אנו ממשיכים בפרק קי"ט בתהילים, באות פ'. שני הפסוקים שלפנינו עוסקים בשני צדדים של התורה: מצד אחד עומקה ונסתרותיה - "פלאות עדותיך", ומן הצד השני האור הגדול שיוצא ממנה ומאיר אפילו לפשוטי העם - "פתח דבריך יאיר מבין פתיים". דווקא הצירוף של שניהם הוא המסר: אדם עלול לחשוב שאם התורה נפלאה ונסתרת ממנו, אין לו מה לגשת אליה; בא הפסוק השני ומלמד שהפותח - מאירים לו.
פְּלָאוֹת עֵדְוֺתֶיךָ עַל־כֵּן נְצָרָתַם נַפְשִׁי׃ (קכ"ט)
רש"י מפרש: "פלאות עדותיך" - העדות מכוסות ונפלאות מבני אדם. יש מצוות קלות שהרבה הקדוש ברוך הוא במתן שכרן, כגון שילוח הקן; ולעומתן יש מצוות קשות ועצומות כמו כיבוד אב ואם, שעליה אומרת הגמרא "אשרי מי שלא חמאן" - אשרי מי שלא ראה את אביו ואמו, שכן אז אינו נכשל במצווה קשה זו. ואף על פי כן נאמר גם בה "למען יאריכון ימיך", "למען ירבו ימיכם". יוצא שהמצוות מכוסות מלפני: איני מבין מדוע על מצווה קלה מאוד ועל מצווה קשה מאוד נותנת התורה שכר שווה. "על כן נצרתם נפשי" - לכן אני שומר את כולן, שאיני יודע איזה יכשר.
וכך אמרו חז"ל: הקדוש ברוך הוא נתן מגוון מצוות ולא גילה מה שכרה של כל מצווה. שימו לב ללשון: "אי אתה יודע מתן שכרן של מצוות" - ולא נאמר שאי אתה יודע מתן עונשן של עבירות, שהרי את העונשים אנו יודעים: על זו כרת, על זו סקילה, זו לאו בלבד, כאן מלקות וכאן אף מלקות אין. העונש מעיד על חומרת העבירה, אבל שכר המצוות אינו גלוי לנו.
המדרש ממשיל זאת למלך שרצה לנטוע פרדס, ורצה שיהיו בו כל מיני מגדים וכל מיני אילנות. אמר: אם אגלה שעל עץ תפוזים, למשל, התעריף הגדול ביותר ועל שאר העצים פחות - יעשו לי פרדס שכולו תפוזים, ואני איני רוצה בכך. אני רוצה גם תפוזים, גם רימונים, גם תאנים וגם ענבים - את הכל. אמר להם: איני מגלה את התעריף; דעו שיש שמשלמים עליהם ביוקר ויש פחות, אבל כמה - לא אגלה. ועל ידי כך הובטח שהבוסתן יהיה מלא מכל מיני פרי. כך גם כאן: מכיוון שהמצוות מכוסות ונפלאות מבני אדם, "על כן נצרתם נפשי" - את כולן, כלשון רש"י. זה מה שמבטיח שאקיים את הכל, שכן איני יודע איזו מצווה מעלתה גדולה יותר ואיזו פחותה יותר - ולכן אני מקיים את כולן.
הרד"ק מבאר ש"פלאות עדותיך" הוא מעניין "כי יפלא ממך דבר", שפירושו: ייסתר ממך דבר. דבר פלא הוא דבר נסתר, ויש בעדות נסתרות. "על כן נצרתם נפשי" - או שהכוונה שנפשי המשכלת נתנה עיניה להבין אותם, או שהכוונה שמרה אותם כדי לעשותם. שני הביאורים אמת: להתבונן בהם ולהעמיק בהם, מפני שיש בהם הרבה פלאות, וגם לשמור ולקיים אותם. ושני הדברים כרוכים זה בזה, שהרי מי שאינו מבין את הדברים אינו שומר נכון ואינו עושה נכון; וכיוון שנפשי יודעת עד כמה פלאות עדותיך, אני מקיים אותן במסירות גדולה, בהבנה ובהעמקה הנדרשת.
