המשך המזמור הוא סקירה של מכות מצרים, יציאת מצרים, הניסים שבמדבר וכיבוש הארץ - והכול נמשך אל המסקנה שבסוף הפרק: כל החסדים הגדולים הללו נועדו לתכלית אחת, שישמרו את חוקי ה'. נמשיך מכאן, ממכת הברד ועד סיום המזמור.
נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם׃
אומר הרד"ק: "אש להבות" הוא כמו שכתוב בתורה "ותהלך אש ארצה". ולעניין הסדר - פעמים מצאנו "אש להבות" ופעמים "להבות אש" - שני הביטויים תקינים, כמו "תולעת שני" ו"שני התולעת". אפשר לומר כך ואפשר לומר כך.
רבנו בחיי מביא מדרש, שהיה סכסוך בין מצרים לכוש: היכן עובר הגבול ביניהן. באה מכת צפרדעים ויישבה את הסכסוך, שכן בארץ כוש לא עלו הצפרדעים אלא בארץ מצרים בלבד. ראו עד היכן הצפרדעים מגיעות, וידעו: כאן נגמרה מצרים. וזה מה שכתוב "הנה אנוכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים" - תסמן את הגבולות לפי הצפרדעים.
שואל הרב מצ'יבין: גם במכת ארבה נאמר "וינח בכל גבול מצרים", ולכאורה הדבר מיותר - הרי את הגבול כבר סימנו בצפרדעים, למה צריך לסמן אותו שוב? ומתרץ תירוץ נפלא: לאחר שעלו הצפרדעים היו צריכים לסמן את הגבול, וכיצד היו מסמנים בזמנם? על ידי נטיעת עצים ושיחים, כמו שמצאנו ביהושע שתיחם את הארץ בעץ החצב. נוטעים שיחים במקום הגבול, ומעתה יודעים שמכאן ואילך מתחיל תחום אחר. מסתבר מאוד שכך עשו גם במצרים: לאחר שראו היכן עצרו הצפרדעים, תיחמו שם את הגבול בעצים.
אלא שהמכה שלפני הארבה הייתה מכת ברד, וכל העצים נשחתו - וכל הסימונים שנעשו בעקבות הצפרדעים הלכו לאיבוד. לא הייתה ברירה אלא לחזור ולתחם את הגבולות, ולכן בא הארבה ונח "בכל גבול מצרים", וסימן להם שוב את הגבולות. וראיה נפלאה לדבר מן הפסוק שלנו, אומר הרב מצ'יבין: "נתן גשמיהם ברד... ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם" - הברד הרס בדיוק את "עץ גבולם", את העצים שהעמידו לסימון הגבולות. ומאחר שכך, אין ברירה אלא לשלוח שוב ארבה בכל גבולם, שיסמן מחדש את מקום הגבול, שלא יסתמכו על עצים שכבר אינם קיימים.
וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם׃
שואל האבן עזרא: הרי כל העצים נשברו, מדוע מדגיש דווקא את הגפן והתאנה? ומשיב: הזכיר את הנכבד מכל פרי העץ, שאדם יכול לחיות בלעדי לחם אם יאכלם. מי שרוצה להתקיים בלא לחם - יאכל ענבים ותאנים ויתקיים. לכן הדגיש את החשובים שבהם.
הרד"ק לעומת זאת מבאר, שהזכיר את הגפן והתאנה בפרטות מפני שהם רוב האילנות שהיו להם במצרים. וקצת צריך להבין, שהרי מצרים ארץ חמה ופחות מתאימה לגידול גפנים - אבל אנו מוצאים כן בפסוקים נוספים: "גפן ממצרים תסיע", רואים שהגפן באה ממצרים. ייתכן שבזמנם היה האקלים שם שונה במקצת. היום מכל מקום ידוע שגפנים מגדלים בדרך כלל בארצות ממוזגות יותר, כספרד וצרפת, ולא בארצות החמות.
אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר׃
"אמר ויבוא ארבה" - הכוונה שה' גזר ובא הארבה. ומדוע מזכיר את הילק, והרי הילק הוא מין ממיני הארבה? האבן עזרא אומר בדרך אולי, שהילק הוא הקשה שבמיני הארבה, ולכן הזכירו בפרטות - להדגיש את המכה החמורה יותר.
המלבי"ם מסביר: הארבה אכל את כל העשב, והילק אכל את פרי האדמה. פירות הגדלים באדמה אין הארבה אוכלם, והילק הוא שאוכלם. נמצא שהפסוק מזכיר כאן שתי מכות שהיו במכת ארבה - גם העשב וגם פרי האדמה. ונבהיר: "ירק האדמה" הוא ירקות עלים, כרוב וחסה וכוסברה; "פרי האדמה" הוא תפוחי אדמה, מלפפונים, אבטיחים, תותים וכדומה - פרי ממש הגדל באדמה.
וַיֹּאכַל כׇּל־עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם׃
"ויאכל כל עשב בארצם" - זה הארבה; "ויאכל פרי אדמתם" - זה הילק. לדעת האבן עזרא מדובר כאן בפרי העץ שהותיר הברד, ולדעת המלבי"ם מדובר בפירות האדמה.
וַיַּךְ כׇּל־בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכׇל־אוֹנָם׃
אומר האבן עזרא: "ויך כל בכור בארצם" - במצריים לבדם, שהרי בכורי ישראל ניצלו על פי הסימן שעשו בבתיהם. ו"ראשית לכל אונם" - הראשון מכל בניהם שבאו מכוחם. לפי המצודת דוד זה כפל העניין במילים שונות, שהרי הבכור הוא ראשית אונו.
אבל המלבי"ם, כדרכו, אינו מקבל את הכפל במילים שונות, ולכן מבאר: "ויך כל בכור בארצם" - הבכורות הוכו רק בארצם. הבכור הוא פטר רחם, הנולד תחילה לאמו, וזה הוכה רק במצרים. ואילו "ראשית אונם" מדבר בבכור לאביו: אם באו על אישה אחת כמה אנשים וכל אחד הוליד ממנה ילד, וכל ילד כזה הוא הבן הראשון לאביו - נמצא שאישה אחת ילדה חמישה בכורים או עשרה בכורים, כל אחד בכור לאביו. אלו "ראשית אונם", והם הוכו בכל מקום, גם אותם שלא גרו במצרים; אבל הבכורות לאם הוכו רק בארץ מצרים.
האלשיך הקדוש מוסיף ומסביר: "ויך כל בכור בארצם" - גם מעמים אחרים. כל בכור שהיה אז במצרים, אף שאינו מצרי, המית הקדוש ברוך הוא. וגם אותם שלא היו פטר רחם אלא רק ראשית אונם - גם אותם המית, כאותה דוגמה שהזכרנו. ועוד השגחה הייתה כאן: אף בבית שלא היה בו בכור, מת הגדול שבבית, שלא יהיה בית אשר אין שם מת.
ומעתה, מי היה מאמין שבמצב כזה ייתן הקדוש ברוך הוא את חן בני ישראל בעיני מצרים, והם עוד ישאילו להם כסף וזהב? המצרי יודע שבניו מתו, הוא חוזר עתה מבית הקברות בגלל אלוקיהם של היהודים - וקורא ליהודי: בוא, קח כסף, קח זהב! הם משאילים להם כסף וזהב ושמלות. וזה מה שאומר הפסוק "ויוציאם בכסף וזהב" - כתוספת על "ויך כל בכור בארצם". פלא על פלא: ה' הכה אותם, ואחר כך המצרי מתחנן שהיהודי ייקח. הרי לך עד כמה הפך הקדוש ברוך הוא את לבם - אותם שבתחילה "הפך לבם לשנוא עמו", עתה נתן חינם בעיניהם והם נותנים להם כסף וזהב.
וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב וְאֵין בִּשְׁבָטָיו כּוֹשֵׁל׃
אומר הרד"ק: שנים עשר שבטים שהיו עם רב, ולא היה בהם כושל ועני - כולם יצאו בכסף וזהב לרוב. לא יצא אחד תפרן, אלא כולם בעלי ממון, וזה מובן "כושל" - עניות.
