מזמור קי"ט הוא המזמור הארוך שבתהילים, והוא בנוי ב"תמניא אפי" - שמונה פסוקים לכל אות ואות מאותיות האלף־בית. המלבי"ם מדקדק בו ואומר: בתפילה הארוכה הזאת, שכל עניינה בקשה שילך האדם בתורת ה' וישמור מצוותיו, באו בכל סדר וסדר שישה פרטים קבועים - תורה, עדות, פיקודים, מצוות, חוקים ומשפטים. הרד"ק מונה יותר, אך המלבי"ם מונה שישה, והם אותם שישה דברים שראינו כבר לעיל במזמור "השמים מספרים כבוד אל".
אַשְׁרֵי תְמִימֵי־דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת יְהוָה׃
מי הם "תמימי דרך"? הכוונה שלמי דרך - הדרך שלהם תמימה ושלמה. ומי הם? "ההולכים בתורת ה'" - אלה שלומדים תורה. שאדם לא יהיה שלם אם לא ילמד את התורה, כמו שאמרו חז"ל: אין בור ירא חטא. אדם אינו יכול להיות ירא חטא אם אינו יודע מה עליו לקיים. אתה שואל אדם: אתה שומר שבת? "בטח, קלה כבחמורה". אתה נזהר בבורר? "בורר? מה זה בורר?". איך אתה שומר שבת אם אינך יודע מה זה בורר? מדובר בעבירות שכל אדם נכשל בהן; אומר היערות דבש, ומביאו המשנה ברורה בהקדמתו, שלא ייתכן שלא ייכשל בהן בכל שבת אם לא למד הלכות שבת. אם כן, אומר הרד"ק, אין אדם יכול להיות שלם אם לא ילמד תורה - וזהו "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'": כשהם הולכים בתורת ה', ממילא דרכם שלמה ותמימה.
אגב, הלשון שם היא: "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד". עם הארץ אינו יכול להיות חסיד, אבל צדיק הוא כן יכול להיות. מדוע? משום שכדי להיות חסיד צריך לדעת שמה שאתה עושה בדרך חסידות אינו מנוגד למשהו אחר, שאינך עושה חסידות על חשבון מצווה אחרת. אבל צדיק - זהו המקיים מה שכתוב, ועם הארץ יכול לדעת מה כתוב ולקיים מה שכתוב. לעשות מידת חסידות - את זה ודאי שאינו יכול.
עוד מבאר הרד"ק, וכן האבן עזרא, שהמילה "דרך" כאן עומדת במקום שניים: "אשרי תמימי דרך, ההולכים בדרך תורת ה'" - ה"דרך" שבתחילה חוזרת גם על ההמשך. כמו שאנו אומרים "שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם" - וכי "גורלנו ככל המונם"? אלא ה"שלא שם" חוזר גם על ההמשך: ושלא שם גורלנו ככל המונם. כך גם כאן, ה"דרך" חוזרת גם על מה שכתוב בהמשך.
אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל־לֵב יִדְרְשׁוּהוּ׃
בפסוק הראשון דובר באדם שמרגיל את עצמו ללכת בדרך ישרה. כאן, אומר האבן עזרא, מדובר באדם ששומר את העדות שקיבל מן האבות, והעיקר הוא עדות העין. כלומר: יש דברים שאני מרגיל בהם את עצמי, ויש דברים שרכשתי וקניתי מאבותיי. את האמונה והידיעה במציאות ה' קניתי מאבותיי, שכן אבותינו סיפרו לנו. הם אלה שמנחילים לנו את האמונה בה' ואת עצם הידיעה שהייתה יציאת מצרים - אנו עושים ליל הסדר ומעבירים בזה את הידיעות הללו מאבות לבנים. זהו "אשרי נוצרי עדותיו": אותן עדויות שמעידים לנו האבות, מעבר למה שאנו מרגילים את עצמנו מצד עצמנו ללכת בדרך ישרה.
