פתיחה: שלבי ההידרדרות והתשובה
בחלק זה של מזמור ק"ו אנו ממשיכים במניין חטאי ישראל במדבר ובארץ, מחטא מי מריבה, דרך אי השמדת העמים וההתערבות בגויים, ועד לגלות ולבקשת הגאולה. המלבי"ם מראה לאורך הפסוקים כיצד כל שלב גורר את הבא אחריו: מעשה שהופך לתכונת נפש, שונא שהופך לאויב, חטא שהופך לעוון. בסופו של דבר מגיע המזמור לבקשת ההצלה השלמה ולברכה החותמת את הספר הרביעי שבתהילים.
חטא מי מריבה: מי הכשיל את מי
וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם׃ כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו׃
הם הקציפו על מי מריבה, עד שהדבר גרם רע למשה - שהקדוש ברוך הוא אמר לו שהוא ואהרן לא יכנסו לארץ ולא יראו אותה. המלבי"ם מדייק: "בעבורם" פירושו בסיבתם, באשמתם, "כי המרו את רוחו" - הם הם שגרמו לכך שמשה רבנו נכשל במי מריבה.
ומה בדיוק היה חטאו של משה? המלבי"ם מביא בקצרה כמה וכמה דברים שנאמרו בזה: א) שלא דיבר אל הסלע. ב) שדיבר לעם ישראל בשפה קשה - "שמעו נא המורים", וכי כך קוראים לעם ישראל? ג) "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" - לשון ספק, כמפקפק ביכולתו של הקדוש ברוך הוא. ד) "נוציא" - כביכול אנחנו המוציאים ולא הקדוש ברוך הוא. כל מפרש ביאר כשיטתו מה היה החטא בדיוק, אבל המכנה המשותף אחד: כל זה נגרם מפני שהמרו את רוחו.
וזה העומק: ברגע שאדם בכעס, ברגע שהדיבור שלו אינו הגון, הוא כבר לא יכול לדבר אל הסלע - אין לו השפעה על הסלע. עם ישראל הכעיסו את משה, הביאו אותו לכלל כעס, וממילא הדיבור שלו אל הסלע כבר אינו פועל. לכן הוא אמר בלשון ספק "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", שהרי כבר לא היה ברור שיוכלו להוציא מים. אילו לא היו מביאים את רבם לכלל כעס, לא היה נכשל בכל העניין הזה. "ויבטא בשפתיו" - מתוך שמיררו את רוחו נכשל בלשונו.
שתי הבנות בפסוק
אפשר להבין את הפסוק בשתי צורות. האחת כפי שהסברנו: עם ישראל המרו את רוחו של משה, ואז "ויבטא בשפתיו" - הוא התבטא שלא כהוגן. אבל רש"י מסביר אחרת: "כי המרו את רוחו" מוסב על משה ואהרן שהמרו את רוח הקדוש ברוך הוא, ו"ויבטא בשפתיו" - הקדוש ברוך הוא ביטא בשפתיו שבועה, "לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ". כלומר, משה ואהרן המרו את רוח השם, ובעקבות כך נשבע השם שלא יראו את הארץ.
הרד"ק הולך בדרך הראשונה, שהמרו את רוח משה, ו"ויבטא בשפתיו" - שאמר "המן הסלע הזה נוציא לכם מים". אלא שהוא מוסיף הסבר: טעותם של משה ואהרן הייתה שסברו שכדי להוציא מים צריך התגלות אלוקית על הסלע - שקודם יתגלה השם על הסלע ורק אז יוציאו מים. וכך אכן היה ברפידים, שנאמר "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור". משה רואה שאין כאן "עומד על הצור", ולכן אמר: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" - כיצד אוציא מים כשאין השם עומד כאן על הצור? זו הייתה טעותו, שחשב שצריך בדיוק את מה שהיה ברפידים.
