פרק ק"ז מונה סדרה של הצלות: היוצאים מן המדבר, היוצאים מבית האסורים, המחלימים מן החולי ויורדי הים. בכל מצב חוזר אותו מבנה: תיאור הצרה, זעקה אל ה', ישועה, ולאחריה הודאה. בשיעור זה נעמוד על הפרשה השלישית - פרשת החולים, שבה מתגלה יסוד עמוק: לא רק מה קורה לאדם, אלא מתי הוא קולט את המסר.
לפני שניגש לפסוק עצמו, יש לשים לב לסימניות המופיעות בפרשה זו - הנונין ההפוכות, הנונים המנוזרות. רש"י אומר שהן באות להידרש, במקום "אכין ורקין" שדרכם למעט. ומה הן ממעטות? ללמדך שהם צעקו קודם גזר דין, ולכן נענו; אבל אם צעקו לאחר גזר דין - אינם נענים. הנונין ההפוכות הן כמו סוגריים: כאילו לומר שזהו מצב שאינו מועיל תמיד. צעקו - תלוי מתי. אחרי גזר דין אין בצעקה תועלת; לפני גזר דין הצעקה יכולה להוציא אותם מצרתם.
אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֺנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ׃
האבן עזרא כותב: "וטעם אווילים - אפילו הם חכמים, נחשבים אווילים בעבור פשעם". זהו יסוד שדיברנו בו רבות בספר משלי. המלבי"ם שם מבאר שכאשר שלמה המלך מרבה לדבר על הכסיל, אין כוונתו לאדם שרמתו האינטלקטואלית נמוכה. ודאי ששלמה ברוב חוכמתו אינו בא להלעיג על חסרי מדע - מה יעשה אותו אדם שלא זכה לחוכמה? שלמה מדבר על אנשים שיכולים להיות בעלי אינטליגנציה גבוהה מאוד, ואף על פי כן הם כסילים - כי בהתנהגות היומיומית שלהם הם כסילים.
ראה אדם חולה סוכרת שאוכל עוגת קצפת בת ארבע קומות, ביודעו שבעוד רבע שעה יישמעו הסירנות והוא ייכנס לקפיצת סוכר של סכנת נפשות. תאמר לי שהוא פרופסור, תאמר לי דוקטור - הכול נכון, אבל כסיל הוא בוודאי. הוא אינו רואה מטר קדימה, אינו קולט לאן הוא מביא את עצמו. אדם יכול להיות משכיל מאוד מבחינה אינטלקטואלית וכסיל גמור בהנהגת חייו. זה מה שאומר האבן עזרא: אפילו הם חכמים - נחשבים אווילים בעבור פשעם. "אווילים מדרך פשעם" - יש להם דרך שבה הם פושעים, ובדרך הזו הם מביאים על עצמם ש"מעוונותיהם יתענו": מחמת דרך עוונותיהם הם מביאים על עצמם עינויים וייסורים.
הרד"ק מסביר שכאן מזכיר הכתוב את החולים: מדרך פשעם ומעוונותיהם הם חולים, ובעקבות זה בא להם הקושי והעינוי. אך יש לשאול: הרי גם על האסירים הסברנו שנפלו בשביים בגלל עוונותיהם, ולא קרא להם הכתוב אווילים. מדוע דווקא את החולה הוא מכנה אוויל?
משיב הרד"ק: השבי והמאסר באים בבת אחת. לא כן החולי - בתחילתו הוא קל, ואחר כך הולך ומכביד יום אחר יום. לאסיר לא היה שלב שבו יכול היה לקלוט; במקום אחד שבו אותו. אבל אתה, החולה, אווילותך בכך שאצלך הדבר התחיל בהדרגה: שלחו לך מסרים בהתחלה באופן מינורי, אחר כך בלחץ גדול יותר, אחר כך בדיקות משמעותיות יותר - ולמה בשלבים הראשונים לא התעוררת? זו כבר אווילות. הם היו צריכים להבין שהחולי הוא כמלאך השלוח אליהם שישובו בתשובה, והם נהגו כאוויל שאינו מרגיש ברעה הבאה עליו ממעשה איוולתו, ולא שב אל ה'. אילו היו חכמים היו אומרים בלבם: למה שלח לי ה' חולי? עד היום הרגשתי טוב - מה הקב"ה רוצה ממני? איזה עוון יש בי שעליי לתקן?
