פרק קט בתהילים הוא פרק ידוע ומפורסם, בעיקר בשל שלל הקללות המרובות הנמצאות בתוכו. ידוע שאצל בני תימן, כשרצו לעשות "חיסול ממוקד" באיזה שליט עריץ או באדם שהיה צורך לפנותו מן הדרך, היו אומרים: נקרא עליו פרק "גט" בתהילים - גט בגימטריה ק"ט. לא היה צורך ברחפנים ולא בחיסול מן האוויר: קוראים פרק קט בתהילים, ותכף נראה את שלל ה"ברכות" שבו, והדבר היה פועל את פעולתו מיד, גם בלי פולסא דנורא ושאר אמצעים בלתי קונבנציונליים.
על הרב מבריסק מסופר שפעם הלך לכותל, ופגש אותו אחד מן הציונים. יודע היה אותו אדם שהרב מתנגד לציונות, ואמר לו בלגלוג: ודאי בא הרב לכותל להתפלל בעד המדינה, שריה ויועציה. השיב לו הרב: בוודאי, באתי לקרוא עליהם פרק קט בתהילים. הקללות שנראה בפרק הן בעצם תגובה לדברים שנאמרו ונעשו כנגד דוד, ומכאן נתחיל.
לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל־תֶּחֱרַשׁ׃
אומר הרד"ק: מזמור זה חיברו דוד בבורחו מפני שאול. היו בישראל אנשים שהיו הולכים ומלשינים לשאול על דוד ומדברים בו רעה, ועל כך הוא אומר "אלוהי תהילתי אל תחרש" - אני בך, ריבונו של עולם, מתהלל, אל תחריש כנגד מה שמדברים עליי. ומי הם אותם אנשים? דואג ואחיתופל ושאר שונאי דוד. אומר דוד: אתה אלוהי תהילתי, אני מתהלל בך, ולא כאותם אנשים המתהללים ברעתם; ואני קורא אליך שלא תחריש על כל מה שעושים לי הרשעים.
המלבי"ם מביא אף הוא שדוד חיבר את המזמור כשנרדף מפני שאול, ואויביו מבקשים עליו עלילות כדי להמיתו. אלא שהוא מפרש את הביטוי בדרך אחרת: לא "בך אני מתהלל" כפירוש הרד"ק, אלא "אתה אלוהי תהילתי" - אתה הגורם לתהילתי ולשבחי. לכן אל תחרש מריבי.
כִּי פִי רָשָׁע וּפִי־מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר׃
רש"י לוקח את הדברים לעשיו, וכך גם במדרש: הרשע שבפרק זה הוא עשיו ואדום. אבל לפי הרד"ק מדובר באויבי דוד בתקופת שאול. מבאר הרד"ק: "פי רשע" - פי איש רשע, "ופי מרמה" - פי איש מרמה. אנשי הרשע והמרמה פותחים עליי את פיהם בדיבורים רעים, ואף מדברים עליי לשון שקר. ומהו "דיברו איתי לשון שקר"? שגם כשהם מדברים עימי פנים אל פנים לשונם שקר: הוא כאילו נחמד איתי, "דוד, מה נשמע, מה שלומך", ומאחורי הגב הולך ומלשין עליי. כל הדיבור שלו הוא דיבור צבוע, כאילו בידידות, ולאחר מכן מאחורי גבי אומרים עליי דברים לשאול.
המלבי"ם מחלק בין שני החלקים: מצד אחד "פי רשע" - פותחים את פיהם ברשע כדי להמיתני בלי עוון ואשמה; ומן הצד השני "פי מרמה" - שגם בשעה שהם מדברים איתי כביכול כאוהביי, לשונם לשון שקר.
וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם׃
זהו פירושו של "פי רשע": הם מסובבים אותי בדברי שנאה. שלא בפניי מדברים כנגדי דברי רשע, אומרים עליי דברים רעים ומספרים לשון הרע, ונלחמים בי חינם כדי להמיתני. הרד"ק מוסיף: דברי השנאה שדיברו עליי לפני שאול הם שגרמו לכך ששאול ואנשיו סבבוני ונלחמו עמי. וכי מדוע נלחם בי שאול, אם לא בשל אותם אנשים שהוציאו את דיבת דוד רעה ועוררו את שנאתו?
