פתיחה
פרק ק"ה הוא פרק של הודאה והיזכרות: המשורר סוקר את שלשלת ההשגחה על עם ישראל מימי האבות, דרך ירידת יוסף למצרים, ועד היציאה ממצרים וירושת הארץ. בחלק שלפנינו אנו עומדים על הפסוקים המתארים את נדודי האבות בין הגויים, את שמירת ה' עליהם מפני המלכים, ואת ראשית הסיבוב האלוקי שהביא את יעקב ובניו למצרים. המלבי"ם מלמד אותנו שכל הפרשה הזאת היא המשך ישיר להבטחה שבפסוק י"א: "לְךָ אֶתֵּן אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן" - כאן מתואר כיצד הקדוש ברוך הוא מסבב את הסיבות לקיים את בריתו.
"ויתהלכו מגוי אל גוי" - האבות בגרות
וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר׃
אנחנו רואים שהאבות הקדושים לא היו בארץ הקדושה כל הזמן, אלא "ויתהלכו מגוי אל גוי". אברהם גר בארץ פלשתים, במצרים, בארץ כנען; יצחק אף הוא הלך לפלשתים; יעקב ירד למצרים. כולם גלו מגרות לגרות, כמו שנאמר בפסוק הקודם "בהיותם מתי מספר כמעט וגרים בה". גרות פירושה שעדיין לא קיבלו את הארץ באופן קבוע.
מה ההבדל בין "מגוי אל גוי" לבין "מממלכה אל עם אחר"? אומר המלבי"ם: "גוי" הם קיבוצים שאין להם מלך - התאספות של אנשים בלא מלכות מסודרת. "עם" הוא כבר אומה מסודרת יותר, שיש לה מלך ובדרך כלל גם חוקים מסודרים. לכן הכתוב מדייק: כשהלכו מגוי אל גוי - "לא הניח אדם לעשקם"; וכשהלכו אל עם שיש לו מלך - "ויוכח עליהם מלכים". ומאחר ש"עם" יש לו מלך, הרי הוא כממלכה, ולכן נאמר "מממלכה אל עם אחר".
"ויוכח עליהם מלכים" - שמירת ה' על האבות
לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעׇשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים׃
"לא הניח אדם לעשקם" - אצלנו, בנוסח "הודו" שבדברי הימים, אנו אומרים "לא הניח לאיש לעשקם". פירוש הדבר: אף על פי שהלכו ונדדו מגוי אל גוי, לא הניח הקדוש ברוך הוא לאיש לעשוק אותם. וכשהגיעו אל עם שיש עליו מלך - הוכיח הקדוש ברוך הוא את המלך עצמו: אל תפגע לרעה בבני, אל תרעו לעם שיושב ביניכם.
רש"י מבאר מהי אותה תוכחה: "וינגע ה' את פרעה" - כשפרעה עשה בעיות, הביא עליו הקדוש ברוך הוא נגעים והוכיחו. וכן "עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך" - הוכיח גם את אבימלך. נמצא ש"ויוכח עליהם" פירושו למענם, מוכיח את המלכים במכאובים בעבור האבות.
שואל המצודת דוד: הלשון "עליהם" משמעה על אברהם יצחק ויעקב, ואילו אצל יצחק לא מצאנו תוכחה כזאת. בנוגע לאברהם נאמר, בנוגע ליעקב נאמר - היכן מצאנו דבר כזה אצל יצחק? ומתרץ: אבימלך לא נגע ברבקה אשת יצחק דווקא משום שראה את התוכחות הקודמות. נמצא ש"ויוכח עליהם מלכים" נאמר גם ביחס אליו - אף שאצלו לא הוכיח ה' בפועל, התוכחה הקודמת היא שמנעה מאבימלך לנגוע ברבקה.
