פרק קז הוא פרק ההודאה הגדול, המונה את אותם שצריכים להודות לקדוש ברוך הוא על שהוציאם מצרה לרווחה. בחלק זה אנו עומדים על האחרון שבהם: יורדי הים באוניות. המזמור מתאר את הסערה, את אימת הטובעים, את הישועה הפתאומית ואת ההודאה שבעקבותיה; ולאחר מכן עובר לתאר את הנהגת השם בכלל, כיצד הוא הופך יישוב לחורבן וחורבן ליישוב, משפיל נדיבים ומרומם אביונים - והכל כדי שנתבונן ונדע שאין מקרה בעולם.
יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים׃
לכאורה יש כאן תמיהה: הים אינו נמוך מן היבשה, הים נמצא על פני היבשה, ומדוע נאמר "יורדי הים"? אלא שכדי להגיע אל הים אדם בא תמיד ממקום גבוה יותר, שכן הים באופן כללי שקוע ביחס לטופוגרפיה שמסביבו - ולולא כן היה שוטף את כל העולם. לעומת החוף שסביבו הים נמצא מתחת, ולכן כדי להגיע אליו צריך לרדת, ומכאן "יורדי הים".
ביאור נוסף מביא המלבי"ם בשם אביו: הירידה היא הירידה אל תוך האונייה. האונייה עמוקה, והנכנס אליה יורד לתוכה, וכלשון הכתוב "וימצא אונייה וירד בה". אף כאן "יורדי הים באוניות" - שהרי אתה יורד אל בטן האונייה, יורד פנימה, וזו נקראת ירידה.
המלאכה היא כל אותן מלאכות רבות שהיו עושים בעת השטת הספינה: הנס, התורן, החבל, המשוטות ושאר כלי האונייה. המלחים היו עושי המלאכה - תפקידם היה לפרוס את המפרש, לקפלו בזמן הצורך ולכוונו לאן שצריך.
ומהם "מים רבים"? אומר הרד"ק: כמו פלגוס הים, שם נדרשת מלאכה מרובה יותר. ומהו פלגוס? רש"י במסכת שבת דן בביטוי "מפליגים": "מפרישין מן היבשה לים", וזה לשון הפלגת ספינה, על שם שמפליג עצמו מן היישוב - הפליג כמו הרחיק. אך רש"י מביא עוד פירוש בשם רבנו יעקב, ששמע בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא פלגוס, ואף בלשון לעז פלגס. וכן מצינו בתרגום יונתן על התורה: "קפאו תהומות בלב ים" - "כפו עליהון תהומיא בגו פלגוס דימא רבא", הרי שפלגוס הוא לב ים. נמצא ש"עושי מלאכה במים רבים" היינו באמצע הים, ששם המלאכה קשה הרבה יותר.
המלבי"ם מסביר שכאן מתואר המשך הקיבוץ: לאחר שהם חוזרים מן הגלות והולכים דרך הים באוניות, הקדוש ברוך הוא מראה להם את נפלאותיו פעם נוספת, כדי שיודו להשם חסדו כשיגיעו לארץ. ושני עניינים יש כאן: יש "יורדי הים באוניות", ויש מהם "עושי מלאכה במים רבים" - אלו היודעים תחבולות ומלאכות מיוחדות כדי להעמיד את האונייה בשעת רוח סערה ולהינצל, וכפי שנראה מיד באיזו תחבולה מדובר.
הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְהֹוָה וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה׃
הם רואים את ניסי השם ומעשיו, עד כמה הקדוש ברוך הוא מציל אותם אפילו במציאות שבה הם עומדים לטבוע. הרד"ק מוסיף שהם רואים דגים גדולים ורעש הים, ורואים בזה שהקדוש ברוך הוא נתן לאדם חוכמה לעמוד בכל זה - שיבנה לו אונייה שתוביל אותו ממקום למקום ותחזיק אותו גם בעת שהים סוער. בזה עצמו רואים את מעשי השם: איזו חוכמה נתן לאדם להינצל גם במציאות כזו.
וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו׃
הקדוש ברוך הוא גזר ואמר, והעמיד רוח סערה בים. "ויעמד" אינו במובן של הפסקת הרוח; מסביר הרד"ק: ויעמד רוח סערה כמו הקים רוח סערה - העמיד להם רוח שסוערת עליהם, ואותה רוח מרוממת את הגלים.
יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג׃
מי הם ה"יעלו שמיים"? אומר האבן עזרא: או הגלים או יורדי הים, ואפשר לומר שניהם - הגלים ואנשי הספינה עולים שמיים ויורדים תהומות. ומתוך אותה עלייה וירידה, "נפשם ברעה תתמוגג" - תתמוגג עניינו תימס. מתוך הרעה והדאגה, כשהספינה עולה ויורדת והם מבינים שהם עומדים לטבוע, נפשם כמו נמסה ונמוגה בקרבם.
יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכׇל־חׇכְמָתָם תִּתְבַּלָּע׃
כמה ביאורים נאמרו ב"יחוגו". רש"י מסביר שהוא לשון שבר, כמו "בחגוי הסלע" - מקום שיש בו נקיקים ושברים בסלע, וכמו "והייתה אדמת יהודה למצרים לחגא", שעניינו שבר. הרד"ק לעומתו מסביר שיחוגו עניינו תנועה, מלשון סיבוב, וכפי שאנו אומרים היום "חג" כעניין של סיבוב; ואף "לחגא" מתפרש אצלו כתנועה של פחד, שינועו ממקומם מחמת היראה. המצודת ציון מפרש שיחוגו עניינו ריקוד ותנועה, ומביא סמך מ"המון חוגג" - מרקד.
"כשיכור" - גם השיכור מתנועע בשכרותו, אינו יכול לעמוד על עצמו ואינו עומד במקום אחד אלא בתנועה מתמדת. כך אנשי הספינה וגם החובלים אינם יכולים לעמוד ברוח סערה, כיוון שהספינה עולה מעלה ומטה. מעשה בנהג שנעצר על נהיגה מזגזגת, ועוד בטרם עידן הינשוף אמר לו השוטר ללכת כמה מטרים לאורך הפס הישר שבשולי הדרך. אמר לו: מה אתה צוחק עליי? קודם תיישר את הפס. השיכור הולך ומתנדנד, כל כולו תנועה.
מהי אותה חוכמה? החוכמה שהייתה לרבי החובלים כיצד להנהיג את הספינה גם במצבים קשים. ובאיזה מובן "תתבלע"? הרד"ק מסביר: תשחת, עניין השחתה; וכן המצודת ציון, כמו "בילע השם ולא חמל" שפירושו השחית ולא חמל - חוכמתם תשחת. האבן עזרא לעומתו מסביר תתבלע במובן של תתכסה, כמו "ותבלענה השיבולים", שהשיבולים הדקות כיסו את השמנות, וכמו "ולא יבואו לראות כבלע את הקודש" - בעת שמכסים את הכלים. לפי זה: כל חוכמתם תתכסה, כאילו אין להם שום חוכמה.
המלבי"ם, כדרכו, מבאר כאן ביאור מקורי, והוא מוסב על אותם "עושי מלאכה במים רבים". כאשר הספינה מתחילה להיטלטל, משליכים עוגן, ועל ידי זה אין היא מתרוממת לגובה, שכן העוגן מחזיקה למטה. אלא שאז העוגן נוטע אותה בנקודה מסוימת, והספינה מתחילה להסתובב סביב אותה נקודה - אינה יכולה להתרחק, אך יש לה רדיוס מסוים לפי אורך השרשרת. זהו "יחוגו וינועו": יחוגו מלשון חוג ומחוגה, שהמחוגה עושה סימן מעוגל. לאחר שהשליכו את העוגן הספינה נעה בתנועה סיבובית באותו מקום, כשיכור המסתובב במקום עומדו ואינו יכול להעמיד את עצמו. "וכל חוכמתם תתבלע" - שהרי חשבו שעל ידי זריקת העוגן תינצל האונייה, ובפועל האונייה חושבת להישבר במקומה. נמצא שגם מה שעשו בחוכמתם לא הועיל להם כלום.
וַיִּצְעֲקוּ אֶל־יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם׃
הם צועקים אל השם שיוציאם. אומר הרד"ק: יוציאם אל היבשה. ואפשרות נוספת: יוציאם מן המצוקה שבה הם נתונים.
יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם׃
הבנה פשוטה היא כדברי הרד"ק: ישיב את הסערה לדממה, אותה סערה שהייתה קודם - השם משיב אותה לדממה. אך המלבי"ם מחדש: "יקם סערה" כמשמעו, הקים והעמיד סערה. ולמה? כדי להראות שיד השם עשתה זאת ואין זה בדרך הטבע. תחילה הביא הקדוש ברוך הוא את הסערה בעוצמה גדולה מאוד, ומיד לאחר מכן - לדממה. הקוטביות עצמה היא הניכרת: רגע אחד סערה ורגע אחד דממה. בזה נראה שנפלאותיו של הקדוש ברוך הוא הגיעו לתכלית, שהרעש היה פתאום לדממה והגלים החשו, להודיע כי יד השם עשתה זאת.
והרד"ק, שעדיין נדרש ליישב את הפשט - שהרי "יקם" משמעו להקים ולעורר סערה - מוסיף ביאור: "יקם סערה" מוסב על העבר, הסערה שאותה הקים קודם לכן היא זו שכעת הופכת לדממה; לא שעכשיו הוא מקים סערה חדשה. "ויחשו גליהם" - הגלים שהיו קמים כנגד הספינה ויושביה החשו, השתתקו ואינם מתנועעים.
וַיִּשְׂמְחוּ כִי־יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל־מְחוֹז חֶפְצָם׃
שלושה ביטויים יש כאן: דממה, החשאה ושתיקה. מסביר המלבי"ם: דממה היא תמיד ביטוי להפסקה ממה שהיה קודם. אף בלשוננו אנו אומרים "המנוע נדם", "ליבו נדם" - היה דיבור ונדם, היה רעש ונדם. מה שאין כן "להחשות", שמשמעו שמעיקרא היה שותק, היעדר דיבור והיעדר סער, לא דבר שהיה והופסק אלא החשאה מעיקרא. ואילו "לשתוק" מציין שתיקה שהיא היפך הריב וההמולה, כמו "באין נרגן ישתוק מדון" ו"וישתוק הים מזעפו". מכאן שבדברי חז"ל שתיקה עניינה היעדר דיבור, ואילו במקראות נאמרת שתיקה גם על דברים דוממים.
לפי זה: "יקם סערה לדממה" - אותה סערה שהייתה קודם כעת דוממת, מפסיקה את סערתה. "ויחשו גליהם" - הגלים מחשים כמי שמעיקרא לא סערו. "וישמחו כי ישתוקו" - השתיקה היא ההיפך ממה שהיה קודם, ולכן השמחה גדולה. ומוסיף המלבי"ם שהשמחה תהיה גדולה כפי גודל הרעש שקדם לה: ככל שהיה הרעש גדול יותר, כך תגדל השמחה כשהושתק.
מהו "מחוז"? מחוז הוא גבול, כמו "אם שאול עשינו חוזה" - עשינו גבול, ולא במובן של כתיבת חוזה. כך מסביר הרד"ק: אל מחוז חפצם - אל גבול חפצם. וכן "ולא חזו ימיו" אין פירושו לא ראו, אלא לא ידעו את גבולם, לא ידעו מה גבול ימיו וכמה זמן הוא אמור לחיות. בלשון המדוברת נשתבש הדבר, ומכנים מקום מסוים "מחוז פלוני", אך על פי המקראות מחוז עניינו גבול.
ומהו "וינחם אל מחוז חפצם"? היה מקום לחשוב, אומר הרד"ק, שאם הקדוש ברוך הוא הפסיק את הרוח שוב אין הספינה יכולה להגיע ליעדה. לכן בא הכתוב ומלמד שהקדוש ברוך הוא נתן להם רוח שתנחה אותם אל מחוז חפצם - לא השתיק את הרוח לגמרי, אלא נתן רוח שתוליכם אל מבוקשם.
פעם שאל שר רוסי את רבי יצחק מוולוז'ין: אתם היהודים היושבים כאן מתפללים "הנותן תשועה למלכים", ומבקשים שהמלכות שבה אתם נמצאים תצליח במלחמותיה - שהרי בסופו של דבר אתם חיים כאן. ואילו בפולין, שעימה אנו נלחמים, גם שם יש יהודים וגם הם מתפללים שמלכותם תצליח. מה עושים עם זה בשמיים?
