פתיחה: ארבעה פסוקים בבקשת הדרך
פרק קי"ט בנוי כולו על שמות התורה ומצוותיה - חוקים, משפטים, מצוות, עדות, פיקודים. בקטע שלפנינו דוד המלך עובר מחלק לחלק: תחילה הוא מבקש על שמירת החוקים, המצוות שאין להן טעם גלוי; אחר כך הוא מדבר על כלל המצוות; משם למשפטים המובנים בשכל; ולבסוף הוא חוזר ומבקש שיזכה לשמור את החוקים דווקא מתוך קרבת ה' ולא מתוך נטישה וייסורים. נלך על סדר הפסוקים.
אחלי יכונו דרכי - בקשה שלא יהיו מפריעים
אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ׃
כל המפרשים מסבירים ש"אחלי" הוא מלשון "מחלה פני ה'", לשון "ויחל משה". כלומר: תחינתי ובקשתי - יכונו דרכי לשמור חוקיך. שדרכיי יהיו מכוננות ומתוקנות כדי לשמור את חוקיך, שלא יפריע לי ולא יטריד אותי שום דבר מלשמור את חוקי ה'. ייתכן שאדם רוצה מאוד לשמור את חוקי ה', אבל יש לו מפריעים ומטרידים: טרדות פרנסה, טרדות מן הבית, כל מיני מחויבויות ודברים שמונעים זאת ממנו. על כך הוא מתחנן: ריבונו של עולם, תשאיר לי את הדרך סלולה לשמור חוקיך. אני אשמור את חוקיך, אבל תזמן לי את האפשרויות, תן לי את המצב שבו אוכל לעשות זאת, ושמור אותי מטרדות העולם שאמצא את עצמי פנוי לשמור חוקיך.
מדוע דווקא בחוקים צריך סיוע מיוחד
המלבי"ם מסביר שכאן דוד עובר לדבר על החוקים. חוקים הם המצוות שאין להן טעם, והן מתנגדות ליצר הלב. כשדבר מובן בהיגיון אין לי התנגדות אליו: אני מבין אותו, אני קולט למה צריך לעשות כך. מתי בעצם אנחנו מתנגדים לדבר? כאשר איננו מבינים אותו. אמנם הרבה פעמים אדם כן מבין, ורק מתנגד מפני שהדבר אינו מסתדר עם יצריו. כפי שאמר פעם חכם אחד: קשה מאוד לשכנע עובד מדוע צריך להוריד לו במשכורת, ושהוא יבין זאת. כולם מבינים זאת חוץ מן העובד עצמו. הטיעונים חזקים - המפעל לא יכול לשרוד עם משכורות כאלה - כולם מבינים, והוא לא מבין. הנגיעה האישית חוסמת מאיתנו את ההבנה.
אבל אם נניח לעניין האישי, יש דברים שמצד עצמם אינם מובנים, והם בגדר חוק: התורה כך אמרה לעשות. למה דווקא כך? חוק. ואם חסר קוצו של יוד - למה לא הנחתי תפילין? חוק. רבות ממצוות ה' הן בגדר חוק: פרה אדומה, שעטנז ועוד מצוות רבות. וזה מתנגד ליצר הלב, מפני שאנחנו כבני אנוש תמיד רוצים להבין. כמו הילדים שלנו: אתה אומר לו לעשות כך וכך, והוא שואל "אבל למה?". הרבה פעמים זה כמו אותו עובד שאינו מבין שצריך להוריד לו במשכורת - הילד צריך עכשיו לעשות משהו, ויש לו את כל הטיעונים למה לא. אבל הרבה פעמים הוא באמת רוצה להבין.
וכאן הערה חינוכית: עם הילדים אין נכנסים לוויכוחים. אתה נותן הסבר קצר ולעשות. אם הוא ממשיך להתווכח, עם קושיות ועם הסברים, אינך יורד לרמה הזאת להתווכח איתו ולתת תשובה על כל שאלה, עד שיוצא ש"לא אעשה עד שתצליח לשכנע אותי". זה לא חינוך. בסוף הילד עושה מה שבא לו, ולא מפני שאתה ההורה אמרת לו. מדובר בגיל קטן יותר, שעדיין יש על מי לצוות; בגיל מתבגר, גם אם יבין - ספק אם יעשה. וכל זה נובע מכך שהחוקים מתנגדים ליצר הלב: יצר הלב רוצה להבין את מה שהוא עושה, וכשאינו מבין, הדבר קשה לו, והיצר משיב עליהם היות ולא נודע טעמם.
