פתיחה: אות הלמ"ד בפרק קי"ט
אנו ממשיכים בספר תהילים פרק קי"ט, באות הלמ"ד. הפסוק הפותח את השמינייה הזו הוא פסוק שכולנו מכירים היטב: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים". על פי הרש"ש אנו מזכירים אותו יותר מעשרים פעם בפתיחת ההיכל בבית הכנסת בראש השנה. וראוי לשאול: מה בא הפסוק הזה לומר, ומה עניינה של החזרה הרבה כל כך עליו? נעמוד על כמה ביאורים.
(פט) לְעוֹלָם יְהֹוָה דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם׃
האבן עזרא: שהגזירה תישאר למעלה
האבן עזרא מפרש: "לעולם דברך ניצב" - גזירותיך עומדים בשמים. פירושו של דבר, אנו מבקשים שהגזירה שנגזרה תישאר בשמים ולא תרד לארץ. אם נגזרה עלינו חס ושלום גזירה שאינה טובה - שתהיה "ניצב בשמים", תעמוד שם למעלה ולא תרד עלינו.
הרד"ק: הדיבור האלוקי שאינו פוסק
הרד"ק מבאר אחרת: "דברך ניצב בשמים" - הדיבור שאמרת "יהי רקיע", אותו דיבור ואותו רצון ניצב לעולם, ולכן השמים וצבאם אינם כלים. הדיבור האלוקי קיים לעולם.
זהו נושא שכבר עסקנו בו, ובפרט כשלמדנו בנפש החיים: הדיבור האלוקי אינו מתבטל. כל מה שמתקיים בעולם, מתקיים מכוח אותה אמירה ראשונה שממשיכה להדהד. אם הצמח גדל עכשיו - מכוח מה הוא גדל? מכוח האמירה "תדשא הארץ", שכביכול נאמרת כל הזמן: תדשא הארץ, תדשא הארץ. ואם הקדוש ברוך הוא כביכול יפסיק לרגע, בטלים מן העולם כל הגידולים.
"כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם"
על פי זה הסברנו את הכתוב "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". באדם יש חלק גשמי וחלק רוחני. הגוף מתקיים מן החיטה, מן הלחם - זה מובן. אבל מה מקיים את הנשמה? תאמר: תורה ומצוות - זה הסבר לגבי מי שמקיים תורה ומצוות. אבל מה עם הרחוקים, המשומדים, הגויים? מכוח מה חיה הנשמה שלהם? מהו מזונה של הנשמה? על זה בא הכתוב ואומר: "על כל מוצא פי ה'" - היינו ה"תדשא הארץ". בכל פרוסה שאתה אוכל נמצא מוצא פי ה', שהרי בדבר שגדל בארץ שרוי הדיבור האלוקי, הניצוץ שמחיה אותו, אותה אמירה שנאמרה בבריאת העולם והיא קיימת בו. זהו החלק הרוחני שבמאכל, והוא המחיה את נשמת האדם.
ההבדל בין בנאי לבין הבורא
רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים ממשיל: בנאי בשר ודם שבנה בניין - בנה והלך לו. אוי ואבוי אם הבנאי היה צריך לשבת ולהחזיק את המרפסת שבנה; הוא בנה והלך, והבניין עומד מאליו. אבל אצל הקדוש ברוך הוא אין זה כן: כאשר הוא יוצר דבר, הדיבור האלוקי מחיה אותו כל רגע ורגע, ואם יחדל הדיבור לרגע - הדבר מתבטל מן העולם. נמצא שהקדוש ברוך הוא הוא המהווה והמקיים את כל העולמות בכל רגע. וזה שאנו אומרים "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית" - לא רק בכל יום, אלא "תמיד", בכל רגע.
משל מעולם החומר
מי שרוצה להבין כיצד הדבר מתחבר גם לעולם החומר: אתה נוגע בשולחן, דופק עליו, מרגיש דבר מוצק. אבל אם נתבונן ברמה המולקולרית והאטומית - האם יש שם דבר מוצק? אין. יש שם אטומים שמסתובבים במהירות עצומה, וכשהם מתחברים יחד הם יוצרים תחושה של גוף מוצק. אילו היית מכווץ את כל מגדל אייפל לנטו החומר שבו, היית מקבל קופסת גפרורים. זה דומה למאוורר: הכנפיים מסתובבות במהירות ונראות כמו פלטה אחת, אך אין שם פלטה. ומעתה, אם הקדוש ברוך הוא יחליט לרגע שהחלקיקים יפסיקו לנוע - הכול קורס. מה מקיים אותם? אמירתו של הקדוש ברוך הוא שכך יהיה, אמירה נצחית ותמידית. זהו "לעולם ה' דברך ניצב בשמים": השמים אינם כלים, וכל אשר בעולם אינו כלה, משום שאתה מחדש בטובך בכל יום תמיד, בכל רגע ורגע, מעשה בראשית.
