לפנינו סופה של אות למ"ד בפרק קי"ט בתהילים. דוד המלך ממשיך בקו שהתחיל בו: התורה אינה נספח לחיים - היא היא החיים עצמם. מתוך כך הוא מבקש ישועה, מתאר את הרשעים המבקשים לאבדו, וחותם בהתפעלות מרוחבה האין־סופי של מצוות ה'.
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי׃
הרד"ק מקשר את הפסוק למה שנאמר קודם: "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעׇנְיִי". אותה תורה שהיא שעשועיי היא שהחייתה אותי, היא חיי רוחי, והיא שהצילה אותי מן התוגה. וזה דבר עצום: מי שיתבונן בכמה צרות עבר דוד המלך, יבין שכל אדם אחר כבר מזמן היה נשבר ומת מדיכאון. אומר דוד: התורה היא שעשועיי והיא החיות שלי, מכוחה שרדתי את כל מה שעבר עליי.
המצודת דוד מבאר באופן נוסף: "כי בם חייתני" - בעבור הפיקודים, בעבור התורה והמצוות, נתת לי חיים. כלומר, זו תכלית החיים עצמם. וזה בשונה מכפי שרבים חושבים, שאדם קיבל חיים כדי לעשות חיים, ואם יש לו זמן מדי פעם שיקיים גם מצווה - גם זה טוב, גם זה רצוי. החזון איש כינה את בעלי הגישה הזאת "אנשי הדת והחיים": אנשים שיש להם שני מסלולים נפרדים, יש חיים ויש דת, ואל תערבב ביניהם. מגיע לבית הכנסת, פרע את חובו, ומכאן ואילך "אל תכניס לי דת". יש לו פינה שהקצה לקדוש ברוך הוא: קופץ למנחה, ריבונו של עולם קיבלת את שלך, עכשיו תן לחיות. אומר דוד המלך: אצלי לא כן - "כי בם חייתני", בעבור שמירת הפיקודים נתת לי את החיים.
ובאמת, מה מטרת חיי האדם? בשביל לאכול, ליהנות, לכייף - במה שונה הוא מבהמה? כל תכלית חיי האדם היא המושכלות, הרוחניות, ההישגים שהוא יכול להשיג כאן כדי לנחול חיי עולם הבא. החיים כאן מצד עצמם אינם חיים כלל, שכן אין להם מטרה ותכלית לעצמם; כל עניינם הוא לשם חיי העולם הבא.
המלבי"ם מסביר שהפסוק מדבר בפיקודים כנגד מה שאמר קודם, שכמעט כילוהו בארץ עד ששמר את הפיקודים. ומכאן הוא בא לבקשה שבפסוק הבא.
בספר תהילות שמואל מובא מעשה בבעל חידושי הרי"ם. בא אליו אחד ממיודעיו והתאונן לפניו שהוא שוכח את מה שהוא לומד, וביקש עצה כיצד יתקיים תלמודו בידו. כאן ראוי להקדים את דברי החפץ חיים: הרבה פעמים היצר הרע בא לייאש את האדם - מה שווה מה שאתה לומד, ממילא אתה שוכח, מה נשאר לך מזה? אומר החפץ חיים: דע לך שבעולם האמת אדם יזכור הכול. כאן שולט שר של שכחה, אבל שם למעלה יזכור אדם את כל מה שלמד, ולכן יהגה בכל חלקי התורה, שהרי מה שלומדים כאן לומדים גם שם, ושם אין לומדים דברים חדשים. לבוא ולומר "מה יועיל לי, ממילא איני זוכר" ומחמת זה לא ללמוד - ודאי טעות היא. אך מכל מקום גם זו מעלה, אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
ענה לו בעל חידושי הרי"ם: אם תלמד בהבנה ותרגיש חיות בלימוד - בוודאי לא תשכח. שהרי מה אדם שוכח? רק דברים חיצוניים אצלו, דברים שמן השפה ולחוץ. אבל דברים שחייו תלויים בהם אינו שוכח לעולם. אדם אינו שוכח אף פעם איך אוכלים, איך אוחזים סכין ומזלג, משום שהחיות תלויה בהם. וזו כוונת הפסוק: "לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני" - החיות שלי תלויה בהם, לכן לא שכחתי אותם. משהו שהוא החיים שלך - אינך שוכח.