המצודת דוד מסביר "אין בשבטיו כושל" - שלא היה מי שכושל בעוונו, מלשון "כי כשלת בעוונך", כלומר כולם היו הגונים ולא כושלים בעוונותיהם. ולכאורה אין זה מסתדר עם מה שדתן ואבירם יצאו עמם, ומיכה עם פסלו יצא עמם; אלא שצריך לומר שהכתוב מדבר על דרך כלל, ויחידים יוצאי דופן ודאי היו, ועליהם לא דיבר.
ויש להבין את הסמיכות: באופן טבעי, לאחר שלקחנו מהם כסף וזהב בהשאלה, ואנחנו כביכול יוצאים לשלושה ימים ואמורים לחזור - היינו אמורים לפחד ולחשוש מאוד שהמצרים ירדפו אחרינו. ואגב, יש מסבירים שזו הסיבה שהשאילה הייתה דווקא בדרך השאלה: כדי שהיהודים לא ירצו לחזור למצרים, שהרי אם יחזרו יתעוררו כל הנושים - איפה הכסף והזהב? לא שזה הועיל לגמרי, שבסוף אמרו "נתנה ראש ונשובה מצרימה", אבל זה נועד למנוע מהם את החשק לחזור. מכל מקום, בורח אדם ולוקח בחשבון שתכף ירדוף אחריו המצרי - עברו שלושה ימים ולא חזרתי, ומה עם כל הכסף והזהב? ועל זה אומר הכתוב "אין בשבטיו כושל": אף על פי כן הלכו בלא מכשול - לא הלכו בפחד ולא בחשש, ולא תש כוחם מחמת הדאגה שהמצרים ירדפו אחריהם, אלא הלכו מתוך ביטחון בה'.
והאלשיך מוסיף הסבר: "אין בשבטיו כושל" - שלא היה שבט אחד בישראל עני וכושל, שתאמר שרק ממון מצרים העמיד אותם. אלא מצד עצמם כבר היה להם ממון רב. ומאין? כתוב לדוגמה שהמצרי שרצה לשתות מים היה הולך וקונה מן היהודים: מי ששילם קיבל מים, ומי שלא - שתה דם. נמצא "אין בשבטיו כושל" גם בלא מה שנתנו להם המצרים כסף וזהב; והכסף והזהב היו רק תוספת, לקיים בהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם כִּי־נָפַל פַּחְדָּם עֲלֵיהֶם׃
"שמח מצרים בצאתם" - שהרי כבר אמרו "כולנו מתים", אז שנפטר כבר מן הצרה הזאת, ושמחו שיצאו. אומר המלבי"ם: מה שכתוב "ויוציאם בכסף וזהב", אף שהיה ראוי שתהיה להם שנאה על ישראל מחמת מכת בכורות - הטעם הוא ש"שמח מצרים בצאתם". כלומר, רוצה אתה לדעת כיצד התהפכו המצרים פתאום ומצאנו חן בעיניהם? לפי שהמצרים אמרו: ניתן להם כסף וייפטרו מאתנו וילכו. נמצא שנעשה למצרי אינטרס שאקח ממנו. "שמח מצרים בצאתם" מרוב שנפל פחדם עליהם, ולא חרץ כלב לשונו.
אבל כל זה רק ההיבט הטבעי של הדברים. בתורה נאמר במפורש שה' נתן את חן העם בעיני מצרים, ואין לשכוח זאת; אנו באים לתת את ההסבר הטבעי - שהמצרי הרגיש: קח כסף, העיקר שתלך.
פָּרַשׂ עָנָן לְמָסָךְ וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה׃
עם ישראל יוצאים ממצרים, וה' נוסע לפניהם בעמוד ענן ופורס את הענן למסך. הרד"ק מדקדק: "מסך" אינו "סכך". סכך הוא מסכך מלמעלה, ומסך הוא מסך מבדיל מן הצד, כיריעה לפניהם, כמו "ואת מסך הפתח" - שהענן היה לפניהם בשעת הליכתם, ובשעה שנחו היה הענן מעליהם. ואפשרות נוספת: "למסך" כולל את שניהם - מעליהם בנוחם ומצדם בלכתם.
