פרק ק"ז בתהילים הוא מזמור של חג הפסח. הרד"ק כותב שהמזמור נאמר על ארבעה שיצאו מצרה לרווחה, וארבעתם חייבים לומר הודאה להשם יתברך. השם הציל אותם, והם זקוקים להודות. ההודאה הזו היא היסוד והבסיס לדברי חז"ל שארבעה הללו צריכים לברך ברכת הגומל - זו ההודאה שהם מודים בה להשם שהוציאם מצרה לרווחה.
מוסיף הרד"ק: ואין הדבר בדרך מקרה, כאשר יחשבו חכמי המחקר הטועים האומרים שהאדם תחת המזל ואינם מאמינים בהשם. חכמי המחקר כביכול טוענים: מה יש כאן להודות? הדבר קרה מעצמו, היה לו מזל. על זה בא המזמור ואומר: לא. הם צריכים להודות להשם, שכן בעונש עוונם היו בצרה, ובחסד אלוקים ניצלו מן הצרה בזעקתם אליו. ואכן בהמשך המזמור מפורש שהצרה באה בגלל העוון, וההצלה באה מפני שזעקו אל השם - הרי שאין הדברים קורים ממילא, אלא הכל בהכוונה ממנו יתברך. ארבעה אלה הם: הולכי מדברות, חבוש בבית האסורים, חולה שנתרפא, ויורדי הים.
עוד מוסיף הרד"ק, שבהמשך המזמור נראה שגם מי שלא היה באחד מן המצבים האלה - לא במדבר ולא בבית האסורים - גם הוא נמצא במסר: אדם היושב בטוב בביתו אל יהיה בטוח במצבו, כי הקדוש ברוך הוא יכול להפוך אותו ברגע לרעה ולחיסרון. וכן להיפך: מי שנמצא במצב גרוע ושלילי אל יתייאש, כי הקדוש ברוך הוא ישגב אותו מן העוני ויושיעו מרעתו וייתן לו טובה גדולה. כל זה בא ללמדנו שהכל ממנו יתברך, הרע והטוב.
הֹדוּ לַיהֹוָה כִּי־טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ׃
המלבי"ם מסביר שאחרי שהזכיר את קיבוץ הגלויות, השבים מן הגלות יזבחו זבחי תודה על כל הדברים שעליהם צריכים להודות להשם יתברך - וכפי שנראה בהמשך, כל הדברים הללו היו גם ביציאת מצרים. ומהי בחינת החסד? מגדיר המלבי"ם: חסד הוא מה שעושה מבלי חיוב ומבלי הבטחה קודמת, ואף שאין המקבל ראוי לזה על פי מעשיו. אם אני חייב לתת לך - זו אינה חסד אלא משכורת או פירעון חוב. אם הבטחתי לך - גם זה אינו חסד, שהרי אני נותן מחמת ההבטחה. ואם קיבלת על פי זכויותיך - קיבלת בדין ולא בחסד. חסד פירושו: גם אם אין לך זכויות, אני נותן לך. וכן אצל הקדוש ברוך הוא, אומר המלבי"ם, חסד בא על נס שלמעלה מדרך הטבע: דבר שאינך ראוי לו ואינו מגיע לך, ואין עליו הבטחה קודמת, והקדוש ברוך הוא אינו חייב בו, ועם כל זה הוא מיטיב לנו בהטבה שהיא מעל הטבע.
בספר תהילות מהרי"ץ מבאר בצורה נפלאה מהו "הודו לה' כי טוב". כשאדם עושה לך טובה, אתה ממתין עד שתסתיים כדי להודות לו ולהרעיף עליו מילים חמות. אינך מודה כבר באמצע הטרמפ; אתה מחכה לסיום, ואז אומר: תודה רבה, זה עזר לי מאוד, יישר כוח. תמיד אנחנו ממתינים לסיום ההטבה כדי לומר אז את ההודאה השלמה. אך כל זה נכון אצל בשר ודם. אצל הקדוש ברוך הוא ההטבה לעולם אינה מסתיימת, אין שלב של סיום; הוא תמיד מטיב וממשיך להיטיב. אם כן, עד מתי תמתין? עד הרגע האחרון? הרי "בשאול מי יודה לך", וכשאדם כבר נמצא למטה מעשרה טפחים אין עוד אפשרות להודות. "אודה ה' בחיי, אזמרה לאלוקיי בעודי" - צריך להודות כשעודנו חי. לכן אומר הכתוב "הודו לה' כי טוב": הטוב שלו תמידי, כל הזמן טוב, ולכן אל תמתין לסיום ההטבה אלא הודה בכל רגע ורגע להשם יתברך.
יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד־צָר׃ וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם׃
"יאמרו גאולי ה'" - אומר הרד"ק: יאמרו תהילה ותודה לאל יתברך שגאל אותם מן המיצר. הם יגיעו להכרה שהגואל אותם הוא רק הקדוש ברוך הוא; אין גואל בלתך, אלא רק השם הוא אשר גאלם. ולכן הם נקראים "גאולי ה'" - ניכר וברור ללא ספק שהשם גאל אותנו, ולא יעלה על דעת איש לחשוב שקרה כאן משהו מעצמו.
על "מיד צר" כותב הרד"ק: "צר - שם". כוונתו לשלול פועל. "מיצר" הוא פועל: הוא מצר לי, פועל פעולה. "צרה" היא שם עצם. כמו "כעס" שהוא שם עצם ו"כועס" שהוא פועל. לכן "אשר גאלם מיד צר" אין פירושו מיד המיצר הפועל פעולה, אלא כאילו כתוב: אשר גאלם מיד צרה. מדובר בשם ולא בפועל.
המלבי"ם מסביר שהקדוש ברוך הוא הפליא את חסדו עם הנגאלים בשתי בחינות. הראשונה - "גאלם מיד צר", עצם הגאולה. אך גם אחרי הגאולה אדם עלול להיוותר תלוש; כולנו זוכרים שאחרי שהסתיימה השואה עדיין היו אלפים ומיליונים פליטים במחנות עקורים, אנשים שכבר אינם באושוויץ אך אינם יודעים לאן ילכו. לכן באה הבחינה השנייה: "ומארצות קיבצם" - השיב את נידחיהם ממזרח וממערב, מצפון ומים, והחזירם לארץ ישראל.
וחסרה כאן רוח אחת: מזרח, מערב, צפון וים - והיכן הדרום? אומר המלבי"ם שאת הדרום לא הזכיר לפי שאין יישוב בדרום. אין הכוונה שאין יישובים בדרום הארץ, אלא שהחלק הדרומי של כדור הארץ כמעט אינו מיושב. והרד"ק מבאר: כי הוא מעט היישוב מכל הפאות מפני חום השמש, ואין הולכים באותה רוח בסחורה אלא מעט. הדרום נתפס אצלם כמדבריות וכמקום יבש, ולכן לא הזכירו. למעשה אין זה תלוי דווקא בחום, שהרי גם היום הקוטב הצפוני מיושב איכשהו והקוטב הדרומי כמעט שומם לגמרי - וזאת אף שהקוטב הדרומי קר יותר. רואים שהדרום עדיין פחות מיושב מן החלקים הצפוניים.
ועדיין קשה: אמרת "ממזרח וממערב", ושוב "מים", והרי ים הוא מערב - חזרת על מערב פעמיים. אומר הרד"ק, ש"מים" הכוונה לאותם העוברים דרך הים מארץ לארץ, שהשם יחזירם לארצם בשלום. ועוד: הוא מזכיר את יורדי הים, שהרי חלק מעניין המזמור הוא שהקדוש ברוך הוא מציל גם את יורדי הים. אין כאן רק מניין הרוחות, אלא גם שהשם מציל מן הים, שמציאות הים היא מציאות הצריכה הצלה, והשם משיב אותם אל מקומם.