והרד"ק מבאר את לשון "המרו" בשני אופנים: מלשון מרה ומרר - עשו לו מורת רוח, דחקו אותו עד שאמר "המן הסלע הזה נוציא". או מלשון מרי, כמו "להמרות את פיו" - שהוא ציווה דבר אחד והם עושים אחר, וזה מתחבר גם עם לשון מרד: נתת ציווי אחד ואני עושה היפוכו. לפי זה "המרו את רוחו" יתפרש על משה ואהרן: המירו את דבר השם - השם אמר שידברו אל הסלע והם הכו אותו, ולא עשו כפי שביקשה מהם רוח השם.
לא השמידו את העמים - ראשית ההידרדרות
לֹא הִשְׁמִידוּ אֶת הָעַמִּים אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה לָהֶם׃ וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם׃ וַיַּעַבְדוּ אֶת עֲצַבֵּיהֶם וַיִּהְיוּ לָהֶם לְמוֹקֵשׁ׃
רש"י אומר שהדברים חוזרים על תקופתו של יהושע. השם אמר "לא תחיה כל נשמה", "לא ישבו בארצך", והם הניחו להם לשבת בקרבם ויהיו למס עובד. למדנו את הדברים בהרחבה בספר יהושע: היה להם קשה, אחרי שכבר הגיעו לארץ ואיש יושב תחת גפנו ותחת תאנתו, לצאת שוב למלחמות כיבוש. מה שיש לנו - מספיק לנו. לא צריך הרבה לחץ כדי להתפתות לכך. אבל התורה מחייבת, והתורה הזהירה שאותם שתותירו יהיו לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם. לא הקשיבו, ובסופו של דבר "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" - כיוון שאותם גויים ישבו בצידם ובתוכם, ממילא למדו מקלקוליהם.
"ויעבדו את עצביהם" - האבן עזרא אומר שלשם קלון הוא קורא להם עצבים. המצודת ציון מסביר שהגילולים נקראים עצבים לפי שהם מעציבים את לב עובדיהם: אדם עובד, צועק, מתפלל - ואין קול ואין עונה ואין קשב. זה מעציב את מי שמתפלל אליו. בלשון ימינו: הם עושים לו עצבים. "ויהיו להם למוקש" - אותם עצבים היו להם לכישלון.
זבחי שדים ושפיכות דם נקי
וַיִּזְבְּחוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם לַשֵּׁדִים׃
האבן עזרא מבאר "כמו מחשבתם, כמו חנניה הנביא": לא שבאמת זבחו לשדים, אלא לפי מחשבתם הם סברו שהם מקריבים לשד. וכשם שמצאנו "חנניה הנביא" - וכי חנניה בן עזור היה נביא? הרי נביא שקר היה! אלא שלפי מחשבת הבריות קראו לו נביא, שהם חשבו שהוא אומר דברי נבואה מאת השם. כך גם כאן. ויש אומרים שנקראו שדים לפי "שישודו הדעת", כמו "ישוד צהריים" - ששודדים את דעתו של אדם, מבהילים אותו ונוטלים ממנו את דעתו, שהרואה שד נטרפת דעתו. והרד"ק מבאר שגם זה היה מן החלק הרע שבעבודה זרה.
וַיִּשְׁפְּכוּ דָם נָקִי דַּם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם אֲשֶׁר זִבְּחוּ לַעֲצַבֵּי כְנָעַן וַתֶּחֱנַף הָאָרֶץ בַּדָּמִים׃
האבן עזרא מסביר: מרוב אהבתם לעצבי כנען היו שופכים את דם בניהם ובנותיהם, מקריבים למולך. הרד"ק מוסיף שיש כאן שני עוונות: מעבר לעבודה זרה שבדבר, יש כאן גם רצח ממש - שפיכת דם נקי. ומדייק הרד"ק בלשון "בַּדמים" - בפתח, שזו ה"א הידיעה: הדמים הידועים שהוזכרו קודם, דם הבנים והבנות שנשחטו לעבודה זרה. ובדמים הללו "ותחנף הארץ" - גרמו שיהיה כעס כלפיהם על המעשים הרעים שעשו.
