פתיחה: שלושה פסוקים מאות ע' שבפרק קיט
פרק קיט כולו שיר של אהבת תורה, ובאות ע' שבו אנו מגיעים לפסוקים שהפכו לנחלת הכלל: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". זהו אחד מאותם מקראות שהדרשה שלהם מוכרת יותר מן הפשט. נעבור על פשטי המפרשים, על דרשות חז"ל, ועל הדברים הנפלאים שנאמרו בו בשם גדולי הדורות, ומשם נמשיך אל שני הפסוקים שאחריו.
"עת לעשות לה'" - פשוטו של מקרא לפי רש"י
עֵת לַעֲשׂוֹת לַיהֹוָה הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ׃
רש"י מסביר שהפסוק מוסב על הפסוק הקודם: "הבינני ואדעה עדותיך" - להבין עת לעשות לשמך. כלומר: כיצד יש לעשות לאותם אלה שהפרו תורתך. מהי הדרך שבה ימצאו סליחה מאת ה', מהי הדרך שבה יהיה להם רצון לפניו, שהקדוש ברוך הוא יחפוץ בהם וימחל להם. אומר דוד המלך: כאשר אדע באיזו דרך אותם שהפרו תורתך מוצאים רצון לפניך, כך אעשה גם אני על כל עבירה שבידי. אלמד את הדרך הזאת, וגם אני אהיה מרוצה לפניך על מה שנכשלתי.
לצד זה קיימת הדרשה המוכרת של חז"ל: "עת לעשות לה' - הפרו תורתך", בזמן שצריך לעשות לשם ה', מותר אף להפר את התורה. נראה מיד דוגמאות לכך בלשון הגמרא.
רש"י באגדה: "פנוי וטיילן" העושה תורתו עיתים
רש"י מביא דרשה נוספת, וזה חידוש גדול: "ראיתי נדרש באגדה - עת לעשות לה' הפרו תורתך, פירוש: איש פנוי וטיילן, העושה תורתו עיתים". מה זה פנוי וטיילן? אדם שהזמן שלו פנוי, פנסיונר. הולך לבנק, אחר כך לביטוח לאומי, אחר כך קופץ לקופת חולים לראות מה קורה שם, כי כבר שלושה ימים לא היה שם. אדם כזה, אם הוא עושה את תורתו "עיתים" - יש לו עת קבועה, חצי שעה בערב - הרי הוא מפר ברית. שאדם פנוי צריך להיות יגע בתורה כל שעות היום. אלו דברי רש"י. אתה פנוי, למה לא תעסוק בתורה? מי שיש לו את כל היום פנוי ואומר "יש לי שיעור בערב" - זהו "עת לעשות לה'", ועליו נאמר "הפרו תורתך". כשהזמן שלך פנוי, עשה את עסק התורה לעיקר.
הרד"ק והאבן עזרא: עת לה' לעשות נקמה
הרד"ק, וכן האבן עזרא, מפרשים שהפסוק כאילו חסרה בו מילה: עת לה' לעשות נקמה באלה שהפרו תורתך. יש זמן שבו הקדוש ברוך הוא ייפרע מכל אלה שהרעו לעם ישראל, מכל אלה שהצרו לנו, מכל אלה שבכל הזדמנות רודפים אותנו. ואף שבזמן הזה אתה מאריך אף לרשעים, יבוא זמן שתיפרע מהם, והוא עת הגאולה.
ומצטט הרד"ק את נבואת מלאכי: "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו. כי הנה היום בא בוער כתנור, והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש, ולהט אותם היום הבא אמר ה' צבאות, אשר לא יעזוב להם שורש וענף. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק, ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם ביום אשר אני עושה אמר ה' צבאות". לזמן הזה אנו ממתינים: שנשוב ונראה בין עובד אלוהים לאשר לא עבדו, לעת שבה ייפרע הקדוש ברוך הוא מכל האומות שרדפו אותנו אלפי שנים.