משל החביות של החזון איש
אומר המלבי"ם: כל עוד דרכי האדם אינן שלמות במצוות ה' ובדרכי ה', בקלות הוא ישמע ליצר הרע שלו. וכפי שהבאנו בשם החזון איש: שאלו אותו כיצד ייתכן שבשואה היו שנפלו לחלוטין מאמונתם ומדתם, והיו שדווקא התחזקו והגיעו למדרגות גבוהות מאוד. אם כן, השואה - גורם מחזק היא או גורם מחליש?
השיב במשל לשתי חביות מים שעמדו זו לצד זו, ושתיהן נראות צלולות. באת וטלטלת אותן, ערבבת - וכל מה שהיה למטה צף ועלה. בחבית אחת היה סוכר: אתה טועם והמים מתוקים. בחבית השנייה היה רפש: ערבבת, פתחת, ואתה רואה לכלוך וטינוף ומים באושים. השאלה היא מה היה בחבית קודם לכן. אם כל גישתו של האדם לתורה ולמצוות היא "עוד פעם עוד מצווה, עוד פעם להתפלל, עוד פעם ללמוד תורה - די, אין לי כוח", באה השואה ופירקה אותו לגמרי, וכל הרפש יצא. אבל מי שמעיקרו גישתו למצוות היא "הלוואי ואזכה, אני רוצה לזכות בעוד מצווה, אני רוצה עוד לעשות רצון ה'" - באה השואה וטלטלה, הוציאה את מה שלמטה, ואדרבה, נתווספו לו השגות ומעלות, כאותם קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' יתברך.
אם כן, מי שאינו שלם עם ה', בקלות ישמע ליצרו לעבור על החוקים: "למה? מה פתאום? ולמה צריך לעשות את זה? ומה ההיגיון? ומי אמר? ולמה דווקא כך?". לכן הוא מבקש: אחלי יכונו דרכי - שדרכיי יהיו מכוננות באופן שאשמור את החוקים, כלומר שדרכיי יהיו שלמות עם ה'. אם דרכיי שלמות, גם את החוקים אשמור. אבל אם דרכיי נלוזות ממילא, ואני מחפש איך לברוח מכל הזדמנות, מכל מצווה, מכל שיעור, מכל אפשרות לקיים רצון ה' - כיצד אגיע לשמור חוקיך? זה החלק הקשה יותר. אבל כשדרכיי יכונו, בוודאי אשמור גם את החוקים, ויהיה לי קל לשומרם.
אז לא אבוש - איך אפשר לקיים את כל המצוות
אָז לֹא־אֵבוֹשׁ בְּהַבִּיטִי אֶל־כָּל־מִצְוֺתֶיךָ׃
ספר תהילות מהרי"ץ מחבר את שני הפסוקים ומסביר: יש מצוות שאינן שייכות בכל ישראל. יש מצוות השייכות לכוהנים, יש השייכות לנשים, יש השייכות למלך. יש מצוות השייכות רק כאשר אדם חטא ועשה עבירה וצריך להביא קורבן להתכפר, ומי שלא חטא - לא. יש מצווה שאדם מקיים כשהוא מגרש את אשתו - ואין לרוץ לקיים מצווה זו, שאינה מצווה חיובית, אך מי שעשה זאת קיים מצווה. אם כן ישאל אדם: כיצד אוכל לשמור תרי"ג מצוות? הרי לעולם אין לי מצב לקיים את כולן. אינני בו זמנית גם מלך וגם עבד, גם אישה וגם איש.
על כך אומר האר"י הקדוש שלכן נוצר הגלגול: מצוות שלא היית יכול לקיימן ולא היית מחויב בהן - לא כתפילין שאני מחויב בהן, אלא כגט, שלא הייתי מחויב לגרש את אשתי כדי לקיים מצווה זו - יש מצב שיחזור האדם בעיבור, שנשמתו מתעברת באדם המקיים כעת את המצווה, והוא זוכה עמו במצווה, ולאחר מכן נשמתו חוזרת למקורה. הרחבנו בזה בספר משנת הגלגולים, ומי שירצה יעיין שם.
אך לענייננו, יש דרך נוספת לקיים את המצוות הללו: על ידי עסק התורה. כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, כל העוסק בתורת שלמים כאילו הקריב שלמים. לכן אנו קוראים "איזהו מקומן של זבחים", וצריך לקוראה בכל בוקר; ומי שקורא אותה בכל בוקר, יש לו בכל יום את כל הקורבנות כולם, שכן אין קורבן שאינו מופיע במשנת איזהו מקומן.