שואל הרד"ק: הרי משה רבנו אמר "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך", ודוד המלך אומר להפך - "פלאות עדותיך"! ומיישב: יש להבחין בין שני העניינים. "לא נפלאת היא ממך" פירושו שאל תחשוב שהמצוות ניתנו כמשל. אם כך היה, היה אדם אומר: לך תבין מה התורה מתכוונת באיסור גיד הנשה - אולי אין הכוונה לגיד הנשה כפשוטו, אלא משל לאיזה עניין פנימי שיש להיזהר בו. ואז באמת היה הדבר נפלא ממנו, שהרי לעולם לא היה יודע מה הנמשל של כל מצווה. לכן אמר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשתו" - כפי שאתה לומד אותו בפיך כך תבין אותו בלבבך וכך תעשה אותו. אל תאכל גיד הנשה - כפשוטו. המצווה איננה משל.
ומכאן תשובה לנוצרים האומרים שהתורה כולה משל. אחת הבעיות הקשות שלהם היא עם מה שאמר הרבי שלהם בעצמו: אותו האיש אמר שלא בא לגרוע ממצוות התורה אלא רק להוסיף. אם כן - למה אינך שומר שבת? למה אינך מניח תפילין? למה אינך מקיים את כל המצוות? הרי לפי דבריו אתה צריך לקיים את כל מה שיהודי מקיים, ועוד להוסיף עליו. ועל כך הם משיבים שהתורה היא בגדר משל ואין כוונתה כפשוטה - לא שבת כפשוטה ולא תפילין כפשוטם, והכל הם מבארים בדרך משל. ועל זה בא הכתוב ומשיב: אין אלה משלים, אלא הדברים כפשוטם.
ואם כן, על מה אמר דוד המלך "פלאות עדותיך"? הוא מדבר על עיקרי המצוות ועל טעמיהן: כיצד יורה השכל על המצווה, מדוע היא נצרכת ובמה היא מועילה, ולמה צריך לעשות כך ולא כך - כל הדברים האלה הם באמת בגדר פלאות. וכן "לאיזו דרך יצא אדם מהן": מה ישיג המקיים את המצווה, איזו התקדמות רוחנית תהיה לו ולאיזו זכות יגיע על ידה. עניינים אלו ענפים רבים להם, ואין אנו יודעים בדיוק את תועלתה של כל מצווה ומצווה - זה פלאות. אבל "לא נפלאת היא ממך" פירושו שדברי התורה לא נאמרו כמשל, אלא כפשוטם, וקיים את המצוות כמות שהן.
המלבי"ם מדייק שהנושא כאן הוא "עדות". כפי שהסברנו, חלק "העדות" שבתורה הוא מה שהתורה מעידה על שכר ועונש, שאנו רואים בהיסטוריה שהקדוש ברוך הוא מעניש את הפושעים ומשלם שכר טוב לצדיקים. בעדויות הללו יש דברים מופלאים ומכוסים: מלבד הסיפורים הגלויים לנו בתורה, שכולם אמיתיים לפי פשוטם, יש בהם סודות וצפונות.
למשל, עניין גן עדן: מי יכול להבין מהו גן עדן, מה היה בו והיכן הוא נמצא? מהו להט החרב המתהפכת ואיפה הוא היום? ומה עם "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" - את הנהרות אנו רואים, אבל היכן אותו גן? אמנם כתוב בספרים שהקדוש ברוך הוא טמן אותו והסתירו מעינינו, אבל על כל פנים יש בעדויות שבתורה דברים נפלאים. וכן הנחש: מה היה טיבו, כיצד דיבר, ומה הייתה מציאותו לפני החטא, קודם שקיצץ השם את רגליו? וכן הנפילים - מה היה טיבם, באיזו צורה ירדו מן השמים, וכיצד לקחו להם נשים מכל אשר בחרו? וכן המלכים אשר מלכו בארץ אדום, שגם הם מחלק הנסתר שבתורה.
