בחלק זה של פרק ק"ח אנו ממשיכים מן הפסוק "רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלֹהִים" ועד סוף המזמור. המזמור כולו הוא תפילת דוד המלך על ההתגלות של כבוד ה' בעולם ועל הישועה הבאה רק מאת השם, ובסופו הכרה גמורה: "וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם - בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל". נלך על סדר הפסוקים כדרכנו, בביאורי הראשונים ובדברי חז"ל והמפרשים.
רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלֹהִים וְעַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ׃
ראשית בקריאה: אנו קוראים "רוּמָה" מלעיל, מפני שהטעם נמצא תחת האות ר'. אילו היה הטעם תחת המ' היה זה מלרע, והיינו קוראים "רומָה".
מסביר הרד"ק שהדבר נאמר כביכול בדרך משל. בזמן הגלות כאילו אין הקדוש ברוך הוא מרומם על שמים, מפני שאין מלכותו ניכרת, וכביכול השם מסתתר בתוך הטבע. אבל כאשר השם יגאל אותנו, כביכול הוא מתרומם ומתנשא על שמים, ואז ניכר שהקדוש ברוך הוא הוא המושיע והוא המושל. ומביא הרד"ק את דברי ירמיהו הנביא (פרק י"ד): "לָמָּה תִהְיֶה כְּאִישׁ נִדְהָם כְּגִבּוֹר לֹא יוּכַל לְהוֹשִׁיעַ" - כך נראים הדברים בזמן הגלות, כאילו אין כוח בידו להושיע אותנו. ולעומת זאת ביחס לישועה נאמר בישעיהו ל"ג: "עַתָּה אָרוּמָם עַתָּה אֶנָּשֵׂא", וכן בפרק מ"ו: "אָרוּם בַּגּוֹיִם אָרוּם בָּאָרֶץ". כשיש גאולה - יש התנשאות והתרוממות של הבורא, ובזה ניכרת מלכותו.
"וְעַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ" - זה חלק מן הבקשה: הראה על כל הארץ את כבודך. וזו בעצם בקשתנו בכל התפילות: "ואתה ברחמיך תחפוץ בנו ותרצנו ותחזינה עינינו בשובך לציון" - שנזכה לראות שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא על כל העולמות שברא. כל ה"ויתגדלתי ויתקדשתי" הוא תכלית הגאולה. שמו יתברך מצד עצמו ודאי גדול, אלא שאינו ניכר בגויים ואינו ניכר בעולם: אדם יכול להמרות את פי השם ואינו מרגיש שיש לו בעיה. על כך אנו מבקשים שתהיה ידיעת האלוקים בעולם - "ידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
אמר רבי ירוחם ממיר: אם יהיה בושמן אפריקאי כלשהו אי שם ביערות העד שלא יכיר את הקדוש ברוך הוא - חסר בכך במלכותו יתברך. מתי תתגלה מלכותו באמת? כשלא תישאר בריה שאינה יודעת - "ידע כל פעול, יבין כל יצור כי אתה פעלתו". זה הגילוי האלוקי שלו אנו מחכים ולו אנו מצפים: "רוּמָה עַל שָׁמַיִם אֱלֹהִים" - שיתרומם שמך וכל הארץ תכיר את כבודך.
כשאומות העולם אינן מכירות אותו - חסר בגילוי האלוקי, חסר בכבוד שמים. משל למה הדבר דומה: אדם שאתה רוצה מאוד לכבדו, ואף אחד אינו מכירו - תמיד יש לך עניין לספר "אתה יודע מי זה פלוני?", מפני שהוא חשוב לך ויקר לך, ואתה רוצה שיכבדוהו. כך כשאנו רוצים שכבוד השם יתגדל בכל העולם - פירוש הדבר שכבודו יתברך חשוב לנו, וככל שהעולם יכיר יותר את השם יתברך כך יש בזה יותר כבוד שמים. לא שהשם זקוק לכבוד הזה, שהרי אינו חסר מאומה, אלא שהדבר תלוי במעשינו: כשאנו מקדשים שם שמים, על ידי זה מתגלה כבוד שמים.
