אנחנו ממשיכים בפרקי ההלל, ומגיעים לפרק קט"ז. רש"י מביא שכך אמר דוד אחרי שנפטר שאול והוא עלה למלוכה. כל הפסוקים כאן מבטאים את ההודאה של דוד המלך כשהוא חוזר למלוך: "שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי" - השם גמל עליך חסד, ואני מתאווה לך; "חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת". זהו פרק של מי שיצא מן המיצר ובא להודות.
אָהַבְתִּי כִּי־יִשְׁמַע ה' אֶת־קוֹלִי תַּחֲנוּנָי׃
רש"י מסביר: "אהבתי" - תאבתי שישמע השם את קולי. תאבתי בבי"ת, מלשון "יאבה", מלשון רצה, וזה מתקשר גם ל"תאווה" בוי"ו. כלומר: אני שואף, אני תאב לכך שישמע השם את קולי תחנוניי.
הרד"ק לעומת זאת כותב: "אהבתי כי ישמע. ה' - טעמו דבק עם אהבתי". בדפוסים שלנו מישהו שיבש את הפיסוק והניח נקודה אחרי שם ה', ואז הדברים כלל אינם מובנים - מה דבק עם מה? אלא צריך לגרוס: "אהבתי כי ישמע" נקודה; "ה' - טעמו דבק עם אהבתי". כלומר כאילו כתוב "אהבתי את ה'". הרי הפסוק אומר שאהבתי משהו, וצריך לחפש את מה אהבתי - ועל זה בא הרד"ק ומפרש: אהבתי את השם, למה? כי הוא שומע את קולי ואת תחנוניי. "אהבתיו, והדין עליי לאהובו" - הדין נותן ודורש שאוהב את השם, שהרי הוא שומע אליי כל זמן שאני קורא לו.
המלבי"ם מפרש אחרת: "אהבתי" דבק עם "תחנוניי". גם כשהייתי במצב שהכל טוב, בריא ואולם - גם אז אהבתי את תחנוניי, כי ישמע ה' את קולי. אהבתי להתחנן ולהתפלל לפני השם. וזו מעלה גדולה, שהרי המציאות היא שמתי אנחנו נוטים להתחנן, לבקש, בכלל להיזכר שיש בורא עולם? כשיש צרות, לבושתנו. אדם צריך לזכור את הקדוש ברוך הוא יום יום שעה שעה, להודות: ריבונו של עולם, תודה שאני בריא, תודה שהילדים בריאים, תודה שהאישה בריאה, תודה שיש פרנסה, שיש חיים, שיש עולם - תודה על הכל. אבל אנחנו נזכרים רק כשמתחילות הצרות, ואז פתאום אדם רואה כמה צריך להודות שהרגליים בריאות, שהידיים בריאות, שהעיניים בסדר. על זה אומר דוד: אני אהבתי את תחנוניי, אני אוהב להתחנן לפני השם, שהרי הוא שומע תמיד את קולי.
כִּי־הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא׃
אומר המלבי"ם: "כי הטה אזנו לי" - כאדם שמטה אוזנו אל בנו יחידו, אולי ישמיע קולו, כי קולו ערב לו והוא רוצה לשמוע את תחנוניו. הקדוש ברוך הוא מטה את אוזנו לשמוע אותי, ולכן אני אוהב להתחנן לפניו. ממילא אני מרגיש שיש לי כתובת שאני יכול תמיד לדבר איתה.
"ובימי אקרא" - מסביר המלבי"ם שהכוונה בימיי הטובים. כלל הוא בידו: כל מקום שכתוב "ימים" סתם - הכוונה לימים טובים, ואילו "דמי ימיי" הוא ביטוי לימים הרעים. מהו "דמי ימיי"? האבן עזרא מפרש מלשון דמים, שנגזרו על דמיו של האדם. רוב המפרשים, וביניהם הרד"ק, מפרשים מלשון כריתה - "הדומו", "הדימו" - שנכרתו ימיו. והמלבי"ם מפרש מלשון דומיה, שנדממו ימיו באמצע, כמו "וידום אהרן". איך שלא יהיה, זו לשון לימים שאינם טובים. ולפי זה אומר דוד: גם בימיי הטובים אני קורא ומתחנן אל השם, ולא רק בימים הרעים.