והרא"ש מוסיף על "לא הניח אדם לעשקם": הבאר שעליה רבו רועי גרר עם רועי יצחק נשארה בסופו של דבר ברשותו של יצחק, ולאחר מכן קרא לה "עשק" - כי התעשקו עמו. ואדם אינו קורא שם לדבר שאינו שלו. מכאן שגם אצל יצחק ראינו את המציאות הזאת: רצו לעשקו, והקדוש ברוך הוא סייע והבארות נשארו בידו, והראיה שקרא להן שם - סימן שהבעלות שייכת לו.
"אל תגעו במשיחי" - אזהרת ה' לאומות
אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ׃
הקדוש ברוך הוא מזהיר את האומות, כמו שראינו שהזהיר בחלום את אבימלך ואת לבן. מהו "משיחי"? אומר הרד"ק: נסיכים וגדולים היו, ונכבדים אצל המלכים כאילו היו מלכים משוחים. "משיחי" כאן אינו במובן שאנו מצפים למלך המשיח, אלא כמלך שנמשח בשמן המשחה. וכך אנו מוצאים שבני חת אומרים לאברהם "נשיא אלוהים אתה בתוכנו" - נחשב היה אצלם כמלך, וכן אבימלך הולך אחרי יצחק כדי לעשות עמו שלום. רש"י מפרש "משיחי" בלשון גדולה, שכל משיחה לשון שררה וגדולה - כלומר: אל תגעו בגדולים שלי.
"ולנביאי אל תרעו" - על מי מדבר הכתוב? אומר הרד"ק: האבות הקדושים היו נביאים, שהרי הקדוש ברוך הוא מדבר עמם, והדיבור האלוקי עם הנביא הוא בחלום הלילה. ועל אברהם נאמר במפורש "השב אשת האיש כי נביא הוא". נמצא שה' הוכיח את המלכים והזהירם: אל תרעו למשיחי, אל תרעו לנביאי, אל תרעו לאבות הקדושים.
המלבי"ם מוסיף: הקדוש ברוך הוא הוצרך להזהיר כן, משום שהאבות היו נביאים ומוכיחים ומדברים אל העם. אברהם הוכיח את העם על עבודה זרה, ובעקבות זה ביקש נמרוד להרגו. האבות היו הולכים בכל מקום וקוראים בשם ה' - והסכנה הגדולה היא שינסו לפגוע בנביא. וכך אנו רואים בהיסטוריה אצל ירמיהו ועוד: השליכוהו לחצר המטרה, ואנשי ענתות רדפוהו. מדוע? דבריו של הנביא אינם נעימים; הם מהווים תזכורת: אינך בדרך, אינך בכיוון. ומהי הדרך הקלה? להשקיט את הנביא, להשתיק אותו.
וכבר היה לעולמים. זו השיטה המוכרת גם היום: כשיש אמצעי תקשורת שאינו מוצא חן בעיני ההגמוניה ואינו מתאים לסדר היום שלה - משתיקים אותו. כשיש מועמד שאמור להתמנות לבג"ץ והוא אינו מתאים לאג'נדה - אין ממנים אותו. כשיש מי שרוצה לעשות קצת סדר - פותחים נגדו בחקירות, וזה כבר משתיק אותו. על כן בא הכתוב ומזהיר: "ולנביאי אל תרעו" - אל תרעו לאותם נביאים הבאים ומזהירים אתכם בשמי. הם מדברים בשמי; אל תנסה להשתיקם ואל תפגע בהם.
"אלו תינוקות של בית רבן" - דרשת הגמרא
הגמרא במסכת שבת (קי"ט) אומרת: אמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב "אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו"? "אל תגעו במשיחי" - אלו תינוקות של בית רבן; "ולנביאי אל תרעו" - אלו תלמידי חכמים. כמה הדבר הזה נצרך לדור שלנו: לא לפגוע בתלמודי התורה, לא לפגוע בעצמאות הלימודית שלהם. היום רוצים מטעם הממשלה לבוא וללמד אותך מה ללמד, ובארצות הברית כבר נעשתה זו צרה גדולה מאוד, שעל פי בתי המשפט רוצים לחייב את תלמודי התורה ללמד את מה שהם רוצים, כל מיני מקצועות וכולי. הקדוש ברוך הוא מזהיר: אל תגעו במשיחי - אלו תינוקות של בית רבן, הם צריכים ללמוד תורה בטהרתה.