ויש עוד טעם מדוע בחרו דווקא פרק זה. תפילת הבוקר מורכבת מתורה - הפסוקים שאנו קוראים על קורבן התמיד; ממשנה - איזהו מקומן של זבחים; מברייתא - ברייתא דרבי ישמעאל, י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן; ומגמרא - "אביי הוה מסדר סדר המערכה משמא דאבא שאול". כלומר תיקנו לנו הקדמה לתפילה הכלולה מתורה, משנה, ברייתא וגמרא. ומדוע בחרו דווקא במשנה זו, והרי יכלו לבחור כל משנה אחרת? טעם אחד אמרנו: שהיא כוללת את כל מיני הזבחים, וכאילו הקריב את כולם. טעם נוסף: זהו הפרק היחיד שאין בו מחלוקת - אין בו "רבי ישמעאל אומר", "רבי מאיר אומר", "רבי יהודה אומר", הכל שנוי כסדרה אחת שלמה בלי דעות נוספות. ועולה בדעתי כעת: רוצים לפתוח את הבוקר בלי מחלוקות, במשהו שמוסכם על הכל.
הרי לך שכשאדם הוגה בתורה, כאילו קיים את המצווה: "זאת התורה לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולזבח השלמים" - לא עולה ולא מנחה, אינו צריך להקריב כלום, שהרי "זאת התורה", כיוון שלמד תורה. וכל זה כשאין בית המקדש קיים; כשבית המקדש קיים אין הלימוד פוטרו מן הקורבן, אבל היום שאין בית המקדש קיים אין צריך את כל זה.
ולפי זה מתבאר הפסוק: "אחלי" - מה היא בקשתי? "יכונו דרכי לשמור חוקיך", ו"לשמור" היינו לימוד המשנה, כמו שאמרו חז"ל "ושמרתם - זו משנה". כלומר: שדרכיי יהיו נכונות ומזומנות תמיד שאוכל לשבת במנוחה ולעסוק בתורה. ואז - "לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך". כשאביט אל כל מצוותיך ואראה כמה מצוות חסרות לי, לא אבוש, מפני שהגיתי בתורה ושמרתי חוקיך, ובזה כאילו קיימתי את כל המצוות כולן הלכה למעשה.
הרד"ק: מי שאינו שומר - ראוי שיבוש
הרד"ק מסביר: כל מי שאינו שומר את המצוות, ראוי לו שיבוש כשיתבונן במצוות הכתובות. לדוגמה, אם הוא גונב, וכעת הוא מתבונן ולומד בספר ורואה "לא תגנוב" - ראוי שיבוש וייכלם. כנראה שהרד"ק מדבר על דור אחר, אך על כל פנים הוא אומר מה צריך להיות: אדם עושה מעשה, פותח ספר ורואה שהדבר אסור - ראוי שיבוש. אבל אני, כיוון שאני מקיים את כל מה שאני יכול לקיים, לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך.
המלבי"ם: מי שבועט בחוקים יבוש גם במצוות
המלבי"ם אומר שכאן עובר דוד לדבר על המצוות, שרובן יש להן טעם. ואם אדם בועט בחוקים, כלומר אומר "אני מקבל רק את מה שאני מבין" - הוא יבוש כשיביט אל כל המצוות, שהרי גם במצוות יש הרבה שאין אדם משיג את טעמן האמיתי, ויבוש כשימצא מצוות שאינו מבין את טעמן. ולאחר שהוא מקבל את החוקים, הוא מבין גם את המצוות שלא עשה מפני שלא היה בטוח בטעמן, וכל שכן שישמור את המצוות המובנות קצת.
ואסביר: גם כשאתה מבין מצווה - וכי באמת הבנת אותה? אדם אומר: אה, עכשיו אני יודע למה מניחים תפילין, עכשיו אני יודע למה אוכלים מצה. מי שחושב כך, טעות גמורה בידו. כל מה שאנחנו יודעים הוא מן המעט שגילו לנו, ממה שה' רצה שנדע, אך אין זה אומר שאנחנו יודעים הכל. אומר הרב בן איש חי: על כל טעם שיש לנו בפשט, יש מאה טעמים כנגדו בסוד, מאה טעמים ברבדים פנימיים יותר - אילו תיקונים המצווה עושה, כנגד אילו עולמות נתקנה, מה שורשה. כל אלו דברים נסתרים. אם כן, מי שאינו מקיים את החוקים, יאמרו לו: וכי את כל המצוות אתה מבין? באמת ירדת אל חקר כל המצוות? אבל מי שמקיים את החוקים, שטעמיהם נסתרים לגמרי ואפילו לא התחיל להבינם - כל שכן שישמור את המצוות שבהן יש לנו עוד קצת הבנה. "אז לא אבוש": אחרי ששמרתי את חוקיך, בוודאי אקיים גם את המצוות, שהן קלות יותר מן החוקים, שכן יש בהן קצת הבנה ואיזו הגשה אל הלב.