מרש"י משתמע אחרת, שהימים כאן הם ימי צרה: "ובימי אקרא" - בימי צרתי אקראנו, ובימי גאולתי אשבחנו. כשאני בצרה אני קורא אל השם, וכשאני כבר בגאולה אני מודה לו על שהכל טוב ושהכל זורם למישרים.
הרד"ק מסביר: הוא מטה את אוזנו אליי, ואני בכל ימיי אקרא לו לעזרה - לו דווקא, ולא לזולתו. וזה כמו שהסברנו בעבר: לא כאלה שסומכים על הקדוש ברוך הוא ועוד; פלוני יעזור לי, ואם לא - אז השם יעזור לי. לא. אדם פונה מראש לכתובת הנכונה, ורק אחר כך עושה את ההשתדלות. הוא אינו סוחר באופציות - "אם לא ילך כאן, אז ריבונו של עולם, גם אתה אופציה" - אוי ואבוי. קודם כל ריבונו של עולם, ואחר כך ההשתדלות.
אדם חלילה יש לו בעיה רפואית - דבר ראשון: ריבונו של עולם, יש לי בעיה, תעזור לי. אחר כך ודאי שילך לרופא, ואין אומרים לו אל תלך לרופא. אבל הקדוש ברוך הוא הוא הכתובת הראשונה, ולא שרק אחרי שהרופא הרים ידיים אתה נזכר שיש בורא לעולם. אנחנו מדברים על מה שנדרש מן האדם, לא על היכן כל אחד אוחז. אדם כואב לו הראש - מה הוא עושה? מיד לוקח כדור. איפה הריבונו של עולם? ריבונו של עולם, כואב לי הראש, תרפא אותי. עברו עשר דקות, רבע שעה ולא עבר - לך קח כדור, מוטל עלינו לעשות השתדלות. אבל דבר ראשון דבר עם ריבונו של עולם. אנחנו שוכחים את זה, ולכן אנחנו חיים בעולם מגושם כל כך, עולם שכולו סיבה ומסובב: תעשה כך יקרה כך, תיקח כדור תהיה בריא. צריך האדם להכניס את ריבונו של עולם לתוך העולם המגושם הזה.
אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי־מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא׃
רש"י מפרש "חבלי מוות" - חבורות אויביי המבקשים להמיתני, מלשון "חבל נביאים", "חבל אנשים". "ומצרי שאול מצאוני" - גבולות השאול, הוא הגיהנום, כבר מצאוני; הגעתי עד גבול הגיהנום. ואפשר לומר בדרך רמז: "מצרי שאול" - אלה שמצירים לי בשליחותו של שאול המלך מצאו אותי. הזיפים באים ואומרים "הלא דוד מסתתר עמנו בגבעת החכילה", וכן אחרים שבאו להלשין לשאול - אלו "מצרי שאול" שמצאוני.
הרד"ק מפרש "אפפוני חבלי מוות" - בכל עת שאופפים וסובבים אותי חבלי המוות, כלומר הייתי בסכנה וקרוב למיתה. ולדעתו "חבלי" אינו מלשון חבורות, אלא מלשון צירים וחבלים כיולדה - כאבי מוות. "ומצרי שאול מצאוני" הוא כפל העניין במילים שונות, ו"מצרי" הוא שם, כמו "צוררים הם לכם". וכבר הסברנו בעבר את ההבדל בין שם לפועל: "כועס" הוא פועל, פעולה; "כעס" הוא שם, המושג עצמו. כאן: המצרים של השאול כבר מצאו אותי, עד שאני ממש לפני מיתה.
ולמה נאמר תחילה "מצאוני" ואחר כך "אמצא"? אומר הרד"ק: המקרים מוצאים את האדם והוא אינו יכול לברוח מהם - ולכן "מצאוני"; וגם הוא מוצא אותם, שהוא הולך אחריהם אל המקום שימצאם, שלא מדעתו, פעמים ילך למצוא את הטוב וימצא רע. כלומר לפעמים הצרה רודפת אחר האדם ואינו יכול להימלט ממנה, ולפעמים האדם עצמו מושך אליו את הצרה ונוהג בדרך שמביאה אותה עליו. כמו שראינו אצל חזקיה, שהביא את שלוחי מלך בבל להראות להם את בית נכותו אחרי הנס שעשה לו הקדוש ברוך הוא בהזזת החמה; ואמר לו הנביא: אלה שהבאת אל ביתך - הם יבואו ויכבשו את הבית, ייקחו את כל האוצרות ויחריבו. זו צרה שאדם מביא על עצמו: מה הלכת להביאם לכאן להשתבח בפניהם? ויש צרות שאדם נוהג כהוגן ובכל זאת נחתה עליו צרה. ועל זה אמרו: "רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה" - לפעמים אדם הולך למצוא את הטוב ורגליו מוליכות אותו אל הרע, כי לשם הוא מתבקש, ולשם רגליו מוליכות אותו.