עמים וגויים: סולם הירידה
המלבי"ם מראה שהפסוקים כאן כוללים את כל מהלך הטעות. ההתחלה: "לא השמידו את העמים" - השם ציווה להשמידם והם לא השמידו. זה גרם ל"ויתערבו בגויים". ושימו לב לשינוי הלשון: תחילה "עמים" ואחר כך "גויים". המלבי"ם מסביר בכמה מקומות שיש הבדל ביניהם: "עמים" הם האומות המתוקנות יותר, שיש להן חוקה וסדר, דין ומשפט. "גויים" הם אוסף של אומות פחותות, שאינן מתוקנות. אם תרצו: באפריקה יש גויים, באירופה יש עמים - ממשלות מסודרות יותר; ומקום שיש בו פלגות ואנרכיה כבר אינו "עמים" אלא "גויים".
והרי ההידרדרות שלב אחר שלב: בתחילה לא השמידו את העמים, ואחר כך הולכים ומתערבים בגויים הפחותים מהם ולומדים ממעשיהם - עובדים את עצביהם, עד שזובחים לשדים אשר לא אלוה, עד שמגיעים לשפיכת דם נקי עד שחנפה הארץ בדמים, כמו שכתוב כי הדם הוא יחניף את הארץ.
ממעשים למעללים: כשהחטא נעשה טבע
וַיִּטְמְאוּ בְמַעֲשֵׂיהֶם וַיִּזְנוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם׃
הרד"ק מבאר שהכוונה כאן לעוון עריות. המצודת דוד מסביר ש"ויזנו" הוא מלשון סטייה מאחרי השם, כמו "אשר אתם זונים אחריהם" - שכל הסר מן הדרך הישרה נקרא זונה.
והמלבי"ם כדרכו מסביר את ההבדל בין "מעשים" ל"מעללים": לאחר שלא שבו מן המעשים, נעשה הדבר להם לתכונת נפש, וזהו תמיד הביטוי "מעללים" - דבר הנובע מתכונת נפשו של האדם. למשל, אדם שהכה את חברו: ייתכן שזו מציאות רגעית, מישהו הרגיז אותו מאוד והוא הכה. וייתכן שאותו אדם אכזרי מטבעו, ולכן אין לו שום בעיה להרים יד על חברו ולהתאכזר. הראשון נקרא "מעשה", השני - "מעללים". וזהו: "ויטמאו במעשיהם" בתחילה, ואחר כך "ויזנו במעלליהם" - שלא שבו מן המעשים הרעים עד שקנה הדבר שביתה בנפשם ונעשה להם טבע, שהם נוטים בטבעם אחרי הזנות, אחרי הרציחה, אחרי כל המידות הרעות, עד שזה הפך חלק מהם.
כמו שכותב האור החיים הקדוש, שאמרו לו אנשים שתפקידם להיות המוציאים להורג בצו המלך - הגלדיאטור שהמלך מצווה אותו להרוג והוא הורג - שיש להם סיפוק והנאה גדולה כשהם הורגים אדם. אינני חושב שהוא נולד כך; זו מידה שרכש אט אט, אחרי עוד פעם ועוד פעם שיש לו צו המלך להרוג אנשים, עד שהדבר נעשה לו לסיפוק ולהנאה. זה כבר "מעלליהם" - תכונה היוצאת מן הנפש, קניין בנפש לנטות אחרי זנות ורצח וכל מידה רעה. וזהו שלב נוסף בהידרדרות.
ויתעב את נחלתו
וַיִּחַר אַף יְהֹוָה בְּעַמּוֹ וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ׃
בתחילה בחר בם לנחלה, ועכשיו הכל התהפך. המלבי"ם מסביר ש"נחלה" היא תמיד ביטוי לקשר האהבה שבין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל מכוח קדושתם. אבל כאן, כיוון ש"ויטמאו במעשיהם ויזנו במעלליהם", אין להם עוד קדושה - ולכן השם מתעב את נחלתו. אנחנו נחלת השם כל עוד אנו שומרים על קדושתנו, מכוח "קדוש אני ה' אלוהיכם": אם השם קדוש ואנחנו קדושים - יש חיבור. אבל אם השם קדוש ואנחנו מטמאים את עצמנו, שוב אין זו נחלתו, ואיבדנו את החיבור ואת קשר האהבה עמו.