אך האווילים אינם מרגישים עד שיכבד עליהם החולי מאוד ויארך, עד שיתענו מאוד ויתעבו כל מאכל. רק כשהרופא אומר להם שהרימו ידיים, אז הם נזכרים שיש בורא לעולם. זו אווילות, משום שקיבלת מסרים מוקדמים שהיו אמורים לעורר אותך - ולכן דווקא בעניין החולי הזכיר הכתוב את אווילותם.
למלבי"ם יש כלל שלמדנו בהרחבה בספר משלי, להבדיל בין האוויל לכסיל. הכסיל הוא מי שיכול להיות חכם מאוד, אלא שאינו חי את חייו על פי ידיעותיו: הוא חכם גדול ומעשן עצמו לדעת - איפה חוכמתו? הרי אתה מתאבד. אבל כאן כתוב "אווילים". והמלבי"ם תמיד מבאר שאוויל הוא מלשון "אולי" - הספקן. זה שתמיד שואל "מי אמר?", "מה ההוכחות?", "מאיפה אתה יודע?", "ואף אחד עוד לא חזר משם". האוויל הוא תמיד המסתפק, הטיפוס הסקפטי, שעל כל דבר אומר אין הוכחות, אין הכרח, למה אתה בטוח.
האווילים הללו מסתפקים ואינם מאמינים שמה שאירע להם - הצרה והסכנה - הוא מאת ה'. אומרים לו: ראה, הרי גם צדיקים עברו דברים כאלה, גם הרב פלוני חלה במחלה כזו - אז מה זה מוכיח? למה אתה מחבר את זה לעוונות? כך הוא מסתפק בכל דבר שקורה לו: מי אמר שזה מאת ה'.
ומהיכן באים לו הספקות? "מדרך פשעם" - מפני שהורגל כל כך בפשע עד שנעשה אצלו דרך, צורת חיים. וההמשך: "ומעוונותיהם יתענו". המלבי"ם כבר ביאר בכמה מקומות את ההבדל בין פשע לעוון: פשע הוא המרד - אדם פושע בה', מורד בו. עוון הוא עיוות השכל. האדם מתחיל מתאווה ומחטא; בשלב הבא זה נעשה פשע, שכן הוא עושה מתוך ידיעה וברצון; ובשלב השלישי זה נעשה עוון - עיוות השכל, שהוא כבר בונה אידיאולוגיה שכך ראוי שיהיה. "יש כמה אלטרנטיבות ליצור משפחה, מי אמר שמשפחה חייבת להיות במובן המסורתי, יש גם דרכים אחרות".
וזה הנורא מכול. שכן כל עוד אתה חוטא ואפילו פושע, יש סיכוי שתחזור בתשובה; אבל לאחר שבנית לדבר פלטפורמה ופסאודו-אידיאולוגיה, שיש כביכול היגיון מאחורי כל השחיתות הזאת - איך תתקן אותו? הרי לדעתו כך צריך להיות, זה הדבר הנכון, והדרך הפרוגרסיבית היא הדרך הישרה, ומי שאינו כך מיושן, בעל דעות ארכאיות, ויש להוקיע אותו ולומר עליו את כל המילים הגרועות ביותר. זה מה שקורה כשמגיעים לעוון: השכל כבר מתעוות ובונה אידיאולוגיה סביב הקלקול. לכן: "אווילים מדרך פשעם" - משם זה התחיל, "ומעוונותיהם יתענו" - מה מגביר את הייסורים והעינוי? שכבר יש בו עוון, שהוא בונה אידיאולוגיה סביב חטאו.
כׇּל־אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד־שַׁעֲרֵי מָוֶת׃
"כל אוכל" - אומר הרד"ק שבא לרבות הכול, אפילו מאכל תאווה. גם אם תביא לחולה את המאכל המשובח ביותר, אין לו תיאבון ואין לו חשק לאכול, כדרך החולה הממאס באכילה. "ויגיעו עד שערי מוות" - מגיעים למצב שלפני המיתה. והמלבי"ם מוסיף: כשם שהיו חולים בחולי הנפש ולא קיבלו אוכל רוחני בריא, כך גם בגשמיות תתעב נפשם כל אוכל המזין את הגוף - שהרי חוליָם בא בעקבות חולי הנפש, בעקבות העוונות. ואם כן הרי הם בצרה בפעם השלישית.