המלבי"ם מוסיף: אם גם בימים הטובים אהבתי להתחנן לפני השם, כל שכן עכשיו ש"אפפוני חבלי מוות", ויותר מזה - "מצרי שאול מצאוני", שהשאול הוא מה שלאחר המוות, "צרה ויגון אמצא". במצבים כאלה בוודאי שבשם ה' אקרא. ובביאור המילות עומד גם הוא על ההבדל בין "מצאוני" ל"אמצא": אלו שני שלבים. תחילה מצאו אותו הרעות, ואחר כך, משהתבסס בו אותו רע, הוא מתחיל לחוש בהן היטב - ואז הוא מוצא את הצרה והיגון כפי שהם באמת.
וּבְשֵׁם־ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי׃
כשהייתי בצרות הייתי קורא בשם השם, ואומר: "אנה ה' מלטה נפשי" מיד שאול. אומר הרד"ק ש"אנה" הוא לשון תחינה ובקשה, וזה אחד מששת המקומות שכתובים בה"א, שכן על פי רוב כתוב "אנא" באל"ף. עוד מעיר הרד"ק על הקריאה: קריאת האל"ף מלעיל, כי האל"ף קמוצה והנו"ן דגושה, וכן כל "אנא" שהוא לשון בקשה. אבל "אנה מפניך אברח", "אנה אפנה" - הנו"ן שם רפה. כשהנו"ן דגושה זו לשון בקשה.
בספר תהילות מהרי"ץ מעיר נקודה יפה: שימו לב על מה דוד מבקש. יש "מצרי שאול" שמצאו אותו, יש "צרה ויגון" - ואף על פי כן אין תחינתו על הצרה והיגון הגשמיים ועל קושי הגוף, אלא על העניינים הרוחניים: "מלטה נפשי" - עשה למען נפשי, למען נשמתי. שכן כשאדם נתון בצרות הוא עלול לעבור משבר נפשי ולהידרדר ברוחניות: למה השם עושה לי כך, הרי אני דבק בו ודווקא עכשיו באות עליי צרות. על כך הוא מבקש: ריבונו של עולם, מזה אני דואג - שלא תיגרם לי חולשה ברוחניות. "אנה ה' מלטה נפשי" - ענייני הנפש חשובים לי יותר מן העניין הגופני.
חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם׃
שימו לב לקריאה: "וֵאלֹהֵינוּ", בלי להשמיע את האל"ף. זהו כלל שהרבה טועים בו, ואחזור עליו: כשבאות אותיות השימוש לפני מילה הפותחת באל"ף - "משה מוציא וכלב מכניס". באותיות מ', ש', ה' אני משמיע את האל"ף: "מאדוני", "שאדוני", "האדוני". אבל באותיות ו', כ', ל', ב' האל"ף נבלעת ואינה נשמעת כלל: "ואדוני", "כאדוני", "לאדוני", "באדוני". זה מופיע הרבה בתפילה - למשל בסוף "ובא לציון", "כל הבוטחים בו" - ורבים משתבשים ומשמיעים אל"ף כפולה. אם נזכור את הכלל, יקל עלינו.
