוח שבגוף, שהם בחינת רוח החיים והנפש המשכלת. לפי זה "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך": היות ובירושלים שוכן הקדוש ברוך הוא, שם משכן השכינה ומשכן האלוקות, נמצא שבגוף הזה - כלל ישראל - שורה הרוח העליונה שהיא בחינת הנפש האלוקית, שהקב"ה משרה שכינתו עלינו. על זה הייתה לי שמחה גדולה.
"לי" - בשבילי: ניקוי שמו של דוד
בספר "זה השער" מביא ביאור ל"שמחתי באומרים לי" על פי הגמרא. בסנהדרין דרש רבא: מאי דכתיב "כי אני לצלע נכון" - ראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית. "נכון" היינו מוכן, ו"צלע" היא הצלע שנלקחה מאדם הראשון - ודוד המלך הוא גלגולו של אדם הראשון, כרמז "אדם" ראשי תיבות: אדם, דוד, משיח. אומר דוד: אותה צלע שנלקחה ממני - מוכנה הייתה לי, וזו בת שבע.
ובמסכת שבת: אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב "עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו" - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מחול לי על אותו עוון (עוון בת שבע). אמר לו: מחול לך. אמר לו: עשה עמי אות בחיי. אמר לו: בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע. כשבנה שלמה את בית המקדש וביקש להכניס את הארון לבית קודשי הקודשים, דבקו השערים זה בזה ולא רצו להיפתח. כיוון שאמר "ה' אלוקים אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד עבדך" - מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד שחורים כשולי קדירה (שולי הקדירה מלמטה, במקום שהאש שורפת, היו שחורים משחור). הם היו אומרים תמיד: דוד רשע, דוד חוטא, דוד עושה מעשים גרועים - והנה ראו שהשערים נפתחו רק בשעה שהזכירו את דוד, וידעו כל העם וכל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עוון.
לפי זה מתפרש "שמחתי באומרים לי" - "לי" היינו בשבילי, על ידי. היו אומרים שבזכותי נפתחו הדלתות ונכנס הארון, בזכותי "בית ה' נלך". ויש בזה רמז נפלא בראשי התיבות: "שמחתי באומרים לי בית ה'" - ראשי תיבות "בשבילי". ואז שמח דוד שעל ידי כך ינוקה שמו: כל מה שסבל מן ההכפשות וכל מה שדיברו כנגדו - הנה עתה אומרים שבשבילי נפתח בית ה', ובזה ינוקה שמי.
"לי" - הרי את מקודשת לי
עוד רמז מביא: חז"ל אמרו שראויה הייתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית, ואותם שיצאו כנגדו טענו שלקח אשת איש ועשה דבר שאינו הגון. ו"לי" בא לרמז על "הרי את מקודשת לי" - שמחתי באומרים "לי", כלומר שבת שבע מגיעה לי. ומנין אני יודע? "בית ה' נלך" - שהרי בשעה שהולכים לבית ה' נפתחות הדלתות רק בשביל דוד המלך, ובזה מוכח שהייתה מוכנה לו, ולא לקח דבר שאינו מגיע לו.
על פי זה מביאים מעשה שהיה. בארצות אשכנז היו נוהגות בנות ישראל שלא לבוא לבית הכנסת אלא רק לאחר שנישאו. בפעם הראשונה היו מביאים את הכלה לבית הכנסת ברוב שמחה, פאר והדר, ומאז ואילך הייתה פוקדת את בית הכנסת (לא בקביעות, שהרי אין הנשים חייבות בתפילה בציבור, אך מכל מקום מאז הייתה מתחילה לבוא). ומסופר שבשבת הראשונה שלאחר נישואי בתו של ר' לייב מוכיח, רבה של פרשבורג, לקחוה לבית הכנסת ברוב שמחה. אמרה לאביה: אבא, שמע ווארט - דוד המלך אומר "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך", וגם אני אומרת כן: שמחתי באומרים לי "הרי את מקודשת לי", ועל ידי כך "בית ה' נלך" - עכשיו כבר אני יכולה ללכת אל בית ה', מעתה כבר אני הולכת לבית הכנסת.
פסוק ב: עומדות היו רגלינו
עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
רש"י מביא את דרשת חז"ל: עומדות היו רגלינו במלחמה בכל מקום - בשביל שעריך ירושלים שעוסקים בהם בתורה. כלומר, עמידת רגלינו, היכולת שלנו לעמוד על עומדנו ולהילחם כנגד האויבים בתוקף, באה בזכות "שעריך ירושלים", בזכות העוסקים בתורה. לא החיילים הם המקיימים את העם, אלא לומדי התורה הם המקיימים. כמו שמביאה הגמרא: ביקשו להראות לו את "נטורי קרתא", שומרי העיר, והראו לו את אנשי הצבא. אמר להם: אינהו חרובי קרתא - אלו מחריבי העיר; שומרי העיר הם לומדי התורה, ועל ידיהם באה השמירה הגדולה ביותר. אם כן, מכוח מה עמדו רגלינו במלחמות? בזכות "שעריך ירושלים".