חנוכת התורה: "אחטא ואשוב" ומעשה בת שבע
בספר חנוכת התורה - ליקוטים מן הרבי ר' העשיל, שיש לו על כל פרשה רעיון אחד או שניים, אך רעיונות מתוקים ביותר, קצרים, מפולפלים, חריפים ומתוקים מדבש - מבאר פסוק זה על פי הגמרא במסכת יומא: האומר "אחטא ואשוב, אחטא ואשוב" - אין מספיקים בידו לעשות תשובה. שים לב שהגמרא חזרה פעמיים. משמע שאם אמר רק פעם אחת "אחטא ואשוב", כן מספיקים בידו לעשות תשובה; ורק אם שנה ואמר עוד פעם - גמרנו, אין מספיקים בידו. ושואל: למה באמת? אם "אחטא ואשוב" הוא דבר גרוע, כבר בפעם הראשונה היה צריך למנוע אותו.
אומר הרבי ר' העשיל ביאור חדשני: כפי שהזכרנו, אדם צריך לקיים את כל תרי"ג המצוות כדי שתשלם נפשו, ואחת מתרי"ג המצוות היא מצוות התשובה - שעליה נאמר "כי המצווה הזאת לא נפלאת היא ממך", וכדברי הרמב"ן שם שמדובר במצוות התשובה. וכיצד אשוב בתשובה אם לא עשיתי חטא? אין לי על מה לשוב. ממילא יוצא שאדם באיזשהו מקום מוכרח לעבור עבירה כדי שיהיה לו על מה לשוב, ועל ידי כן יקיים גם את המצווה התרי"ג, מצוות התשובה. וצריך להדגיש שרבים חולקים על מהלך זה: אין לו לאדם לעבור שום עבירה כדי לקיים מצוות תשובה. ובאמת איננו זקוקים לכך - יש לנו מצוות תשובה בלי עין הרע הרבה, ברוך ה', ואיננו צריכים ללכת לעבור עבירה יזומה כדי לזכות במצוות התשובה. אבל כך רצה הרבי ר' העשיל לומר.
ולפי זה: מי שאומר "אחטא ואשוב" פעם אחת - מספיקים בידו לעשות תשובה, שהרי הוא צריך זאת כדי להשלים נפשו במצוות התשובה. אבל אם אמר פעמיים - למה? הרי כבר קיימת מצוות תשובה בפעם האחת, ומה לך לעשות עוד חטא? על זה אין מספיקים בידו לעשות תשובה.
ולפי זה תבין גם את הכתוב "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא": לא ייתכן שיהיה צדיק ויעשה טוב ולא יחטא, שהרי היכן קיים מצוות תשובה? הוא מוכרח לעשות איזו עבירה כדי לקיים בה את מצוות התשובה. אלא שכל זה נכון רק בצדיק גמור, שאז נאמר שעשה את העבירה לשמה כדי שיוכל לקיים בה מצוות תשובה. אבל מי שאינו צדיק גמור - מה הלכת לעשות עבירה? ממילא אינך צדיק גמור, וכי רק העבירה הזאת חסרה לך?
וחז"ל אמרו: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה של בת שבע אלא להורות תשובה. כלומר, מה שעשה את מעשה בת שבע היה כדי שיהיה לו חטא ויוכל לעשות תשובה. לכן אומר דוד המלך "אז לא אבוש" - במעשה בת שבע, שהרי עשיתי זאת כדי להורות תשובה. ואם תאמר, וכי אין לך שום עבירה אחרת? על כך הוא אומר: "בהביטי אל כל מצוותיך" - הרי קיימתי את כל המצוות, ואם כן הייתי חייב לעשות עבירה אחת כדי שעל ידה אוכל לעשות תשובה ולהורות דרך תשובה. ומי שאומר פעם אחת "אחטא ואשוב" עדיין אינו נפסל, שהרי זה כדי לקיים מצוות התשובה. אבל אילו לא הייתי מקיים את כל מצוותיך, לא היה לי "בהביטי אל כל מצוותיך", ולא יכולתי לומר כן, שהרי ממילא לא קיימת את כל המצוות. כיוון שקיימתי את כולן, יש לי צידוק במעשה בת שבע, ולא אבוש כנגד האומרים לי "הנה חטא בבת שבע" - שאת זה עשיתי כדי שאוכל לקיים את מצוות התשובה. ודברי פי חכם חן.