השיב לו תשובה מחוכמת: ראה כיצד אנו פותחים את התפילה - "הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים... השם בים דרך ובמים עזים נתיבה". ולכאורה מה עניין הים לברכה זו, שבה אנו מברכים את המלכים ואת הנסיכים? אלא יש אונייה המפליגה ממזרח למערב ויש אונייה המפליגה ממערב למזרח. זו מבקשת רוח גבית שתוליכה למחוז חפצה, וזו מבקשת רוח גבית לכיוון ההפוך. ובזמנם, שהיו שטים במפרש בלבד, לכאורה אחת מהן לא הייתה אמורה להגיע. אלא "השם בים דרך ובמים עזים נתיבה" - הקדוש ברוך הוא מוצא שבילים, לזו שביל ולזו שביל, וכל אחת מגיעה למחוז חפצה. ובמילים פשוטות: אל תנהל לקדוש ברוך הוא את העולם. הקדוש ברוך הוא יודע להסתדר גם עם מצבים סותרים ודואליים. אל תיצור קושיות - רצונו של הקדוש ברוך הוא יתקיים, אף שיש כאן תפילות הנראות מנוגדות.
המלבי"ם אומר: "וישמחו כי ישתוקו" - שמחה כפולה הייתה להם. האחת, שהגלים שתקו; והשנייה, שהגיעו למחוז חפצם בלי פגע. ולכן:
יוֹדוּ לַיהֹוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם׃ וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל־עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ׃
יודו להשם על החסד שהציל אותם, וכשהם מגיעים אל מחוז חפצם נותנים הודאה; ועל הנפלאות שעשה עימהם בים - את אלה הם מספרים לבני אדם. מכאן שיש מצווה לספר בנפלאותיו, להודות לקדוש ברוך הוא ולספר על הניסים שעשה.
המלבי"ם מבאר: כשהם מגיעים לארץ הם מודים במקהלות רבבות אלפי ישראל ולפני הזקנים שם. ויש הבדל בין רוממות לתהילה. הרוממות היא מצד שהמעשים נראים כסותרים, וזה שייך להמון העם - שאינם מכירים את הקדוש ברוך הוא, והוא מרומם בעיניהם, כנבדל ובלתי מושג. התהילה היא מצד המעשים הגלויים, וזה "במושב זקנים" - זקנים היינו תלמידי חכמים, שהם מכירים את הקדוש ברוך הוא ומכירים מעשיו. הרוממות היא דבר נשגב יותר, והיא מצד פשוטי העם שאצלם הקדוש ברוך הוא מרומם וכביכול אינו ניכר במציאות.
חז"ל לומדים מכאן שצריך להודות בפני עשרה - "וירוממוהו בקהל עם", ומתוכם שניים צריכים להיות תלמידי חכמים - "ובמושב זקנים יהללוהו", שזקנים הם תלמידי חכמים. והרד"ק מסביר ש"וירוממוהו" מוסב על יורדי הים כולם: כשהם מודים להשם הם מרוממים ומהללים אותו בקהל עם, וגם במושב זקנים וחכמים מרוממים ומהללים אותו, שכן השגת החכמים היא השגה גבוהה יותר.
יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן׃ אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ׃
רש"י מסביר שהקדוש ברוך הוא עושה מיישוביהן של האומות חורבן. והרד"ק מבאר את הקשר: לאחר שהזכיר ארבעה שצריכים להודות על חסדי השם, שהפך מספדם למחול והוציאם מצרה לרווחה, בא ללמדנו שלפעמים הקדוש ברוך הוא יוצר גם מצבים הפוכים - הופך מטובה לרעה כדי להעניש את יושבי המקום. מרעה לטובה כשעושים רצונו, ומטובה לרעה כשאין עושים רצונו. הכל ממנו יתברך, ויהפוך הטבעים כרצונו, ולא כמו שחושבים הסכלים שענייני בני אדם הם במקרה.
"ישם נהרות למדבר" - מקום שהיה בו נהרות ומוצאי מים היה מקום יישוב, שהרי בזמנם בנו את מקומות היישוב ליד מקורות מים; והקדוש ברוך הוא מייבש דווקא את מקורות המים האלה והופך אותם לצימאון.