בספר "אז ידבר יהושע" מובא מעשה שהיה עם הגאון הקדוש רבי יחזקאל מקוזמיר. דרכו בקודש הייתה, שבכל לילה מלילות החורף, כשהיה יוצא מבית המדרש לביתו, היה אומר: "ריבונו של עולם, שיהיה לך לילה טוב", וכך היה הולך לביתו. היום, אולי בהשראת ברסלב, אין זה נשמע לנו משונה, אבל בזמנם זה נשמע מוזר: כיצד מדברים כך אל הקדוש ברוך הוא כדבר איש אל רעהו? אמר להם: אני מתכוון בזה להמליץ טוב על ישראל, להתפלל על עם ישראל שלא יחסר להם מאומה.
וזו הייתה כוונתו: המשנה בסנהדרין אומרת שכשאדם מצטער שכינה מה אומרת - "קלני מראשי, קלני מזרועי", כלומר כואב לי ראשי, כואב לי זרועי; כביכול השכינה מצירה בצערו של היהודי. והנה בלילי טבת הארוכים, הקור גדול, ולא תמיד היו לאנשים די עצים להסיק את התנורים. אדם מגיע הביתה, סובל מקור, אולי גם רעב, אין לו כסף לאוכל ולעצים - ויש לו צער. וכשיש לו צער, גם לשכינה יש צער, שהקדוש ברוך הוא מצטער עם היהודי הזה. לכן אני מתפלל ואומר: ריבונו של עולם, שיהיה לך לילה טוב. וכיצד יהיה לך לילה טוב? אם תיטיב לבניך, תדאג שיהיה לכולם מספיק עצים ומספיק אוכל ושהכל יהיה אצלם בטובה - ממילא גם לקדוש ברוך הוא יהיה לילה טוב. אך אם יהודי סובל, כביכול אין לקדוש ברוך הוא מנוחה, קלני מראשי קלני מזרועי.
לפי זה מתבאר הפסוק: "הודו לה' כי טוב" - צריכים להודות להשם שיש לנו בורא כזה שטוב לו, ומתי? "כי לעולם חסדו", כשהוא משפיע חסדים. תודה להשם שיש לך אלוה כזה שכאשר טוב ליהודי טוב גם לו כביכול, וכשהיהודי סובל כביכול רע לו. ולפי זה גם "יאמרו גאולי ה'" מתפרש בדרך חסידית: לא רק שהשם גואל אותנו, אלא כביכול השם עצמו נגאל מן הצרה. מתי? "אשר גאלם מיד צר" - כשאני גואל אתכם מיד צר, כביכול אני נגאל. וזה מעין מה שאמרו חז"ל שהקדוש ברוך הוא אמר: לא אבוא בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה, ו"שכינה עמהם בגלותם". כל עוד אנו בגלות, כביכול גם השכינה בגלות; וכשניגאל וניכנס לבית המקדש של מטה, אף השכינה תשוב אל ביתה בבית המקדש של מעלה, ונמצא שאנו נותנים כביכול גאולה גם להשם יתברך.
תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ׃ רְעֵבִים גַּם־צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף׃
רש"י מבאר: הולכי מדברות אף הם צריכים להודות, לפי שפעמים רבות הם טועים במדבר, רעבים וצמאים. ואין זה דומה לטועה בעיר מושב, שגם אם לא מצא את הרחוב הנכון - יש כאן קיוסק, יש מכולת, יש סופר. מי שטועה במדבר, "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף", אין לו היכן לקנות והיכן להסתדר.
הרד"ק מבאר מדוע דווקא במדבר הזכיר עניין הטעות: כי רוב החול אשר שם מכסה את הדרכים בנשיבת הרוח. אתה אומר: כאן היה פעם כביש - ואחרי רוח קטנה לך תזהה היכן היה. לכן במדבר טועים בקלות, ואז אינם מוצאים דרך ללכת בה אל עיר המושב שאליה הם אמורים להגיע.
המלבי"ם מתאר שעם ישראל בגלותם הולכים ונודדים דרך המדבר ומשם מגיעים לישימון, ויש הבדל בין מדבר לישימון: ישימון מבטא שממה קשה יותר, מקום שומם יותר. הם טועים מני דרך, אינם מוצאים עיר מושב, נעשים רעבים, ואחר כך גם צמאים - שאזלו המים מכליהם - עד ש"נפשם בהם תתעטף", שכבר קרובים למיתה.