תַּחַת־אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה׃
רש"י מפרש: תחת אהבתי אותך - ישטנוני; אני אוהב אותך, ועל כך הם מוסיפים לשנוא אותי. "ואני תפילה" - אני מתפלל אליך תמיד. הרד"ק מפרש בדרך פשוטה יותר: "תחת אהבתי" - תחת האהבה שאני משפיע כלפיהם הם שונאים אותי. וזה כדי להראות עד כמה הדבר אינו מידתי: אני משפיע כלפיהם אהבה, והם משיבים לי שנאה.
ומהו "ואני תפילה"? ביטוי מוזר משהו. מסביר הרד"ק: אני איש תפילה, אדם המתפלל תמיד. כמו שנאמר אצל דניאל "כי חמודות אתה" - שאין הכוונה שאתה עצמך חמודות, אלא שאתה איש חמודות. כלומר, הם אנשי מלחמה הקמים כנגדי, ואני איש תפילה; ולא זו בלבד שאיני קם כנגדם, אלא שעוד הייתי מתפלל עליהם - "ואני בחלותם לבושי שק", כשהיו חולים הייתי לובש שק ומתפלל בעדם. ומביא הרד"ק בשם אביו: "ואני תפילה" - כנגד כל מה שהם עושים לי, אין בכוחי לעשות דבר אלא תפילה; אין בידי אלא להתפלל להשם שיצילני מידם.
הרב פינקוס, שאחד הנושאים המרכזיים בשיחותיו ובספריו היה עניין התפילה, מלמד שתכלית התפילה היא לקרב את האדם העומד להתפלל, שיהיה קרוב אל קונו. תפילה לשון פתילה, כלשון "נפתולי אלוקים נפתלתי" - לשון חיבור. פתילה היא כמה חוטים שפתלו אותם יחד לאחד, וכך התפילה נועדה לחבר ולפתל אותנו עם הקדוש ברוך הוא. וזה חלף הקורבן, שאף מגמתו ליצור קרבה בינינו לבין השם יתברך.
לפי זה, "ואני תפילה" פירושו שדוד המלך אומר: אני כל היום בבחינת תפילה. תפקיד האדם להיות כל היום בתפילה - ואין הכוונה שתעמוד כל היום בשמונה עשרה, אלא שתרגיש כל היום שאתה עומד לפני מלך ומדבר איתו. כל דבר שאני רוצה, כל דבר שאני מעוניין בו, כל פעולה שאני עושה - הכול בקשר עם ריבונו של עולם. אין זה חייב להיות בדיבור שבפה; אפשר גם במחשבה, לפנות אליו ולבקש את עזרתו בכל פעולה. זהו "ואני תפילה": גם כשאיני עומד ממש בתפילה, אני במהותי תפילה.
ובמקום אחר אומר הרב פינקוס: "ואני תפילה" - אני עצמי הפכתי להיות חפצא של תפילה ודבקות בהשם. כולי הפכתי להיות חתיכת תפילה. מרוב שאני כל הזמן מדבר עם הקדוש ברוך הוא וקשור אליו, כל הזמן בפניות ובתחינות ובבקשות ובהילולים ושבח - נוצר מצב שהפכתי להיות חפצא של תפילה, אדם שכל מהותו תפילה.
בספר ילקוט פנינים מביא רבי אברהם דיסקין בשם הרש"ב מפונוביז' משל: עני הבא לפני עשיר בבגדי מחלצות, צריך העשיר לשמוע ממנו מה בדיוק חסר לו, והוא מתחיל לספר עד כמה מצבו גרוע וכמה הלוואות לקח - והבגדים שעליו הם שריד מתקופות טובות יותר. אבל אם מגיע אדם לעשיר כשהוא לבוש סחבות, אינו צריך לספר דבר; ראו אותו, והדבר זועק מתוכו. כך אומר דוד המלך: אני כל כך שבור ורצוץ, עד שאני עצמי תפילה. איני צריך אפילו לדבר ולתאר לפניך, ריבונו של עולם, מה עובר עליי - תסתכל עליי ואתה רואה תפילה, אדם שכולו זעקה: ריבונו של עולם, תושיע.
וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי׃
המלבי"ם מבאר: תחת אהבתי אותם הם שוטנים אותי, ותחת שאני תפילה ומתפלל בעדם - הם שמו עליי רעה תחת טובה. אני מטיב עמך ומתפלל בשבילך, ואתה עושה לי רעה; וכנגד האהבה שהשפעתי עליהם, הם משפיעים עליי משנאתם.