ולעניין הפסוק: לכן הייתי קורא אליו, כי הוא חנון וצדיק ומרחם, ואני יודע שירחם עליי. המלבי"ם מונה שלוש סיבות שהשם ישמע את תפילתי. א', מצד שהוא חנון - נותן מתנת חינם גם למי שאינו ראוי; וזו הכוונה כשאנחנו אומרים "אל רחום וחנון": רחום שמרחם על בריותיו, חנון שנותן להם מתנת חינם. ב', מצד שהוא צדיק - עושה בצדק מעשיו ומשלם לצדיק כצדקתו; ומאחר שאני נוהג בצדק לפניו, ראוי שיעשה עמי חסד. ג', מצד ש"אלוהינו מרחם" - הקדוש ברוך הוא מרחם על הדלים ועל הנדכאים, ואני כעת נרדף ובדלות, וראוי שירחם עליי. נמצא ש"חנון וצדיק" הם הסיבה שהשם תמיד שומע את תפילתי, ועתה אני מוסיף ומזכיר גם את מידת הרחמים, שיראה את מצבי וירחם.
שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ׃
גם כאן האל"ף נחה: "פְּתָאיִם", כאילו אין שם אל"ף כלל, ורבים משתבשים בזה (ואין זה קשור לכלל הקודם). אומר הרד"ק: הפתי אינו יודע תחבולות להינצל מן הצרה, והקדוש ברוך הוא שומר עליו כשהוא סומך עליו. אבל גם החכם אינו אמור לבטוח בחוכמתו ובתחבולותיו, שהרי כל תחבולה שתעשה - אם השם לא ירצה, שום דבר לא יעבוד. אפשר שתהיה לך הטכנולוגיה המתקדמת ביותר והסנסורים המשוכללים ביותר שמזהים כל רעידה קטנה כנגד מנהרות, ויבוא רחפן של שלושת אלפים שקל, וטרקטור של עשרת אלפים שקל יפיל גדר של חמישה מיליון דולר, ורחפן נוסף יפיל פצצה שתרסק עמדת "רואה יורה". ואתה בטוח שאנחנו מוגנים, שאם רק מישהו יתקרב - הכל מסודר. אין, אדוני, אין. פלאחים עם קלצ'ניקוב בכמה גרושים עוללו כאן צרה שלא הייתה מאז השואה. מה זה מראה? שגם אם אתה חכם ופיקח ומבין גדול, כדברי הרד"ק, לא יועילו לך חוכמתך ותחבולותיך אם לא ירצה האל.
ואם כן, למה נאמר דווקא "שומר פתאים"? הרי גם החכם זקוק לשמירה, שהרי תחבולותיו לא יועילו אם השם לא ירצה. אלא אומר הרד"ק: לפתאים אין צד אחר ואין דרך אחרת, ואילו החכם עדיין חושב שיש לו אופציות, ועוד יש לו צד לבטוח בחוכמתו. הפתי יודע שאין לו כלום - ולכן "שומר פתאים ה'".
"דלותי ולי יהושיע" - מעיר הרד"ק שהקריאה מלרע: "דַּלּוֹתִי", וסימנך הרביע שעל האות ת'. כלומר: כשהייתי דל ועני ולא היה לי מושיע, השם הושיע לי.
המלבי"ם מסביר אחרת: מה ש"דלותי" בחוליי - זה עצמו מצד ש"שומר פתאים ה'". השם רצה לשמור עליי שלא אבוא לידי חטא וכדי להחזירני בתשובה, ועצם היותי במצב של דלות ושל חולי וקושי - הוא "לי יהושיע", הושיע אותי תשועת הגוף והנפש. לפעמים עצם המציאות שאדם נתון במצב רפואי גרוע או במצב כלכלי גרוע היא עצמה כדי למנוע ממנו את החטא. כמו שמצאנו אצל חנוך, "ואיננו כי לקח אותו אלוקים" - שידע השם שהוא קל להרשיע, ואם יישאר יבוא לידי חטא. הקדוש ברוך הוא מביא על האדם צרה כדי להרחיקו מן העבירה או להחזירו בתשובה.
והמלבי"ם מדייק ש"דלותי" הוא ביטוי השייך גם לעניין החולי, שנאמר: "מדוע אתה ככה דל בן המלך בבוקר בבוקר" - כך אמר רעהו של אמנון לאמנון, ואז השיב לו שאהבת תמר בלבו, ויעץ לו להתחלות ולעשות לבבות. מכאן ש"דל" הוא ביטוי לחולי. ולפי זה: "דלותי" - הייתי חולה, וזה עצמו הושיע אותי.