האלשיך הקדוש מפרש פירוש חדשני, ומחבר את הפסוק לקודמו. "כי נפל פחדם עליהם" - בהבנה הפשוטה הכוונה שפחד ישראל נפל על מצרים; אבל אפשר לפרש שהוא חוזר על ישראל. כיצד? על ידי שה' הוציאם בכסף וזהב, נוצר מצב שהמצרי מעוניין לבוא ולהחזיר לעצמו את כספו וזהבו שהשאיל, והמצרים רודפים אחריהם - ואז נפל פחד מצרים על ישראל: הנה המצרי מגיע וייקח בחזרה את הכסף והזהב. מה עשה הקדוש ברוך הוא? "פרש ענן למסך".
וזה מה שאומרים חז"ל, שעמוד הענן היה הולך לפני מחנה ישראל והקדוש ברוך הוא החזירו לאחוריהם, בין מחנה מצרים למחנה ישראל, כדי שיקלוט את האבנים והבליסטראות והחיצים שהיו זורקים. המצרים היו מאחור וזורקים חניתות ואבנים ובליסטראות, ומי שקלט אותם הוא הענן - המטרייה האווירית של מחנה ישראל, עוד לפני כיפת ברזל. ואז עמוד האש הלך לפני המחנה להאיר להם, ועמוד הענן מאחור לחצוץ בינם לבין מצרים, והמצרים היו בחושך. שהרי עמוד אש מקדימה אמור להאיר גם לאחור - אלא אם כן יש ענן מפסיק; וכיוון שהיה ענן מפסיק, עמוד האש האיר רק לנו, והמצרים נשארו בחושך גמור.
וזה כמו שכתוב במפורש: "ויהי הענן והחושך" - למצרים, "ויאר את הלילה" - לישראל. הענן הפריד בינינו לבינם, ולכן עמוד האש ההולך לפנינו לא האיר להם, ונמצאו בחושך; ואנו - עמוד האש מאיר לנו את הלילה.
המלבי"ם מסביר, שאחרי שיצאו ליווה אותם הקדוש ברוך הוא בעמוד ענן ובעמוד אש, וחוץ ממה שהלך הענן לפניהם כמפורש בתורה, היה גם למסך על ראשם ועל סביבם. שהרי חז"ל אומרים שהיו שבעה ענני כבוד, ונמצא שבאופן קבוע היה מסך גם מעליהם - ולכן ניתן לפרש שהמסך כאן כולל גם את שמעליהם וגם את שמצדם, כפירושו השני של הרד"ק.
שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם׃
עם ישראל שואלים בשר והקדוש ברוך הוא נותן להם את השלו, ואחר כך מבקשים לחם - "ולחם שמים ישביעם". אומר המלבי"ם: השלו היה לפי שעה, ואילו לחם השמים השביעם באופן קבוע כל זמן היותם במדבר, כמו שכתוב "בשר לאכול ולחם לשבוע".
ובספר תנופה לחיים מבאר בדרך נאה: חז"ל אומרים שהסומא אינו שבע ממה שהוא אוכל - אוכל ואוכל ואינו שבע. ואכן הרבה מן העיוורים הם בעלי שומן, ומלבד שקשה להם לנוע הרבה, יש גם את הטעם שאינם שבעים. כשאדם רואה כמות גדולה של אוכל - "ראתה העין שבעה הנפש"; אבל כשיש מעט, הוא רעב כל הזמן.