אודך ביושר לבב - יושר הבינה
אוֹדְךָ בְּיֹשֶׁר לֵבָב בְּלָמְדִי מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ׃
הרד"ק מבאר: החוקים והמצוות מלמדים אותי להודות לך ביושר לבב. כאשר אני לומד את המצוות ורואה שכולן משפטי צדקך, שבכולן יש צדק ובכולן יש יושר - אני מודה לך ביושר לבב, כשאני זוכה להבין ולעמוד על משפטי צדקך.
המלבי"ם מסביר שכאן עובר דוד לדבר על המשפטים, שהם הדברים המובנים בשכל, שטעמם מבואר ומושג על ידי התבונה. על חלק זה הוא אומר "אודך ביושר לבב". שכן לשון "ישר" נאמרת על הבינה, ו"יושר לבב" פירושו אדם שבינת לבבו רחבה עד שהוא משיג כל דבר על ידי בינתו. ומהי הבינה? כוח חד העובר בין כל הדברים להשיג ולהוציא דבר מדבר.
כבר דיברנו כמה פעמים: יש חכמה, יש בינה, ויש דעת. החכמה - אותה אנו מקבלים מבחוץ, מן התורה הקדושה ומן הנבואה. אין אדם יכול להשיג חכמה מעצמו, הוא מוכרח לקבלה מכוח חיצוני. אבל לאחר שקיבל את החכמה, הוא כבר יכול להבין דבר מתוך דבר ולהסיק ממנה על מצבים דומים שלא נמסרו לו. זהו כוח הבינה: כוח ההתבוננות, כוח חד העובר בין כל הדברים להוציא דבר מדבר.
כדוגמה שכבר הבאנו: אם תשאל חכם מה דינו של מיקרוגל בהלכה - יאמר לך שמיקרוגל אינו כתוב בתורה בשום מקום, וגם לא בגמרא. תשאל מה דין הפריית מבחנה - גם זה אינו כתוב בשום מקום ולא היה בזמן חז"ל. אבל הוא יאמר לך: אם נחקור את המיקרוגל ונפרק אותו לגורמיו להבין מה בדיוק מתרחש שם, וננסה לדמותו לדין מבשל וכיוצא בזה, נוכל להסיק מסקנות מה תהיה ההלכה. ואם נרצה להבין את ההפריה, יש דוגמה בגמרא של "נתעברה באמבטי", וזהו המקור לכל דין הפריית המבחנה וכדומה. הרי שאף שלא הייתה הפריית מבחנה בזמן חז"ל, יש דין הדומה לה, ובכוח הבינה, בדימוי מילתא למילתא, להבין דבר מתוך דבר, אנו מבינים גם הלכות נסתרות, הלכות שלא נאמרו במפורש, וכלים טכנולוגיים שלא היו בזמן חז"ל.
זהו "יושר לבב": יושר הבינה, שבינת לבבו רחבה והוא משיג ומבין דבר מתוך דבר. כשלבו מלא רוח בינה, יש לו לב ישר שיכול להבין מכל דבר ולהסיק ממנו את הדברים הנכונים, קולע אל המטרה ולא יחטיא, בינה המתבוננת ומעמיקה ומגיעה למסקנות הנכונות. ומתי זה יהיה? "בלמדי משפטי צדקך" - כשאלמד אותם ואבין את צדקם ואת יושרם.
וזה מעניין מאוד, שהוא מזכיר זאת דווקא בהקשר של המשפטים. שכן כתוב בספרים שהמשפטים הם דברים הנתפסים בשכל. בדיני ממונות הנידונים שם, אנו רואים שהגמרא נותנת בכל דבר טעמים הגיוניים: למה כאן חייבה התורה וכאן לא חייבה? למה כאן יש גדר של שור תם, ואילו בדברים אחרים איננו מוצאים מושג של תם ומועד, כגון בנזקי שן ורגל? וכן הלאה, בלי סוף, הגמרא נותנת טעמים לכל ההלכות שבדיני ממונות. דווקא בדיני ממונות, במשפטים, אתה יכול לעמוד על כך שהתורה מתאימה את משפטיה אל ההיגיון האנושי - או אם נדייק יותר: התורה התאימה את ההיגיון האנושי אל משפטי התורה. ההיגיון שלנו פועל על פי אותם משפטים שהתורה קבעה. וגם במקומות שבהם יש לך קושיה והדבר נראה לך שאינו מתאים להיגיון, כנראה שעלינו לחדד יותר את היגיוננו, שכן ההיגיון האמיתי, הצרוף והנכון הוא היגיונה של תורה. אם כן: "אודך ביושר לבב" - כשאני לומד את משפטי צדקך, הם מיישרים את לבבי בבינה שבה אני מבין דבר מתוך דבר, ואז אני מצדיק את אותם משפטים, כי אני מבינם בהבנה נאותה ובהבנה ישרה.