בספר אמרי פי מפרש "דלותי ולי יהושיע" בדרך רמז: בזכות הענווה תבוא הגאולה. אם נהיה בבחינת דלים, בבחינת ענווים - על ידי זה הקדוש ברוך הוא יגאל אותנו. ומניין? חז"ל בסנהדרין צ"ח אומרים: אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל. ואנחנו בתוך התהליך הזה - מי שרואה, כל אותם גסי רוח שיש להם פתרונות לכל בעיה, שיודעים תמיד מה צריך לעשות ומורים לכולם היכן הם טועים, פתאום אתה רואה שנקצצו כנפיהם. כל אלה שבנית עליהם, תן להם, תעניק להם, תרפא אותם, תעזור להם - והנה זה מתפוצץ להם בפנים. לאט לאט מתקצצות כנפיהם של אלה שהחזיקו מונופול על החוכמה, על האינטליגנציה ועל הידע, כאילו הם המבינים הכל.
וכך אמרו חז"ל במדרש: המשיח בא ועומד על גג בית המקדש ומכריז "ענווים, הגיע זמן גאולתכם" - ענווים בוי"ו, ולא ענבים. הרי שהגאולה תלויה בענווה: כשנהיה בגדר ענווים תבוא הגאולה. וזהו "דלותי" - כשתגיעו למצב של דלות ושל ענווה, אז "ולי יהושיע", תבוא הישועה. ואפשר לומר שדוד המלך אומר זאת על עצמו, שהוא הגואל: תהיו במצב של דלות, ואז "לי יהושיע" - לי תהיה הישועה שאבוא ואגאל את עם ישראל, משיח בן דוד.
ובספר שם הגדולים מביא החיד"א בעניין זה: דע שקיבלתי מאדם גדול בחוכמה ויראה, שקיבל מרב גדול, שקיבל מזקנים, שנתגלה בדורו של מרן רבי יוסף קארו שישראל לפי הדור היו צריכים לחיבור שיקבץ את כל הדינים ויגלה שורשיהם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא - הוא השולחן ערוך. ובאותו הדור נמצאו שלושה רבנים ראויים לכך, ושלושתם יוסף: רבי יוסף טאיטאצאק, רבי יוסף קארו ורבי יוסף בר לב המהרי"בל. והסכימו מן השמיים שתינתן דת על ידי מרן הקדוש רבי יוסף קארו - מפני ענוותנותו היתרה. הרי לך "דלותי ולי יהושיע": משום שהיה דל ועניו בחרו בו שיהיה לדורות, "לכו אל יוסף, כל אשר יאמר לכם - תעשו".
ספר תהילות מהרי"ץ מביא בדרך אחרת: "דלותי ולי יהושיע" - כשרבים זקוקים לישועה כללית ומתפללים לקדוש ברוך הוא שיושיעם, יש להם תקווה גדולה שהשם ישמע אליהם, שנאמר "הן אל כביר לא ימאס" - ודרשו חז"ל על תפילת רבים, שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתם של רבים. ולכן אמרו חז"ל: צרה שהיא של יחיד - צרה; ושאינה של יחיד - אינה צרה, שכן ודאי ייוושעו ויצאו לרווחה. לא כן היחיד הזקוק לישועה פרטית ועומד לבדו להתפלל, שכוחותיו דלים וצריך זכות גדולה שתתקבל תפילתו.
מכאן גם מה שהזכרנו, שכל המיזם החדש הזה לקחת שם אחד, להתפלל עליו, לקחת חייל מסוים וללמוד להצלחתו - מנוגד להלכה, מנוגד להשקפה ומנוגד למה שמקובל בידינו מקדמת דנא. תמיד צריך להתפלל על הכלל; ישועת הכלל היא עוצמה גדולה הרבה יותר מבקשה על יחיד. מי שיש לו קרוב משפחה הזקוק לישועה - ודאי יתפלל עליו בשמו, ויאמר "בתוך שאר כל חולי עמך בית ישראל", ויזכיר גם את כל השאר. אבל כשאין לי מישהו שאני מכיר, ומדובר במאתיים וארבעים חטופים - מה פתאום שאקח אחד מהם ואתפלל עליו דווקא? עליי להתפלל על הכלל, על כולם. גם ר' דוב לנדו יצא נגד העניין הזה: מה פתאום קובעים אדם מסוים וקהילה שלמה מתפללת עליו? מעבר לכך, ייתכן שאותו אדם כבר אינו בין החיים, ופתאום מתברר שכל הקהילה עמדה וצעקה לישועתו של מי שכבר אינו. ולא שמענו דבר כזה מעולם; היכן ראינו שגדולי ישראל אמרו אי פעם לקחת שם מתוך הכלל ולהתפלל עליו?