לְךָ־אֲנִי הוֹשִׁיעֵנִי כִּי פִקּוּדֶיךָ דָרָשְׁתִּי׃
"לך אני" - אני עבדך; "הושיעני" - שהרי אדם מושיע את עבדו, והעבד חוסה בו. אומר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אותי שונאים ואותי רודפים בגללך, מפני ששמרתי את פיקודיך. אם כן תושיע אותי עכשיו, כשהם מבקשים להזיק לי. וכשאתה חוסה במישהו, הציפייה היא שאותו אחד יושיע אותך בעת הצורך. "כי פיקודיך דרשתי" - אין עסקי אלא בתורתך, כל ימיי דרשתי את פיקודיך, ולכן תושיעני. נמצא ששני הפסוקים מתחברים ונותנים טעם זה לזה: "לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני" - ומשום כך "לך אני הושיעני כי פיקודיך דרשתי".
לִי קִוּוּ רְשָׁעִים לְאַבְּדֵנִי עֵדֹתֶיךָ אֶתְבּוֹנָן׃
הרד"ק מבאר שזה המשך הבקשה "הושיעני": אני זקוק לישועה, שכן הרשעים מקווים לאבדני, ומטרתם אבדון גמור. ואני לעומתם - "עדותיך אתבונן", מתבונן בתורה הקדושה, ועל ידי זה אני שוכח את מריבתם ותגרתם, שוכח מכל הקשיים והניסיונות.
האבן עזרא מפרש שרצו לאבדו מן העולם הבא: ביקשו להטעותו מן הדרך הטובה כדי שייכשל ויבוא לידי חטא ועוון. ועל כך הוא אומר: "עדותיך אתבונן" - אוסיף להתבונן בעדותיך, ובכל רגע יתגלו לי סודות התורה שאין להם סוף, ואמשיך ואתבונן בהם עוד ועוד, ומתוך כך לא אטעה אחרי עצת הרשעים המבקשים לאבדני מחיי העולם הבא.
המצודת דוד מסביר שדרך האיבוד שלהם הייתה בכך שהטרידו אותו כדי שלא ישכיל בתורה. כל הזמן רדפו אחריו ולא נתנו לו מנוחה, וכיצד יעסוק אדם בתורה בלי שלוות נפש? ואף על פי כן - "עדותיך אתבונן": לא למדתי בשטחיות כאדם נרדף שאין לו מנוחת הנפש, אלא "אתבונן" לשון העמקה - הייתי מעמיק בתורת ה' גם בשעה שרדפו אותי וביקשו לאבדני.
המלבי"ם מבאר על פי מה שהסברנו בהבדל שבין המושגים: הפיקודים הם המצוות שציווה הקדוש ברוך הוא לזכר דברים שהיו בהיסטוריה, כקורבן פסח וכדומה, שעל ידם נזכור את ישועת ה'. והעדויות הן מה שמופיע בתורה כעדות על חידוש העולם ועל השכר והעונש שהקדוש ברוך הוא נותן. הפיקודים הם המעשים שעושים כדי להתבונן על ידיהם בעדויות: אותן מצוות שאנו מקיימים הן המזכירות לנו את יציאת מצרים ואת קריעת ים סוף, ומכוחן יש עדות שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו, שהוא נותן שכר ועונש, ושהכול ממנו יתברך.
ומוסיף המלבי"ם: אומר דוד המלך, לאחר שאתבונן בעדותיך ראיתי שאתה תמיד מציל את הצדיקים מיד הרשעים הקמים עליהם. כל המתבונן במה שמסופר בתורה רואה שבסופו של דבר הרשע משלם את המחיר ולצדיק טוב. אברהם אבינו - כמה קשיים עבר, ובסופו של דבר ממנו הוציא הקדוש ברוך הוא עם, והעם הזה הגיע לארץ ישראל, וחלקים נכבדים מן העולם כולו הם צאצאיו, אב המון גויים. נמצא שכאשר אדם מתבונן בתורה הוא רואה כיצד הקדוש ברוך הוא מציל בסוף את הצדיקים מיד הרשעים, והרשעים אובדים ולצדיקים הישועה וכל ההבטחות הטובות.