מוסר: אכזריות היא קניין בנפש
אין ספק שכשאדם עושה מעשה אכזריות - הדבר משפיע עליו. אפשר לראות זאת בפיזור הפגנות, כשמגיעים אנשי כוחות שעסקו בלחימה קשה, ורואים התנהגות באכזריות נוראה, תמונות שאדם פשוט נחרד מהן: דוחפים אדם על הכביש, מכים בראשו בצורה אכזרית. ואתה אומר: הרי זה אח שלך, כיצד הוא מתנהג כך? הוא לא נולד כזה, אני בטוח שלא נולד כזה. אבל השנים בשדה הקרב שוחקות את האדם. ושם הוא נעשה כחיית אדם ביחס לאויב - ואיני בטוח שהאויב אינו ראוי לכך - אבל חשוב מה זה עשה לך, איזו מידה קנית בעצמך.
שכן כשאדם מתאכזר, אפילו לכלב או לעכברים, הוא קונה בנפשו מידת אכזריות. ומחר הוא יתאכזר גם לאחיו, גם לאלה שהם חלק ממנו. אכזריות היא קניין בנפש. אם אדם אינו קונה בעצמו מידת רחמנות אפילו כלפי השפלים ממנו, כלפי אלה שתחתיו, בסופו של דבר יתאכזר לכל אדם. זו נקודה שכל אדם צריך לשים אל לבו: לחמול, ולעורר בעצמו רגשי חמלה אל כל הבריות.
והגמרא אומרת שמי שנולד במזל מאדים - כבר יש לו את זה בטבעו. יש אנשים שנפשם מעודנת והם מתעלפים למראה דם, ויש שהדבר טבוע בהם. על זה אומרים חז"ל שילך ויהיה שוחט, שאז הוא מנתב את הכוחות הללו לבחינות רוחניות ויש בשחיטה קשר למצווה. ואם הוא בדרגה גבוהה יותר - יהיה מוהל, שזו מצווה נטו (השחיטה היא עדיין סוג של עבודה לצורך אכילה, ואילו מילה היא מצווה ממש), או מקיז דם, שזו בחינה של רפואה. הרי לנו שאת הבחינה הזו אפשר לנתב למישורים שבהם איננו מתאכזרים לאדם, אלא עושים פעולות שנפשו מסוגלת להן מצד תולדתו ומזלו.
ימי השופטים: משונא לאויב
וַיִּתְּנֵם בְּיַד גּוֹיִם וַיִּמְשְׁלוּ בָהֶם שֹׂנְאֵיהֶם׃ וַיִּלְחָצוּם אוֹיְבֵיהֶם וַיִּכָּנְעוּ תַּחַת יָדָם׃
רש"י מפרש שזה בימי השופטים: בין שופט לשופט - עגלון, כושן רשעתיים, סיסרא, פלשתים, מדין. כל פעם קם שופט, לאחר מכן השופט מת, חוזרים לעשות הרע בעיני השם, ומביא עליהם את עגלון, את כושן רשעתיים, את סיסרא. בין שופט לשופט ממרים את פי השם, צועקים אל השם, ויקם להם שופט ומצילם - וזה ריטואל החוזר באופן קבוע.
המלבי"ם מדייק בסדר הפסוקים: בתחילה "וימשלו בהם שונאיהם", ובשלב הבא "וילחצום אויביהם" - הלחץ והנגישה קשים מן הממשלה. למשול בך פירושו שאני השליט ואתה כפוף אליי; אבל ללחוץ אותך - זה שלב נוסף בהידרדרות. וכן בשינוי הכינויים: "שונא" הוא מי ששונא בלבו, ואילו "אויב" - איבתו גלויה, ו"צר" הוא כבר העושה את הצרה בפועל. כאן עדיין אין "צר": תחילה השונאים מושלים בנו, ובשלב הבא האויבים שאיבתם גלויה גם לוחצים אותנו, "ויכנעו תחת ידם". המלבי"ם מרחיב בהבדל שבין אויב לשונא ובסיבותיהם בפרק פ"ט, וכבר למדנו זאת שם.
