פתיחה
בחלק זה של המזמור עובר דוד המלך מן התיאור של בטחון ישראל בה' אל הברכה עצמה. עד עתה נאמר "ישראל בטח בה'... בית אהרן... יראי ה'", ועתה באה התשובה לאותו בטחון: הברכה שמשפיע הקדוש ברוך הוא על הבוטחים בו. המלבי"ם מעמיד את המזמור כולו על חזקיהו המלך שחלה והתייאש מחייו, ועל ידי תפילתו החזירו הקדוש ברוך הוא לבריאותו והוסיף לו חמש עשרה שנה, וכפי שנראה בסוף הפרק הדברים מגיעים לשיאם דווקא בעניין "לא המתים יהללו יה".
"ה' זכרנו יברך" - זכירה שהיא השגחה
יְהֹוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל, יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן.
"ה' זכרנו" - ה' שזכר אותנו תמיד. וזכירה אצל הקדוש ברוך הוא פירושה השגחה, כמו שאנו מזכירים את ענין הזכרונות בראש השנה, שהקדוש ברוך הוא משגיח עלינו בייחוד. הוא זוכר אותנו תמיד בחמלתו עלינו, ומתוך כך יברך את עמו. ואחר הכלל בא הפרט, כדרך שפירט למעלה: בית ישראל, בית אהרן, יראי ה', הקטנים עם הגדולים.
האבן עזרא מביא ביאור מעניין, ומזכירו גם הרד"ק: "ה', זכרנו יברך" - את הזכרים שלנו יברך. ביאור זה תמוה מעט, שהרי היה צריך לומר "זכרינו יברך" ולא "זכרנו" בקמץ. ועוד, אם הכוונה לזכרים, היכן הנקבות - וכי אינן ראויות לברכה? אלא ש"יברך את בית ישראל" - "בית" הוא כמו "בית יעקב", אלו שבבית, ובהן הוא מדבר. הרד"ק מבאר שאם נאמר שהכוונה לזכרים, הטעם הוא משום שהם העולים לרגל, שהרי הלל זה היו קוראים בשעת הקרבת הפסח ובמועדים; ואף שנשים רבות היו עולות לרגל, חובת המצוה מוטלת על הזכר.
המלבי"ם מסביר: על ידי שזכרנו - ומכוח מה זכרנו? מכוח שאנו בוטחים בו. מי שבוטח בה', אין ה' מניחו ביד זולתו אלא דואג לו באופן אישי. ולכן הוא מברך אותנו מחדש, ברכה מחודשת על הברכה שכבר הוזכרה, והפעם הברכה היא כפי מידת הבטחון ומעלת הבוטח. וככל שהבטחון גדול יותר, כך השפע גדול יותר. לפיכך "יברך את בית ישראל", ובברכה מיוחדת יותר "יברך את בית אהרן", שבטחונם ומעלתם גדולים יותר.
רמז אביי ורבא בפסוק
הרב מזוז מביא: "את בית ישראל יברך" ראשי תיבות אביי, וסמוך לו "יברך את בית אהרן" - שסופו ראשי תיבות אבא, שהוא שמו העיקרי של רבא (ואף על רבה מובא בגמרא ששמו אבא). נמצא שבפסוק אחד נרמזו אביי ורבא. ולמה נרמזו שניהם יחד? משום ששניהם היו כהנים מזרע אהרן, מבית עלי, שנגזר עליהם למות בעודם אנשים, והם זכו לאריכות ימים מכוח עסק התורה - אביי בתורה ובגמילות חסדים.
הברכה שבבית - דברי החיד"א
בספר "יוסף תהילות" מבאר החיד"א על פי דברי חז"ל: אין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברם הטיב בעבורה". וזהו "ה' זכרנו יברך" - את הזכרים יברך, ומתי? "יברך את בית ישראל", כשיברך את בית ישראל שהיא האשה, ומכוח זה יתברך גם הזכר.
"הקטנים עם הגדולים"
יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהֹוָה, הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים.