המצודת דוד: הדבר הניצב כנגד מערכות השמים
המצודת דוד מפרש: אתה ה', עד עולם ניצב דברך בשמים. אם מערכות השמים יורו חס ושלום על דבר שלילי - וכידוע שהדברים עוברים דרך הכוכבים ומערכותיהם, אין הם היוזמים אלא צינור בלבד - הרי גזירתך עומדת בשמים ומבטלת אותם. דברך ניצב כנגדם לעצור אותם. וזה משום שישראל למעלה מן המזל: בכוחנו להתפלל ולפעול פעולות רוחניות שמשנות אף את הנגזר על פי המזל, כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם "צא מאצטגנינות שלך" - בכוחך להתגבר על המזל.
המלבי"ם: קיום באיש וקיום במין
המלבי"ם מבאר שהעולם העליון והעולם התחתון שנבראו מתקיימים מכוח דברו של הקדוש ברוך הוא, אלא שיש הבדל ביניהם - וההבדל הזה הוא בדיוק ההבדל שבין פסוק פ"ט לפסוק הבא אחריו.
(צ) לְדֹר וָדֹר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמֹד׃
העולם העליון קיים "באיש", ובני העולם התחתון קיימים "במין". ביטוי זה שגור בקדמונים וגם המלבי"ם משתמש בו במקומות רבים. קיום "באיש" פירושו שמציאות העולם העליון קיימת באופן תמידי, מבלי שינוי: הדיבור שאמרת "יהיו שמים", "יהיו מאורות" - ניצב שם לעולם, והוא חיותם וקיומם של השמים. אם יסתלק מהם כוח הדיבור הזה, יחזרו לתוהו ובוהו.
לעומת זאת בארץ - "לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד". הארץ אינה קיימת כפי שהשמים קיימים, שהרי צאצאי הארץ הווים ונפסדים: בני האדם, בעלי החיים, האילנות - כל פרט ופרט אינו נצחי. האדם מצד עצמו זמני הוא, "ימיו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". ועם כל זה "שם ניצב אמונתך" - זו ההבטחה שלא יכלו המינים. מין האדם נצחי, מין האילן של התפוזים קיים, מין הבהמות קיים. אף שהפרה ההיא כבר מתה וזו פרה חדשה, המין לא השתנה. וזהו "עושה פרי למינו", "כל נפש חיה למינה", "פרו ורבו" - כל אלה אמירות המקיימות את המינים לדורות. ועל ידי אמונה זו "כוננת ארץ ותעמוד".
דיוק הלשון: "לעולם" מול "לדור ודור"
מכאן מדייק המלבי"ם את הלשון. בשמים נאמר "לעולם", ובארץ נאמר "לדור ודור". המלבי"ם מבאר במקומות רבים ש"לדור ודור" מורה על השתנות והתחלפות הדורות - דבר שאינו קבוע באותה צורה אלא מתחדש מדור לדור; ואילו "לעולם" פירושו בלא שינוי כלל. לפי זה כמה נפלאים הדברים: השמים קיימים לעולם בלא שינוי, ואין שייך אצלם "לדור ודור" - אין שם שום שינוי, אין הבדל בין דור זה לדור זה, לא ישתנו במאומה. אבל הארץ ומיני הנמצאים שבה - בני אדם, חיות, אילנות - קיימים "לדור ודור": דור הולך ודור בא, זה מת ומוליד וזה מת ומוליד, וכך נוצרת ההמשכיות. הקיום שלהם הוא קיום המחולק לדורות.
ואם תשאל מדוע מין זה נשמר ומין אחר כלה - אלו חשבונותיו של מקום, והקדוש ברוך הוא לא התחייב בשום מקום שכל בעלי החיים יתקיימו לעולם. אבל דבר אחד ברור: אין בעולם דבר שלא היה בבריאת העולם, "אין חדש תחת השמש". כל שאנו יכולים ליצור הוא תרכובות חדשות - להרכיב פרי בפרי וליצור מין חדש מתוך מינים קיימים - אבל יש מאין אי אפשר ליצור. חוקרים לא הצליחו ליצור טיפת דם אחת, על אחת כמה וכמה בריה חיה, יתוש או אמבה. אין דבר חדש בעולם אלא מתוך מה שכבר קיים בו.