וַיִּזְעֲקוּ אֶל־יְהֹוָה בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם׃
יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם׃
כשהם מגיעים עד שערי מוות הם צועקים אל ה', שכן ראו שרופא בשר ודם אינו יכול להושיעם. הם צועקים וחוזרים בתשובה. ואז "ישלח דברו וירפאם" - אומר המלבי"ם: זו רפואת הגוף; "וימלט משחיתותם" - זו השחתת הנפש.
הרד"ק מסביר: רפואת הרופאים היא במעשה, לא כן רפואת ה'. לכן נאמר "ישלח דברו" - דברו היינו רצונו. רופא זקוק לתרופה, אבל הקב"ה - בדבר ה' שמים נעשו, ברגע שרצה "יהי אור" והיה אור. לכן אצל ה' די ב"ישלח דברו וירפאם". ו"וימלט משחיתותם" - ימלט נפשם משחת, ושחת היינו הקבר, וכן אמר אליהוא "ותקרב לשחת נפשו". ועוד מפרש הרד"ק שהוא מלשון השחתה: מציל אותם שלא יבואו לידי השחתה ולידי קלקול.
בספר תהילות שמואל מביא בשם שיר מעון ושואל: מדוע נאמר "דברו"? הרי דיבור הוא תמיד לשון קשה ואמירה היא לשון רכה, וכאן מדובר במתן רפואה - היה ראוי לומר "ישלח מאמרו וירפאם", כמו "השולח אמרתו ארץ". ובאמת בספר עץ הדעת טוב למהרח"ו כותב ש"דברו" משמעו תמיד מלאך - "מלאכי רוח עושה דברו", וכן "וישם ה' דבר בפי בלעם". אך בתהילות שמואל מבאר את לשון הדיבור הקשה: יש מקטרגים שאינם רוצים שאדם זה יתרפא, והקב"ה צריך להשבית את המקטרגים - ולכך נדרש דיבור קשה. זהו "דברו", ועל ידי כן "וירפאם".
בספר אמת קנה מביא הרב מזוז שבמסורה נאמר "ב' במסורה" על "ישלח דברו". המסורה היא מה שכתבו בעלי המסורה שאחר התלמוד, שמנו כל ביטוי בתנ"ך וכמה פעמים הוא מופיע. כשכתוב "ג' במסורה" - הביטוי מופיע שלוש פעמים; וכשכתובה האות ל' - היינו "ליתא", "לית כוותיה", ביטוי יחידאי בכל התנ"ך. יש מסורה גדולה שבה מפורטים כל המקומות, ויש מסורה קטנה שרק מונה את מספרם בלי לפרט. וכאן כתוב ב' במסורה: פעם אחת "ישלח דברו וירפאם", ופעם אחת "ישלח דברו וימסם" - בפרק קמ"ז, "ישב רוחו יזלו מים".
כלל הוא שכאשר אותו ביטוי מופיע בשני מקומות, בא הדבר לומר שיש קשר ביניהם. המרבה לעסוק בזה הוא בעל הטורים, שמביא את המסורה ויוצר חיבור בין המקומות להסביר כיצד כולם נוגעים בעניין אחד. וכאן מבאר הרב מזוז על פי מה שאומרים הרופאים, שהבולע כדור ראוי שיבלע אותו עם מים; שאם בולעים בלי מים הדבר עלול לגרום כוויה ואף אולקוס, לפי שאינו מתפזר כראוי ומתיישב בקיבה. צריך שהכדור יימס ועל ידי כך יתפזר נכון בגוף. זהו הרמז: "ישלח דברו וירפאם" - כיצד? על ידי "ישלח דברו וימסם": תמיס את התרופה במים, ואז "ימלט משחיתותם" - לא תזיק לך לקיבה אלא תרפא אותך רפואה שלמה.
עוד מבאר, ש"וימלט משחיתותם" היינו השחתתן של התרופות, או של הרופאים. נתחיל בתרופות: הרמב"ם אומר שכל תרופה מועילה לזה ומזיקה לזה. אדם לוקח תרופה שמועילה לדבר מסוים, אך יוצרת נזק בדברים אחרים. פעם הלכתי לרופא לקבל תרופה לפטריות, ונתן לי תרופה, ואחר כך אמר שאקח גם תרופה נוספת. שאלתי: למה? מה היא מועילה? אמר לי: התרופה הראשונה פוגעת בכבד, והשנייה מחזקת את הכבד. אמרתי לו: לא ראשונה ולא שנייה - אסתדר עם הפטריות ולא אפגע בכבד. אתה שומע מה אתה אומר לי? לך קח תרופה שתזיק לכבדך, וקח עוד תרופה שתרפא אותו. עם פטריות אפשר לשרוד. למה שאדם יגרום לעצמו נזקים פנימיים? זו כוונת הרמב"ם: כל תרופה מועילה לדבר זה ומזיקה לדבר אחר, אלא שלפעמים רבה התועלת על הנזק. כך בתרופת בשר ודם. אבל אצל הקב"ה - "ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם": אין השחתה בתרופתו, היא אינה גורמת שום נזק, זו רפואה שלמה.