אני נזכר בדבר שהיה לפני כעשרים שנה: הייתי בבית מלון, והאוכל הובא בקייטרינג ממטבח סמוך. כנראה לא חישבו נכון את המנות, ואז הוציאו כמות של צ'יפס - ומיד נחטפה. הביאו שוב, ושוב נחטף. אני חושב שבסוף הוציאו פי ארבע ממה שתכננו מתחילה. אילו מלכתחילה היו מוציאים כמות מסודרת, כל אחד היה לוקח מעט וזה היה נגמר בטוב; אבל כיוון שהאנשים ראו שאין מספיק, כל עגלה שהגיעה - כולם עטו עליה. עצם הידיעה שחסר גורמת לאדם לאכול הרבה יותר, ועצם זה שאינו רואה בעין כמות גדולה - מגדיל את התאווה.
ובאותה מידה אומרים חז"ל: אל תאכל בחושך. שתי סיבות לכך: האחת, שאינך יכול להבחין - אולי יש תולעים, אולי חרקים, אולי נפל זבוב לכוס התה ואתה שותה בחושך. והשנייה, שאדם האוכל בחושך אוכל הרבה, שהרי הוא כסומא שאינו רואה את מאכלו. ומעתה מתבאר הפסוק אצלנו: "שאל ויבא שלו ולחם שמים ישביעם" - ומדוע השביעם לחם השמים? בגלל מה שנאמר לפני כן, "ואש להאיר לילה". כיוון שהייתה אש להאיר להם את הלילה, אכלו באור ובנר, ולכן "לחם שמים ישביעם"; ובלעדי זה היו אוכלים ואוכלים ואינם שבעים.
פָּתַח צוּר וַיָּזוּבוּ מָיִם הָלְכוּ בַּצִּיּוֹת נָהָר׃
אומר הרד"ק: "פתח צור ויזובו מים" - זה היה ברפידים. "הלכו בציות נהר" - במקום ציה, במקום יבש, הלכו המים וזרמו כנהר. ומביא הרד"ק מדרש, ש"בציות" הוא מלשון "צי אדיר": המים היו כה רבים עד שהיו עוברים ממקום למקום בספינה. כביכול היו להם שם קיאקים במחנה ישראל לעבור ממקום למקום, שהמים מבארה של מרים זרמו כנחל גדול. וכך מביא רש"י: "הלכו בציות נהר" - הלכו נהרות מן הבאר בארץ ציה, ממש נהרות שיצאו מבארה של מרים.
והמלבי"ם אומר שהיו כאן שני שלבים: "פתח צור" ברפידים - בתחילה זבו המים טיפין טיפין, ורק לאחר מכן "הלכו בציות נהר", שזרמו המים בכמות גדולה ומרובה.
כִּי־זָכַר אֶת־דְּבַר קׇדְשׁוֹ אֶת־אַבְרָהָם עַבְדּוֹ׃
אומר רש"י: הקדוש ברוך הוא זכר את דבר קדשו, מה שהבטיח לאברהם עבדו - "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", "ודור רביעי ישובו הנה" - ולכן קיים עתה את הדברים, נתן את הרכוש וגאל את ישראל ממצרים.
והרד"ק אומר, שבאו הדברים לומר שמצד עצמם לא היו ראויים. אם תשאל למה נגאלו - בזכות אברהם. הרי ניסו את ה' והריבו עמו עשר פעמים; ואף להוציאם ממצרים לא היו ראויים, שכתוב שמידת הדין קטרגה "מה נשתנו אלו מאלו". אלמלא ברית אבות - "ויזכור אלוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב" - לא היו נגאלים. רואים מכאן שרק בזכות שזכר את דבר קדשו גאל אותנו ממצרים.
המלבי"ם אומר שהפסוק חוזר על כל מה שראינו: גם על יציאת מצרים וגם על הרכוש הגדול. הרכוש בא מפני שכך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, וכדברי חז"ל: שלא יאמר אותו צדיק - "ועבדום ועינו אותם" קיים בהם, "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. וכן הענן והמים והמן היו בזכות אברהם, כמו שאומרים חז"ל: לפי שאמר "לושי ועשי עוגות" - הביא להם את המן; לפי ש"אל הבקר רץ אברהם" - הביא להם את השלו; ולפי ששלח את ישמעאל עם חמת מים - הביא להם גם את בארה של מרים. נמצא שהכול היה בזכות אברהם: גם גאולת מצרים, גם הרכוש הגדול, וגם הבאר והמן והבשר שליוו אותם במדבר.