את יראי ה' הוא מברך בברכה מיוחדת וגדולה יותר, לפי מעלתם ולפי יראתם, כדברי המלבי"ם. ומוסיף: "הקטנים עם הגדולים" - על ידי שיברך את הגדולים בברכה פרטית, תחול הברכה הגדולה גם על הקטנים. משל לכוס גדולה העומדת באמצע וסביבה כוסות קטנות: כשממלאים את הגדולה עד גדותיה, היא נשפכת ומשפיעה אל הקטנות. כך מכוח ריבוי השפע שיתברכו בו יראי ה', יתברכו גם הקטנים יחד עם הגדולים.
דברי מהרי"ץ דושינסקי - קרבת האב לבנים
בספר "תהילות מהרי"ץ" מסביר בלשון מעוררת: חובה על כל אב לפקח על בניו בקטנותם, ושיהיו תמיד בקרבתו ולא יתרחקו ממנו, וישגיח בעינא פקיחא על כל תהלוכותיהם, לימודיהם ותפילותיהם. או אז יהיה בטוח כי יגדלו על ברכי התורה והיראה ויראה בהם זרע ברך ה'. לא כמו שנפרץ בימינו, שהילדים כגדולים בעיניהם, מתרחקים מהוריהם, מתפללים לעצמם ולומדים לעצמם, והוריהם עוזבים אותם לנפשם ואינם שמים על לב מה מעשיהם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וממילא הפירות בעוונותינו הרבים פרי באושים הם ולא ישיגו אורחות חיים.
על דרך זו הוא מפרש את הכתוב "כי חיזק בריחי שעריך, בירך בניך בקרבך": מתי הבנים נחשבים ברוכים ותשרה עליהם שכינה? כאשר חיזקת את בריחי השערים - לא לנעול אותם, אבל לשים שמירה - ואז "בניך בקרבך", שאינך נותן להם לנדוד כרצונם ותאוות נפשם. ואם הם תמיד בקרבך, יש תקווה כי יהיו ברוכים לה'. ולפי זה יתבאר הפסוק שלנו: "יברך יראי ה'" - מתי יצאו בני הדור ברוכים ויראי ה' כראוי? "הקטנים עם הגדולים", כאשר הקטן יהיה טפל ונספח ויתחבר ויתקרב אל הגדול, ויראה לנגד עיניו אורחות חיים, דרכי יושר, התעוררות ודבקות בתפילה, קיום מצוות ושקידה בתורה, ואז יעשה עליו רושם בל יימחה ויעשה פרי קודש הילולים לה'.
הדברים נפלאים, אך יש להיזהר ביישומם בדור שלנו, שכל אחד רוצה להרגיש עצמאות ושכבר יצא מן הסינר של אבא ואמא. מי שינסה ליישם זאת בכוח עלול לגלות שהדברים פועלים כבומרנג: אפילו כשאתה מנסה לסגור בדרך של קדושה - שילמד דווקא אתך או במקום שאתה לומד - הילד מרגיש מחנק, שכופים עליו, ואחר כך הוא מחפש איך לפרוק. בדור שלנו, כשהרחוב כל כך קורץ והמשיכה לחוץ כה גדולה, ככל שנסגור יותר כך נבטיח שייצא החוצה מהר יותר. ולכן צריך לכוון נכון, לתת יותר פתיחות, ובעיקר לעבוד בדוגמה אישית, שהילד ידע ממי ללמוד ואיך לעשות את הדברים.
רבי חיים קנייבסקי: קטן ההולך עם הגדול
ב"טעמא דקרא" מסביר רבי חיים קנייבסקי את הפסוק לא דווקא בענין ילדים אלא באופן כללי: "הקטנים עם הגדולים" - דווקא כאשר הקטנים הולכים עם הגדולים, והאדם מתייעץ עם האדם הגדול, אז יש ברכה ויש הצלחה. אבל כאשר הקטנים אינם שואלים את הגדולים, אלא כל אחד עושה ככל העולה על רוחו ורוצה להיות ירא ה' על פי דעת עצמו - על זה אין ברכה. הרבה פעמים אדם נוהג חומרות ודקדוקים ומרגיש עצמו חסידא קדישא פרישא; והאם התייעצת עם אדם גדול לפני כן? אולי היה אומר לך שבשום אופן אל תעשה כן, שזה רק יזיק ויגרום בעיות בבית ועם אחרים. והרבה אנשים אינם שואלים, ובצדק הם יודעים מדוע - כי הם יודעים מראש מה יענה להם הגדול, ונמצא שהם כבר גדולים בפני עצמם. על זה אומר רבי חיים: אין ברכה. "יברך יראי ה'" - דווקא כאשר הקטנים כפופים לגדולים ועושים כעצתם.