עת הזקנה ועת הצרה
עוד מביא הרד"ק בשם האבן עזרא פירוש הקרוב לדברי רש"י: הרשעים הפרו תורתך אפילו בזמן שהיה להם לעשות לה' - והיינו עת הזקנה או עת הצרה. אדם כבר רואה שרוב השערות אינן שלו, מה שנושר מהמסרק זה מה שנשאר לו על הראש. הוא כבר מתחיל להתייבש, "ותראה היבשה", מתחילים להיראות יבשות יבשות, גם בשיער וגם בכל מקום. אדם מתחיל להבין שעוד מעט מריחים את הפרחים מהשורש, וכדאי לעשות תשובה, כדאי להתעורר. והנה הרשעים הפרו תורתך גם בזמן שהיה להם לעשות לה', וכאן התביעה גדולה הרבה יותר. כשאדם צעיר, כל התאוות רוגשות בו והוא בטוח שהוא הולך לכבוש את העולם; אבל בגיל שישים, שבעים, שמונים - אתה כבר מבין שאתה אחרי. אז מדוע עכשיו לא ישפר דרכיו, מדוע לא יעשה לשם ה'? וכן בעת צרה: אדם נמצא בצרה, רואה איך הקדוש ברוך הוא מדבר איתו, ועדיין אוטם את אוזנו.
הגמרא בברכות: הפסוק נדרש לשני הכיוונים
בברכות סג אמר רבא: "האי קרא מרישיה לסיפיה מדריש ומסיפיה לרישיה מדריש" - הפסוק נדרש מתחילתו לסופו ומסופו לתחילתו. מרישיה לסיפיה: עת לעשות לה' - מאי טעמא? משום דהפרו תורתך. כלומר, עת שיעשה האל יתברך פורענויות בעולם, משום שהפרו תורתך. כך מבאר הרד"ק, שהדברים מוסבים על הקדוש ברוך הוא. אך יש שדורשים זאת על האדם עצמו: מתי צריך האדם לאזור כגבר חלציו? כשהפרו תורתך. אין זה זמן לנוח על זרי הדפנה, אין זה זמן להיות פסיבי ולשבת מן הצד. כשאתה רואה שהפרו תורתך - קום, עשה, פעל.
ומסיפיה לרישיה: הוראת שעה
מאידך גיסא, הפסוק נדרש מסופו לתחילתו: הפרו תורתך - מאי טעמא? משום שעת לעשות לה'. וכאן מדובר על הצדיקים: הפרו נביאיך תורתך. זהו הדרש המוכר לכל. אליהו הנביא הקריב בהר הכרמל בזמן איסור הבמות. גדעון הקריב את הפר שאביו גידל לבעל, לקחו והקריבו לה'. הפרו תורתך - משום שהיה זה זמן של "עת לעשות לה'".
אתה למד מכאן, שבשעה שיש צורך לנביא לעשות פעולה המנוגדת למצוות התורה, מותר לו לעשות כן - אבל רק כהוראת שעה. הוראת שעה פירושה שאין היתר לשום אדם בעולם, ובוודאי לא לנביא, לחדש מצוות, שהרי תורה לא נמסרה בנבואה. פעם אחת נמסרה למשה רבנו ונגמר. אם יבוא נביא ויאמר שכך ציווה אותו ה' מצוות וכדומה - אין מקבלים ממנו. וגם אם יהיה זה המלאך גבריאל שימסור מצוות חדשות למוחמד, "המשוגע" בלשונו של הרמב"ם - אין זה מועיל. תורה אין מקבלים מנביא. וזו הסיבה שמשה היה גדול הנביאים: לא ייתכנו עדכונים. וכי מי שיבוא אחריו גדול ממשה? למשה הייתה הנבואה בדרגה הגבוהה ביותר. לא ייתכן שיבוא נביא פחות ממנו ויאמר: נכון, ה' אמר למשה, אבל עכשיו אמר לי אחרת. אם כן, מה שלמדנו כאן הוא רק זה: שמותר בתורת הוראת שעה לעשות פעולה אפילו מנוגדת להלכה, כדי לקרב את עם ישראל - כאליהו שהקריב בעת איסור הבמות, וכגדעון שהקריב את השור שהוכן לבעל.
הירושלמי: נוטל שכר כנגד כולם
הירושלמי אומר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך - אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהם מן התורה, עמוד והחזק בה ואתה מקבל שכר כולם. מאי טעמא? הפרו תורתך - עת לעשות לה'". זהו אותו יסוד שהזכרנו: הזמן שבו האדם צריך לפעול ולא לשבת בצד, הוא הזמן שבו הפרו תורתך. והדבר הנפלא שמוסיף הירושלמי: אתה נוטל שכר כנגד כולם.