המלבי"ם מסביר שאחרי שהזכיר את חסדי השם עם היחידים, הוא עובר לתאר את חסדי השם עם הכלל - מדינות שלמות או קבוצות של אנשים. הנה תראה שלפעמים על ידי רעת יושבי בה מחריב הקדוש ברוך הוא את היישוב: מקום שהיו בו נהרות שם אותו מדבר, מקום שהיו בו מעיינות ומוצאי מים שם אותו לצימאון, ועל ידי זה הופך ארץ פרי למלחה - שאין צומח בה כלום. ו"צימאון" גרוע ממדבר, שהוא מקום של צמא ממש; והכל "מרעת יושבי בה", כיוון שקלקלו מעשיהם.
יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם־מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם׃ וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב׃
רש"י מסביר: נותן יישוב חרב לבניין - מקום שהיה חרב נבנה, ובמקום שהיה מדבר פותח הקדוש ברוך הוא נהרות. הרד"ק מסביר שזהו המשך הדברים: לרעים נוטל השם את הנהרות ומייבשם, ולטובים - במקומות שאין שם נהר - ישם מדבר לאגם מים ומייצר להם מקורות מים. והמלבי"ם מוסיף ש"ארץ ציה" היא מקום יבש יותר מן המדבר, ודווקא הוא הופך להיות מקור המים, ומשם יהיה המדבר לאגם מים.
"ויושב שם רעבים" - אותם שהיו רעבים במקום אחר, הקדוש ברוך הוא מושיב אותם שם, וכביכול לצורכם נעשה המקום טוב. כך מסביר הרד"ק: "ויכוננו עיר מושב" - אלה הבאים מכאן ומשם, מפני שאין להם מקורות מחיה במקומם, מגיעים למקום שבו שם השם מדבר לאגם מים, ושם יש להם מקום לחיות בו. אלה שהקדוש ברוך הוא חפץ בהם - מושיב שם את הרעבים ונותן להם מקור מחיה.
בספר תנופה לחיים לרב חיים פלאג'י מביא על פי דברי חז"ל על "מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו, אשר נטע כרם ולא חיללו, אשר אירש אישה ולא לקחה", שחז"ל לומדים מזה את הסדר הראוי: קודם יבנה אדם בית, אחר כך ייטע כרם, ואחר כך יישא אישה. והרמב"ם כותב שלא כדרך הסכלים שנושאים אישה תחילה, ואחר כך בונים בית, ואחר כך נוטעים כרם - ונמצא שאין להם מקור מחיה. בזמננו, כמובן, קשה מאוד לחיות על פי הכללים הללו; בזמנם אדם היה בונה לו בית בנקל, אבל היום, לפי מצב המשכנתאות, יש שלא יבנה בית מעולם.
ועל כל פנים, אומר הרב חיים פלאג'י, הדבר רמוז כאן בפסוקים: "ויכוננו עיר מושב" - זה בית; אחר כך "ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה" - זו נטיעת כרם; ואחר כך "ויברכם וירבו מאוד" - כלשון "ויברך אותם אלוקים... פרו ורבו", היינו יישא אישה ויוליד ילדים. הרי שגם כאן סידר הכתוב את הדברים כסדר הראוי לאדם לנהוג בו על פי דרך ארץ.
וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה׃ וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט׃
אומר הרד"ק: זרעו שדות ונטעו כרמים והצליחו, ו"פרי תבואה" היינו פרי ותבואה, שכופל את העניין במילים שונות. המלבי"ם לעומתו מסביר ש"פרי תבואה" הוא פרי שכבר נגמר, שכן תבואה משמעה שהפרי הגיע לשלמותו. אם אתה אומר "פרי" בלבד, ייתכן שהוא עדיין בוסר; אך "פרי תבואה" הוא פרי שהגיע לידי סיום.
"ויברכם וירבו מאוד" - בירך אותם בממונם, ו"וירבו" בבנים; "ובהמתם לא ימעיט" - שלא יהיה בהם משכלה ועקרה, וכל שכן בנשותיהם. נמצא שהיה להם ריבוי גם בממון וגם בבנים. והמלבי"ם מראה שהדברים מכוונים זה כנגד זה: כנגד "ויזרעו שדות" - השדות הצליחו מאוד, "ויעשו פרי תבואה"; וכנגד "ויכוננו עיר מושב" - "ויברכם וירבו מאוד", בירך אותם בנכסים ורבו בבנים ובבנות, וגם בהמתם לא ימעיט.
וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן׃
יש כאן קושי: לאחר שתיארת אידיליה שלמה, מה פתאום "וימעטו וישוחו"? רש"י מיישב שהכוונה למפרע - הם היו מתחילה שוחים וממועטים מעוצר רעה ויגון, וכל השפע שתואר בא עליהם; אין הכוונה שעכשיו נתמעטו.
הרד"ק לעומתו מסביר שאכן כך הוא: מפני שבא ללמדנו שהכל ממנו יתברך, ברצונו מעשירם וברצונו הופכם לעניים - באמת לאחר "ויברכם וירבו מאוד" בא "וימעטו וישוחו", כשחפץ האל יתברך יהיה עניינם בהפך. ומדוע? בעוונם, שנתגאו מרוב טובם - וישמן ישורון ויבעט, ומרגיש "כוחי ועוצם ידי". וזה כמו שראינו לעיל "מרעת יושבי בה": בעקבות מעשיהם הרעים ממעט אותם הקדוש ברוך הוא. "וימעטו" הוא היפך "וירבו", ו"וישוחו" הוא היפך מה שהיו הולכים קוממיות - עתה הם קודרים ושחוחים, ככפופי קומה.
ומהו "מעוצר רעה ויגון"? כמו "מעוצר ורעה". עוצר, מסביר הרד"ק, היינו ממשלת אחרים עליהם, והוא כשחוח תחתיו, כמו "מעוצר וממשפט לוקח" בישעיה - שהגויים מושלים בהם. וזה גם פירוש "יורש עצר": זה השולט בעם ושקיבל את המלוכה, שהמלך נקרא עוצר בעם. אותו שלטון גויים גורם להם רעה ויגון: רעה - רעת הגוף וחיסרון הממון; יגון - יגון שבליבם. והרד"ק מביא ביאור נוסף בשם האבן עזרא, ש"עוצר" כמו "עוצר רחם", היינו עקרות - היפך "וירבו מאוד" שהיה להם ריבוי ילודה, ועכשיו נעצר רחמם ואינם זוכים לבנים.
המלבי"ם מסביר: לפעמים הם מתמעטים על ידי עוצר רעה, ממשלה רעה שכובשת אותם, ועל ידי זה "וימעטו" - הורגים רבים מהם, והנשארים "ישוחו" מחמת יגונם.
שֹׁפֵךְ בּוּז עַל־נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא־דָרֶךְ׃
"נדיבים" הם העשירים והנכבדים, והקדוש ברוך הוא הופך עליהם את הכבוד לבוז ולקלון. "שופך בוז" - ריבוי בוז וריבוי קלון, שופך עליהם במנה גדושה. "ויתעם בתוהו לא דרך" - אין להם שום עצה ותחבולה להימלט מאותה רעה שהביא עליהם; הם הולכים חשכים, תוהים ואינם יודעים לאן ללכת ובאיזו דרך להינצל. בא הכתוב לתאר מציאות שבה אדם מתגאה והקדוש ברוך הוא משפילו.
וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת׃
ולעומת זאת, דווקא את האביון משגב השם ומצילו מן העוני שהיה בו, מלשון ישגבנו וירוממנו - היפך "וישוחו". את העשירים ובעלי הגאווה משפיל, ואת האביונים והענווים מרומם ומציל. "וישם כצאן משפחות" - היפך מה שנאמר בנדיבים שימעטו; כאן, אצל העניים, משפחות רבות כצאן.
ויש מפרשים זאת על העשירים: יש להם הרבה כסף אך לא הרבה ילדים, והעניים - הרבה ילדים ולא הרבה כסף. ועוד: כשאדם מתעשר, המשפחה שלו גדלה. כל עוד מצבו הכלכלי ירוד, הקרוב שלו אינו ממהר להזכיר את הקשר, ולא נעים לו שידעו שהוא קרובו. אך אם יעלה זה לגדולה - מיד "זה בן דוד שלישי של סבתא שלי", ויבוא אליו ויאמר: אנחנו משפחה. ומניין? עד היום לא הכרת אותי, אבל היום ברוך השם יש לך כסף, אז כדאי שתכיר אותי. "אוהבי עשיר רבים" - כשאדם עשיר, כולם אוהבים אותו.