הרד"ק מבאר: אשריהם של אלה שינצרו את עדותיו, כלומר ישמרו את עדות ה'. ומה הן העדות? המצוות שהן עדות וזכר - שבת, מועדים, ציצית, תפילין. (ושים לב: את מה שהמלבי"ם מכנה "פיקודים", הרד"ק מכנה "עדות".) ומן העדות האלה, אומר הרד"ק, יבינו וידעו, ולא בלב ולב אלא בכל ליבם - "בכל לב ידרשוהו".
ופירושו של דבר: כשאני עושה מצווה, והמצווה הזאת היא זכר לכך שה' הוציא אותנו ממצרים, זכר לכך שה' ברא עולמו בשישה ימים ושבת ביום השביעי - אין זו כבר מצווה בלב חלוק. אין זו מצווה של "אולי כן ואולי לא", שזה נקרא בלב ולב. לאדם יש שני לבבות, יצר הטוב ויצר הרע, ולכן נאמר "בכל לבבך" - ולא "בכל ליבך" - ששני הבתי"ם הם שני יצריך, כמו שחז"ל דורשים. מי שעובד את ה' כמסופק, סקפטי, "יכול להיות שכן ויכול להיות שלא, יכול להיות שיש על זה שכר" - זה נקרא שעובד את ה' בלב ולב. אבל מי שנוצר את העדויות, ששומר את העדות שהקדוש ברוך הוא ברא עולמו בשישה ימים ושנתן לנו תורה ושהוציא אותנו ממצרים - הוא דורש את ה' בכל ליבו, אין לו ספקות, ועבודתו היא בדרגה גבוהה בהרבה.
אַף לֹא־פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ׃
אומר רש"י: אם יש בהם גם את זה - שלא עשו עוולה והלכו בדרכיו - אשריהם. זהו ה"אשרי" שבו פתחנו. ומדוע צריך להוסיף "בדרכיו הלכו"? משום ש"לא פעלו עוולה" אינו עשייה, ואי־עשייה אינה די. אין שכרם שלם אלא אם כן "בדרכיו הלכו" - כמו שכתוב "סור מרע", וזה אינו מספיק, אלא "ועשה טוב". גם אם אתה סר מרע, אין זו שלמות עד שתעשה טוב.
הרד"ק מביא שיש מסבירים שהמילה "אף" כאן היא בדרך קל וחומר. שהרי לכאורה תמוה: דיברת על אדם שנוצר עדותיו ודורש את ה' בכל לב, ועכשיו אתה מוסיף שגם אינו שודד בנקים? הורדת את מעלתו! אלא הכוונה מכל שכן - כל שכן שלא פעלו עוולה. וכדוגמת הכתוב באיוב "אף שוכני בתי חומר", שפירושו מכל שכן שוכני בתי חומר. כך גם כאן: אם ישמרו את עדותיו, שהן מצוות עשה, כל שכן שיישמרו שלא לעשות עוולה, וילכו בדרכי ה'.
המלבי"ם מבאר: "אף לא פעלו עוולה" - אלו מצוות לא תעשה; "בדרכיו הלכו" - אלו מצוות עשה. כלומר הם נזהרים גם בלא תעשה וגם בעשה.
ויש מסבירים באופן אחר, פירוש קצת חסידי: "אף לא פעלו עוולה" - גם אשר לא פעלו עוולה, "בדרכיו הלכו", ייחשב להם כאילו הלכו בדרכיו; בעצם זה שאינו עושה עוולה הוא נחשב כהולך בדרך ה'. אלא שהרד"ק שולל פירוש זה: "ואינו נכון זה הפירוש", כמו שפירשנו במזמור הראשון - "סור מרע ועשה טוב", שלא יישלם האדם אם ישוב מרע ולא יעשה טוב. אי אפשר לומר שהוא אינו עושה עוולה ולכן הוא כבר נחשב צדיק.