והגאולה - במי תלויה? בעם ישראל. "בעיתה" יהיה בכל מקרה, אבל אם אתה תביא את הגאולה, על ידי זה ידעו כולם. כשתבוא הגאולה הדבר יתפרסם בכל העולם כולו, וכמו שכותב הרמב"ם שהמשיח כופה את כל העולם לעבודת השם ומקרב אותם לעבודתו יתברך.
אם היו שואלים אדם לפני אלף שנה: איך יכול להיות שכל העולם ידע פתאום ממשהו? - השאלה הייתה נראית בלתי אפשרית. היום זו שאלה מגוחכת. בלחיצת מקש אחת דבר נהיה ויראלי וכל העולם כולו יודע. אירוע במקום נידח, ואחרי עשר דקות כל העולם יודע - צוללת שנעלמה, אדם ששילם מאתיים וחמישים אלף דולר כדי למצוא שם את מותו, ומיד הכל ידוע. מה מלמדת המציאות הזאת? עד כמה אנו קצרי ראי. אדם שחי לפני שלוש מאות שנה, בלי שום תקשורת, לא היה מסוגל להבין כיצד ידעו כולם בבת אחת. אל תדאג - הקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, תן לו לסדר את העניינים, וכשיגיע הזמן שיצטרכו לדעת משהו, ברגע אחד כל העולם כולו ידע.
הנה כבר עושים לוויינים עם רשתות בכל העולם, כך שגם באפריקה יסתובב אדם עם מכשיר ויֵדע כל מה שקורה - לא שאנו ממליצים על כך, אבל המציאות היא שכל דבר מגיע היום בזמן קצר מאוד לכל העולם. זו הכנה לקראת ביאת המשיח: כשיבוא משיח כל העולם כולו יצטרך לדעת, והקדוש ברוך הוא מכין את העולם לאט לאט. וכמובן, המשיח אינו זקוק למכשירים הללו - הבאתי זאת רק כדוגמה כיצד דברים שלא היו מובנים לנו פעם נראים היום מובנים לגמרי. כשתצא בת קול מאת השם, לא יידרש לכך שום אמצעי.
ואגב, יש מי שטוען שהעולם שטוח, שהכל פיקציה ורמאות - והלא צילמו את העולם מבחוץ. "ואם שונים אל תתערב": יש אנשים משונים, הנח להם. אלה בדרך כלל אנשי הקונספירציות, אותם משונים שכבר הכרנו בתקופת הקורונה, הסבורים שתמיד עובדים עלינו ומרמים אותנו. אדם כזה מוטב לא לשמוע, כי חבל לבזבז זמן על הזיות; לעתים אדם רוצה פרסומת ולכן הוא מדבר שטויות.
ראשית, כתוב "דור שכולו זכאי או דור שכולו חייב" - כלומר אל תתפלא גם אם תהיה מציאות של רשע, שהרי אף בדור שכולו חייב יכול לבוא משיח. ואם נרצה לדייק מן הצד המעשי: אילו היו שואלים אדם לפני שלושים שנה - הדת הולכת להתפשט או להתכווץ? בן גוריון אמר שכדאי שיישארו קצת במאה שערים, מעין שבט לאנתרופולוגים, שיוכלו פעם לחקור כיצד נראו הדברים - כמו שמורות האינדיאנים בארצות הברית, שמי שרוצה לראות כיצד נראו האינדיאנים בבוא האמריקאים הולך לשם. רצו שתהיה שמורה כזאת במאה שערים. והנה המציאות היום שונה לחלוטין, עד שאין לו מניין על הקבר ביום היארצייט. מצד שני, יום העצמאות הפך ליום של ברביקיו, חד יומא, ובמקביל בכל המקומות הוא יום של תורה.