"יוסף ה' עליכם" - מהי הברכה
יֹסֵף יְהֹוָה עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם.
שואל האבן עזרא: ראינו "יברך את בית ישראל", "יברך את בית אהרן", "יברך יראי ה'" - ומה תהיה הברכה? זו הברכה: "יוסף ה' עליכם, עליכם ועל בניכם", "ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ". כי הברכה היא תוספת, ולהפך הקללה היא חיסרון. וכבר הסברנו כמה פעמים שברכה משמעותה ריבוי, ואותיות "ברך" הן האותיות הראשונות המתרבות: א' יחיד וב' כבר ריבוי; בעשרות, י' יחיד וכ' כבר ריבוי; במאות, ק' יחיד ור' כבר ריבוי - הרי אותיות ב-ר-ך. ולא זו בלבד, אלא שזה הריבוי הגדול ביותר: אף ג' הוא ריבוי, אבל ג' ביחס לב' מוסיף רק שליש, ואילו ב' הכפילה את א'. וככל שממשיכים באותיות מוסיפים פחות. נמצא שהריבוי הגדול ביותר הוא ב', כ', ר', שהם מכפילים את הכמות הקודמת. וזה שאומר הגר"א: בכור נוטל פי שניים - אותיות ב-כ-ר, שהן כפולות מן האותיות הקודמות להן. ואם כן "יוסף ה' עליכם" היא הברכה, שיהיה לכם ריבוי, שזו משמעות הברכה.
הרד"ק מפרש ש"יוסף ה' עליכם" נאמר כנגד כל אלה שהזכיר - בית ישראל, בית אהרן ויראי ה' - וזה נאמר או דרך נבואה, שכך עתיד להיות, או דרך תפילה, שמתפלל שיוסיף עליהם ועל בניהם. ו"עליכם ועל בניכם" הוא כמו שאמר "הקטנים עם הגדולים". האלשיך הקדוש מסביר שזו תשובת רוח הקודש: אנו אומרים "יברך יראי ה' הקטנים עם הגדולים", ובאה רוח הקודש ומשיבה לשלושתם "יוסף ה' עליכם" בנים, ואחר כך ישתף עמכם גם את הנולדים, שאף בניהם יתברכו, וברכה זו נמשכת להם מברכת האבות.
המלבי"ם מוסיף ביאור נפלא: אחרי שה' מברך את הגדולים והשפע יורד מהם גם אל הקטנים, נמצא שהושוו בברכה - וכיון שהגדולים ראויים לברכה יותר מן הקטנים, מוכרח הקדוש ברוך הוא להוסיף להם ברכה גדולה יותר כדי שיישאר להם יתרון. ואז שוב תושפע הברכה גם אל הקטנים, ושוב יצטרך להוסיף לגדולים, וחוזר חלילה. נמצא שהברכה היא בלא גבול: ההשפעה הרוחנית האלוקית תהיה בלי הגבלה, שבכל פעם יוסיף ברכה על הגדולים והיא תשוב ותכלול את הקטנים, עד שיוסיף הברכה בתמידות לאין קץ.
"עושה שמים וארץ" - בכל יום תמיד
בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהֹוָה, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
הרד"ק מבאר: אתם ברוכים לה', שהוא עושה את העליונים ואת התחתונים, ובידו לברך את מי שירצה. והמלבי"ם מוסיף: חוץ מן הברכה שיברך אתכם מכאן ולהבא, אתם ברוכים לה' מכבר - זו ברכה כוללת שכבר נתברכנו בה מעולם, מצד היותו "עושה שמים וארץ". הגויים אחזו שהשמים והארץ קדמונים, שהעולם קיים מאז ומעולם. לאט לאט התפכחו והבינו שהעולם התחדש, ואף שלא בהדרגה אלא ברגע אחד, והתחילו לדבר על המפץ הגדול. ולא עוד, אלא שסברו שהמערכת היא הפועלת, שהכוכבים והמזלות הם המשפיעים את השפע. על זה בא הפסוק ואומר: "עושה שמים וארץ" - בלשון הווה, שהוא עושה אותם רגע רגע, מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.