אלא שזהו דרש, ומעניין שרש"י פנה מיד אל הדרש ולא ביאר את פשט הפסוק. האבן עזרא, שכידוע פשטן הוא, מבאר את הפשט: "עומדות" - עמדנו כדי להסתכל בשעריך ירושלים. כשאדם מגיע למקום מפואר ויפה, הוא נעמד ונהנה מזיו היופי; כך היינו עומדים ומתבוננים בבנייני החומות וביופי השערים.
ועוד הסבר מביא האבן עזרא, ועליו הוא אומר שהוא הנכון, וכן מבאר הרד"ק: כי הייתה העיר מלאה אדם, והיינו מתערבים בשערים ולא יכולנו להיכנס מרוב העם הבאים והיוצאים. במילים פשוטות: בשערי ירושלים נוצר פקק. ומה קורה כשיש פקק? "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים" - נאלצנו לעמוד, מפני רוב העם הבאים והיוצאים. היינו חושבים שזה ביאור שנאמר בהלצה, אבל זהו האבן עזרא וזהו הרד"ק: היה לחץ בכניסה. ונדע שכבר היה לעולמים, ואין זה דבר שקורה רק בימינו.
המלבי"ם מבאר על פי דרכו: עוד לפני שבאנו אל בית ה' להביט במשכיות האור האלוקי הזורח משם - שהוא בחינת הנשמה שבגוויה, הנשמה האלוקית הרוחנית המשפיעה חיות אל כלל ישראל - כבר בשעה שצעדו רגלינו בשערי ירושלים היה לנו מעמד, עמידה יציבה, שעל ידה כלל ישראל הם בחינת גוף חי ושלם. כלומר כבר בשלב הראשון, שבו הייתה בנו בחינת לב ומוח, שהיא ההכנה לקבלת רוח החיים והנפש המשכלת - הרבדים הנמוכים יותר - כבר אז היה לנו מעמד. ולאחר מכן, כשנבנה בית המקדש, זכינו לנשמה הרוחנית, שהשם משרה שכינתו בתוכנו.
פסוק ג: ירושלים הבנויה
יְרוּשָׁלַ͏ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה־לָּהּ יַחְדָּו׃
רש"י מבאר שכוונת הפסוק לעתיד: כשיבנה שלמה בני את בית המקדש בתוכה, אז תהיה "בנויה" - בשכינה ובמקדש ובארון ובמזבח. גם כאן נצרך רש"י לבאר כיצד נאמר "ירושלים הבנויה" בשעה שעדיין אין בית מקדש, והתשובה היא שדוד מדבר על העתיד.
ועל "כעיר שחוברה לה יחדיו" מביא רש"י דרשת חז"ל: כמו שילה, שגם שם שרתה שכינה, כמו שכתוב "אל המנוחה ואל הנחלה" - וחז"ל לומדים מכאן היקש: "מנוחה" זו שילה, "נחלה" זו ירושלים. נחלה היינו המקום שבו כבר התנחלנו, ואילו שילה אינה אלא מנוחה זמנית. ועוד אומרים חז"ל שירושלים בנויה בשמים, וירושלים של מטה עתידה להיות כמותה. וזהו "כעיר שחוברה לה יחדיו": יש הסבורים שהכוונה לחיבור העיר המזרחית והמערבית - אין מדובר כלל על מזרח ירושלים; אלא הכוונה שירושלים של מטה תתחבר עם ירושלים של מעלה המכוונת כנגדה. ולכן גם עתידה לרדת באש, כמו שמביא רש"י במסכת סוכה.
מדוע ירושלים גבוהה מכל הארצות
על פי עיקרון זה הסברנו פעם את הנאמר שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות וירושלים גבוהה מכל ארץ ישראל, ובעצם מכל העולם. הסבר אחד אמרנו שהכוונה במובן הרוחני - לא מדובר במטרים אלא ברמה רוחנית, והמקום הגבוה ביותר מבחינה רוחנית הוא ירושלים. ואם נרצה לתת לזה גם הסבר טבעי: המדד המקובל היום למדוד מה גבוה ומה נמוך הוא ביחס לפני הים, אך זהו מדד שרירותי שאנשים החליטו עליו. אילו היה לעולם תקרה, היינו מודדים לפי הקרבה אל התקרה - מה שקרוב יותר אליה גבוה יותר; וכיוון שאין לעולם תקרה, נצרכו לקבוע איזה אנך שלפיו ימדדו, וקבעו את פני הים. אבל מי אמר שאנך זה הוא הנכון? האנך הנכון הוא למדוד ביחס ל"למעלה". ומהו המקום הקרוב ביותר לרוחניות, הקרוב ביותר ל"למעלה"? ירושלים של מטה, המכוונת כנגד ירושלים של מעלה. ושימו לב: לא משנה כיצד מסתובב העולם, בכל מצב ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה. נמצא שהגג, ה"למעלה", הוא ירושלים של מעלה - אין גג אחר ואין תקרה אחרת; והקרוב אליו ביותר הוא ירושלים של מטה, ולכן ירושלים גבוהה מן הכל. וארץ ישראל הקרובה לירושלים גבוהה משאר העולם, ושאר העולם משופע ויורד ולכן הוא נמוך יותר.