וימוקו בעוונם: מתאווה לאידיאולוגיה
פְּעָמִים רַבּוֹת יַצִּילֵם וְהֵמָּה יַמְרוּ בַעֲצָתָם וַיָּמֹכּוּ בַּעֲוֺנָם׃
רש"י מפרש: כמה וכמה פעמים היו מכעיסים והיה מאריך אפו ומצילם. שוב צועקים אל השם, שוב קם להם שופט, שוב הוא מצילם. "וימוקו בעוונם" - בעקבות העוון נעשו שפלים, מלשון "מך", כמו "עני ומך". הרד"ק מוסיף: עד שהיו מורכים ועניים בעוונם, כלומר שגלו מארצם. כאן הוא כבר מדבר על מצב השפלות הגדול ביותר, שהגלו אותנו מכאן.
והמלבי"ם מדייק: "וימרו בעצתם" - המרי לא היה מצד התאווה אלא מצד עצה ומחשבה. הסברנו כמה פעמים שחטא הבא מצד התאווה נחשב קל יותר, שאינו שורט שריטה בנפש, שהרי הוא נובע מתאווה רגעית. אבל לאדם קשה פסיכולוגית לצייר את עצמו כבעל תאווה, ולכן הוא בונה אידיאולוגיה: הוא מחליט שכך צריך להיות. "זו לא תאווה כלל, יש כמה סוגים של חיים משותפים; אתה מכיר משפחה, אבל בוא תכיר שיש עוד דרכים; כל אחד יבנה את ביתו לפי הבנתו". ומה קרה כאן? מה שפעם נחשב מעשה מאוס ועוון גדול - באת ויצרת סביבו אידיאולוגיה, והכשרת את השרץ. זהו "וימרו בעצתם": מרד מתוך מחשבה של מינות וכפירה.
ולכן דווקא "וימוקו בעוונם". המלבי"ם מסביר בכמה מקומות את ההבדל בין חטא לעוון: "חטא" הוא כישלון, ובדרך כלל נובע מתאווה. "עוון" הוא ביטוי לעיוות השכל - אחרי שנכשלת בתאווה, אתה מעוות את שכלך כדי למצוא לזה צידוקים. וזה מצב חמור הרבה יותר, שמתוכו קשה הרבה יותר לשוב בתשובה. בעל תאווה - אתה מצליח לעורר אותו, שהרי הוא יודע את האמת, ובכך אפשר לקרבו. אבל מי שכבר המציא לעצמו אידיאולוגיה מסודרת שמעשיו ראויים והגונים - קשה מאוד. עד שעיוות השכל הזה גרם להם להיות מורכים ונדכאים לחלוטין, מך ושפל באופן שכבר אינו יכול לצאת מאותה מציאות.
וירא בצר להם: חמישה גורמי גאולה
וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשׇׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם׃
הקדוש ברוך הוא רואה בצר להם - שהרי ראינו: שונא, אחר כך אויב, ואחר כך כבר הצירו להם בפועל. רש"י מפרש "בצר להם" - מתוך תפילה, ו"בשומעו את רינתם" - מתוך זכות אבות. האבן עזרא מסביר "רינתם" במובן של צעקתם, כמו "ותעבור הרינה במחנה", וכמו שאומרים "קול רינון", "מרננים עליו" - כלומר מדברים. אין "רינה" דווקא לשון שמחה, אלא גם לשון דיבור וצעקה.