ואפשר עוד לבאר "וימלט משחיתותם" - של הרופאים. לפעמים הרופאים משחיתים גדולים: נותן לך תרופה מסוימת משום שביקשו ממנו או שילמו לו לקדמה, ולא משום שהיא בהכרח הטובה ביותר; לפעמים היא ניסיונית, ולפעמים הוא עצמו שותף במחקר עליה ויש לו אינטרס לקדמה.
סיפר לי אדם על קרוב משפחה שחלה, והיה מאושפז זמן רב. כל פעם שניסו לתפוס את מנהל המחלקה, הפרופסור הבכיר, לא הצליחו: תופסים אותו במסדרון, עונה בחצי מילה וממשיך. אבא שלהם שכב שם תקופה ארוכה, מנסים עוד תרופות ועוד, ושום דבר לא מתקדם. עד שמישהו לחש באוזנם שצריך לקבוע עמו פגישה מסודרת. גייסו אלפיים דולר וקבעו פגישה, ואז התברר שלמחלה של אביהם כבר יש תרופה חדשנית, ניסיונית, שנוכחו לראות כי שיעור ההצלחה שלה גבוה מאוד, ויש סיכוי טוב שאביהם יחלים. את הדבר הזה הוא לא אמר להם עד אותו יום, פשוט משום שלא נפגשו ולא שילמו. וימלט משחיתותם! אדם כזה מושחת, אדם כזה רוצח: שלמו לי - אציל אותו; לא שילמו - לא תדעו. תבוא אליי לפגישה, תקבל; לא תבוא - אביך ימות ועוד אנשים ימותו. על זה אומר הכתוב: ישלח ה' דברו וירפאנו, וימלט משחיתותם של הרופאים.
אמרתי פעם שאלימות כנגד רופאים, ואלימות בכלל, היא דבר שהיהדות סולדת ממנו לחלוטין. אבל אי אפשר לבוא בתביעה רק כלפי אותם אנשים אלימים. הרבה פעמים, כשאדם קולט את ההתנשאות של הרופאים ואת הזלזול בחולים - ואיני אומר כולם, להפך, רובם אנשים הגונים, אך מתוכם יש כאלה - כששומעים שמישהו הרביץ לו, אפשר בהחלט להבין. גם אם לא להסכים וגם אם לא לעודד, אבל להבין אפשר. שהרי אדם שקרובו, אביו או בנו, שוכב במצב קשה מאוד, והוא עצמו במצב רגשי קשה ביותר, וכשהוא רואה כיצד הרופא מתנהג אליו - מה אתה רוצה שיעשה? במצבים כאלה עלינו להתפלל לקב"ה שיושיע אותנו, ובזה ימלט אותנו משחיתותם של אותם רופאים.
ספר פנים יפות מסביר "וימלט משחיתותם" באופן אחר: הקב"ה מרפא את המחלה ברפואה שהיא עצמה הדבר המשחית, ובה עצמה יש רפואה. הקב"ה מרפא מר במר: לוקח עץ הרדופני שהוא מר, משליכו לתוך המים - והמים מתמתקים. אנחנו צריכים לעשות פעולה שתצליח על פי הטבע; אצל הקב"ה גם דבר המנוגד לטבע מרפא. כך מצאנו אצל חזקיהו שהיה לו שחין, ובמה ריפאו אותו? בדבלה. והגמרא אומרת שדבלה מזיקה לשחין. אכן, כשאתה עושה זאת - מזיק; אבל כשזה בדבר ה', הדבלה היא שתרפא. הקב"ה מרפא מר במר כדי להראות שזה למעלה מדרך הטבע. וזהו "וימלט משחיתותם": רפואת הקב"ה מצילה אותך אפילו שהדבר עצמו משחית, ומאותו דבר עצמו תבוא לך רפואה.
יוֹדוּ לַיהֹוָה חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם׃
וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה׃
שוב חוזרת ההודאה, אלא שהמלבי"ם, וכן הרד"ק ועוד מפרשים, עומדים על כך שבהצלות הקודמות לא נאמר "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה". מדוע דווקא כאן, בהצלה מן החולי, מופיעים הזבחים והסיפור ברינה?