לְכׇל־תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד׃
הרד"ק מפרש: "לכל תכלה ראיתי קץ" - להשלמת כל הדברים ראיתי קץ. כל דבר בעולם אני יכול להכיר מהו קצו, היכן הוא נגמר ומהי תכליתו. אבל מצוותך רחבה מאוד ואין לה קץ. האבן עזרא מוסיף ש"קץ" משמעו גם התחלה וגם סוף, כלשון "קצותיו" - שתי הקצוות.
ושואל הרד"ק: הרי למצוות יש קץ וחשבון ידוע, תרי"ג מצוות, ומדוע אתה אומר שאין להן קץ? ומתרץ: הענפים היוצאים מהן רחבים לאין קץ. ועוד תירוץ: מדובר על מצוות הלב שאין להן קץ, ואילו מצוות הגוף יש להן קץ. וזה גם קו דרכו של חובות הלבבות: חובות הלבבות אין להן קץ, וחובות האיברים הן תרי"ג כידוע. שהרי כמה אדם חייב בליבו - להתחבר ולהתקשר אליו יתברך - לזה אין סוף.
ועוד יש לדקדק: מדוע נאמר "רחבה מצוותך" בלשון יחיד ולא "מצוותיך"? אלא רוצה לומר שכל מצווה ומצווה כשלעצמה רחבה מאוד עד בלי קץ. ורש"י מבאר "רחבה מצוותך מאוד" - לסלסל ולפלפל בה. אמנם יש כאן מצווה אחת, אבל כמה אפשר לכתוב עליה, כמה אפשר לסלסל ולפלפל ולדון ולחקור בה. רבי חיים קנייבסקי הוציא ספר בשם "נחל איתן" על עניין עגלה ערופה, וכתב שכמעט לא הראו לו נידון בנושא עגלה ערופה שלא נגע בו. ספר שלם על עגלה ערופה - כמה ספקות, ואם יהיה כך ואם יהיה כך, ומה הדין במצב זה ומה הדין במצב זה, עד אין קץ. זהו "רחבה מצוותך מאוד".
בהמשך דברי רש"י מופיע "וכן פיתחת למוסרי", וקשה מה עניינו כאן. עיינתי וראיתי שהגר"א מביא בתשובה שתוספת זו אינה נמצאת ברש"י כתב יד ישן, וגם בדפוסים אחרים אינה מופיעה, ונראה שנכנסה לכאן בטעות. ומכל מקום בספר זיכרון סופרים רצו לתת לזה הסבר: רש"י בא לתת דוגמה לסלסול ולפלפול בתורה, שהנה יש פשט, וכשאתה מסלסל ומפלפל אתה מגלה רבדים פנימיים שאינם נראים בפשט. אם נשאל האם עמוני ומואבי מותרים לבוא בקהל ה', נאמר שאסורים, וכשנשאל האם יש הבדל בין עמוני לעמונית, נאמר שאין הבדל, שהרי "לא יבוא ממזר" כולל ממזר וממזרת, וכך "עמוני ומואבי" כולל עמונית ומואבית. זהו פשט התורה. אבל כשמסלסלים ומפלפלים ושואלים מדוע אסרה התורה - מפני שלא קידמו, ומי דרכו לקדם - מגיעים למסקנה שעמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. וזהו "וכן פיתחת למוסרי": אתה ה' פיתחת את המוסרות שבהן הייתי אסור, שגילית בתורה שמואבית ועמונית מותרות, ודבר זה לא בא מפשט התורה אלא מכוח הפלפול וההעמקה. אמנם קצת דחוק לומר שרש"י כתב דברים בפשטות והתכוון להם באופן עמוק יותר, אך על כל פנים יש בזה הסבר לדברים.