וזה מעין מה שכתוב "יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו". ושואלים הכל: "איש אל אחוזתו" מובן, שהקרקע שמכרת חוזרת ביובל - אבל "איש אל משפחתו", וכי את המשפחה מכרתי? אלא אומרים לך: אל תדאג, כשתשוב איש אל אחוזתו פתאום תגלה איזו משפחה גדולה יש לך; כמה מכרים שלא ידעת אפילו את שמם מתקשרים לשאול מה שלומך, פתאום דורשים בעניינך ובאים לבקר. זהו "וישגב אביון מעוני" ואז "וישם כצאן משפחות" - פתאום מתגלה לו משפחה גדולה כצאן אשר על השדה.
יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכׇל־עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ׃
הישרים רואים את הנקמה מן הרשעים ושמחים, שהנה הם רואים את הנהגת השם. "וכל עוולה קפצה פיה" - כל איש עוולה סוגר את פיו ומתבייש מלדבר, כיוון שהוא רואה את דרכי השם והנהגתו: עשית עוול - נפרעים ממך משמיים. וכן מבאר המלבי"ם: הישרים הם ההולכים בדרך יושר, והם שמחים כי מזה הם רואים את הנהגת השם; וכל עוולה קופצת פיה כשרואים את הגמול ואת העונש.
מִי־חָכָם וְיִשְׁמׇר־אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי יְהֹוָה׃
אומר הרד"ק: רק מי שהוא חכם יישמר מכל הדברים שראינו במזמור, כלומר מכל הנזקים הללו - על ידי שישמור אותם בליבו ויכיר שהכל ממנו יתברך. ואז אינך צריך לחוות זאת בפועל; אינך צריך לעבור את כל הנזקים כדי לחזור בתשובה, אלא נחזור בתשובה עוד קודם לכן.
"ויתבוננו חסדי השם" - תוכל להתבונן בחסדי השם, כיצד הקדוש ברוך הוא עושה חסדים עם עושי רצונו. ואף שלפעמים אדם רואה גם עושי רצונו שסובלים ויש לו קושיות, אומר לך הכתוב: התבונן במעשי העולם ותראה שברובם "אל אמונה ואין עוול", "ונותן לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו". גם אם יש עוולה, היא בקצוות, אבל בסופו של דבר אנו רואים שהיטיב השם לטובים, ולאחרים לא.
וגם אם אין רואים זאת מיד - פרספקטיבה היסטורית תמיד תראה לנו שאלה שעשו רע נכחדו בסופו של דבר, ואלה שעשו טוב נשארו. בעם ישראל רואים זאת בבירור: "ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום". כל הכתות - האיסיים, הצדוקים, הבייתוסים, הקראים - לא נשאר מהם כלום. גם הרפורמים, שכבר בארצות הברית נגמרה דרכם, ומשום כך הם באים להילחם כאן. בפרספקטיבה, מי שנשאר הוא רק מי שעובד את השם, הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום.
ומסיים המלבי"ם: מי חכם - מי שקיבל את חוקי החוכמה - הוא ישמור אלה, ומזה ילמד על הנהגת השם, ועל ידי זה "יתבוננו חסדי השם", ויראה שאין העולם הפקר אלא הכל בחסדי השם ובהשגחתו.
בחלק זה של המזמור ראינו את יורדי הים באוניות - היורדים אל בטן האונייה ואל לב הים, עושי המלאכה שכל חוכמתם וכל תחבולותיהם מתבלעות בשעת סערה, עד שאין להם אלא לצעוק אל השם. והקדוש ברוך הוא מקים סערה לדממה בקוטביות חדה, להודיע שיד השם עשתה זאת, ומנחה אותם אל מחוז חפצם - שהרי "השם בים דרך", ויודע לנהל גם מצבים הנראים סותרים. מכאן עבר המזמור אל הנהגת הכלל: נהרות למדבר ומדבר לאגם מים, יישוב נחרב מרעת יושביו ומקום שומם נבנה לרעבים, נדיבים שנשפך עליהם בוז ואביון שהשם משגבו. והמסקנה: "מי חכם וישמור אלה" - החכם לומד מכל זה ואינו זקוק לחוות את הייסורים בעצמו, אלא מתבונן ורואה שהכל בהשגחתו ובחסדיו של הקדוש ברוך הוא. יזכנו השם להתבונן בזה.