"ולנביאי אל תרעו" - אלו תלמידי חכמים. גם כאן יש היום כל מיני תוכניות כיצד להוציא את האברכים לשוק העבודה, שיהיו "פרודוקטיביים". אבל מהיכן ההגנה לעם ישראל? היכן המטרייה האווירית הרוחנית? מי הם "נטורי קרתא", שומרי העיר? אלה היושבים בבית המדרש. חז"ל אומרים "אינהו נטורי קרתא" - לא אלה שנראה לך שמסתובבים עם רובים, שעליהם אומרת הגמרא "אינהו חרובי קרתא": מי שאינו עושה רצון ה' מחריב את העיר. מי המקיים את העיר? אלה הלומדים תורה. לכן אומר ה': בנביאי אל תרעו, אל תפגעו בתלמידי חכמים.
וכתוב על אברהם אבינו שנענש, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים - הוציאם ממקום לימודם כדי להילחם במלחמת חמשת המלכים. אתה מוציא תלמיד חכם מלימוד תורה למלאכה - זו אנגריא.
ועוד שם בגמרא: אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה, אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן. אמר ליה רב פפא לאביי: דידי ודידך מאי - ומה עם לימוד התורה שלנו? אמר ליה: אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. תינוקות של בית רבן - הבל שאין בו חטא, והוא בדרגה גבוהה יותר. ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה: אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש. אומרים לך שצריך לבנות את המקדש וצריך ידיים עובדות - תיקח את כולם, אבל לא תינוקות של בית רבן; אותו תשאיר שילמד. ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה: כך מקובלני מאבותיי, ואמרי לה מאבותיך, כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה; רבינא אמר: מחרימין אותה. קיומה של העיר הוא בתינוקות של בית רבן.
"ויקרא רעב על הארץ" - הזמנת הרעב
וַיִּקְרָא רָעָב עַל הָאָרֶץ כׇּל מַטֵּה לֶחֶם שָׁבָר׃
הלשון "ויקרא" מלמדת שהיה כאן רעב קרוא, רעב מוזמן. ולמה הזמין ה' רעב? מסביר רש"י: כדי להגלותם למצרים. שעל ידי כן ירדנו בשלשלאות של זהב ולא בשלשלאות של ברזל. יוסף קורא לאביו לרדת למצרים, מציע לו את ארץ גושן, מקום של תבואה, ושולח עגלות לקחתו - הכול בדרך כבוד. אילולא כן, היינו יורדים כמו הגולים בזמן נבוכדנאצר: ערומים ושלולים וקשורים. לכן קרא ה' רעב על הארץ, כדי שיגלו למצרים בדרך כבוד.
הרד"ק אומר שכאן הכתוב מזכיר לנו את סיבת ירידתו של יעקב למצרים. "ויקרא רעב" - כביכול הקדוש ברוך הוא קורא לרעב שיבוא אל הארץ, שכן הגזרות הבאות על הארץ כולן מאתו יתברך. כשצריך רעב, ה' אומר לרעב: בוא הנה, רד עתה לארץ. וכביטוי דומה אומר אלישע הנביא במלכים ב': "כי קרא ה' לרעב וגם בא אל הארץ שבע שנים".
"כל מטה לחם שבר" - מה עניין מטה אצל לחם? מטה הוא דבר שאדם נשען עליו, ו"מטה לחם" הוא כמשען לחם: האדם נסמך על הלחם ומכוחו יש לו חיות. וכל מאכל שאדם נשען עליו - שברו הקדוש ברוך הוא ומנעו מן הארץ.