את חוקיך אשמור, אל תעזבני עד מאוד
אֶת־חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר אַל־תַּעַזְבֵנִי עַד־מְאֹד׃
מה פירוש "עד מאוד"? הרד"ק, וכן מסביר המלבי"ם, אומרים שה"עד מאוד" חוזר על "חוקיך": את חוקיך אשמור עד מאוד - לכן אל תעזבני. שכן אם תפרש "אל תעזבני עד מאוד", הדבר תמוה: "אל תעזוב אותי מאוד" הוא ביטוי שאינו מתחבר. לכן מבאר הרד"ק ש"עד מאוד" דבוק ל"אשמור": אני את חוקיך אשמור עד מאוד, אני רוצה מאוד לשמור את חוקיך, בכל לבי ובכל כוחי, ולכן גם אתה ריבונו של עולם תעזור לי - שהרי הבא ליטהר מסייעים בידו - אל תעזבני, עזור לי לשמור את חוקיך.
הרד"ק מביא ביאור נוסף בשם אדוני אבי: את חוקיך אשמור, ואתה אל תעזבני, אלא תעזור לי שאגיע לשומרם עד מאוד. כלומר, אני רוצה לשמור את חוקיך - באיזו רמה? ברמה הגבוהה ביותר. ולכן: ריבונו של עולם, אל תניח לי עד שאגיע ל"מאוד". ה"מאוד" אמנם חוזר על חוקיך, אני רוצה לשמור את חוקיך מאוד, אלא ש"אל תעזבני" נכנס באמצע: אל תניח לי, המשך וסייע לי עד שאגיע למקסימום האפשרי. לפעמים כשאנו מגיעים בדבר מסוים לרמה מסוימת, אנו אומרים: די, זה כבר מספיק, ננוח כאן, נעמוד כאן. על כך הוא אומר: לא, ריבונו של עולם, אל תעמוד, המשך לעזור לי עד שאגיע לרמה הגבוהה ביותר בשמירת חוקיך.
מן המשפטים אל החוקים - מי שאמר, יודע מה הוא אומר
המלבי"ם מסביר: על ידי שאני מבין את החלק הנקרא משפטים - החלק המובן בשכל, המשפטים שבין אדם לחברו - על ידי זה "את חוקיך אשמור", אף שאיני יודע את טעמם. כיצד? כשאני רואה דבר שאינו מובן לי, הנטייה הטבעית שלי היא לא לקבלו. אבל אם אומרים לי: את הביאור הזה אמר הגר"א, את הביאור הזה כתב הרמב"ם, את הביאור הזה אומר רבי הקדוש - מיד אני אומר: רגע, תן לי לשבת שוב, אני רוצה בכל אופן לנסות להבין. כשמישהו אמר פירוש סתם ולא הבנתי, אני תולה שאולי הדברים אינם מכוונים, או אולי קוצר דעתי, איני יודע. אבל כשאומרים לי שאדם גדול אמר את הדבר, אני מנסה לחקור, ותולה את חוסר ההבנה בקוצר המשיג, ולא באומר, שהרי הוא מקובל עליי כגאון, כצדיק, כבעל מחשבה, ובוודאי אמר דברים נכוחים.
כך בדיוק כאן: כששמרתי את משפטי ה', נוכחתי לראות שמשפטי ה' ישרים. ואחר כך, כשאני שומע חוקים, אני אומר: איני מבין את החוק, אך אני יודע מי אמרו - זה שאמר את המשפטים הישרים. אם כן, בוודאי יש גם לחוק היגיון ויש לו שכל. המשפטים הוכיחו לי שזה המצווה אותי בכל זה הוא בעל היגיון ובעל יושר, ומזה אני מבין שגם החוקים מיושרים ומכוונים, הגם שאני לעצמי לא זכיתי לרדת לסוף דעתו. ממה שאני מוצא בינה במשפטים, אני יודע שיש גם דעה והשכל בחוקים.