וכיוון שהסיפורים שבתורה אינם תמיד ברורים, אומר "על כן נצרתם נפשי": דבר מופלא ומכוסה צריך שמירה יתרה, ואני נוצר אותו בנפשי. ומדוע נדרשת שמירה? כי היצר הרע מביא את האדם לפקפק ולהקשות קושיות דווקא על הדברים הפחות מובנים והיותר תמוהים. לכן הוא אומר: דווקא בדברים הפנימיים והנסתרים יותר אני מוסיף שמירה - נצרתם נפשי.
החיד"א מביא בשם מהר"א אבולעפיה את דברי הגמרא "תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי" - דבר תמוה אחד עלול אדם לשכוח, אבל שני דברים תמוהים יחד כבר זוכרים. וזה שאמר דוד המלך: "פלאות עדותיך" - לשון רבים, אני מחשיב את המצוות כשני פלאות ולא כאחד, "על כן נצרתם נפשי" - ומתוך שאני מחשיב אותן כדבר תמוה, הדבר מביא אותי לזכור אותן.
וכך אמר החתם סופר. שאלוהו כיצד הגיע לדרגה כזו של זכירת התורה, והשיב שכל דבר שלמד היה מתפעל ממנו מאוד; היה בעיניו ממש פלא וחידוש גדול - וכך היה זוכרו. שכן דבר שהוא חידוש ופלא, אדם נוטה לזכרו.
פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים׃ (ק"ל)
רש"י מפרש: תחילת דבריך האירו את לבם של ישראל, ואתה "מבין פתיים" - כאשר אמרת "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך", הודעתם בטובה שעשית להם שקנית אותם מבית עבדים, כדי שידעו שאתה אדון להם ויקבלו אלוהותך עליהם ב"לא יהיה לך אלהים אחרים", ורק אחר כך גזרת גזירותיך.
והמדרש ממשיל זאת: אילו היה בא מלך ואומר לאנשי העיר - חייבים אתם לעשות כך וכך וכך, היו אומרים לו: ומה עשית בשבילנו שאתה בא לחייב אותנו בכל כך הרבה מחויבויות? ולא היו מקבלים מלכותו. אבל מלך שבא לעיר, ביצר את חומותיה, דאג לפרנסת אנשיה ולכל צורכם, והצילם מיד אויביהם - ורק לאחר כל הטובות הללו אמר להם: עתה קיימו גזירותיי - כאן העם כנוע לכבודו ומוכן לעשות את גזירותיו, שהרי הוא הושיע אותם ועזר להם והביאם למקום שבו הם עומדים.
זהו "פתח דבריך יאיר": פתיחת דבריו של הקדוש ברוך הוא לעם ישראל האירה והביאה אף את הפתאים לקיים את רצון השם. שהרי לא פתח ב"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אלא ב"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" - כמו אותו מלך שהיטיב לעם ורק אחר כך גזר את גזירותיו. תחילה "עשיתי לכם טובה וקניתי אתכם מבית עבדים", וממילא מקבלים עליהם אלוהותו, ורק לאחר מכן באות הגזירות - ואז גם הפתאים מקבלים את מצוות השם בלי לטעון מדוע אנו מחויבים לקיימן.
כבר הזכרנו כמה פעמים שזה בדיוק מה שאנו אומרים בכל יום בקריאת שמע. לפני "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ולפני "ואהבת את ה' אלהיך", מה אנו מברכים? "ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה", "אוהב עמו ישראל". ולמה אנו מזכירים זאת תחילה? אומר הקדוש ברוך הוא: לפני שאני מצווה אותך "ואהבת", הדבר מתחיל ממני - אני בחרתי בך באהבה. תחילה אהבתו אלינו, ורק אז "ואהבת את ה' אלהיך". השם אינו בא לדרוש מאיתנו דבר לפני שנתן - "מי הקדימני ואשלם". תחילה "הוצאתי אתכם מארץ מצרים", ואחר כך "קיים מצוותיי"; תחילה אני משפיע עליך את אהבתי, ואחר כך אני מצווה אותך "ואהבת". הציווי אינו בא בחלל ריק, ולכן "פתח דבריך יאיר" - הפתיחה היא המאירה ומביאה גם את הפתאים לקיום מצוות השם.