מהו "נפשם בהם תתעטף"? מצודת דוד מסביר: כשאדם נתון בצרה הוא מדוכא וכפוף, כאילו הוא עטוף קצתו בקצתו. אדם המתקפל ומתכופף, כאילו חלק גופו עוטף את חלקו האחר - וזה ביטוי לדיכאון; אדם הנתון בצרה הולך ומצטמק ורע לו.
והרד"ק מוסיף ביאור נפלא: אמנם לקחו עמם צידה לדרך, אך במדבר אין מקום לרכוש מאומה, והצידה אמורה הייתה להספיק להם. אלא מה? היות שטעו "במדבר בישימון דרך", גרם הדבר שיהיו רעבים גם צמאים. אם הייתי הולך לפי הזמן המתוכנן, בשבועיים אני יוצא מן המדבר; יש לי אוכל ושתייה לשבועיים ואני אמור לעבור. אך כיוון שטעו, הפכו השבועיים לשלושה שבועות ולחודש, ונגמר האוכל - ומכאן "רעבים גם צמאים, נפשם בהם תתעטף".
בספר תהילות שמואל מביא בשם הבעל שם טוב: לכאורה יש להבין, למה ברא הקדוש ברוך הוא מציאות שבה האדם רעב וצמא, ששואף ומתאווה לדברי מאכל? אם לא הייתה מציאות זו - לא התאווה ולא עצם ההכרח לקיום הגוף - האדם כשמונים אחוז מזמנו לא היה צריך לעבוד ולהתאמץ. קנה דירה, וגמרנו. על מה אדם עובד? להביא אוכל הביתה, על הפרנסה. עשו חשבון: אילו לא היה אוכל בעולם, היינו מעין רובוטים, ורוב הזמן לא היינו צריכים לעשות מאומה.
סיבה אחת היא שיהיה לנו במה להתעסק. שאם לא כן, מה יעשה אדם כל היום? אם היה מגיע לבית המדרש - ניחא, אך המציאות היא שיש הסובלים משוטטות, ואחר כך לך חפש אותו. ואנחנו יודעים שאין גרוע מזה: כשלאדם יש זמן פנוי - בטלה מביאה לידי שעמום, ושעמום מביא לידי חטא. לכן דאג הקדוש ברוך הוא שנצטרך להתעסק כל הזמן, שנטרח על פרנסתנו ולא יהיה לנו פנאי לעבירות.
אך הבעל שם טוב מגלה סיבה פנימית יותר: בכל דבר שבבריאה, כשחטא אדם הראשון נפלו שם ניצוצי קדושה, ותפקידו של האדם לאסוף את אותם ניצוצות ולהחזירם למקורם. הם מפוזרים בכל הארצות, וזו הסיבה שעם ישראל גלו לארצות. וכפי שכותב האור החיים הקדוש, כשאדם בעל מעלה, צדיק וירא שמיים, נמצא במקום שיש בו ניצוצי קדושה, הוא כאבן שואבת, כמגנט: הטוב נדבק בטוב, וניצוצי הקדושה נדבקים בו ובאים לידי תיקונם. וכך גם במאכלים, בצומח ובחי - אף בהם אותם ניצוצי קדושה שנפלו מאדם הראשון והזקוקים לתיקון, והאדם נהנה מהם באכילתו ובשתייתו ועל ידי כן הם באים לתיקונם. זהו חלק מעבודת האדם בעניין האכילה והשתייה.
והדבר רמוז כאן בפסוק: "רעבים גם צמאים" - מדוע ברא השם רעב וצמא? מפני שהניצוצות השייכים לנפשם, "נפשם בהם תתעטף". אפשר לבאר בשתי משמעויות: שהניצוצות מעוטפים באותם מאכלים, וכן שהנפש שלך תתעטף ותתעטר באותם ניצוצות כשתאכל מאותם מאכלים.