הבעל שם טוב: אותיות התורה מקיימות את הבריאה
בשם הבעל שם טוב מסבירים: אומן בשר ודם שעושה כלי, אין לו בכלי שום עשייה לאחר גמר מלאכתו. אבל בריאת העולמות אינה כן, שאותיות התורה אשר בהן נברא כל דבר הן חיותו וקיומו של השמים והארץ. ואילו היו חס ושלום מסתלקות וחוזרות למקורן, היו השמים אין ואפס ממש, כמו קודם מאמר "יהי רקיע", וכן כל הברואים. וזהו "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" - אמרת "יהי רקיע", והדיבור הזה ניצב ומקיים את השמים לעולם.
הרד"ק: הפרטים עוברים והכללים עומדים
הרד"ק על "לדור ודור אמונתך": אף שצבא הארץ אינו קיים לעד - דור הולך ודור בא - עם כל זה בארץ אמונתך, אתה נאמן שהיא תעמוד לעולם, "והארץ לעולם עומדת". ההבטחה שהארץ תישאר קיימת ושיתחלפו בה הפרטים באופן תמידי - הבטחה שהקדוש ברוך הוא מקיימה. ובאותה מידה גזרת שיהיו צבא השמים עומדים לעד. בצבא השמים הכול עומד, ובצבא הארץ הפרטים עוברים והכללים עומדים - וזה מעין מה שביאר המלבי"ם ביתר הרחבה.
(צא) לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ׃
הכול עומד מוכן למשפטך
הרד"ק מבאר: לעשות משפטיך וגזירותיך עמדו עד היום ויעמדו, כי הכול עבדיך. ה"משפט" כאן אינו עניין משפט ראש השנה שאנו רגילים לדרוש בו, אלא בפשט הפסוקים: לאחר שדיברנו על השמים - "דברך ניצב בשמים", ועל הארץ - "כוננת ארץ ותעמוד", בא הכתוב ואומר שהכול עומד לגזירתו של מקום. יש לו גזירות בשמים ויש לו גזירות בארץ, והכול עומד לקיים את גזירתו, כי הכול עבדיו, וממילא כל אשר יגזור בהם קיים.
המלבי"ם מקשר זאת למה שאמר קודם "מתי תעשה ברודפי משפט". על כך בא ואומר: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? הרי השמים והארץ קיימים מכוח דיבורך והם מוכנים למשפטיך - הכול כבר טעון ומוכן. כל שתחת רגליו של הקדוש ברוך הוא עומד לשירותו, וברגע אחד יכול להיפרע מן האויבים. איזו הכנה חסרה? כל מה שיש בעולם עומד כעת למשפטך ולציווייך, ואם כן עשה משפט ברודפי. אינך צריך להמתין עד מחר, שהרי הם עומדים מוכנים כבר היום, "כי הכל עבדיך" לקיים את פקודתך - ולמה אפוא תדחה את המשפט למחר?
(צב) לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעׇנְיִי׃
הרד"ק: התורה שהצילה מן התוגה
הרד"ק מבאר: כשם שדברך קיים בשמים ובארץ, כך ההבטחה והדבר שהבטחת לי קיימים עמי. הנה כמעט אבדתי מפני הרודפים, ומי שהציל וניחם אותי היא התורה הקדושה - תנחומיך, תורתך היא שעשועי. ואלמלא כן, "אז אבדתי בעניי", כלומר מרוב תוגת לבבי ומרוב צערי הייתי אובד. התורה היא שנתנה לי את שאר הרוח, היא שאפשרה לי להשאיר את הראש מעל המים הזדונים שעברו עלי, היא שהחזיקה אותי במצבים הללו.
מעשה שהיה
מסופר על הרב עובדיה יוסף, שבאחד מערבי יום הכיפורים ביקש מבנו שיקרא אליו אדם פלוני שהכיר מבית הכנסת. כשהגיע האיש, פתח הרב ואמר לו: אני יודע שאשתך נפטרה ואני יודע שמאז אתה שרוי בצער גדול. ואז החל לספר לו על עצמו: דע לך שגם אצלי נפטרה הרבנית, ומאז היה לי שבר גדול וצער גדול. הרבנית הייתה הכול בבית; הרב לא ידע מאומה מענייני הבית. פעם שאלו אותה אם הוא מקפיד שלא לפתוח את המקרר בשבת כדרך רבים, או שנקט כדעתו שהדבר מותר. פרצה בצחוק ואמרה: איני זוכרת מתי פעם פתח את המקרר ביום חול, ואתם שואלים אותי על שבת? הכול היו מכינים ועושים עבורו, והוא היה יושב ולומד; כל עסקו בתורה הקדושה בלבד. אמר לו הרב: דע לך ש"לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" - השבר שלי בעקבות פטירת הרבנית היה כה גדול, שאלמלא התורה הקדושה שהיא שעשועים בשבילי, הייתי אובד בצערי. וחיזק אותו ועודדו: זה הדבר היחיד שיכול בעזרת השם להוציא אותך ממצבך - קח לך עוד שיעור תורה, קבע לך עוד חברותא, מלא את יומך בתורה. התורה היא השעשועים שבזכותם אין אדם אובד בצערו ובטרגדיות שעוברות עליו.