האבן עזרא והרד"ק: עיר שכולם מתחברים בה
האבן עזרא מסביר שירושלים בזמן שלוש הרגלים הייתה דומה למדינה שהתחברו אליה כל בנותיה שמסביב בעת הפחד. ומדוע הזכיר דווקא פחד? כנראה משום שבזמנם היו רגילים שבעת פחד כולם מתקבצים ומתאחדים למקום אחד. כך בשלוש רגלים היה נראה כאילו כולם התחברו למקום אחד, כולם מגיעים לירושלים - וזהו "שחוברה לה יחדיו".
הרד"ק מסביר שאמירה זו היא כביכול אמירתם של בני הגלות: כשירושלים הייתה בנויה והשכינה בתוכה - כמה משובחת ומהוללת ומפוארת הייתה! היכן תמצא עוד עיר כמוה "שחוברה לה יחדיו", שעדת ישראל חוברה בתוכה יחדיו, שכלל ישראל התחברו שם יחד. ובאמת לא הייתה מציאות כזאת בשום מקום, שהרי חובת העלייה לרגל מוטלת על כל אדם - כל מי שיש לו קרקע חייב לעלות; ולא היה מצב שאנשים נשארים בבית, אלא כולם היו עולים לרגל. אם כן היכן תמצא עיר כמוה, שעדת ישראל כולה התחברה בה יחדיו?
המלבי"ם: חיבור האיברים לגוף אחד
המלבי"ם מסביר על דרכו: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" - שעל ידי ירושלים מתאחדים האיברים הפרטיים להיות גוף אחד. השבטים הם משל לאיברי הגוויה, והם מתחברים בירושלים להיות בחינת גוף אחד שלם. וכפי שדיברנו בעבר, כאשר חששו שמא יכלה שבט בנימין במעשה פילגש בגבעה, למדנו שאם יכלה שבט בנימין נמצא עם ישראל בעל מום - כאילו נחסר איבר מן הגוויה, כאדם בלי יד או בלי רגל, וחס ושלום נחסר בכללות עם ישראל. כללות עם ישראל הם שנים עשר שבטי י-ה, ובלעדיהם יש כאן פגם. ובירושלים מתחברים האיברים הפרטיים, כלל ישראל מתאספים למקום אחד. ומטעם זה, אומרים חז"ל במפורש, היה החשש שיעלו לרגל וימשוך רחבעם את ליבם, ולכן יצר להם תחליף מדומה, כביכול בדמיון למשהו רוחני.
הבבא סאלי: כל מיני הפאר שבעולם במקום אחד
הבבא סאלי מסביר "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" בדרך זו: אדם הרוצה לבנות מקום ולעשותו ברוב פאר והדר, מביא כל מיני אומנים ומעצבים, שכל אחד יאמר מה הוא סבור שצריך לעשות, ולבסוף הוא בוחר את המובחר ומניח את השאר. אבל אם הוא פיקח גדול, הוא מצרף את כל הדעות יחד, ובזה יוצר את הדבר המפואר ביותר: זה אומר נפאר אותו במגדל כזה, וזה אומר נפאר אותו בשער כזה, והשלישי אומר נעמיד מונומנט מרהיב מיד בכניסה לעיר - והוא לוקח את הכול ומקיים את דברי כולם. (אגב, מבחינה עיצובית של ימינו זו קטסטרופה; כל מעצב יאמר לך שצריך קו עיצובי אחיד, ואם תערבב הכול יצא ערבוביה. אך כאן אומר הבבא סאלי שכאשר יש דבר נפלא וכל אחד מציע בו דבר יפה - תוסיף את הכול, וזה יהיה המפואר והמהודר ביותר.) והנה, מרוב שאוהב הקדוש ברוך הוא את ירושלים, רצה לצרף בה את כל מיני הפאר. מה עשה? "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" - נתחברו בה כל מיני הפאר שבעולם יחדיו; ריכז הקב"ה את כל הפאר שבעולם ועשה אותו במקום אחד.
לסיכום:
פרק זה פותח בשמחתו של דוד - שמחה שאינה תלויה בכבודו האישי: גם כשפריצי הדור מקניטים אותו במותו, וגם כשההליכה לבית ה' היא "נלך" של כולם יחד ולא של המלך בראש - הוא שמח, ובלבד שייבנה בית ה'. ולבסוף אף נתנקה שמו, שהרי בשבילו נפתחו שערי המקדש. "עומדות היו רגלינו" - בזכות העוסקים בתורה בשערי ירושלים עמדנו במלחמות, ובפשט: עמדנו להתבונן ביופייה, ומרוב העם הנכנסים והיוצאים נעצרו רגלינו בשעריה. ו"ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" - היא העיר המחברת את כל שבטי ישראל לגוף אחד שלם, שהעיר היא לו כלב וכמוח והמקדש הוא הנשמה האלוקית שבתוכו; היא המכוונת כנגד ירושלים של מעלה ולכן היא הגבוהה שבמקומות, ובה ריכז הקדוש ברוך הוא מרוב אהבתו את כל מיני הפאר שבעולם יחדיו.