רש"י, הלוקח את הדברים לעשיו ולאומות, מסביר על פי מדרש שוחר טוב: אומרים ישראל, שבעים פרים אנו מקריבים בכל שנה כנגד שבעים אומות, ואנו מבקשים על הגשמים בשביל כל העולם - והם מריעים לנו. הרי שאני מתפלל על כל העולם, ועם כל זה אין הדבר גורם להם להוסיף לי אהבה.
הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל־יְמִינוֹ׃
מכאן מתחילות דעות הפרשנים להתפלג בשאלה מי הוא הדובר. לדעת רוב הפרשנים, כאן מתחיל דוד ב"מסכת ברכות" שלו, כלומר בקללות: אני מטיב להם כל כך והם מריעים לי כל כך, ולכן אני מתפלל עליהם שריבונו של עולם יעשה להם רעה כמידתם. לעומת זאת המלבי"ם מבאר שבשלב זה דוד עדיין מתאר מה הם מתפללים ומבקשים עליו. ולכאורה פירוש המלבי"ם מדוקדק, שהרי עדיין מדובר כאן בלשון יחיד, ורק בהמשך עוברים ללשון רבים - ובנקודה ההיא אומר המלבי"ם שדוד מתחיל לבקש עליהם, כתגובה למה שביקשו הם כנגדו.
לפי הרד"ק: "הפקד עליו רשע" - מבקש דוד שאדם רשע ישלוט בו, ו"שטן יעמוד על ימינו" לשטנו, שכל מה שיעשה יהיה לו לקללה. והוא אומר זאת בלשון יחיד כנגד ראש השונאים, הוא דואג האדומי.
המלבי"ם מפרש: הם אומרים על דוד - ריבונו של עולם, הפקד עליו רשע, שיהיה שופט רשע שישפוט אותו; שיזומן לו בית דין שידון אותו בכל מיני "כללי סבירות" וכדומה. "ושטן יעמוד על ימינו" - שיעמוד לימינו מקטרג בעת המשפט, כעין יועץ משפטי שיעמוד שם כדי לדבר כנגדו.
בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה׃
לפי המלבי"ם ממשיכים כאן דברי האויבים: הם מבקשים שאם יעמוד רשע לשפוט אותו, כבר ידועות מראש תוצאות המשפט - הוא יצא רשע בדין ויתחייב. כלומר ששאול ישפוט אותי ברשע, על ידי שהם יהיו המקטרגים והעדים ויאמרו עליי רעה, ואז ישפטני שאול למשפט מוות. "ותפילתו תהיה לחטאה" - דרכו של הנשפט להתחנן על נפשו לפני השופט, והם מבקשים שתפילתו תחטיא את מטרתה, שלא תתקבל, ושייפלו דבריו על אוזניים ערלות.
ולפי שאר המפרשים, זו בקשה שדוד מבקש כנגד אויביו, ויש בה שלושה פירושים. רש"י מפרש: בהישפטו לפניך - יצא מדינך מחויב ורשע. האבן עזרא מפרש: בהישפטו עמי; הרי הוא עשה לי עוול וחמס ומתפלל שאמות, לכן שהוא יצא רשע והמיתה תפגע בו. והרד"ק מפרש: כשיהיה לו משפט עם שום אדם, לאו דווקא עמי, שיצא רשע במשפטו ויתחייב בדין וייכשל בלשונו ובטענותיו. "ותפילתו תהיה לחטאה" - התפילה שהוא מתפלל על עצמו, אל תיחשב לו לזכות אלא לחטא.
מעין זה מבקש משה רבנו בנוגע לקטורת של עדת קורח: שלא יהיה להם חלק בתמידי ציבור, ושלא תעלה לפניך לרצון הקטורת שהם מקטירים. כלומר שתפילתם לא תתקבל. ומכאן למדים בעלי המוסר עד כמה אין זה דבר פשוט שתפילה לא תתקבל: נצרך "סיכול ממוקד" של משה רבנו מראש, כדי שהתפילה של קורח ועדתו לא תתקבל ושהקטורת לא תעלה לרצון ושחלקם בקורבנות הציבור לא ישפיע. משמע שבאופן הטבעי היה הדבר חייב להתקבל, ורק אם בא משה ומתפלל כנגד זה יש סיכוי שהדבר ייעצר - כעין "כיפת ברזל" שמנטרלת את התפילה מראש.