המציאות היא שהציבור הולך לקראת חיזוק בתורה ובמצוות. ביחס לשלושה עשורים קודם יש התחזקות ניכרת במסורת ובשמירת מצוות - וזה מה שמפחיד את אותם חוגים. הם רואים התחזקות, ומרגישים שהארץ נשמטת מידיהם - אותם שראו עצמם כ"בוני הארץ", בעוד שאת משה יואל סלומון וחבריו החשיבו לכלום. על מה הם נאבקים? הם מבינים שהם הולכים ומתמעטים, וגזרו על עצמם כליה: כשאצל אחד יש ילד וכלב, ואצל המתנחל שמונה ילדים ואצל היהודי בבני ברק עשרה - מובן שלא יארך הזמן.
איפה היה פעם ערוץ תקשורת המשדר לאנשים בעלי אמונה, שחלק משדריו חובשי כיפה, ורמת הצפייה בו מגיעה לרמת הערוצים החילוניים? המדיה הייתה כולה שלהם, אי אפשר היה להוציא מילה, הם הפיצו והדהדו רק את דעותיהם, וכל מי שהולך עם כיפה או שומר מצוות נתפס כהזוי, כמשיחי, כמתנחל, כאחד שמותר לכתוב עליו הכל. ופתאום יש עיתונות ומדיה שלמה של אנשים שרואים את הדברים אחרת, שהאמונה אינה זרה להם - לא שהם לחם חוקנו ומהם נקבל השקפה, אבל לפחות ניכר כיוון שונה. המציאות הזאת מדירה שינה מעיניהם: עד היום הם היו השופר, ופתאום גם שומרי המצוות מדברים.
לכן ההתנגדות העזה לשינוי בבג"ץ. מבחינתם הבג"ץ הוא החסם: מי חוסם כל העת את הדתיים, את המתנחלים ואת הימין? מעולם לא החליטו החלטה לטובת שומרי המצוות, תמיד ההחלטות היו נגד, ותמיד הציגו עצמם כמי שמגן על המיעוט - "מי יגן עליכם?" - ולמעשה מעולם לא הגנו עלינו. ואם אתה רוצה לדעת מדוע אנו נמצאים בסבב אינסופי של בחירות - זה התחיל מפסילת חוק הגיוס. הם מביאים את המדינה לכאוס, ומבחינתם זה ממלא את מטרתם: שלימין לא יהיה שקט ולא יהיה שלטון, שלא ישונו אושיות המדינה ושהמדינה לא תהיה מאמינה יותר. הפחד שהם מהדהדים כל הזמן הוא שמחר יכפו בורקה, מחר לא נוכל לנסוע, מחר יגזרו שבת ויכנסו לכל אחד לצלחת; מכאן הרתיעה והדמוניזציה של שומרי המצוות, ומכאן עשרות האלפים בהפגנות. לפי מה שהם מהדהדים לעצמם - שעוד מעט תהיה כאן איראן - זה באמת מפחיד, והחילוני המצוי חושש. אבל כולנו יודעים עד כמה זה שקר.
ועד כמה שיטתם היא לחנוק ולסתום פיות. גם באלטלנה לא נמנעו מלהפציץ יהודים שהתנגדו להם. לכן גם בכל ההפגנות האלימות אין נעצרים - כשהפרקליטות, המשטרה ובית המשפט הם אותו מחנה, אפשר לעשות כל העולה על הרוח, אנרכיה. ועומד ראש ממשלה לשעבר, שזכה בצדק בתואר ראש הממשלה הכושל של כל הזמנים, ואומר שצריך לעשות מרד - אדם כזה כבר מזמן היה יושב בכלא, ומדוע אינו שם? מפני שהוא בצד "הנכון". זו המציאות.