"לכו אל יוסף" - גם התבואה השמורה נרקבה
האלשיך הקדוש מביא את דברי חז"ל על הפסוק "לכו אל יוסף": מדוע שולח אותם פרעה ליוסף, וכי אינו יכול לדאוג להם בעצמו? אלא אמרו המצרים לפרעה: יוסף אינו מוכן לתת לנו אוכל עד שנימול, דורש מאיתנו ברית מילה. אמר להם פרעה: ואתם, למה לא עצרתם תבואה לעצמכם? אמרו לו: עצרנו ונרקבה - שלנו נרקבה ושלו לא. אמר להם: מי שגזר על התבואה ונרקבה, יכול לגזור גם עליכם ותמותו. כלומר: היזהרו, שהרי אם יוסף גזר שתירקב תבואתכם, יכול הוא לגזור גם על חייכם; מוטב לכם להישמע לו ולא להתעקש על רצונכם, שסופכם לבוא לידי מיתה. (טעמו של יוסף בדרישת המילה - יש בו כמה וכמה הסברים, ואין זה נושאנו.)
ומכאן אנו למדים מהו "כל מטה לחם שבר": גם התבואה הבריאה והטובה, זו ששמרו המצרים באוצרותיהם והיא היתה אמורה להיות המטה שנשענים עליה ומתפרנסים ממנה - אף היא נשברה והרקיבה. לא תאמר שלא היה להם מה לעצור, אלא אפילו מטה הלחם שכבר היה מוכן בידם - גם אותו שבר. הכול מראה לך שאין זה דבר טבעי, אלא מכוון מאת הבורא: כדי שיוסף יעלה לגדולה, כדי שיעקב ירד למצרים, ועל ידי כן תתחיל גלות מצרים - אך לא בדרך קשה.
הרעב כשלב בדרך לירושת הארץ
המלבי"ם מסביר שכאן מתחיל הכתוב לתאר כיצד מקיים ה' את בריתו לתת להם את הארץ; הפסוק שלנו הוא המשכו של פסוק י"א - "לאמר לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם". עתה מראה לנו הכתוב כיצד סיבב ה' את הסיבות שבסוף תגיע הארץ אלינו: תחילה היה צריך שנרד לכור הברזל ושם נצטרף. וכבר הסברנו כמה פעמים שנקרא כור הברזל על שם הכור שבו צורפים את הכסף מן הסיגים ומזקקים ומזככים אותו.
מגמתה של מצרים היתה לזקק את עם ישראל, להוציא מתוכם את הראויים וההגונים. שהרי מתוך כמות של מיליונים, אלה שנגאלו היו רק עשרים אחוז לפי הדעה המרחיבה ביותר בחז"ל; ויש אומרים שני אחוזים בלבד, ויש אומרים שני פרומיל. ומה עם כל השאר? זה חלק מהזיקוק והזיכוך: לוקח אדם טון כסף, מעבירו זיקוק - ולא יישאר לו טון, אלא שבע מאות או שמונה מאות קילו, שכן חלק הסיגים נשרף, והחלק הגרוע מתאדה ונפרד. זהו זיקוקה של מצרים, זהו כור הברזל: עם ישראל ירדו למצרים כדי להזדקק.
ומי שירצה יוכל לקרוא על כך באריכות ב"משנת הגלגולים", שם מובא כיצד אדם הראשון מתחילת קלקולו הוצרך לחזור שוב ושוב - דור המבול, דור הפלגה, אנשי סדום, צאן לבן - כל אלה גלגולים ותיקונים שעברו עד שהגיעו למצרים. ובמצרים היה סיומו של הזיכוך: הם יוצאים ממצרים, וזו כבר הסולת שבעם ישראל, והם הולכים לקבל תורה.