כך אכן כתוב בספרים הקדושים, שבזמנים מסוימים אדם נוטל שכר כנגד כולם. הספר חסידים מגדיר זאת: אלו מצוות שהן בגדר מת מצווה. יש זמנים שבהם אנשים אינם לומדים תורה. יום שישי הוא יום חלש בלימוד תורה. פורים הוא זמן חלש בלימוד תורה. מי שלומד תורה ביום הפורים - אשריו ואשרי חלקו, נוטל שכר כנגד כולם. איפה הישיבות בפורים? איפה הכוללים? כל יום מתשע בבוקר פועלים אלפי כוללים בארץ ובעולם - ומה קורה בפורים מתשע בבוקר? ברוך ה', אנשים הולכים ומקיימים מצוות, אבל לימוד התורה ודאי לוקה בחסר. ומי שמנצל את הזמן הזה ללימוד - אפשר להספיק הכול: גם ללמוד תורה, גם משלוח מנות, גם מתנות לאביונים, גם קריאת מגילה, גם סעודת פורים. הכול אפשר, אם רק ינצל האדם את זמנו. ודווקא בזמן כזה מקבלים שכר כנגד כולם.
כולל של ערב שבת - ולמה לא הסכימו לו
אגב, מישהו בזמנו רצה לפתוח כולל של יום שישי, שעתיים לפני שבת. זהו הזמן החלש ביותר בלימוד תורה: מי יושב ולומד אז? כולם בלחץ של המקלחות והילדים וההכנות לשבת. פעם שאל המורה את דני: איפה הקדוש ברוך הוא נמצא? ענה לו: ביום שישי באמבטיה. שאל אותו: מה פתאום? אמר: אני לא יודע, אני שומע את אמא דופקת חזק על הדלת וצועקת "ריבונו של עולם, תצא כבר!". על כל פנים, זהו זמן לחוץ. אבל הרב שטיינמן לא חיזק את הרעיון, וגדולים נוספים לא הסכימו לו. מדוע? משום שהזמן לחוץ - ומי נלחץ? האישה בבית, עם הילדים, עם ההכנות, עם הבישולים, עם הפלטה ועם שעון השבת. ואתה אומר: אני כבר הלכתי, שעתיים לפני שבת אני יושב בבית הכנסת ולומד תורה. כל הכבוד - אבל השארת את אשתך לקרוס בבית. לכן לא אחזו מזה. נכון, לימוד תורה חשוב מאוד ומעלתו עצומה, אבל אם העול נופל על האישה, ודאי שאין זו הדרך הנכונה.
השל"ה הקדוש: סיבות שמזדמנות כדי שיבוא העונש
השל"ה הקדוש אומר, בציטוט מן הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף ברכות: "עת לעשות לה' הפרו תורתך - כשתבוא עת להיפרע מהם, יזדמנו סיבות לבני אדם להפר התורה כדי שיבוא עליהם העונש". והעניין ארוך ורחוק, ועמוק עמוק מי ימצאנו.
אתן דוגמה. למדנו בדעת תבונות שהרמח"ל אומר על ייסוריו של רבי: "על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו". על ידי מעשה באו - המעשה המפורסם, שאמר לאותו עגל "לך, כי לכך נוצרת". על ידי מעשה הלכו - כשראה את המשרתת בביתו מטאטאת את החולדות, ואמר לה "ורחמיו על כל מעשיו", ומכוח זה הלכו הייסורים. והוא שואל: הרי זה דבר פלא. רבי אמר אמת - העגל אכן לכך נוצר, זה ייעודו. וכי בגלל זה ראוי לו לסבול שלוש עשרה שנה ייסורים כאלה, שכתוב שהיו שומעים את צעקותיו בעיר הסמוכה? האם זה עונש מידתי?
אלא, שים לב ללשון: לא נאמר "בגלל מעשה באו ובגלל מעשה הלכו", אלא "על ידי מעשה". ייסוריו של רבי נגזרו עליו מחמת חשבונות שמים. איננו יודעים מה הם - חשבון של תיקון, של זיכוך, של תיקון הדור. הגמרא הרי אומרת שכל ימיו של רבי שסבל ייסורים לא הפילה אישה בטרם זמנה, הרי שהייתה בזה הגנה גדולה על הדור. אלא מה? משל לדבר: אם תמרח על אדם זיהום לא יקרה לו כלום, אבל אם תהיה לו השריטה הקטנה ביותר בגוף, הוא עלול אפילו למות. האם האדם מת בגלל שריטה? לא. הזיהום הרג אותו, והשריטה הייתה רק הפתח שדרכו נכנס. כך בדיוק בייסוריו של רבי: "לך כי לכך נוצרת" הייתה השריטה הקטנה שדרכה נכנס הזיהום, אבל הזיהום עצמו היה גזירת מקום. שכן מן השמים, אף אם נגזר על אדם דבר, אין מביאים אותו עליו בלי סיבה מוצדקת כעת; לכן הוצרכה הסיבה הקלה ביותר כדי להביא את הייסורים, וכן הסיבה הקלה ביותר בהגיע זמנם לסור - שריחם על אותן חולדות.