חז"ל אומרים: ארבעה צריכים להודות - יורדי הים באוניות כשהם עולים למקום יישוב, הולכי מדברות כשהם מגיעים למחוז חפצם, חולה שנתרפא, וחבוש בבית האסורים שיצא. ומפורסם הסימן שנתן בעל הטורים: "וכל החיים יודוך סלה" - ח' חבוש, י' ייסורים (היינו חולה), י' ים, מ' מדבר.
וארבעתם נלמדים ממזמורנו: הולכי מדברות - "תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ"; חבוש בבית האסורים - "יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל"; חולה שנתרפא - "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם"; יורדי הים - "יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת". ועל כל אחד מהם חוזר הפסוק "יוֹדוּ לַיהֹוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" - שכולם צריכים להודות להשם יתברך.
כתוב בספרים שאנו שותים ארבע כוסות בליל פסח כנגד ארבעה מאורעות שעברו על עם ישראל. במצרים היו חבושים ואסורים - עבד לא היה יכול לברוח ממצרים, והם היו כלואים שם; ומצרים לשון מיצר, שהיינו במיצר. הם סבלו ייסורים וחולאים בעקבות עבודות הפרך שעבדו בכל עבודה קשה. אחר כך, כשיצאו, עברו את הים - הרי יורדי הים. ולאחר מכן הלכו במדבר - הרי הולכי מדברות. נמצא שארבע הכוסות קשורות לארבע ההצלות שעברנו ביציאת מצרים, וזו הסיבה שאנו אומרים את המזמור הזה בפסח, שהרי גאולת מצרים כוללת הצלה מכל ארבעת העניינים הללו.
ועל היין מוסיף הגאון הרב ניסים דיין דבר נפלא: כשאדם מגביה כוס יין, מה אומרים לו? "לחיים". ומהו לחיים? לפי מה שהסברנו - ארבע הכוסות שאנו שותים בליל הסדר הן כנגד ארבע ההצלות שסימנן חיים: חבוש, ייסורים, ים, מדבר. זו כוונת ה"לחיים": אנו שותים ארבע כוסות על שניצלנו מארבעת העניינים שבהם יוסרנו ביציאת מצרים, ובזה אנו מודים להשם יתברך על ארבעה מיני ההצלה שהיו לנו.
בספר יוסף תהילות למרן החיד"א מובא בשם כנסת הגדולה ביאור בפסוק "תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו", על פי דברי חז"ל שכאשר יצאו ישראל ממצרים השחיתו האמוריים את הכל. הם קיבלו כביכול טלגרמה ממצרים - שהרי מצרים היה אחיו של כנען - שבה הודיע להם: תתכוננו, יש לכם מבקרים, עם ישראל עומדים להגיע. פחד נורא נפל עליהם באותו יום, וכפי שתיארה רחב: "נמס כל לב והיה למים". מה עשו? הלכו והשחיתו את כל הארץ, עקרו את הכרמים והרסו את הבתים, אמרו: יגיעו לכאן עם ישראל וימצאו אדמה חרוכה, לא יישאר להם דבר.
אמר הקדוש ברוך הוא: וכי אתן להם להיכנס לארץ שאין בה כלום? ארבעים שנה במדבר. הכנענים חיכו שנה, שנתיים, שלוש - הבטיחו שהם באים ואף אחד אינו מגיע. חיכינו לאורחים ולא בא איש. התחילו להבין שאי אפשר לגור באוהל לאורך זמן, ישבו ובנו מחדש את ההיכלות, זרעו ונטעו. ובמקום פרדסים ישנים וכרמים ישנים והיכלות ישנים, בנו הכנענים הכל מחדש.
וזו כוונת הפסוק: מדוע "תעו במדבר" זמן כה רב, ארבעים שנה? מפני ש"עיר מושב לא מצאו" - שאילו היו נכנסים מיד, לא היו מוצאים עיר מיושבת. השם דאג שיתעכבו במדבר, וכך לאחר ארבעים שנה הם נכנסים והכל בנוי לתפארה.