מכאן צריכים אנו להתחזק בתפילה: התפילה משפיעה, התפילה עושה, התפילה פועלת. אם נדרשת ארטילריה כבדה כמו תפילתו של משה רבנו כדי לנטרל את תפילותיהם של קורח ועדתו - ואף שכל מגמתם היתה להילחם בהשם ובמשיחו, ותפילתם היתה תפילת רשע - בכל זאת נצרכו פעולות גדולות כדי ש"תפילתו תהיה לחטאה", שלא תעמוד לו לזכות אלא לחובה.
יִהְיוּ־יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר׃
האבן עזרא מביא ביאור בשם רבי יהושע, שפקודתו זו אשתו, כלשון "הבה את אשתי ואבואה אליה", "ויפקוד את אשתו" אצל שמשון, וכלשון חז"ל "פקד את אשתו ולא חטא". כלומר: את אשתו שהוא פוקד ייקח אחר. אבל האבן עזרא עצמו מפרש שפקודתו היינו פקודת כל האדם - מיתת כל האדם, כלשון "הגיע עת פקודתו", הזמן שהוא צריך למות. ובלשון ימינו הדבר מובן: "נפקד" בשפה הצבאית פירושו נעדר; זה הזמן שבו האדם הופך להיות נפקד ועובר ומגיע למעלה. ומהו "פקודתו ייקח אחר"? שכשיגיע עת פקודתו, מיתתו תהיה בידי אדם, ולא ימות בשלום על משכבו. ויש אומרים שפקודתו היינו נפשו, לפי שהנפש כפיקדון המופקד ביד הקדוש ברוך הוא, כלשון "בידך אפקיד רוחי" - ואת נפשו ייקח אחר; כלומר שמישהו ירצח אותו ולא יאריך ימים.
הרד"ק מסביר: פקודתו הוא הדבר שהוא פקיד עליו וממונה עליו. אפשר שזו אשתו, כפירוש שהבאנו, ואפשר שזה ממונו - שאת הממון שאתה מופקד עליו ייקחו ממך. והמלבי"ם ממשיך גם כאן בדרכו, שאלו קללות הרודפים כלפי דוד: הם מקללים אותו קללה נמרצת שיהיו ימיו מעטים, ושעוד בחייו ייקח אחר את פקודתו - את המשרה שהוא ממונה עליה, שהרי היה שר ופקיד וממונה על החיל, ושימנו אחר תחתיו.
ספר תהילות מהרי"ץ מבאר כאן יסוד נפלא. דוד המלך שאל מהקדוש ברוך הוא: "הודיעני השם קיצי ומידת ימיי מה היא". אמר לו הקדוש ברוך הוא: בשבת תמות. אמר דוד: ריבונו של עולם, אולי ביום ראשון, תדחה זאת ביום אחד. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי אפשר, כבר הגיעה מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימה. נמצינו למדים: כל עוד אין מחליף, יכולים משמיים להאריך לך את הזמן; אבל כשכבר יש מחליף שאמור להתחיל בתאריך זה - נגמר, אתה חייב להתפנות, ואין מצב שתישאר.
וכך הסברנו בעבר גם בעניין משה רבנו. כששמע יהושע שאלדד ומידד מתנבאים במחנה - "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ" - נחרד ואמר "אדוני משה כלאם", שעל ידי זה תכלה נבואתם. ואילו משה אמר: "ומי יתן כל עם השם נביאים". והגמרא מבארת שלמשה "לא סיימוה קמיה" - לא שמע את הדברים עד סופם. הוא שמע "משה מת", ואמר: יש גזירה, אתפלל; השם גזר שלא אכנס לארץ, אתפלל - ובתפילה אפשר לשנות הכול. אבל הוא לא שמע את הסיפא, "ויהושע מכניס"; שאילו היה שומע, היה מבין שהדבר גמור. כשיש כבר מישהו שאמור להתחיל בתפקיד, אין שום סיכוי שאתה תמשיך, שהרי זו הבטחה לטובה, והבטחה לטובה אין הקדוש ברוך הוא מבטלה. לך יש גזירה לרעה - תתפלל ואפשר שתינצל; אבל אם אחר כבר קיבל הבטחה שיהיה מנהיג מתאריך זה וזה, בהכרח שאתה כבר סיימת.