אין השמים עומדים מכוח האינרציה מששת ימי בראשית. הקדוש ברוך הוא בכל רגע "הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד", והציווי האלוקי אינו ציווי שהיה ונגמר: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" - הדיבור ניצב ומהדהד, שתהיה שמש, שיהיה ירח, שיהיו כוכבים, שתהיה ארץ, ומכוח ההדהוד הזה, מכוח הדיבור התמידי והנצחי, הם קיימים. הקדוש ברוך הוא משפיע בשמים את ההנהגה שהם משפיעים למטה, והוא עושה את הארץ ומנהיגה בהשגחה לפי זכויות יושביה. וממילא כל השפע בא ממנו.
מהי השגחה
למדנו ב"שפתי חיים" לרב פרידלנדר: הרבה טועים לחשוב שהשגחה פירושה שהקדוש ברוך הוא רואה כל בריה. יש מחלוקת אם יש השגחה על בעלי חיים, ויש אומרים שעל בעלי חיים ההשגחה היא מינית - לא על כל פיל ופיל אלא על מין הפילים - ואילו בישראל ההשגחה פרטית. אבל וכי את הפילים אינו רואה? האם יש לפניו מסך, יש לו מגבלה? ודאי שלא. אלא מושג ההשגחה פירושו שהוא בוחן בכל רגע את מציאות האדם ומשפיע עליו שפע כפי מצבו וכפי התקדמותו. השגחה פרטית פירושה מעקב תמידי אחר מצבו של האדם, לתת לו בכל רגע כפרי מעשיו - לפעמים עונש, ולפעמים הקדוש ברוך הוא מדבר אתו. וזהו "ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ", שאתם זוכים להשגחה בכל רגע ורגע, שהקדוש ברוך הוא מלווה אותנו.
משל האטומים
תאר לך שהיית רואה אדם יושב ומסובב מנואלה, ובאותה שעה השמש עולה, וברגע שיפסיק - השמש נעצרת. אין כאן דבר שמתחזק מעצמו, אלא בכל רגע הוא יוצר אותו מחדש. ואם נעמיק: ממה מורכב הדבר? מאטומים. והאטום אינו דבר סטטי, הוא נע כל הזמן. כל תחושת המוצקות שלנו היא אשליה: יש כאן משהו שמסתובב, כמו מאוורר שבסיבובו נראה כפלטה. ואם אותה תנועה תיפסק, כל המסה נטו של מגדל אייפל תיכנס בקופסת גפרורים. אם כן, יש מי שמחיה את המציאות הזו ומניע אותה כל הזמן, נותן לה את כוח הפעולה. הרכב שלך אינו זז בלי דלק, ואיך ימשיך האטום לנוע מעצמו לעולם? כל אותן פעולות - מישהו מפעיל אותן, וזה הנותן קיום לעולם. הקדוש ברוך הוא ברגע זה ממש מצווה לאותם כוחות לנוע במעגל וליצור את מציאות הקיום, וברגע שיחליט לעצור, הכל הופך לגוש מסה. לא רק ברצונו, אלא בהפעלה תמידית: הרצון התמידי הוא היוצר את המציאות.
"והארץ נתן לבני אדם" - קודם ברכה ולאחר ברכה
הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהֹוָה, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.
בספר "קול רינה ותודה" מביא את דברי הגמרא, שלוי הקשה סתירה: כתוב "לה' הארץ ומלואה", ומאידך "והארץ נתן לבני אדם". ומיישבת הגמרא: כאן קודם ברכה, כאן לאחר ברכה. קודם ברכה - "לה' הארץ ומלואה", הכל שלו; אבל לאחר שאדם בירך "ברוך אתה ה' בורא פרי העץ", אומר לו הקדוש ברוך הוא: נתון לך, אכול לבריאות. וזה הרמז בפסוקים: "ברוכים אתם לה'" - כאשר אתם מברכים את ה' ומודים על מה שנתן לכם, אז "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", הוא משפיע עליך כדי שתקבל ותודה לה' יתברך.