ולכאורה כך אמרו חז"ל ממש: ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצווה. אך הגמרא בקידושין ל"ט מדייקת: לא אמרו זאת אלא במי שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנה. אי אפשר לומר באופן כללי שכל מי שאינו עושה עוולה נחשב כעושה טוב; רק אם באמת באה לידו עוולה ולא עשה. אין אנו מקבלים שכר על שאיננו אוכלים חזיר כרגע, ואין אנו מקבלים שכר על שאיננו רוצחים כרגע. אבל אם יהיה לנו ניסיון - גם אם אינו ניסיון גדול במיוחד - ונתגבר עליו, על זה נקבל שכר.
וזה ביטוי נוסף לכך שאין אדם רשאי לומר "חזיר מגעיל אותי" - וכי אתה אוכל לפי מה שטעים או מגעיל? אדרבה, יאמר האדם: חזיר טעים מאוד, ואיני אוכל משום שהתורה ציוותה. אבל אין זה השכר שאני מקבל כרגע, שהרי כרגע לא נמנעתי מלאכול מפני שהתורה ציוותה, אלא מפני שלא הגישו לי חזיר. ועל זה אין מקבלים שכר.
עוד מבאר הרד"ק ביאור אחר לגמרי: "אף לא פעלו עוולה" - כיוון שהם דורשים את ה' בכל לב, מובטחים הם שלא יפעלו עוולה, שלא יזדמן להם לעולם דבר עבירה; "בדרכיו הלכו" - כל ימיו ילך בדרכי ה'. לא באנו לומר שהוא "אינו עבריין", אלא שאם אתה כזה שדורש את ה' בכל לב - לא יזדמן דבר עבירה לידך. שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", וכל אחד יכול להגיע למצב שייפול חלילה בעוולה; ובא הכתוב ואומר שמי שדורש את ה' בכל ליבו לא יגיע אליו דבר עוולה, אלא תמיד ילך אך ורק בדרכי ה'. וזה בבחינת מה שאמרו חז"ל: הבא להיטהר מסייעין אותו - שישמרו אותו ויעזרו לו שלא יבוא לידי קלקול.
מוסיף המלבי"ם: חוץ ממה שאמרנו שהעדות מועילות לדרוש ולעיין בהן ולראות אילו ניסים עשה לנו הקדוש ברוך הוא, ומזה נגיע לעבודת ה' בלב שלם - הן מועילות גם בחלק המעשי. שהעדויות מלמדות אותנו את דרכי ה', ובדרכי ה' אנו רואים שהוא מעניש את החוטאים - סדום, דור הפלגה, דור המבול - ונותן שכר טוב לאלה שהולכים בדרכיו, הנה אברהם יצחק ויעקב. ומזה יישמרו ויבינו "אף לא פעלו עוולה", כיוון ש"בדרכיו הלכו". אנו רואים שמי שהולך בדרך ה' זוכה מאת ה', וזה מה שמספר לנו ספר בראשית - "ספר הישר" הוא מכונה - שכשאדם ישר בדרכי ה' יש לו שכר מאתו יתברך. העדות שמעידות לנו על שכר ועונש מונעות ממני לעשות עוולה ולעשות מעשה רע, ומחייבות אותי כביכול ללכת בדרכי ה' ולהידבק בהן.
ומהו דיוק הלשון "לא פעלו עוולה"? המלבי"ם מסביר בכמה מקומות שיש הבדל בין "פעל" ל"עשה": פעולה היא עצם ההתעסקות בדבר, ועשייה היא כשהדבר הושלם. כל עוד אתה מתעסק בדבר זה נקרא פעולה. ואומר הכתוב שהצדיקים הללו אף אינם עוסקים בדבר שיש בו עוולה, אפילו שאינם מסיימים את המעשה. לפעמים אדם אומר: טוב, אני רק אתעסק בזה, את העבירה עצמה לא אעשה, או שלא אסיים את העניין. אומרים לו: לא, הצדיקים האלה "אף לא פעלו עוולה" - אפילו עצם העיסוק בדבר, הגם שאינו מסיימו, אין בהם.