וכיוצא בזה אומר כאן השל"ה בשם הרמב"ם: כשתבוא עת להיפרע מהם, יזמן להם הקדוש ברוך הוא סיבות להפר את התורה, כדי שיבוא עליהם העונש. לא הסיבה היא הגורם, אלא היא הפתח שדרכו מוחל עליהם מה שכבר נגזר.
רבי אלחנן וסרמן בשם החפץ חיים: הפרה ולא התרה
רבי אלחנן וסרמן אומר בשם החפץ חיים ווארט נפלא. "הפרו תורתך" - הכוונה שעקרו את התורה. התבונן: בהלכות נדרים יש לשון של התרה ולשון של הפרה. הולכים לחכם כדי שיתיר את הנדר; האב או הבעל מפרים את הנדר. מה ההבדל? יש כמה הבדלים - מעיקרא ולא מעיקרא - אך אחד ההבדלים הוא שכאשר חכם מתיר נדר, הוא צריך פתח וחרטה, הוא צריך סיבה. לעומת זאת הבעל או האב מפרים את הנדר בלי שום סיבה. שמע שנדרה כך וכך, ואם אלו דברים הנוגעים גם אליו, כעינוי נפש וכדומה, אומר לה ביום שומעו "מופר ליכי", ונגמר. ואפילו אם לא שמעה שהפר לה, ואפילו אמר זאת בינו לבין עצמו - הופר הנדר.
אומר החפץ חיים: דוד המלך בא ללמדך את ההבדל בין הדורות הראשונים לאחרונים. בדורות הראשונים היו בעלי עבירה, אך הם נתנו אמתלאות למעשיהם, תירוצים והסברים - הם "התירו" את התורה. אבל הדור הזה "הפרו תורתך": בלי אמתלה, בלי הסבר. למה? "בא לי", "לא מתחשק לי", וזהו. מפרים את התורה בלי טעם ובלי סיבה. זהו הדור האחרון, חוצפא יסגא. ודווקא על כן - "עת לעשות לה'". בזמן כזה, אומר החפץ חיים, עשה לשם ה', וכאשר הפרו תורתך, בזה תקבל שכר כנגד כולם, כלשון הירושלמי.
"על כן אהבתי מצוותיך" - על אשר אהבתי
עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֺתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז׃
רש"י מפרש את ה"על כן": על אשר אהבתי את מצוותיך, ראוי לך ללמדני מהו אותו עת רצון, שאעשה בו לשם ה' יתברך ותרצה בי. שכן לשיטתו "עת לעשות לה'" הוא הדרך שבה הקדוש ברוך הוא מוצא רצון וסליחה לאלה שהפרו תורתך. אומר דוד המלך: אני אוהב את מצוותיך, לכן למדני מהי אותה עת ומהי אותה דרך שבה אוכל להפיק רצון מלפניך, שתחפוץ בי ותרצה אותי. ומוסיף רש"י: יש הרבה "על כן" שפתרונם "על אשר", כמו "כי על כן ראיתי פניך", "כי על כן ידעת חנותנו במדבר" - כולם במשמעות של על אשר.
הרד"ק: כשהם רודפים בצע - אני מתחזק
הרד"ק מפרש: היות ואני רואה שהם הפרו תורתך, ושהם רודפים אחר הבצע - כל עסקם וכל טרדתם לאסוף ולצבור ממון. במה העולם עסוק עשרים וארבע שעות? מהי השאיפה המרכזית? ממון. אדם רוצה ממון מפני שהוא סבור שעל ידו ישיג אושר וישיג את הכול, אבל הרדיפה היומיומית המרכזית היא אחר הממון. אומר דוד המלך: ואני לעומתם - "על כן אהבתי מצוותיך". כשאני רואה שזו רדיפתם, אדרבה, אני מתחזק בשאיפה לאהוב את מצוותיך, ואצלי הדבר יקר מזהב ומפז. הם רודפים זהב ופז - אותי לא מעניין זהב ופז, מעניין אותי לרדוף אחר מצוותיך.