ויש לשאול: וכי רק כדי שלא יטען אותו צדיק שלא קיים בהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" - בשביל זה צריך הקדוש ברוך הוא לקיים? הרי הוא מקיים משום שהבטיח, ולא משום שיהיו עלינו טענות! מה ההבנה בלשון "שלא יאמר אותו צדיק"? יש לזה כמה הסברים, ונזכיר אחד מהם שהבאנו בעבר. הרכוש הגדול באמת הוא שעם ישראל יוצאים ממצרים בדרגה שבה הם יכולים לקבל את התורה. הם עברו זיכוך של מאתיים ועשר שנים, מתוכן שמונים ושש בשעבוד קשה, וזה זיכך אותם להיות מוכנים לקבלת התורה בתוך חמישים יום, עומדים למרגלות הר סיני. זה הרכוש הגדול והעצום שיצאו בו. הם הוציאו את כל ניצוצי הקדושה ממצרים, עד שעשו אותה "כמצולה שאין בה דגה, כמצודה שאין בה דגן" - לא נשאר בה כלום, "וינצלו את מצרים", ותרגומו "ורוקינון ית מצראי". ומשום כך ההלכה שאסור לאדם לחזור למצרים: שכל עניין הגלות הוא לתקן את ניצוצי הקדושה, ובמצרים אין עוד ניצוצי קדושה, שהכול תוקן ורוקן.
נמצא שהגענו לדרגות גבוהות ועצומות, לתיקון ולזיכוך עצום. מי שירצה יעיין בספרנו "משנת הגלגולים", בסוד גלות מצרים וחטא אדם הראשון, ושם רואים כיצד האר"י הקדוש פורס יריעה שלמה: כל הצרות שהתחילו מחטאו של אדם הראשון, ואחר כך בשלבים - המבול, דור הפלגה, דור סדום, צאן לבן - כל אלה תיקונים וזיכוכים עד הזיכוך השלם שהיה בגלות מצרים. ולפי זה "ועבדום ועינו אותם" וגם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" התקיימו בהם, והרכוש הגדול הוא הרוחניות שיצאו עמה. אלא שעל זה יאמר אותו צדיק: ריבונו של עולם, "ועבדום ועינו אותם" קיימת בהם כפשוטו, ו"אחרי כן יצאו ברכוש גדול" תקיים כמדרשו, כהשגות רוחניות? אם את העבדות והעינוי נתת כפשוטם, קיים גם את הרכוש הגדול כפשוטו - כסף וזהב. וכדי שלא יאמר אותו צדיק, נתן להם הקדוש ברוך הוא גם את זה.
וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן בְּרִנָּה אֶת־בְּחִירָיו׃
כשהוציא ה' את עמו ממצרים, ישראל היו שמחים והמצרים אבלים - "ומצרים מקברים", ועמו בששון. ומפני מה זכו לכך? אומר הרד"ק: "את בחיריו" - בזכות האבות, שהם בחיריו של הקדוש ברוך הוא. וזה כמו שכתוב "ובני ישראל יוצאים ביד רמה", בזרוע מרוממה. והמלבי"ם מבאר "ברינה את בחיריו" - הצדיקים הם בחירי ה', והם אמרו שירות ותשבחות.
וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ׃
בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ־יָהּ׃
מסביר המלבי"ם: ב"ויתן להם ארצות גויים" מדלג הכתוב על שאר הניסים שבמדבר, לפי שהם יתבארו במזמור הבא, והוא חוזר למה שאמר בתחילת המזמור "אשר כרת את אברהם" - שהקדוש ברוך הוא קיים את שבועתו ונתן לנו את הארץ, ולא רק את הארץ אלא גם את הרכוש והקניינים של יושביה.