אַתָּה צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ לִשְׁמֹר מְאֹד׃
אומר האבן עזרא: "אתה ציווית פיקודיך" - זה בלב. וטעם "ציווית", היכן ציווית? על ידי הנביאים. ופירוש הדברים: הכל התחיל ממך - אתה ציווית את פיקודיך כדי שאנו נשמור את כל מצוותיך. ולמה ציווית לשמור אותם "מאוד"? אומר הרד"ק: שלא ישגה בהם האדם, ושיהיה כל ליבו מונח בהם. זהו "לשמור מאוד" - צריך כאן שמירה מעולה, צריך כאן הקפדה. אי אפשר לומר "אני אשתדל"; כאן צריך שמירה כמו שצריך, לשמור מאוד.
המלבי"ם מסביר ש"פיקודים" הם המצוות שיש בהן עדות על מעשה ה' והשגחתו. תפילין, למשל, הם לדעת המלבי"ם בכלל "פיקודיך", שיש בהם עדות על כך שהקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה; שבת - עדות על כך שה' ברא עולמו בשישה ימים. ולמה נקראים "פיקודים"? כי בהם מופקד הדבר שהם מלמדים עליו: ה' הפקיד במצווה זו את הלימוד על יציאת מצרים, ובאכילת מצה הפקיד את הלימוד על הגאולה שנגאלנו ממצרים, וכן על זה הדרך.
אם כן, "אתה ציווית פיקודיך" - ציווית אותם כדי שעל ידם "לשמור מאוד". שהרי העדות עצמן הן מה שהיה - עדות שהייתה יציאת מצרים, עדות שה' ברא עולמו בשישה ימים, עדות שה' נותן שכר ועונש; והפיקודים הם המצווה בפועל שאני מקיים לזכר אותה עדות. את אלה צריך לשמור מאוד, כמו דבר צרור שיש בתוכו אבנים יקרות ומרגליות. מדוע? כי בפיקודים האלה טמונה יציאת מצרים, טמונה בריאת העולם בשישה ימים.
ומכאן תבין: מי שאינו שומר שבת ומחללה בפרהסיה נחשב כגוי. מדוע? כי איבד את המרגלית שבתוך הפיקודים. מה מופקד בתוך הפיקודים? העדות. השבת מהווה עדות לכך שה' ברא עולמו בשישה ימים; ואם איבדת את הפיקוד ואינך מקיים את השבת, אבדה לך העדות - אין לך עדות שה' ברא עולמו בשישה ימים, ומי שאינו מעיד על כך נחשב ככופר במעשה בראשית. ומדובר בעיקר בזמנם, שכן בזמננו אדם עושה את הדברים להנאתו, חוטא מתוך תאווה: אדם עושה קידוש, ואומר שהוא מאמין, וגם הולך לכדורגל, ואינו רואה בזה סתירה. אבל בהגדרת חז"ל, המחלל שבת בפרהסיה כופר במעשה בראשית. וכך גם מי שאינו מניח תפילין - כאילו אומר: ה' לא הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה, ולכן איני מניח תפילין. יוצא אם כן שכאשר אין אתה שומר מאוד את הפיקודים, אתה מאבד את מה שמופקד בתוכם: את העדות על יציאת מצרים, את העדות על בריאת העולם ואת העדות על שכר ועונש.
פתיחת המזמור מציבה בפנינו את סולם העלייה: "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" - אין שלמות בלי לימוד תורה, שאין בור ירא חטא. "אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו" - מי שנוצר את העדות שקיבל מאבותיו עובד את ה' בלב שלם ולא בלב ולב. "אף לא פעלו עוולה בדרכיו הלכו" - לא די בסור מרע בלי עשה טוב, ואין שכר על הימנעות שלא באה לידי ניסיון; ומאידך מי שדורש את ה' בכל לב מובטח בסיוע מן השמיים שלא ייכשל, בבחינת הבא להיטהר מסייעין אותו. ולבסוף "אתה ציווית פיקודיך לשמור מאוד" - המצוות הן צרור שבתוכו מרגליות, שבהן מופקדות העדות הגדולות של יציאת מצרים, בריאת העולם ושכר ועונש, ולכן דורשות הן שמירה מעולה ולא הבטחה של "אשתדל".