וצריך להבין: לאדם חילוני אין שום בעיה להיות בכל מקום אחר בעולם, והרי הם עצמם מאיימים שיעזבו. תעזוב. מדוע אתה סבור שנקרוס בלעדיך? לי אין ארץ אחרת. בשבילי זו הארץ המובטחת, זה המקום שציפינו לו אלפיים שנה וחזרנו אליו. לך יש עוד הרבה אופציות, ואם ההטבות בחוץ לארץ גדולות יותר והמילקי זול יותר - מדוע אתה נשאר כאן, האם כדי למרר את חיינו? לי אין אופציות. אני אחיה בארץ ישראל גם אם יהיה קשה מאוד וגם אם ימררו את חיינו - ארץ ישראל נקנית בייסורים. ונחזור לעניין.
לְמַעַן יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי׃
אומר הרד"ק שמפסוק זה ועד סוף המזמור כבר ביאר במזמור האחר, בפרק ס', ולכן אינו מבאר כאן. ואנו כדרכנו נסביר את פשטי הפסוקים: "למען" - כדי שידידיך ייחלצו מן הצרה, תושיע אותם בימינך; ואם כן ענה נא לתפילותי, כדי שמכוח זה ייחלצו ידידיך.
אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזָה אֲחַלְּקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד׃
השם דיבר בקודשו שאמלוך, ותבוא העת שאעלוז בדברו. לפי רש"י זה דיבורו של דוד המלך כמלך: השם אמר שאני אמלוך - "אלוהים דיבר בקודשו", ותבוא העת שאעלוז בדברו. וצריך לשים לב עד כמה נדרשת כאן אמונה: דוד המלך עד שהגיע למלכות, כמה נרדף וכמה סבל - ואף על פי כן "יבוא העת שאעלוז בדברו", אני מאמין בזה באמונה שלמה.
"אֲחַלְּקָה שְׁכֶם" - מסביר רש"י שאחלק את ארצם של האויבים לעם ישראל. "שכם" כאן מלשון חלק, כמו "וְנָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אֶחָד עַל אַחֶיךָ" - חלק אחד יתר על אחיך. ואם כן "אחלקה שכם" - אחלק את חלקן של האומות לעם ישראל. "וְעֵמֶק סֻכּוֹת אֲמַדֵּד" - עמק סוכות הוא שם מקום, ואותו מקום אמדוד, לשון מדידה, כדי לקחתו לנו, לעם ישראל.
והמצודת דוד מסביר ש"דיבר בקודשו" היינו על ידי רוח הקודש, על ידי הנביאים, שהשם הבטיח לנו שננצח את האומות. ולכן "אעלוזה אחלקה שכם" - אנצח אותם ואחלק את מקומותיהם לעם ישראל בחבל מידה, נמדוד אותם ויגיעו לעם ישראל.
לִי גִלְעָד לִי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי יְהוּדָה מְחֹקְקִי׃
מסביר המצודת דוד שדוד ראה ברוח הקודש שהממלכה עתידה להתחלק - לירבעם ולרחבעם: רחבעם ימלוך על יהודה ובנימין, ועל שאר עשרת השבטים ימלוך ירבעם. ולכן הוא אומר: בימיי כולם תחת ממשלתי, מה שלא יהיה בהמשך. "לי גלעד לי מנשה" - הכל שלי. "וְאֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי" - הוא החזק ששומר את ראשי כביכול מפני האויב. "יְהוּדָה מְחֹקְקִי" - השרים שלי הם מיהודה, והשרים נקראים מחוקקים על שם שהם קובעים את החוקים, את הדינים ואת ההלכות, וכלשון הכתוב "בַּמְּחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם"; וזאת מפני שיהודה היה הראש. ואם כן, אצלי עדיין לא התפלגה הממלכה.
מוֹאָב סִיר רַחְצִי עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע׃
רש"י מסביר "מואב סיר רחצי" - עבדי ומשמשי, כסיר שרוחצים בו; מואב יהיו משמשיי, ככלי תשמיש שמשתמשים בו. "עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי" - מסביר רש"י שהכוונה לעבודתי: הם יהיו נוטלים את מנעליי מרגליי, כלומר יעשו את מלאכתי ואת עבודתי, ועליהם אשליך את שלי. ואפשר להסביר "אשליך נעלי" גם בדרך ביזיון - וכידוע אצל הערבים מקובל מאוד שהשלכת הנעל היא סימן לביזיון, ואף כאן היה אחד שזרק נעל על שופטת ועלה לו הדבר ביוקר. השלכת הנעל יש בה ביזיון גדול, ואפשר שזה הביטוי כאן. "עֲלֵי פְלֶשֶׁת אֶתְרוֹעָע" - לשון תרועה: אריע עליהם בקול גדול כדי להפחידם ולהטיל עליהם יראה, להומם ולהבהילם.