האלשיך הקדוש מבאר על פי מה שאמרנו, שהפיקודים הם כוחות מאת השם יתברך הגדולים ממלאכים: המצוות שהקדוש ברוך הוא מצווה אותנו הן כוח ממנו יתברך, וכוח זה עוצמתי הרבה יותר ממלאך. וראיה שהתורה אינה תורה טבעית: "לכל תכלה ראיתי קץ" - לכל דבר יש אורך ורוחב, ובין לתכלית הרוחב ובין לתכלית האורך ראיתי קץ; יש לו גודל, יש לו סוף. אף במצווה יש אורך: כך וכך פסוקים עוסקים בקורבן עולה, כך וכך בעגלה ערופה, כך וכך בבן סורר ומורה - לזה יש קץ וסוף. אבל "רחבה מצוותך מאוד": פסוקי המקרא הם האורך, ואילו ההתפשטות בדקדוקים, בדרישה, בפלפול ובסוד - יכלו ימים ולא יכלו הם.
ראה: על עגלה ערופה נכתב ספר שלם בפשט ובפלפול ובהעמקה. בדרשות חז"ל אפשר לכתוב עוד ספר שלם על עגלה ערופה. ובסוד אפשר לכתוב עוד ספר שלם - מה הסוד שבדבר, ולמה דווקא זקני העיר, ולמה בודקים דווקא מחוטמו, וכיוצא בזה. בכל דבר ודבר אפשר למצוא גם את סודות הדברים. לרבי נחמן מברסלב יש ספר שבו הוא מבאר את עניינֵי השולחן ערוך חושן משפט - שור שנגח את הפרה - ברבדים עליונים: מה כוח השור, מה בחינת השור, ששור הוא בחינת הדינים, פר דינים וכיוצא בזה. אפשר לקחת את לימודי הפשט וללמוד אותם על דרך הסוד. ועל האר"י הקדוש אמרו שכשהיה לומד גמרא היה לומד חמש דרכים בדרך הפשט ודרך אחת על פי הסוד - כלומר אפשר להבין סוגיה שלמה על פי סוד, בעומק שמעבר לנראה באופן הפשטי. דבר זה מורה שהתורה רוחנית היא, והחוכמה האלוקית לא תכילנה דעת איש. וכמה שאדם ילמד וישכיל ויגיע - עדיין יראה שלא נגע באפס קצהו.
מסופר שפעם הביא בעל התניא מגיד אחד שיאמר לו דברי מוסר. אמר לו המגיד: מי אני שאתן מוסר לרב, קודש קודשים? אמר לו: בכל אופן, אמור. וראו מה זה: אדם בא לתת לנו מוסר, ואנו אומרים מי אתה שתיתן לי מוסר? ואילו שם היו משלמים כסף כדי שיאמרו להם מוסר, שאנשים בעלי מעלה יודעים להעריך מוסר. אמר לו המגיד: המרחק בין מה שאני יודע לבין מה שהרב יודע הוא מרחק עצום ואדיר, אבל הוא מתגמד לעומת המרחק בין מה שהרב יודע לבין מה שהרב עדיין אינו יודע. שמע בעל התניא והתחיל לבכות, ואמר: זהו מוסר נוקב. ואכן, המרחק בין מה שאני יודע למה שאתה יודע יש לו גבול, אבל המרחק בין מה שאני יודע למה שאיני יודע הוא בלי קץ - כי "לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאוד".
ואמר פעם החפץ חיים: כל מי שאוחזים בו קצת רגשי גאווה על מה שהוא יודע - ואיני מדבר עלינו אלא על אלו שיודעים באמת - יסתכל פעם על הספרייה ויחשוב כמה מתוכה הוא באמת יודע. מסכת? אפשר לשאול אותך. לא מסכת - דף אחד? סימן בשולחן ערוך? אדם יוצא לפעמים בתחושה שהוא יודע. וזה כמו אותו כפרי שהיה לו לוח שנה, והיו שואלים אותו בעיירתו: איזו שבת היום, מה קוראים, איזו הפטרה מפטירים - והוא ידע להשיב, ונעשה הרב שלהם, כבר לבש גלימה ושואלים אותו. ברמה של העיירה - זה מה שיש. יום אחד הגיע לווילנא, לעיר הגדולה, נקלע לבית המדרש וראה פלפול גדול, אנשים מתווכחים וטוחנים הרים זה בזה. ניגש לאחד ושאל: על מה מדברים כאן? אולי אני יכול לעזור? אמרו לו: דנים כאן בצרת הבת. אמר להם: את הבת אני מכיר, אבל מה הצרות שיש לה? מה הבעיה? בקיצור, התברר שהאיש בור ועם הארץ.