אומר המלבי"ם: הדין הוא שאדם שנעשו לו שני ניסים, כשהוא מברך על נס אחד צריך להודות גם על הנס השני. כך מביאה הגמרא באותו אדם שבפונדקא דערבות, שניצל מגמל וניצל מנהר; כשהיה מגיע למקום שניצל בו מן הגמל היה מודה על ההצלה מן הגמל וגם על ההצלה מן הנהר, וכשהיה מגיע למקום הנהר היה מודה גם על ההצלה מן הגמל. כלומר, כשאתה מודה במקום שנעשה לך בו נס, הזכר גם את הנס שנעשה לך במקום אחר.
לפי זה היה ראוי שמי שיצא מבית האסורים יודה גם על הנס של הצלת המדבר, שהרי לדעת המלבי"ם כל הניסים שבפרק מדברים באדם אחד שחווה את כל החוויות: היה במדבר וניצל, היה בבית האסורים וניצל. אלא שכפי שאמרנו הוא עדיין לא הכיר בחסדי ה' - "אווילים מדרך פשעם" - והודה רק על הנס שניצל ממנו באותה שעה. אבל עתה, לאחר שניצל בפעם השלישית גם מן החולי, "יודו לה' חסדו" ו"יספרו מעשיו" - גם על הניסים הקודמים: הוא מודה על החסד העכשווי ומספר גם על המעשים שקדמו לו. וכן עד עתה לא הביא זבח תודה, וכעת "ויזבחו זבחי תודה" בלשון רבים - זבחים רבים, גם על הניסים הקודמים. כאן נופל לו האסימון: כאן הוא מתחיל לקלוט כמה גדולים חסדי ה' עליו, ומבין שלא השלים את הודאתו כראוי בשתי הפעמים הראשונות, ועכשיו הוא מודה הודאה שלמה, מספר את כל המעשים יחד וזובח על כולם יחד.
הרד"ק מבאר באופן אחר מדוע נאמר כאן "ויזבחו" ולא בהצלה מן המדבר ומבית האסורים: לפי שהחולים מאריכים בהשבת בריאותם. החולה מחלים לאט. וכשם שהסביר הרד"ק לעיל שהנכנס לכלא נכנס ברגע אחד, והיוצא ממנו יוצא ברגע אחד, כך החולה - לאט לאט הידרדר, ולאט לאט הוא יוצא מן הכלא של חוליו והולך ומחלים. ומתוך כך, אומר הרד"ק, הם נודרים זבחים בהתחזקם מעט מעט: זכה לשיפור - "אם ה' יעזור ואצליח ללכת על רגליי, אביא קורבן כזה וכזה"; זכה לשיפור נוסף - "אם אוכל לצאת מן הבית, אביא קורבן כזה וכזה". וכשמושלמת בריאותו, הוא מביא את כל הקורבנות שהתחייב בהם. לכן דווקא כאן נאמר "ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברינה". ומוסיף הרד"ק שייתכן מאוד שגם יורדי הים, והולכי המדברות, והאסורים - גם הם זובחים זבחים; אלא שבחולים הדבר מצוי לרוב, שההתקדמות האיטית גורמת לנדרי קורבנות וזבחים, ולכן הזכיר הכתוב עניין זה דווקא אצל החולה.
פרשת החולים שבפרק מלמדת שהמחלה אינה רק צרה אלא שליח. האדם נקרא "אוויל" לא משום שאינו משכיל, אלא משום שקיבל מסרים מוקדמים והדרגתיים ולא התעורר מהם, ומשום שהוא מסתפק וספקן ואינו מכיר שהכול מאת ה' - וזאת מתוך "דרך פשעם" שהפכה לשגרה ומתוך "עוונותיהם" שהם עיוות השכל הבונה אידיאולוגיה סביב הקלקול. כשהוא מגיע עד שערי מוות ורופא בשר ודם מרים ידיים, הוא זועק - וה' "ישלח דברו וירפאם": רפואה שאינה זקוקה למעשה אלא לרצון, רפואה שאין בה השחתה כתרופות אנוש, ורפואה שאף ממַר יכולה לבוא. ואז, כשנופל האסימון, מגיעה ההודאה השלמה: לא רק על הנס האחרון, אלא סיפור כל המעשים יחד וזבחי תודה על כל החסדים כולם.