הרד"ק מבאר: אף שה' עושה את השמים ואת הארץ, ממשלת השמים לו לבדו, ולאדם אין שום חלק בשמים. כמה שינסה להגיע גבוה, לבנות מגדל וראשו בשמים, ואף לייצר חלליות ולעלות - עדיין "השמים שמים לה'". אבל את ממשלת הארץ נתן לבני האדם, כמו שכתוב "תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו, צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי, ציפור שמים ודגי הים". האדם קיבל רדייה וממשלה על העולם הגשמי כאן למטה. אלא שצריכים בני האדם להכיר שהקדוש ברוך הוא הוא המושל בכל, וכשירצה יעביר פקיד זה וימנה פקיד אחר. ומי שמכיר את הקדוש ברוך הוא - הוא הפקיד הנאמן. זהו "והארץ נתן לבני אדם", שמתוך הארציות יכירו את המנהיג, את האלוקים, ש"השמים שמים לה'".
המלבי"ם מסביר: עשיית השמים והנהגתם מתייחסת לה' לבדו, שהוא מנהיגם כרצונו על פי החוקים שייסד ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. אבל הנהגת הארץ - אותה נתן לבני אדם. ומכוח מי מונהגת הארץ? מכוח מעשה התחתונים. "תן דעתך שלא תקלקל את עולמי" - אדם במעשיו הרעים יכול להביא חורבן לעולם, ואף מבול, מכוח המעשים המקולקלים של בני הדור. נמצא שאת הארץ מסר להנהגת בני האדם: מה שקורה כאן בארץ תלוי במעשינו וכפי בחירתנו, ולפי זה ינהיג ה' את הארץ. ובזה הוא מסיים את מה שפתח בו: "ואלוקינו בשמים כל אשר חפץ עשה" - ה' פועל תמיד כרצונו בשמים, ואילו ענין הארץ מסר לנו, שאם נעשה מעשים טובים נקבל טוב, ואם לא, חלילה, להפך.
"בני אדם" - מי ראוי ליהנות מן הארציות
יש מבארים בדרך רמז על פי מה שאמרו חז"ל: עם הארץ אסור לו לאכול בשר, שנאמר "זאת תורת הבהמה והעוף" - וכל שאינו עוסק בתורה אסור לו לאכול בשר בהמה ועוף. אמרתי פעם שיש גופים רבים המתנגדים לשחיטה ולאכילת בשר וטוענים שבשר הוא רצח, ואני מזדהה עם דבריהם - לא מטעמיהם, אבל עצם הדבר אמת לאמיתה: חז"ל אומרים לכם שאסור לאכול בשר, כי עם הארץ אסור לו לאכול בשר. וטעם הדבר: מה ההיתר ליטול נפש של מין זואולוגי אחד כדי להחיות מין זואולוגי אחר? אבל אם מדובר באדם ירא שמים, עובד ה', אין הוא מין זואולוגי אלא נזר הבריאה, הרצון האלוקי בהתגשמותו כאן בעולם, ו"כל שתה תחת רגליו", וכל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. אז הבהמה שמחה שהיא נעשית מאכל לצדיק, כי בזה יש לה עילוי: עד עתה היתה בהמה, ועכשיו נעשתה דלק לתפילת הצדיק וללימוד התורה שלו. אבל אצל עם הארץ אומרת לו הפרה: עד עכשיו עשיתי רצון ה', רעיתי באחו, נתתי חלב, והכל היה נפלא; באת ואכלת אותי, ואתך הלכתי לעשות עבירות. נמצא שברצח את הבהמה, שלקחת דבר שהקדוש ברוך הוא יצר והבאת אותו לקלקול, וגרעת ממעלתה.