וַיִּזְכֹּר לָהֶם בְּרִיתוֹ וַיִּנָּחֵם כְּרֹב חֲסָדָו׃ וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי כׇּל שׁוֹבֵיהֶם׃
רש"י ממשיך: "ויזכור להם בריתו" - מתוך תשובה, "וינחם כרוב חסדיו" - מתוך הקץ, ומסיים: "אף משה כללם בפסוק אחד: בצר לך ומצאוך וגו'". למען האמת לא הבנתי תחילה מה רש"י מרמז ב"מתוך הקץ", עד שראיתי שרש"י מצטט כאן מדרש בלא להביאו בשמו, והוא בירושלמי במסכת תענית פרק א': מתוך חמישה דברים נגאלו ישראל ממצרים - מתוך הקץ, מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה. "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" - מתוך צרה; "וישמע אלוהים את נאקתם" - מתוך צווחה; "ויזכור אלוהים את בריתו" - מתוך זכות אבות, שזכר את הברית שכרת עם האבות לתת המשכיות לבניהם; "וירא אלוהים את בני ישראל" - מתוך תשובה; "וידע אלוהים" - מתוך הקץ, שידע שהגיע קיצם להיגאל. וכן הוא אומר "בצר לך ומצאוך" - הפסוק שרש"י מצטט. נמצא שכל דברי רש"י כאן הם ציטוט מדויק של הירושלמי, שכל האלמנטים הגורמים לגאולה נמצאים בפסוקים הללו.
האבן עזרא אומר ש"ויזכור להם בריתו" היא ברית אברהם, שהקדוש ברוך הוא כרת לאברהם שממנו יצא עם ושהעם הזה יגיע לארץ. אבל מוסיף: יותר נראה בעיניי שזו ברית סיני, שהרי שם נאמר "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם" - ומי הם ה"ראשונים"? אבותינו הראשונים שקיבלו את התורה בהר סיני, אלה שיצאו ממצרים. אם כן "ויזכור להם בריתו" היא הברית שנכרתה עמנו בחורב.
רחמים בשבי - ולא גאולה
המלבי"ם מדייק: אף שהשם ראה בצר להם, וזכר את בריתו, וניחם כרוב חסדיו על הרעה שחשב לעשות - עדיין לא הושיע אותנו למעלה מן הטבע ולא גאל אותנו גאולה מוחלטת. אלא מה? "ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם" - דאג לנו לפינת נוחות אצל השובים.
זה מזכיר את המשל על אסיר שלא נקצב זמנו, ויושב שנים רבות בכלא ואינו יודע מתי יסתיים הדבר. פנה למכר שלו שיש לו מהלכים אצל המלך, שידבר עמו על הצינוק שבו הוא נתון, תנאי תת־תנאים, וינסה לדבר על חנינה. יום אחד נפתחת הדלת והוא רואה אנשים נכנסים - שמחה גדולה: ודאי מודיעים לי שאני עומד לצאת! אמרו לו: המלך שלח אותנו לפתוח כאן חלון, לשפר תנאים, להעביר לכאן ברז מים... והאדם פרץ בבכי נורא. שאלו אותו: עכשיו אתה בוכה? הרי כמעט בית מלון אנחנו עושים לך! אמר להם: אינכם מבינים. כל עוד המצב היה גרוע, הייתה לי תקווה שהמלך יעשה משהו וציפיתי לצאת. אבל אם המלך משפר לי תנאים - סימן שיש לי כאן עוד הרבה מאוד זמן. זהו "ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם": לא הייתה כאן גאולה, אלא ריפוד קל של השבי, שלא יהיה כה נורא - אבל להוציא אותנו משם, עדיין אין לנו את הזכויות.
ואף על פי כן, כמה פעמים אתה אומר "עוד רחמים כאלה ואבדנו" - ובאמת כבר אמר היעב"ץ שהגדול בעיניו מכל הניסים שבהיסטוריה, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, אבני אלגביש היורדות מן השמיים, שמש בגבעון דום - גדול מכולם, שעם ישראל כבשה אחת בין שבעים זאבים שרדה אלפי שנים. מי יכול להבין זאת? הרי לא הייתה אומה שלא קם בה מלך שלקח לו לתחביב להתעלל ביהודים; תמיד היהודים נרדפו, הוכו והושפלו. ומה אתה רואה? שגם במציאות הזאת "ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם". אלמלא כן לא היה לנו קיום ולא היה נשאר מאיתנו מאומה. ומה שעשתה גרמניה - כל אומה אחרת הייתה רוצה לעשות; ותראה שגם לאחר מכן לא איבד אותנו הקדוש ברוך הוא, ודאג שיישארו שם ושארית לעם ישראל.