אומר ר' חיים שמואלביץ: כל מה שאפשר להכליל בתוך הכלל - לכלל יש מעלה. "ועמך כולם צדיקים". אם תתחיל לבדוק כל אחד ואחד כאתרוג, אוי ואבוי, כמה פגמים תמצא בנו. אבל בתור כלל - "כולך יפה רעייתי", אם זה כולך, אם זה הכלל, כולך יפה. וכשלוקחים אחד ומתחילים להתפלל דווקא עליו, מתחילים בשמיים לשאול: הוא ראוי או אינו ראוי, זכאי או אינו זכאי? למה להוציאו מן הכלל? בקש על ישועת הכלל - יש כאן ציבור שנמצא בשבי, בקש עליהם. אין לך קרוב? יש עכשיו אלפיים חולים - אני מתפלל על כל החולים שיש כאן, על כולם. את היחיד בודקים; את הכלל אין בודקים, והם ראויים לישועה בתור כלל.
מסופר על ר' אליהו לופיאן שנסע עם תלמידי הישיבה שבכפר חסידים דרך כביש החוף, ואמר להם: הסתכלו על הים, איזה מראה מרהיב - חלק, יפה, כחול, משובב עין. אבל אם נתקרב אל החוף נראה את השקיות ואת הטינופת ואת הזפת ואת הלכלוך, וזה כבר לא נראה טוב כלל. אמר להם: זה בדיוק עניינו של הכלל. כלל ישראל - "ועמך כולם צדיקים"; תתחיל להתקרב ולבחון בפינצטה, והדברים אינם נראים הכי טוב. לכן תמיד צריך אדם להיות חלק מן הכלל.
וכן מסופר על ר' חיים שמואלביץ, שבזמן ההפגזות בירושלים ראה תלמידים שהלכו ללמוד בבתי מדרש אחרים, והוכיח אותם: טעות גדולה בידכם. כשאתה לומד עם הציבור, עם כלל הישיבה, יש לך את זכות הכלל; כשאתה מבדל את עצמך ומוציא את עצמך מן הכלל, אתה צריך זכויות מיוחדות בשבילך - ובטוח שיש לך אותן? לכן תמיד יכלול אדם את עצמו עם הכלל, לא יבדיל ולא ירחיק את עצמו, ואז זכויות הכלל עומדות גם לו.
ולפי זה מפרש התהילות מהרי"ץ את הפסוק: "דלותי" - אני נחשב דל ורש כשאני נמצא בצרה לבדי, "ולי יהושיע" - כשהישועה צריכה להופיע אך ורק בשבילי. אז אני במינוס, מתחילים לבדוק אותי אם אני ראוי לישועה. אבל אם לכלל יהושיע - איני דל כלל, אלא ברוך השם עשיר וראוי לישועה. לכן צריך שהשם יושיע את כל הכלל, ובתוך הכלל אני נחשב עתיר זכויות.
ובעניין זה, אותו בן אמר לאביו: אני רואה שאמא עומדת למות, מה עכשיו - ימכור אותה? ואז הבין כמה נואל היה כשהלך ומכר את הבקר וכשהלך ומכר את הבתים. הקדוש ברוך הוא היה צריך לקחת את האם, ומה עשה? הביא מגפה על הבתים ועל הצאן ואמר: בזה תהיה גאולתכם. דמים בדמים נגעו - דמים תמורת דמים, ש"דמים" הוא גם ממון. אבל אתה התפטרת מזה וחשבת שניצלת מן הנזק - ולא ניצלת, כי אז צריך להביא את הנזק על המקור, על מי שבאמת היה צריך לקבל את הצרה. לכן אדם צריך לדעת שכל מה שקורה איתו - תמיד יאמר "כפרת עוונות", ויאמר תודה, ריבונו של עולם.
וכבר אמרנו פעם: כשקורית לאדם צרה, יאמר "ראה ה' בעניי ושא לכל חטאותיי". קרתה צרה, נגרם לו הפסד כספי או נזק - ריבונו של עולם, ראה בעוניי ובזה תישא לכל חטאותיי. יש לי חטאים, נכשלתי בדברים - ריבונו של עולם, בזה תמחל לי, יהי רצון שמה שאני עובר עכשיו יהיה לי לכפרה.