המלבי"ם: כנגד "כרו לי זדים שיחות"
המלבי"ם מבאר שפסוק זה בא כנגד מה שנאמר למעלה "כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך". הם כרו לי בורות כדי להפילני, ומה שהציל אותי היא התורה הקדושה. למה הכוונה? הם ביקשו להמיתני מיתה רוחנית, בטענה שאני מואבי וממילא פסול מלבוא בקהל - ומה יש לדבר על מלכות, אפילו לבוא בקהל פסול. אלו הן השיחות שכרו לי הזדים. ומה הציל אותי? "תורתך שעשועי" - הייתי משתעשע בתורה והשבתי להם על פי התורה, שממנה לומדים ודורשים "עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית". התורה היא שמנעה שלא אובד בעוניי ובאותם בורות שכרו לי. ונוסף על כך, גם זכות התורה עצמה הגנה עלי - תורה מגנא ומצלא, כמו שנאמר "יבואוני רחמיך ואחיה כי תורתך שעשועי": מכוח לימוד התורה מרחם הקדוש ברוך הוא על האדם, והתורה מגינה ומצילה עליו.
"במסכת כלים"
מובא על הגר"א שהיה חולה מסוכן, וכדרכו שלא פסיק פומיה מגירסא אפילו רגע, ישב והגה בתורה גם בעת חוליו. כשיצא הרופא שטיפל בו מן החדר, שאלו אותו באיזה מצב הוא נמצא, והשיב: כעת הוא נמצא במסכת כלים. כל כך היה שקוע כולו בתורה, שלא ידע כלל מה מטפלים בו ומה עושים בו. היכן הוא נמצא? במסכת כלים. מישהו אחר היה יוצא מן הכלים - והוא מונח במסכת כלים.
כיוצא בזה מובא על רבי חיים שמואלביץ: כשעלו לארץ בספינה, סיפר בחור שהיה מביט בגלי הים ושאל את הרב היכן אנו נמצאים, כלומר בעוד כמה זמן נגיע. רבי חיים, שהיה מביט בגלים אחוז בשרעפיו, השיב לו: אנחנו נמצאים בשמעתתא ד'. הלה שואל היכן אנו בדרך, והוא מונח בסוגיה ומשיב: שם אני אוחז, בעומק התורה. זהו "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי": לפעמים אדם שרוי בחולי קשה, אך כשהוא במצב של "תורתך שעשועי" הוא שוכח מן הכול.
שלושה "אז" - חלוקת היממה
עוד מסבירים בספר תהילות מעריץ על פי מה שכתב המלבי"ם בארץ חמדה. שלוש פעמים מופיעה בכתובים המילה "אז" לעניין זה: "אז תצליח", "אז תשכיל", "אז תישן". אומר המלבי"ם שיש בזה רמז כיצד לחלק את היום והלילה: עשרים וארבע שעות מתחלקות לשלושה חלקים של שמונה - שמונה שעות תורה, שמונה שעות משא ומתן וענייני הארציות (ובכלל זה אכילה ושתייה), ושמונה שעות שינה. ו"אז" בגימטרייה שמונה: "אז תשכיל" - שמונה שעות תשכיל בתורה; "אז תצליח" - שמונה שעות תעשה הצלחה בעסקים; "אז תישן" ו"וערבה שנתך" - שמונה שעות שינה. אמנם הרמב"ם כותב שאחרי גיל חמישים אפשר לרדת לחמש ושש שעות.