מִי יֹבִלֵנִי עִיר מִבְצָר מִי נָחַנִי עַד אֱדוֹם׃
רש"י מסביר שהדברים נאמרים על ימות המשיח: "מי יובילני עיר מבצר" - שאפשוט ידי בעשיו, בערי המבצר שלו; מי יעשה כן? "מי נחני עד אדום" - מי שכבר נחני עד אדום. וכתוב שדוד המלך הכה באדום בגיא מלח שמונה עשר אלף. כלומר: מי שעשה לי אז את הישועה כנגד אדום, הוא יעשה לי כן גם כעת ויובילני עיר מבצר לפשוט ידי בעשיו בערי מבצרם.
הֲלֹא אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאֹתֵינוּ׃
הכל ממך, ריבונו של עולם: עד עכשיו זנחתנו, עד עכשיו לא יצאת בצבאותינו. כל הצרה שהיינו בה עד כה - מחמת שזנחתנו, ולכן התשועה היא רק ממך, ולא תהיה בדרך מקרה. וההכרזה "הלא אלוהים זנחתנו" אינה נאמרת כהתרסה, אלא כהכרה שהכל ממנו יתברך.
סיפרנו פעם בשם הרב גלינסקי: עגלון אחד נכנס לבית המדרש, אי שם באירופה, ששם ישבו כולם ולמדו, ניגש להיכל, פתחו והתחיל לצעוק: ריבונו של עולם, למה הרגת לי את הסוס? מה אעשה עכשיו? אין לי פרנסה, יש לי אישה וילדים, איך אפרנס אותם? למה הרגת לי את הסוס? הלומדים שבבית המדרש גיחכו לעצמם: האם אתה רציני? האם באים לצעוק על הריבונו של עולם על שהרג לך את הסוס? הרי הכל משמים, הכל ממנו יתברך והכל לטובה. אמר הרב גלינסקי: למעשה מי שראה כאן את הדברים נכון הוא העגלון. לנו קל מאוד לומר "הכל משמים", אבל באיזה מקום הדבר מרחיק אותנו מן הקדוש ברוך הוא; והוא רואה את הקדוש ברוך הוא בכל צעד ושעל - אם קרה לי משהו, זה השם, ולכן הוא גם בא לצעוק. זה מראה עד כמה הוא קרוב לקדוש ברוך הוא, בעוד שאצלנו הכל מתורץ בהרבה גורמים וסיבות, כי קל לנו יותר לעבור את הדברים בלי לחבר אותם לריבונו של עולם.
וקח אותו דבר באיוב. אנו רואים אצל איוב דברים שנשמעים כהתרסה כלפי הקדוש ברוך הוא, ולאדם יש תחושת אי נוחות: איך הוא מדבר כך? התשובה היא שהוא רואה את הריבונו של עולם. כשמישהו מציק לך ודוקר אותך, אתה פונה אליו ישירות ואף כועס עליו - כך הרגיש איוב: זה הריבונו של עולם, הוא כאן, אני מדבר איתו. אבל מי שמחפש כל מיני סיבות אחרות ועניינים טבעיים, אינו רואה את הריבונו של עולם, ולכן גם אינו בא להתלונן לפניו, שהרי מבחינתו אין זה ישירות ממנו. דווקא מי שרואה את הריבונו של עולם יכול לומר אף דברים קשים, ואדרבה - זה מראה את דבקותו ואת תחושת החיבור שלו, שכל מה שקורה לו הוא מאת השם.