מה שכבר התקיים מלמד על מה שעתיד להתקיים
פעם הבאנו עניין זה גם כתשובה למה ששואלים: כיצד אנו יכולים לדעת שיתקיימו הנבואות הכתובות בתורה, לדוגמה בענייני ביאת המשיח ותחיית המתים? אתה אומר שמה שכתוב בתורה אפשר להוכיח, ומה שכתוב בנביאים אפשר להוכיח - אבל את זה כיצד תוכיח, הרי עוד לא קרה?
התשובה: איני צריך שזה יקרה. די לי בכל מה שקרה עד היום כדי להוכיח לי שהמדבר כאן יודע על מה הוא מדבר. אם אדם כתב לי ספר, ובספר שמונים אחוז ממה שכתב הוא צפייה לעתיד שכבר התקיימה, ונותרו עשרים אחוז המדברים על העתיד הרחוק יותר - וכי יש מקום להסתפק אם גם זה יתקיים? הסתכל: עד עכשיו כל מה שצפה התקיים. אם עד היום הכל תיקתק, סימן שהוא יודע מה הוא מדבר, הוא קורא את הדורות מראש, והנה דיבר עובדות.
מי שיסתכל על כל מה שכתוב בתורה על עם ישראל עד היום: שעם ישראל יגיעו לארץ, שימרו את פי ה' ויגלו מן הארץ, שיגיעו לגויים - "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך"; שלאחר מכן "ושב ה' את שבותך"; שארץ ישראל תהיה שוממה כל התקופה שעם ישראל אינו כאן; וכשנחזור - "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא", שהארץ תתחיל לפרוח ותפריח את שממותיה. בקיצור, כל מה שנאמר עד עכשיו התקיים אחד לאחד. ומה אתה מסתפק על העשרים אחוז הנוספים? ואין זה עשרים אחוז, זה חמישה אחוזים; יש אינסוף נבואות שכבר עברנו וראינו את התגשמותן. את יכולותיו הוא כבר הוכיח - ומה יש לך להסתפק עתה אם גם זה יתקיים?
זו הייתה דרכם של ישראל במדבר: "היוכל תת מן במדבר" וכולי. כל דבר שהראה להם, אמרו: נכון, את זה הוא עשה, אבל תגיד, גם את זה הוא יכול לעשות? וזהו חסרון אמונה. אם נוכחת לראות ביכולות, תאמין ותסמוך שגם את השאר הוא יכול ומסוגל.
משל הארנק והאגורות
דומה הדבר לאותו עני ואביון שהפקיד את כספו אצל בעל הבית שאצלו התארח בערב שבת. כל השבת היה שרוי בחששות גדולים: לך תדע אם יחזיר לי את צרור כספי או לא. במוצאי שבת, מיד בזמן הראשון של צאת הכוכבים, ניגש ושאל: אפשר לקבל את הארנק? אמר לו בעל הבית: חכה רגע, לאט לאט, נעשה קודם הבדלה. והלחץ, שכבר ליווה אותו כל השבת, עלה לחלוטין: הנה, האיש מנסה לדחות אותי. עשו הבדלה. אפשר לקבל? רק שנייה, יש אליהו הנביא, יש שירים וזמירות של מוצאי שבת, בוא שב איתנו לסעודה רביעית. והלחץ הולך וגואה. אפשר לקבל? חכה, נעשה ברכת המזון. סיימו ברכת המזון, והוציא לו בעל הבית את צרורו: הנה, בבקשה.
נוטל האיש בלחץ ומתחיל לספור: מוציא את השטרות, סופר מאתיים, מאתיים; אחר כך מוציא את המאות וסופר; אחר כך את השקלים וסופר; אחר כך את עשרות האגורות. אמר לו בעל הבית: די, מספיק, אינך חושב שהגזמת? הביט בו הלה במבט תמה. אמר לו בעל הבית: תגיד לי, את המאות לא גנבתי ממך, את המאתיים לא גנבתי ממך, את עשרות השקלים לא גנבתי ממך - ואתה הולך עכשיו לספור גם את האגורות? אולי את האגורות גנבתי ממך? באמת, אינך חושב שאתה מגזים?