אגב, המגיד מדובנא שאל פעם את הגר"א על עניין זה: הרי הרב אינו מקיים זאת, שהרי הרב ישן ארבע שעות ביממה, וכאן כתוב "אז תישן" - שמונה שעות. (ומובא שלעת זקנותו היה ישן שעתיים ביממה, ואף זה בהפסקות - חצי שעה שינה, קם ולומד, וחוזר חלילה, כדי שלא תהא שנתו כשנת הסוס, שהיא בחינה של טעימת טעם מיתה.) השיב לו הגר"א: אני לומד את מה שכתוב "ישנתי אז ינוח לי" - ישנתי "אז", שמונה שעות, ולאחר שישנתי שמונה שעות ינוח לי, ואני יכול עתה ארבעים שעות לשבת וללמוד תורה. נמצא שמתוך ארבעים ושמונה שעות ישן שמונה, כלומר ארבע שעות לכל עשרים וארבע.
ומה יעשה העני בשמונה שעותיו?
לפי חלוקה זו יש לשאול: היכן נמצא העני בחשבון? הרי אין לו שמונה שעות לעסקים, שכן אין לו עסקים כלל. מה יעשה באותן שמונה שעות? על כך אומר דוד המלך: "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" - אלמלא התורה שהיא שעשועי, הייתי מאבד את אותן שעות בעוניי. שהרי העני אין לו מה לעשות בעסקיו, וממילא היה מאבד את הזמן הזה בבטלה או הולך לישון עוד. ועתה שתורתך שעשועי, אותן שמונה שעות פנויות מנוצלות כולן בתורה.
ועוד היה נראה לי לומר: "לולי תורתך שעשועי אז" - אילמלא הייתי עוסק בתורה גם באותן שמונה שעות נוספות, "אבדתי בעניי" - ואין עני אלא בדעת. היינו שהייתי לוקה בעניות הדעת, שכן הייתי לומד מעט וממילא חסר דעת בתורה. וכיוון שתורתך שעשועי גם באותן שעות נוספות, ממילא לא נשארתי בעוני הדעת.
אפילו השינה נחשבת תורה
עוד מסבירים: על ידי לימוד התורה, כשאדם הולך לישון אין שנתו שנת חולין סתם. שהרי כשהוא הולך לישון הוא מכוון שילך לישון כדי שיוכל לקום מחר ולעסוק בתורה, להתפלל וכיוצא בזה. נמצא שהשינה עצמה הופכת לבחינה של לימוד תורה, כמו שכותב השולחן ערוך בסימן רל"א. וכך נדרש על יעקב אבינו: "וייקץ יעקב משנתו" - אל תקרי משנתו אלא ממשנתו. אחד ההסברים: כיוון שיעקב הולך לישון על מנת להגות בתורה, נחשבת שנתו כמשנתו. אין זה נחשב שהוא ישן כעת, אלא שהוא הוגה בתורה, שכן זו הדרך שעל ידה יוכל להגות בתורה - מה יעשה ואינו מלאך והוא חייב שינה? אך ברגע שהשינה משמשת ככלי לעסק התורה, מקבל עליה שכר כאילו לומד תורה. וזהו "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" - אותן שמונה שעות שינה הייתי מאבד בעניותי, שהרי אני ישן ואיני מרגיש מה קורה עמי.
ידוע שנפוליאון היה ישן מעט מאוד. שאלוהו: מדוע לא תישן יותר, הרי יש לך אפשרות? השיב: כשאני ישן אינני נפוליאון. מה ההבדל ביני לבין עבד ישן? מעלתי היא כשאני ער - אז אני קיסר צרפת; אבל בתור ישן, מה ההבדל בינו לבין כלב ישן? ומכאן שכאשר אדם יכול לעבוד את השם אפילו בשינתו - נפלא הדבר עד מאוד. כיוון שהוא הוגה בתורה ביום, נחשבת שנת הלילה כלימוד תורה, שהרי היא לצורך עסק התורה.
לסיכום: אות הלמ"ד פותחת ביסוד גדול - "לעולם ה' דברך ניצב בשמים": הדיבור האלוקי אינו פוסק, והוא המחיה והמקיים את הבריאה בכל רגע. השמים קיימים "לעולם", בלא שינוי, ואילו הארץ קיימת "לדור ודור" - הפרטים מתחלפים והמינים עומדים בכוח אמונתו והבטחתו. ומכאן: "למשפטיך עמדו היום" - כל הבריאה עומדת מוכנה לעשות רצונו ברגע אחד, ואין שום עיכוב לפניו. ולבסוף מעיד דוד המלך על עצמו: "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" - התורה היא שהצילתו מן הרודפים ומן העלילות, והיא שהחזיקתו בצערו. וכך בכל דור: התורה היא המצילה את האדם מן השבר, ממנה בא לו שאר הרוח, היא ממלאת את שעותיו הפנויות, מצילה אותו מעניות הדעת, ואף את שנתו הופכת לחלק מעבודת ה'.