ולכן יש כאן הכרה שלמה: ריבונו של עולם, כל מה שאנו עוברים הוא רק מפני שזנחת אותנו. לא מפני שכל הגויים נגדנו, לא מפני שאנו מפוזרים, ולא מפני שאנו עושים דברים שמרגיזים אותם - הנח לכל זה, אלו שטויות. למה אנו סובלים צרות? "הלא אלוהים זנחתנו" - מפני שאנו בלי סייעתא דשמיא, מפני שהשם עזבנו. ומדוע הגענו למצב הזה? בזה צריך לפשפש בתוכנו: מה עשינו שלא נכון, היכן הסתרנו פנינו מאת השם, ובעקבות זה "ואנוכי הסתר אסתיר פני מהם". ודאי שזה מתחיל מאיתנו, אבל ההכרה שהכל ממנו יתברך היא כבר השגה גדולה. ועתה, כשאנו מצפים לגאולה, אנו מצפים גם היא ממך - כי הישועה ממך, וכשם שהצרות היו ממך, שזנחתנו, כך הגאולה תבוא רק ממך.
הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם׃
תן לנו עזרה מן הצר הצורר המכחיש את מציאות הבורא, כי תשועת אדם אין בה ממש - היא תשועה זמנית. אנו מבקשים שתושיע אותנו אתה, ריבונו של עולם, מפני שאנו מכירים הכרה מלאה ושלמה שכל מה שהיה עד עכשיו הוא ממך, וממילא מי שיוכל להוציא אותנו מזה הוא רק אתה. לצפות לאדם איני מצפה - "שוא תשועת אדם", לישועת אדם אין המשכיות, היא תשועת שווא וזמנית; אני רוצה תשועה שלמה וגמורה.
ובספר יוסף תהילות מביא לבאר "הבה לנו עזרת מצר" על פי מה שאמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא מצמיח את הישועה מתוך הצרה עצמה. כגון המן: אין אנו זקוקים לישועה ממקום אחר, אלא מתוך הצרה עצמה באה הישועה. שהרי המן נבאש בעיני אחשוורוש - הנה הוא עושה משתאות, הנה אסתר מזמינה רק אותו - והמלך מתחיל להרגיש שאדם זה תופס את מקומו, ואז אמר "תְּלֻהוּ עָלָיו". מה קרה? מן המן עצמו באה הישועה. אנחנו ראינו את המן כמרכז הצרה, ובא הכתוב ואומר: אל תדאג, עליו עצמו תצמח הישועה.
וכן קיומו של משה רבנו. כיצד התקיים משה רבנו בסופו של דבר? מכוח הגזירה של "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". הגזירה הזאת היא שגרמה לכך שהושלך ליאור, בת פרעה באה ורואה ילד ביאור, מביאה אותו לארמון, ופרעה מגדל את המושיע הבא של עם ישראל וילמדהו גינוני מלכות. מתוך הצרה צמחה הישועה: לאחר מכן אין לו למשה רבנו כל בעיה לעמוד מול פרעה ולומר לו "שלח את עמי". כשהלכו עמו שבעים הזקנים גילה שנעלמו - מפחד נורא לעמוד לפני פרעה. ומי היחיד שיש לו את העוז? מי שמכיר את הארמון מבפנים, מי שהיה שם ילד. ומי גידל אותו לכך? אתה, פרעה. מתוך הצרה צמחה הישועה. וזה שאומר הכתוב "הבה לנו עזרת מצר" - מאין מגיעה העזרה? דווקא מתוך הצר.