וכאן ראוי להזכיר את דברי חז"ל: מפני מה הלכו ארבעים שנה במדבר? טעמים רבים נאמרו בזה, ואחד מהם: הכנענים שמעו שיצאנו ממצרים, ומי הודיע להם? מצרים. ומה הקשר ביניהם? אחים היו, שכנען ומצרים שניהם בני חם. ומתוך שהמצרים רוצים לדאוג לכנענים, הודיעו להם: התכוננו, עם ישראל בא אליכם, כאן הם כבר עשו השמדה המונית והם הולכים לכלות הכול. שמעו הכנענים והרסו הכול - הרסו את הבתים, עקרו את הכרמים, השאירו אדמה חרוכה. אמר הקדוש ברוך הוא: וכי אכניס אותם לארץ כזאת? הרי הבטחתי להם שפע! מה עשה? הוליכם ארבעים שנה במדבר. והכנעני ממתין: מתי יבואו? עוברת שנה ועוד שנה ואינם באים. מה יעשה, יישאר בלי אוכל? מתחיל לבנות מחדש - במקום בנייה ישנה ורעועה, בונה בתים חדשים; במקום עצים ישנים, נוטע כרמים חדשים. ארבעים שנה במדבר, ואנחנו מגיעים לארץ מלאה כל טוב. וזה מה שכתוב "ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו" - אותו עמל שעמלו הלאומים, אותו ירשנו.
והתכלית: "בעבור ישמרו חוקיו" - מה שנתן לנו את ארץ ישראל הוא כדי לשמור את התורה. וזו הקדמה למזמור הבא, אומר המלבי"ם, שבו רואים שעם ישראל לא עמדו בזה ולא שמרו בסופו של דבר את חוקי ה', וזה מה שגרם לגלות.
ומה ההבדל בין "גויים" ל"לאומים"? אומר המלבי"ם: לאומים הם האומות שיש להם דת מיוחדת, דת ייחודית שאותה הם עובדים. וכיוון שדתם של עמי כנען הייתה דת מושחתת מאוד, כמו שכתוב בכמה מקומות "כמעשה ארץ כנען לא תעשו", היה הדבר גרוע יותר מגוי שאין לו דת כלל - שהרי גרוע יותר שיהיו לך חוקים הרסניים מאשר שלא יהיו לך חוקים כלל. לכן אמר "וגם עמל לאומים יירשו": ראה הקדוש ברוך הוא שאינם שומרים אף שבע מצוות, ופינה אותם מן הארץ, ואת אשר עמלו נתן לעם ישראל.
וכל זה "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו" - אומר הרד"ק שהיה זה בתנאי, כמו שכתוב "כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו", שאם לא ישמרו את חוקיו - "והיה לאכול", ויש לנו נבואות תוכחה שהם עתידים לגלות. ובזה מסיים "הללויה": אומר כן לעם ישראל שבדורו ולבאים אחריהם - הללו את הקדוש ברוך הוא על הניסים שעשה לכם.
ונסיים בדברי המלבי"ם על ההבדל שבין "ישמרו חוקיו" ל"תורותיו ינצורו": הנוצר גדול מן השומר, והתורות צריכות שמירה יתרה יותר מן החוקים, לפי שעיקרי האמונה נמצאים בתורות - תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ואילו החוק הוא דבר קבוע, "חוקה חקקתי גזרה גזרתי". לכן בתורות צריך שמירה מיוחדת - "ותורותיו ינצורו, הללויה".
סיום המזמור מוליך אותנו ממכת הברד והארבה, דרך מכת בכורות והיציאה בכסף וזהב, אל הענן והאש, המן והשלו והבאר, ועד נתינת ארצות גויים. בכל שלב רואים השגחה פרטית מדוקדקת: הברד שובר את עצי הגבול והארבה חוזר ומסמן אותם, המצרי שקבר את בנו מתחנן שהיהודי ייקח כספו, הענן נהפך למסך המגן על מחנה ישראל, ואור עמוד האש משביע אותם בלחם השמים. והכול, כפי שמדגישים רש"י והרד"ק והמלבי"ם, לא מצד זכותם אלא בזכות "דבר קדשו את אברהם עבדו" - וכל הנתינה הגדולה הזאת מכוונת לתכלית אחת: "בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו, הללויה". ובזה סיימנו את פרק ק"ה בתהילים.