רמז לחודש אלול
בספר "זה השער" מביא רמז נפלא: "וְיִתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים לִפְנֵי" - ראשי תיבות אלול. מתי זוכים לרחמים? בחודש אלול. וחשבתי להסביר את המשך הפסוק בשתי צורות. האחת: "לפני כל שוביהם" - שחודש אלול הוא לפני התשובה. אמנם אנחנו מתחילים להתעורר, אבל עיקר התשובה הוא בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים; יש זמן שבו אנו מבקשים רחמים - ולכן נקרא חודש הרחמים והסליחות - לפני עשרת ימי תשובה. והשנייה: "ויתן אותם לרחמים" - אבל "לפני כל", לפני הכל, "שוביהם" מלשון לשוב. אתה רוצה שהקדוש ברוך הוא ירחם עליך? השם נתן הזדמנות, יש את חודש אלול; אבל לפני הכל - קודם תחזור בתשובה, ואז נהיה ראויים באמת לאותם רחמים.
הושיענו וקבצנו: בקשת הגאולה השלמה
הוֹשִׁיעֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ וְקַבְּצֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קׇדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ׃
"הושיענו" - תושיע אותנו גם עכשיו, ה' אלוהינו; כשם שהושעת אז, תושיע גם עתה. אלא שיש כאן קושי: אם דוד המלך כתב את המזמור, על איזו תקופה הוא מדבר? הרי בימיו לא היה צורך לקבץ אותנו מן הגויים, כולנו היינו כאן, ועם ישראל לא היה מפוזר בארצות; הפיזור החל רק אחר כך בעקבות הגלות.
האבן עזרא מביא כמה דעות ליישב: אמר אחד מחכמי מצרים כי המשורר היה בימי השופטים לפני מלוך מלך לבני ישראל, ולכן אומר "וקבצנו מן הגויים" - שאנחנו מעורבים בין האומות בתוך הארץ, שהרי לא הכריתו אותם; קבץ אותנו מהם שיישאר כאן רק עם ישראל והאומות יתרחקו מאיתנו. חכם אחר אמר כי המשורר היה בבבל, ואז בצדק הוא אומר "קבצנו מן הגויים" - אנחנו בגלות בבל, ריבונו של עולם קבצנו משם. אבל האבן עזרא מכריע: היותר פשוט והיותר נכון, שכן מקובלנו שהספר הזה לא התחבר בגלות בבל אלא הושלם קודם לכן - כי המשורר דיבר ברוח הקודש. דוד המלך אומר: ריבונו של עולם, מה שעתידים ישראל לגלות - קבצנו מן הגויים; והוא משמש כפה לעם ישראל, כפי שהם עתידים לבקש.
כך גם הרד"ק, שהמשורר אומר זאת בלשון בני הגלות: תושיע אותנו וקבץ אותנו מן הגויים, כדי "להודות לשם קודשך" - שכשתקבץ אותנו נודה לשמך. "להשתבח בתהילתך" - שנתרומם ונהיה משובחים מעל כל העמים בתהילתך. ומהי תהילת השם? החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה עמנו, שבהם מתהלל שמו הגדול - ולמי זה שבח? לנו, שהרי לנו עשה את התהילות האלה. בכך שתעשה לנו ניסים ויתהלל שמך בפי כל עם, יהיה לנו שבח גדול, ואנחנו נשבח ונהלל אותך על כל החסדים הללו, אנחנו וכל האומות כשיראו את גדולת השם בגאולת עמו ישראל.
שם קודשך - הנהגה שמעל הטבע
המלבי"ם מסביר שעתה הוא מבקש שהשם יגדיל חסדו ויתן לנו ישועה גמורה: לא רק "לתת אותם לרחמים לפני כל שוביהם" - עדיין בכלא, אלא עם חלונות גדולים יותר - אלא ישועה שלמה ומלאה, כמו שכתוב "ושב ה' אלוהיך... וקיבצך מכל העמים".