והיה סיפור ביהודי תייר שהגיע מחוץ לארץ לטייל, והגיע לנתניה, ונקלע - השם ישמור - לפיגוע בכניסה לקניון, ונפצע מרסיסים. הבהילו אותו לבית החולים, פתחו את בטנו להוציא את הרסיסים, וגילו שיש לו גידול בבטן, עד שהבינו שהרסיסים הם עניין פעוט לעומת הבעיה שהוא נמצא בה. הכניסו אותו לניתוח בהול, הסירו את הגידול, ואמרו לו: דע לך שהדבר הטוב ביותר שקרה לך הוא שהיית שם בפיגוע, כי אם הגידול היה עובר עוד שלב, עוד כמה ימים - כבר לא היה ניתן לרפא אותך. הצליחו להסירו מפני שהסירו אותו רגע קודם. וכיצד בכלל הגיעו למצב שפותחים לו את הבטן? דווקא בעקבות הפיגוע ובעקבות הצורך להוציא את הרסיסים. הרי לך "הבה לנו עזרת מצר" - מתוך הצרה צומחת העזרה, ודווקא שם נמצאת הישועה. וכמו שאמרו "לטובתי נשברה רגל פרתי": מה שנראה לנו כצרה - שנשברה רגל הפרה - שם דווקא מצא את האוצר.
בֵּאלֹהִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ׃
בעזר האלוקים אנו עושים חיל ומתחזקים, ועל ידו "הוא יבוס צרינו" - יבוסס וירמוס את הצרים לנו, את אלה שמציקים לנו. ושימו לב לסדר: מתוך ההכרה "הבה לנו עזרת מצר", שהישועה היא רק ממך ריבונו של עולם ו"שוא תשועת אדם" - למה אנו מצפים? שרק "באלוהים נעשה חיל". לא באמריקה נעשה חיל ולא באטום נעשה חיל.
כאשר אדם הולך עם אמונה כזאת, הוא זוכה לישועה. אבל כאשר הוא אומר "כוחי ועוצם ידי", הקדוש ברוך הוא אומר לו: תסתדר לבד. אתה חושב שאתה יכול? תסתדר לבד. ואנחנו רואים כיצד מסתדרים לבד: מדינת ישראל עם אטום אינה מסוגלת לעמוד בפני ארגון גרילה; מוצב עומד להם בשטחנו כבר שבועות ואף להפגיז אותו לא הפגזנו, ו"הנושא בטיפול". מגרשים אותנו באבן. הבינו כיצד התהפכה ההיסטוריה: אנחנו היינו דוד שבאבן מפיל גוליית אדיר, ופתאום פלסטיני עם אבן מגרש אותנו. יש לך אטום, מטוסי קרב, חמקן - ומה עם כל זה? אומר הקדוש ברוך הוא: "שוא תשועת אדם".
וכמו שאומר בחובות הלבבות: כאשר אדם סומך על משהו, הקדוש ברוך הוא מניח אותו בידי מי שסמך עליו. אבל כאן אנו באים ואומרים: לא, ריבונו של עולם, איננו סומכים על אף אחד - "שוא תשועת אדם", "באלוהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו", הישועה היא ממך. כאן זוכים לישועה, כאן זוכים לחסד השם.
פרק ק"ח בחלקו זה פותח בבקשה "רומה על שמים אלוהים" - שיתגלה כבודו ותיכיר כל הארץ את מלכותו, שהרי בגלות כביכול מסתתר השם בטבע, ובגאולה "עתה ארומם עתה אנשא"; וזו כל בקשתנו בתפילות, שידע כל פעול כי אתה פעלתו. משם עובר דוד המלך אל הבטחת ה' בקודשו על מלכותו ועל ניצחון האומות - "אחלקה שכם", "לי גלעד לי מנשה", "מואב סיר רחצי" - ואל ההכרה הכפולה שחותמת את המזמור: "הלא אלוהים זנחתנו" - שכל הצרות באו מאת השם, ולכן "שוא תשועת אדם" וההצלה רק ממנו; ואף העזרה עצמה צומחת דווקא מתוך הצר, כהמן, כמשה רבנו, וכאותו סיפור שהצרה עצמה הייתה ההצלה. ומתוך כך החתימה: "באלוהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו" - מי שתולה עצמו בכוחו נמסר בידי מי שסמך עליו, ומי שתולה עצמו בקדוש ברוך הוא זוכה לישועה שלמה.