הסבר נוסף מביא רש"י: מה היה הדבר הראשון שאמר השם בתחילת הבריאה? "ויאמר אלהים יהי אור". הפתיחה הראשונה של הדיבור האלוקי בעשרה מאמרות שבהם ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו הייתה "יהי אור" - "פתח דבריך יאיר".
הרד"ק מפרש: פתיחת דבריך מאירה את עיני עיוורי הלב. כשאדם פותח את לימודו בהתבוננות בדרכי השם ובדבריו, הדבר מאיר את עיניו והוא מוסיף והולך בהתבוננות. והרד"ק מסביר את הקשר לפסוק הקודם: מכיוון שאמרנו "פלאות עדותיך", שתורת השם עמוקה ונפלאה ממני, ומי יוכל לומר שהשיג את תורת השם - "רחבה היא מני ים" - עלול אדם לומר: אם כן, לא אתחיל לעיין בה כלל; ממילא הדבר מופלא ממני ואינו בר השגה. לכך בא הכתוב ואומר: "פתח דבריך יאיר" - דע לך, אם תתחיל להתבונן בפתח, השם יאיר לך, והוא "מבין פתיים".
וזו המציאות. הגמרא קוראת לתלמוד הבבלי "במחשכים הושיבני". ולמה חושך? כי כשאדם ניגש לסוגיה, בתחילה הכל חשוך לו: אינו מבין מי נגד מי, אינו תופס את הסברות, אינו קולט את העניין והכל זר לו. ואחר שהתחיל, ושמע קצת מושגים, וחזר, ושינן, ולמד עם רש"י, וחזר שוב על הסוגיה - פתאום הוא מתחיל להבין, פתאום הוא קולט את העניין, ושאלת התוספות כבר קופצת לו מעצמה עוד לפני שראה את התוספות, כי כבר הבין את הסוגיה. אם תישאר מבחוץ - לעולם לא תבין; "פלאות עדותיך" ונגמר, נפלא ממני, לא בשבילי. אבל אם תפתח, אם תתחיל בעסק התורה ולא תניח לעניין לחמוק מידך, ייפתחו לך פתחי תבונה והשם יאיר את עיניך - "מבין פתיים": גם את מי שהוא בבחינת פתי, שאינו מבין הרבה ואינו מעמיק הרבה, אך מתוך שהתאמץ ורצה, זוכה שיאירו עיניו. וכך בכל תחום ותחום: אם אדם מתעקש ואומר "בכל זאת אתאמץ" - זוכה שיאירו עיניו ממרום.
בזמנו פנה רב חיים קנייבסקי לרב גדליה נדל שילמדו את הלכות עיבור השנה והסוגיות הסבוכות ברמב"ם בענייני ראיית הלבנה - נראתה מכאן או נראתה מכאן - עניינים מורכבים ומסובכים. השיב לו רב גדליה נדל, כשהיה רב חיים עדיין אברך צעיר: זה לא בשבילך. אחת התכונות הטבעיות של רב חיים קנייבסקי, שהעידו עליה בני משפחתו, הייתה עקשנות גדולה - לא כלפי בני אדם חלילה, אלא בכל דבר שברוחניות היה מתעקש, מתאמץ ולא עושה לעצמו שום הנחה. אמר: אמרו לי שזה לא בשבילי - וכי יש חלק בתורה שאינו בשבילי? השקעתי את עצמי כולי בלימוד העניין הזה. עד שזכה להיות מן הבודדים בדור שהייתה להם בקיאות בכל ענייני עיבור השנה וקביעות החודש, הלכות סבוכות ומורכבות שבהן קנה מומחיות. למה? כי אין דבר כזה "חלק בתורה לא בשבילי". וזהו "פתח דבריך יאיר": אתה חושב שזה קשה ומסובך - תפתח, תתאמץ, תתעקש, ופתאום השם יאיר את עיניך, "מבין פתיים" - גם מי שהיה פתי, השם מאיר את עיניו להבין הבנה מעמיקה.