ועוד אמרו חז"ל: "אתם קרויים אדם ואין עובדי כוכבים קרויים אדם". "אדם" הוא ביטוי למעלה ולדרגה; הם נקראים "אנשים", אך לא "אדם". וכך מובא בתנא דבי אליהו: "בין אדם" - בין אנשים כשרים, בין אנשים צדיקים, בין גומלי חסדים. אחר הקדמה זו נבין: "והארץ נתן לבני אדם" - את הארציות, את עניני העולם הזה, אכילה ושתיה, נתן לאותם הראויים להיקרא בני אדם. לעם ישראל, לתלמידי חכמים, מותר ליהנות מכל אלה, שהרי בעלי החיים שאכלת נעשים דלק לעבודת ה', ורוממת והעלית את מעלתם. אבל מי שאינם בגדר בני אדם, שהם בגדר רשעים, להם לא נתן ליהנות מן הארציות, שכן באכילתם לא רק שאינם מרוממים אותה, אלא עוד מדרדרים ומורידים את מעלתה.
תיקון לכל אורך הקו - ענין הקרבן
כבר הסברנו בעבר שזה ענין הקרבן. אדם שעשה עבירה קלקל לכל אורך הקו, מלמטה ועד למעלה: אכל בהמה ואחר כך עשה עבירות - נמצא שקלקל לא רק את הבהמה, אלא גם את העשב שהבהמה אכלה, שהרי העשב היה דלק לבהמה שהיתה דלק לעבירותיו; ולא רק את הצומח, אלא גם את הדומם, שהעפר היה הקרקע הפורייה לצומח שהיה מאכל לבהמה שהיתה מאכל לעבריין. וכיצד מתקנים? באה התורה ואומרת: הבא קרבן. "מזבח אדמה תעשה לי" - זה תיקון הדומם. שים עצים על גבי המזבח - תיקון הצומח. הקרב את הבהמה על המזבח - תיקון החי. ואחר כך יתוודה וישוב בתשובה - תיקון המדבר. נמצא שתיקן לכל אורך הקו את כל מה שפגם בעוון. כל אלה היו כלים לחילול ה' ולעבירות ולהכעיס את הבורא; השתמשתי בכלים שנתן לי כדי להכעיסו, ועתה אני לוקח את כל אותם כלים ומשתמש בהם לעשות רצון בוראי - זה התיקון שעושה האדם בקרבן.
שמים מלשון השתוממות
בספר "המאור הקטן" מביא: "שמים" מלשון השתוממות. אנשים רואים את השמים ומשתוממים, מתפלאים ומתפעלים ומהללים את ה' על השמש, על הירח ועל הכוכבים. "והארץ נתן לבני אדם" - שיתבוננו האנשים גם בארציות, ועל ידי זה יכירו בגדלותו של הבורא. מסופר על החזון איש שפעם חיכו לו שישוב הביתה ולא שב. הלכו לחפשו ומצאוהו עומד ומתבונן בפרח, ואומר: כמה יופי יש בבריאה, כמה תכנון אלוקי, כמה מעשה ה' רואים כאן. זהו "והארץ נתן לבני אדם": ה' נתן לנו את הארציות כדי שנתבונן בה ונכיר את הבורא.
להוריד את השמים לארץ
רבי אליפז מסביר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" - השמים של הקדוש ברוך הוא, אבל את הארץ נתן לבני אדם, ומכוח הארץ אפשר להוריד לכאן את השמים. אני יכול להוריד רוחניות לכאן על ידי הפעולות שאני פועל בארץ, "והתקדשתם והייתם קדושים". וכשאדם עושה כאן את רצון ה', הוא מקבל שליטה אף בשמים - צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. השמים אמנם לה', אבל מכוח הארץ שנתן לבני האדם נתן לך שליטה גם בשמים, לשלוט ולפעול שם מכוח מה שאתה מקיים כאן בארץ.
"לא המתים יהללו יה"
לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ, וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה.
"לא המתים יהללו יה" - אלו שהקדוש ברוך הוא ממית אותם עוד לפני הזמן שנקצב להם, וממיתם בעוונם, לפי שלא הכירו את הקדוש ברוך הוא בחיי חיותם ולא ראו את מלכותו יתברך. הם ימותו ולא יהללו יה. ולמה? כי נפש הרשע יורדת למטה לארץ כנפש הבהמה, ובמציאות זו אין הלל לה' יתברך, "תאבד נפשם במותם", "ונכרתה הנפש ההיא". אלו הם "יורדי דומה". ומהי דומה? הקבר, ונקרא כן לפי שהגוף בקבר כאבן דומם; ואף שר של גיהנום נקרא דומה. נשמת הרשע נאבדת כאשר אובד הגוף, וכביכול היא עמו בקבר, ואילו נשמת הצדיק עולה למעלה לקבל שכרה. אבל אלו שהם בבחינת מתים אף בחיי חיותם - שהרי רשע בחייו קרוי מת - אינם בגדר עושי רצון ה' ומהלליו, והם יורדי דומה.