כך גם אנו: אם ריבונו של עולם אומר לך - ראה, אני דואג לך בכל, וכי תחשוב שאולי דווקא את אותו דבר קטן הוא לא יזמן לך? עד כדי כך חושד בריבונו של עולם? אם ה' דאג לך להכל, סמוך עליו גם באותם דברים קטנים שגם הם יהיו בסוף, וסמוך על אותן נבואות שנשארו שגם הן יקרו. לעם ישראל במדבר היה חסרון אמונה, ועל כל דבר אמרו: מי אמר שכן? אבל אנחנו צריכים להיות בעלי אמונה, ודווקא מתוך מה שנוכחנו לראות, לבטוח שגם מה שעדיין לא ראינו בוא יבוא. וזה מה שאומר דוד: אחרי שאני מקיים את משפטי ה', "בלמדי משפטי צדקך" - "את חוקיך אשמור", גם את החוקים שאיני מבין אשמור ואקיים, שאם אני מוצא בינה במשפטים, ודאי יש דעה והשכל גם בחוקים.
לשמור את החוקים בלי ייסורים
אדם יכול להגיע לשמירת חוקי ה' גם כאשר הוא מקבל ייסורים. כולנו יודעים שרבים מגיעים למציאת האלוקות מתוך ייסורים, יותר מאשר כשטוב לאדם, שאז אדרבה - "וישמן ישורון ויבעט". לכן מבקש דוד המלך: ריבונו של עולם, אני רוצה שאת חוקיך אשמור, אבל לא על ידי "שתעזבני עד מאוד", לא על ידי שתרחיק אותי ואז ארגיש נטוש ואראה כמה צרות באות עליי ואתחיל לחפש אותך. תן לי, ריבונו של עולם, שאת חוקיך אשמור מבלי שתעזבני - שאשמור את חוקיך בעוד אתה מלווה אותי, ואף שטוב לי. זו המעלה הגדולה באמת: שלא יגיע אדם לחפש את ריבונו של עולם דווקא כשקשה לו.
סיפורו של ר' שלום שבדרון
סיפר ר' שלום שבדרון על שכן שגר מעליו, שהיה מן החלוצים ובא מרוסיה, וכל הזמן היו לו ויכוחים עמו: למה אמרו כך, ולמה צריך לעשות כך, ולמה הדתיים, ולמה ולמה ולמה. יום אחד, אומר ר' שלום, אני חוזר הביתה מבית הכנסת, מסתכל ורואה אותו בחלון - ולא האמנתי למראה עיניי, כמעט התעלפתי: אני רואה אותו עם תפילין. לא הבנתי מה עובר עליו. אחר כך פגשתי אותו: מה נשמע, מה שלומך? תגיד לי, נכון מה שראיתי, שהיית עם תפילין? אמר לו: כן, ואל תשאל - הייתי בבית חולים, היו לי כאבי בטן, עשו בדיקות, אמרו שיש חששות וצריך לשלול, צילומים וכולי.
אמר ר' שלום שבדרון: האדם הזה מתווכח איתי במשך חודשים, והייתי בטוח שיש לו בעיה בראש - ופתאום הבנתי שיש לו בעיה בבטן בכלל. נדמה לך שהאדם אינו קולט, נדמה לך שאינו מבין - עזוב, כאב בטן קטן, והאדם מבין הכל. לפעמים אדם צריך את כאב הבטן כדי להביאו לשמירת מצוות.
על כך אומר דוד המלך לריבונו של עולם: אני מבקש "את חוקיך אשמור", אבל בלי כאבי בטן - "אל תעזבני עד מאוד". אל תנטוש אותי כדי שאשמור את חוקיך; שאשמור את חוקיך מתוך שאתה מלווה אותי וצמוד אליי, ולא מתוך שבאות עליי צרות ובעקבותיהן אני מחפש את ריבונו של עולם.
לסיכום:
ארבעת הפסוקים בונים מהלך אחד: "אחלי יכונו דרכי" - בקשה שהדרך תהיה סלולה ופנויה מטרדות, ושהאדם יהיה שלם עם ה', שרק כך יעמוד גם בחוקים המתנגדים ליצר הלב. "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך" - מי שהוגה בתורה כאילו קיים את כל המצוות, ומי שמקבל את החוקים ודאי יקיים את המצוות שיש בהן קצת הבנה. "אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך" - לימוד המשפטים מיישר את הבינה ומגלה את צדק התורה. ו"את חוקיך אשמור אל תעזבני עד מאוד" - מתוך שנוכחתי ביושר המשפטים אני סומך שגם בחוקים יש דעה והשכל, ובקשתי שאזכה לשמור אותם עד המדרגה הגבוהה ביותר, מתוך קרבת ה' וסיועו, ולא מתוך נטישה וייסורים.