ומדייק המלבי"ם: ההודאה בגלות היא "לשמך", וכאן נאמר "לשם קודשך". שם קודשו מורה על הנהגה על־טבעית, שהרי "קדוש" פירושו מרומם ונבדל - הנהגה נבדלת, למעלה מן הטבע. והיא מקושרת גם עם קדושתם של ישראל: כשעם ישראל הולכים בדרך של קדושה - וכבר מסרנו על כך שיחה שלמה על פי המלבי"ם בעניין "קדושים תהיו כי קדוש אני" - כשאתה מתרומם מעל הטבע, מעל התאוות והרצונות והגשמיות, ואנחנו מתנהגים מעל הטבע, גם השם מתנהג עמנו מעל הטבע ועושה לנו ניסים גלויים. אבל כשאנחנו בתוך הטבע, גם ההנהגה היא בתוך הטבע, הנהגה מוסתרת. לכן כשישראל יהיו קדושים ויכוונו דרכם בקודש כנגד קדושת השם, אז "ושב ה' וקיבצך" ו"ומל ה' אלוהיך את לבבך".
ועל זה "להשתבח בתהילתך": "שבח" הוא תמיד דבר נעלה ביחס למה שהיה קודם - זה טוב וזה משובח, והמשובח הוא תמיד דרגה גבוהה יותר. כלומר נלך מחיל אל חיל ונתעלה על ידי תהילתך: בכך שנכוון דרכנו כנגדך נתקדש יותר, וממילא נהיה ראויים להודות לשם קודשך - שתנהיג אותנו בהנהגה של שם קודשך ולא בהנהגה של "שמך" סתם, הנהגה נבדלת ורוחנית שמעל הטבע. ועל ידי כן נלך ונשתבח ונוסיף בתהילתך, במה שאנו מהללים ומשבחים אותך.
חתימת המזמור
בָּרוּךְ יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כׇּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ־יָהּ׃
רש"י מפרש "מן העולם ועד העולם" - מן עלמא הדין ועד עלמא דאתי. הרד"ק מסביר: אז נאמר "ברוך ה'" - המשכילים ישבחו כפי שכלם, וכל העם יאמרו אמן ואמן. "ברוך ה' אלוהי ישראל" הוא דברם של בני הדעת המהללים ומשבחים, ו"אמן" הוא של מי שאינו בר דעת להלל ולשבח, אבל כששומע שבח הוא עונה אחריו אמן, ואלה אומרים לאלה "הללויה" - תהללו את הקדוש ברוך הוא. ו"מן העולם ועד העולם" מבאר הרד"ק: מתחילה ועד סוף, מן הזמן הראשון עד הזמן האחרון, כלומר תמיד.
ועל דרך הרמז: "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" - מה ההמשך? "ואמרו אמן". כיצד יצמח פורקניה ויקרב משיחיה? כשתאמרו אמן. אם תאמרו אמן - בזה נתקן את הסיבות לחורבן, ועל ידי זה יבוא המשיח בעגלא ובזמן קריב.
לסיכום: בפסוקים אלו פורש המזמור את כל סולם ההידרדרות: מהקצפת משה במי מריבה שהביאה לכישלונו בדיבור, דרך אי השמדת העמים שגררה התערבות בגויים, עבודת עצבים, זבחי שדים ושפיכות דם נקי, עד שהמעשים נעשו "מעללים" - טבע וקניין בנפש, ועד שהחטא מתאווה נהפך לעוון ולעיוות שכל שקשה לשוב ממנו. כנגד זה עומדים חמשת גורמי הגאולה שבירושלמי: צרה, צווחה, זכות אבות, תשובה והקץ, ואף בעומק הגלות "ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם" - נס קיומנו בין האומות. ובסיום מבקש המשורר ישועה שלמה ולא ריפוד השבי: "הושיענו... וקבצנו מן הגויים", שנזכה להנהגת "שם קודשך" שמעל הטבע מתוך קדושתנו, ונלך ונשתבח בתהילתו - "ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן הללויה".