וזה מה שאמרנו: דווקא בזמן שמרשיעי ברית עושים את פעולותיהם לרעה, זהו הזמן להתחזק לטובה. כשהם מרעים ברדיפה אחר הממון, אני מתחזק ורודף אחר המצוות יותר ממה שהם רודפים אחר זהב ופז. ואת מי שרואה את הרשעים מפרים את התורה ומתחזק - את זה חז"ל קוראים חכם.
"כל פקודי כל ישרתי" - אמת אחת מול שקר מתחלף
עַל כֵּן כׇּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כׇּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי׃
פיקודי התורה ישרים בעיניי, ואני מלמד עליהם זכות כנגד אלה שמבזים אותם ואומרים שאינם משפטי צדק. אבל משפטיהם ודרכיהם שלהם, שהם מציגים כמשפטים הישרים - הם אורח שקר, ואותם שנאתי.
וראו כמה פעמים השתנו החוקים אצל הגויים, וכמה פעמים השתנו אצלם תפיסות החינוך. כל פעם שיטה חדשה, כל פעם תפיסה פסיכולוגית חדשה. ואילו אנחנו - עם אותן שיטות כבר אלפיים שנה. מדוע? מפני שכשאתה הולך בשקר, אתה צריך לחפש כל הזמן, ועובר משקר לשקר. אבל כשהאמת בידך - גמרנו, כבר מצאתי, איני צריך להמשיך לחפש. פעם ישב דני ליד הפסנתר ולחץ שוב ושוב על מקש אחד: טן, טן, טן. אמר לו אביו: דני, יש עוד הרבה מקשים, תעבור קצת, תטייל. ענה לו: אבא, הם מחפשים - אני כבר מצאתי. צריך אדם לדעת: כשיש לך אמת, אינך מחפש דברים אחרים. מצאת את האמת - נגמר.
המלבי"ם: פיקודים, משפט, ומה שהולך עם האדם
המלבי"ם מעמיד את הנקודה המרכזית כאן על "פיקודים". הסברנו שהפיקודים הם המצוות שה' מצווה לזכר עניינים מסוימים בהיסטוריה - כמו קורבן פסח שהוא זכר ליציאת מצרים, וכמו פטר חמור ושאר המצוות מסוג זה. אומר המלבי"ם: היות ואני יודע שיש זמן שאתה תבוא במשפט על כל נעלם, היות ואני יודע שיש השגחה ויש שכר ועונש - לכן אהבתי מצוותיך יותר מזהב ומפז.
ומדוע? מכיוון שהזהב והפז לא יצילו את האדם מן העונש. "לא יועיל הון ביום עברה, וצדקה תציל ממוות". מה יועיל לאדם? "והלך לפניך צדקך" - מתי? "כבוד ה' יאספך", אז הלך לפניך צדקך. הצדקה היא זו שמלווה את האדם, אבל אין הולכים עמו לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות. לכן אומר דוד: אהבתי מצוותיך יותר מזהב ומפז. היות ואני יודע שהקדוש ברוך הוא יעמיד במשפט ויתבע מן האדם מה עשה בימי חייו, איני רודף אחר הזהב והפז שלא יועילו ביום הדין, אלא מחפש את המצוות - שהן אלה שיליצו יושר ויהיו הסניגורים ביום הדין. "על כן כל פקודי כל ישרתי, כל אורח שקר שנאתי".
לסיכום: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" נדרש לכל הכיוונים: כבקשה לדעת את הדרך שבה מוצאים רצון ומחילה, כתביעה על מי שהזמן פנוי בידו ועושה תורתו עיתים, כהבטחה שתבוא עת שבה ייפרע ה' מן הרשעים, כהיתר הוראת שעה לנביא כאליהו וכגדעון, וכקריאה של הירושלמי: כשראית שנתייאשו ידי הבריות מן התורה - עמוד והחזק בה, ואתה נוטל שכר כנגד כולם. החפץ חיים הוסיף שדור שמפר את התורה בלא אמתלה כלל, דווקא הוא הזמן לעשות לשם ה'. ומכאן נמשך דוד לשני הפסוקים הבאים: כשכל העולם רודף אחר זהב ופז, אני מתחזק לאהוב את המצוות יותר מהם, שכן יודע אני שיש משפט, ושרק הפיקודים והצדקה הולכים לפני האדם - ולא הכסף והזהב. וכשהאמת בידך, שוב אינך מחפש אחר אורחות שקר המתחלפות בכל דור.