המלבי"ם מבאר: "פתח דבריך" - הסיפורים שהתורה מספרת אינם כמשלי העמים הקדמונים, שחיצוניותם הבלים ודברים בדויים ואין בהם שום תועלת. כשאתה קורא את משלי העמים הקדמונים, המשל עצמו ריק מתוכן; הוא בא רק להורות על דבר אחר, ואם יש לו נמשל - הנמשל הוא העיקר, ואילו למשל עצמו אין שום משמעות. אבל בדברי תורה, גם בסיפורי התורה, אף פשטות הסיפור - ה"פתח" שבו נכנסים לדבריך - מאירה. גם ממנו לומדים מוסר, גם ממנו לומדים הנהגה, גם ממנו לומדים אלף ואחד דברים.
ודאי שבכל דברי התורה יש סודות ופנימיות עצומה. למשל, כל עניין יצירת העולמות ושבירת הכלים, שהמקובלים מאריכים בו - היכן הוא רמוז? בשבעת המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל: בלע בן בעור, ושם עירו דנהבה, ואשתו מהיטבאל בת מטרד. לכאורה, את מי מעניינים הסיפורים הללו ומה חשיבותם לנו? אלא שמי שיעיין בזוהר ימצא שם את כל סודות בריאת העולם: ההשפעות, מעמד הספירות, השתלשלות היצירה מלמעלה למטה - מאצילות לבריאה ליצירה לעשייה, שבירת הכלים ועלייתם, וכל התיקונים עד בריאת העולם - הכל נרמז כאן.
וזה מה שאומר המלבי"ם: אצל הגויים, כשהסיפור הוא משל, הסיפור עצמו אינו מעניין והעיקר הוא הנמשל; אבל אצלנו, גם כשיש פנימיות עמוקה, הסיפור עצמו מלא תוכן. כשאתה קורא על אליעזר - כיצד הלך, מה עשה, תפילתו, פגישתו עם רבקה ומה אמר לה - אתה עשוי לתמוה מדוע התורה מאריכה בכל זה. ודאי אין אנו מפקפקים באמיתות הסיפור חלילה, הכל אמת, ובוודאי יש בו פנימיות ועניינים פנימיים על עולמות; מה שאתה קורא הוא רק הרובד החיצוני. אבל אף על פי כן, גם הסיפור עצמו נושא מסר: כמה מוסרים נלמדים ממעשי אליעזר, מצורת תפילתו ומעניין זיווגו של אדם. הפתי אינו מסוגל להעמיק ולהגיע לסוד הדברים ולפנימיותם, אבל את הסיפור ואת המסר החיצוני שלו הוא כן יכול להבין. נמצא ש"פתח דבריך" - הפתח שהם סיפורי התורה - "מבין פתיים": גורם שגם הפתי יבין את הכתוב כאן, לפחות ברובד הפשטני, שכן גם בו יש מסר.
מביאים בשם הגר"א מווילנא ש"פתח דבריך יאיר" בא לרמוז על פתיחת דברי התורה: הפסוקים הראשונים של כל חמישה חומשי תורה רומזים למנורה. הפסוק הראשון של חומש בראשית יש בו שבע תיבות - כנגד שבעת קני המנורה. הפסוק הראשון של חומש שמות יש בו אחת עשרה תיבות - כנגד אחד עשר הכפתורים שבמנורה. הפסוק הראשון של ויקרא יש בו תשע תיבות - כנגד תשעת הפרחים. הפסוק הראשון של במדבר יש בו שמונה עשרה תיבות עם הכולל - כנגד גובה המנורה, שמונה עשר טפחים. והפסוק הראשון של דברים יש בו עשרים ושתיים תיבות - כנגד עשרים ושניים הגביעים. הרי שהושלמה כאן המנורה כולה: "פתח דבריך" - פתיחת החומשים - "יאיר", שבה מושפע ורמוז אור המנורה.
ומעניין להוסיף: מי שיעיין בספר על דילוגי האותיות שבתורה - כמדומני שזה הרב וייסמנדל - יראה שבכל התחלה של חומש נרמזת המנורה בדילוגי אותיות. מה שאומר לנו הגר"א שרמוז בפסוק הראשון במספר התיבות, רמוז גם בדילוגי האותיות: בכל תחילת חומש מופיעה המנורה. הדבר בא לומר ש"פתח דבריך יאיר" - פתיחת כל חומש וחומש מאירה באור המנורה.