וסיפר פעם רבי אליהו לופיאן ברוב ענוותנותו, שנסע פעם ברכבת ואמרו לו שהרוגצ'ובר נמצא שם. בזמנם היה מקובל שכשנמצא אדם גדול, באים ואומרים לפניו דבר תורה או פלפול ורוצים לשמוע מה יאמר. שאל אותו הרוגצ'ובר: מי כבודו? אמר לו: בעל בית פשוט - ולא גילה מי הוא. אמר לו: ומה כבודו רוצה? אמר: ברצוני לומר לפני הרב חידוש ולשמוע מה הרב אומר. אמר לפניו פלפול עמוק באיזו סוגיה, והרוגצ'ובר, שהיה חריף מאוד וגם חד לשון, שמע ואמר: בסדר, חידושים יפים לבעל בית. אמר אחר כך רבי אליהו לופיאן: זה החידוש שהכנתי לאומרו בעלמא דקשוט, לאחר מאה ועשרים. וכשראה שהרוגצ'ובר ממעיט בו, אמר לו: אבל אצלי גם בעלי הבתים הם תלמידי חכמים גדולים, והשיב לו הרוגצ'ובר: גם בעלי בתים הם תלמידי חכמים גדולים.
ועוד על רבי אליהו לופיאן: פעם שמעו אותו קורא "אשת חיל" וראו שזלגה דמעה מעינו. שאלוהו למה הרב בוכה, ולא רצה לומר, אך כשרבנית שאלה אותו - וכשהרבנית הייתה שואלת היה משיב לה - אמר לה: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ". כאן מכבדים את האדם - אני נכנס לישיבה, כולם קמים בפניי, מסדרים לי סטנדר, דואגים לי. אבל זה כאן בעולם הזה. וכשאגיע לשם למעלה, פתאום יאמרו: מי זה? מה הוא עושה כאן? "בשבתו עם זקני ארץ" - מה לו ולזקני ארץ? חשבתי על זה והתחלתי לבכות.
מכל אלה אנו רואים מהו "רחבה מצוותך מאוד", וכמה אל לו לאדם לדמיין שהוא יודע משהו, ומה באמת נקרא לדעת. בכל מצווה יש דרש, יש פלפול, יש סוד, והיא רחבה פי כמה וכמה. וכמה שהאדם יודע - עדיין אין זה אפס קצהו ממה שעדיין אינו יודע, והם הדברים הגבוהים והרמים והנשגבים שבעסק התורה.
בארבעת הפסוקים שלפנינו מלמד אותנו דוד המלך שלושה יסודות. ראשית, התורה אינה "פינה" בחיים אלא החיים עצמם - "כי בם חייתני", ומשום כך גם אין שוכחים אותה, שאדם אינו שוכח את מה שחייו תלויים בו. שנית, מכוח דבקות זו הוא זכאי לבקש "לך אני הושיעני", כעבד החוסה באדונו, ואף כשרשעים מקווים לאבדו - "עדותיך אתבונן", ההתבוננות בתורה היא מפלטו, והיא גם המראה לו שסוף הקדוש ברוך הוא להציל את הצדיקים מיד הרשעים. ולבסוף, "לכל תכלה ראיתי קץ, רחבה מצוותך מאוד": לכל דבר בעולם יש גבול וקץ, ואילו לתורה - בפשט, בדרש, בפלפול ובסוד - אין סוף כלל, ועל כן לעולם ידע האדם שהמרחק בינו לבין מה שאינו יודע גדול לאין ערוך מכל מה שכבר קנה.