ואם כן, אומר תהילות מהרי"ץ, הקדוש ברוך הוא מביא על האדם מצב הדומה למיתה. ומי דומה למיתה? הגמרא אומרת שסומא חשוב כמת, וכן עני חשוב כמת, ועל ידי זה מציל אותו הקדוש ברוך הוא מן הצרה עצמה.
מעשה ביהודי שמצבו הכלכלי היה גרוע מאוד, ובא לשאול את רבו אם יפנה לאחיו העשיר שיוכל לעזור לו. אמר לו הרבי: איני חושב שכדאי. הורע המצב, שב ושאל: רבי, אולי בכל זאת? אמר לו: אתה יכול לעשות כרצונך, אבל אני עדיין איני חושב שכדאי. אשתו לחצה עליו והמצב הידרדר, ושוב בא לשאול. אמר לו: עשה מה שאתה רוצה, אמרתי לך את דעתי. הלך ופנה לאחיו, והאח ראה את מצבו ועזר לו מאוד. כעבור זמן קצר נפל האיש למשכב, בחוליו האחרון אשר לא יקום ממנו, ושלח לבקש מחילה מן הרבי על שלא שמע לדבריו - אולי יש כאן קפידא. אמר הרבי: אין כאן קפידא כלל. ידעתי שהקדוש ברוך הוא מביא על האיש הזה עניות, מפני שעני חשוב כמת, ובזה מציל אותו מן המיתה; אבל האיש ביקש להתחכם, ומשמיים לא הייתה ברירה אלא הביאו עליו מיתה, ושוב אין בידי לעזור לו. לכן ידע אדם: קשה, יש בעיות פרנסה - אבל תמיד יש דבר קשה מזה, והיא המיתה, וייתכן מאוד שבזה עצמו הקדוש ברוך הוא גואל אותי ממוות.
שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי־ה' גָּמַל עָלָיְכִי׃
כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת־עֵינִי מִן־דִּמְעָה אֶת־רַגְלִי מִדֶּחִי׃
ראה כמה הדברים רמוזים כאן. דוד המלך מודה להשם שגבר חסדו עלינו והצילנו מן הרעות - לא רק מן המוות עצמו, אלא גם ממה שדומה למוות. וזהו שאמר: "כי חילצת נפשי ממוות", ולא רק מזה, אלא גם "את עיני מן דמעה" - המדרש אומר שהדמעות מסמות את העיניים, נמצא שהצלת את עיניי מן העיוורון, וסומא חשוב כמת. וגם "את רגלי מדחי" - אמרו חז"ל שהדבר המעמיד את האדם על רגליו הוא ממונו, "היקום אשר ברגליהם" זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו; נמצא שהצלת אותי גם מהפסדים ממוניים שהיו מביאים אותי לידי כך שאחשב כמת. על כל זה דוד המלך מודה להשם על רוב רחמיו וחסדיו.
פרק קט"ז הוא שירת ההודאה של דוד על שיצא מן המצר. הוא פותח בכך שהוא אוהב להתחנן לפני השם - גם בימים הטובים ולא רק בימי הצרה - משום שהקדוש ברוך הוא מטה אוזנו אליו כאב אל בנו יחידו. מכאן למדנו שהכתובת הראשונה של האדם בכל עניין היא ריבונו של עולם, ורק אחר כך ההשתדלות. הוא מתאר את חבלי המוות שאפפוהו, ומבקש דווקא על נפשו - שלא תיחלש רוחניותו מחמת הצרה. הוא קורא אל ה' מצד היותו חנון, צדיק ומרחם, ומעיד ש"שומר פתאים ה'" - שאין לסמוך לא על חוכמה ולא על תחבולות. "דלותי ולי יהושיע" - הדלות והענווה הן עצמן ישועה, ובזכותן תבוא הגאולה; ועל כן ישתדל אדם תמיד להיכלל בכלל ולהתפלל על הכלל, שלכלל יש מעלה וזכויות. ולבסוף מודה דוד לא רק על ההצלה מן המוות, אלא גם על ההצלה מכל מה שדומה למוות.