המלבי"ם מסביר שכאן מתחיל החלק הרביעי, עד "אנא ה' כי אני עבדך", והוא מתאר את מה שארע לחזקיהו המלך שחלה והתייאש מחייו וה' השיבו לבריאותו. ועל זה נאמר "לא המתים יהללו יה": הקדוש ברוך הוא חפץ בעולמו ובבריותיו, רוצה שיעבדוהו, ואינו מעוניין להביא מיתה על העולם. ובזה מובטח שלא יביא את כולם למיתה, שהרי מה תועיל מיתה - "אין במות זכרך", במיתה אי אפשר להזכיר את ה' ואי אפשר לעובדו, הכל נגמר. הקדוש ברוך הוא חפץ שיהיו לאדם חיים, "כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכיו וחיה", שיתקן האדם את מעשיו ואת דרכיו; ואילו שם בקבר, בדומה, הוא דומם ואי אפשר להלל את ה'.
"ואנחנו נברך יה"
וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, הַלְלוּ יָהּ.
אומר המלבי"ם: "ואנחנו" - אנחנו שבחיים, לא זו בלבד שנהלל אלא גם נברך יה. הלל הוא שבח לה', אבל ברכה היא שעל ידי הפעולות שלנו אנו ממשיכים תוספת שפע, שהרי ברכה מלשון ריבוי. אנו נברך אותו, שהוא מקור השפע והברכה. ובזה הוא מלמדנו שאין הקדוש ברוך הוא חפץ במות חסידיו, אלא ה' חפץ בחיים ורוצה שעם ישראל ידבקו בו ויהיו להם חיים, כדי שיוכלו להלל ולספר ולשבח את הבורא - וזו הקדמה למזמור הבא.
הרד"ק מבאר: "ואנחנו נברך יה" - אנחנו היראים מה', שיודעים ומכירים שהוא אדון הכל, אותנו ה' יחיה. אם קודם דובר ברשעים שהם בגדר המתים, אנו הרוצים לעבדו ולהללו נברך יה "מעתה", מעכשיו, "ועד עולם", לנצח, עד חיי העולם הבא שהם חיים נצחיים.
ובספר "אוצרות האגדה" מסביר על פי המדרש: אמר הקדוש ברוך הוא, בניי, פתחו לי פתח אחד של תשובה כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בו. וזהו "ואנחנו נברך יה" - אנחנו מצדנו נפתח את הפתח ונברך את ה' יתברך, ואז "מעתה ועד עולם הללויה", מובטח לנו שלעולם נמשיך להודות ולהלל את ה' יתברך, כי הבא להיטהר מסייעין אותו.
לסיכום: חלקו האחרון של המזמור הוא ברכה ההולכת ומתרחבת: ה' זוכר אותנו ומשגיח עלינו מכוח בטחוננו בו, ומברך את בית ישראל, את בית אהרן ואת יראיו - כל אחד כפי מעלתו ובטחונו. הברכה הניתנת לגדולים נשפכת אל הקטנים כמים מכוס מלאה, ומתוך כך מוכרח השפע להתחדש בלי גבול, "יוסף ה' עליכם, עליכם ועל בניכם". "ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ" - שהעולם אינו קדמון ואינו מתקיים מאליו, אלא הקדוש ברוך הוא מחדש בכל רגע את מציאותו ומשגיח עלינו בכל עת. את השמים שמר לעצמו, ואת הארץ מסר בידינו: הנהגת הארץ תלויה במעשינו, והארציות ניתנה לבני אדם כדי שיתבוננו בה, יכירו את הבורא ויעלו אותה לקדושה. ומתוך כך - לא המתים יהללו יה, אלא אנחנו החיים, שנפתח פתח כחודה של מחט, נברך ונהלל את ה' מעתה ועד עולם.