וכך גם אצל דוד: ביקש שיישאר עד יום ראשון, ונענה שכבר קיבל אחר את התפקיד ליום ראשון, וכבר הובטחה המלכות לשלמה בנו, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה. מכאן, שכאשר כבר הובטחה השררה לאחר - אין מועילות שם תפילות, ואפילו משה רבנו בארטילריה הכבדה ביותר אינו יכול לשנות את המציאות. ולפי זה מתבאר להפליא פסוקנו: "יהיו ימיו מעטים" - וכיצד אגרום שיתקצרו ימיו ושלא תתבטל הגזירה לעולם? "פקודתו ייקח אחר" - תן כבר מעתה את תפקידו לאחר, ואז אפילו יתפלל, שום דבר לא יועיל לו, שהרי כבר הגיע זמנו של אחר לקבל את משרתו, ובהכרח ייאלץ הראשון להתפנות מכאן, ועל ידי זה "יהיו ימיו מעטים" מובטח.
הרב מזוז מפרש שפקודתו היינו עושרו וקנייניו, מלשון דברים שהוא פקיד עליהם. ומוסיף שאפשר לפרשו מלשון פיקדון, שהרי מה שנתן הקדוש ברוך הוא לאדם - הפקידו אצלו; העושר שבידינו הוא פיקדון שהשם הפקיד בידינו. וכמו שנאמר "יכין וצדיק ילבש": הרשע הוא המכין והצדיק הוא הלובש, נמצא שמה שנמצא אצל הרשע אינו אלא פיקדון זמני, שהרי המטרה הסופית שיגיע לצדיק.
עוד מפרש שם, ש"פקודתו ייקח אחר" מוסב על "יהיו ימיו מעטים": אדם שהיה צריך לחיות שבעים שנה ויחיה ארבעים - מה ייעשה בשלושים השנים הנותרות? הן נקראות פקודתו, שנות חייו שנותרו לו. ומעין זה ראיתי בספר ויגד משה, שפירש מלשון השנים שנפקדו ממנו, כלומר שנחסרו לו - ואת השנים שנחסרו ממנו ייקח אחר. והדברים מתאימים למה שמביאה הגמרא באותה מעשה, שהשטן נשלח להביא את מרים מגדלא שיער נשיא, והשליח לקח בטעות את מרים מגדלא דרדקי; ושאל: מה עושים עם אותן שנים מיותרות? ונענה שנותנים אותן למי שמעביר על מידותיו. וזהו "פקודתו ייקח אחר" - אותן שנים שנחסרו מן הרשע, תיתן אותן לאחר.
ואפשר לחבר את הדברים למה שאמרנו למעלה: אם לא יינתנו אותן שנים למישהו אחר, עדיין ייתכן שיעשה הרשע פעולה כלשהי ויישאירו לו אותן; אבל אם כבר הובטחו לאחר - "פקודתו ייקח אחר", ונגמר העניין, וזה יבטיח ש"יהיו ימיו מעטים".
בפרק זה, שנתפרסם כפרק הקללות, פותח דוד בבקשה שהקדוש ברוך הוא לא יחריש מול המלשינים עליו לשאול - דואג וחבריו לפי הרד"ק, ועשיו ואדום לפי רש"י והמדרש. הוא מתאר את פי הרשע ופי המרמה, את דברי השנאה והמלחמה על חינם, ואת התשלום של רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבה - בעוד הוא עצמו "ואני תפילה": איש תפילה המתפלל אף בעדם, ובעומק הדברים אדם שכל מהותו הפכה חפצא של תפילה ודבקות, שבורה וזועקת עד שאינה צריכה מילים. משם עובר הפרק לפרשת ה"ברכות": "הפקד עליו רשע", "בהישפטו יצא רשע ותפילתו תהיה לחטאה", ו"יהיו ימיו מעטים פקודתו ייקח אחר" - שלפי המלבי"ם אלו קללות האויבים על דוד, ולפי שאר המפרשים בקשת דוד כנגדם. ובתוך כל זאת שני לימודים גדולים: כוחה העצום של תפילה, שאפילו תפילת רשעים צריכה משה רבנו כדי לנטרלה, ויסוד "אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה" - שכאשר כבר הובטח התפקיד לאחר, שוב אין התפילה מועילה לשנות.