נמצא שהירידה למצרים היתה כדי לצרפם בכור עוני, וזו היתה הדרך שבסופה "לך אתן את ארץ כנען". וכל העניין הזה הוא חלק ממה שאמר אברהם אבינו "במה אדע כי אירשנה", שבעקבותיו נאמר לו "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" - כלומר גלות מצרים היא חלק מההכנה לירושת הארץ. לכן סיבב הקדוש ברוך הוא את הסיבות שירדו למצרים, קרא רעב על הארץ - אותו רעב שהודיעו בחלום פרעה - וברעב הזה כל מטה לחם שבר.
"שלח לפניהם איש" - סיבוב הסיבות ביוסף
שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף׃
"שלח לפניהם איש" - כמו שכתוב "וישלחני אלוהים לפניכם". והאיש הוא יוסף, שנמכר שם לעבד. "לפניהם" - אומר הרד"ק: לפני יעקב ובניו, שהרי נשלח לפניהם כדי לסלול להם את הדרך. ומהו "שלח"? שהקדוש ברוך הוא סיבב את העניין על ידי החלומות שחלם יוסף, עד שקינאו בו אחיו, ובעקבות זה נאלץ לרדת למצרים - על ידי שמכרוהו לשם. וכל מה שקרה, ממנו יתברך קרה: אלמלא אותם חלומות שסיפר לאחים ושעוררו את הקנאה, לא היה נמכר למצרים. נמצא שמסבב כל הסיבות סיבב את כל העניינים כדי שיוסף יגיע למצרים.
"לעבד נמכר יוסף" - פשט אחד: בעבור עבד, כלומר להיותו עבד נמכר, כמו שכתוב "ואילו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשנו". והאבן עזרא מפרש כפשוטו ממש: לעבד נמכר - פוטיפר עבד היה, עבדו של פרעה, ויוסף נמכר לו, לעבד.
המלבי"ם מסביר: את יוסף, שנמכר לעבד, שלח ה' לפניהם כדי להחיות להם פליטה גדולה; וגם הוא עצמו היה צריך לעבור זיכוך פרטי משלו.
"ענו בכבל רגלו" - זיכוכו של יוסף
עִנּוּ בַכֶּבֶל רַגְלוֹ בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ׃
כאשר שם אותו אדוניו בבית הסוהר - "ענו בכבל רגלו". הכתיב "רגליו", שהרי שתי רגליו ניתנו בכבל, והקרי "רגלו", כביטוי כללי. "ברזל באה נפשו" - שלשלת של ברזל. ולמה אמר "נפשו"? מפני שהנפש מעונה בעינוי הגוף, כלשון "בגועל נפשך". והעניין: הסבל שאדם סובל אינו נוגע אליו רק פיזית אלא נוגע גם לנפשו, ולכן אנו רואים שאדם הסובל סבל פיזי נשבר לפעמים גם מנטלית.
רש"י מפרש "ברזל באה נפשו" - למקום נפשו. אמר רב הונא בר אידי: שרטוע עשתה לו תחת זקנו, שאם ירכין פניו השרטוע מכהו. "שרטוע" פירושו שיפוד. מושחתת גדולה היתה אשת פוטיפר: קשרה לו מתחת למקום הזקן, במקום החיך התחתון, מעין מסמר או שיפוד, כדי לאלצו להגביה את ראשו - שכן הוא לא רצה להסתכל בה. ועוד: בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית, כל הזמן היתה מחליפה בגדים כדי לפתותו. ומכאן אמרתי לכם לא פעם שהניסיונות של הדור שלנו קשים מניסיונותיו של יוסף, שהרי אצל יוסף כתוב במפורש שהיתה לבושה. ולענייננו: אותו שרטוע הושם במקום הנשימה, ולכן נאמר "באה נפשו" - במקום הנשימה באה נפשו, וכל זה כדי להביאו שיסתכל בה, ועם כל זה לא היה מסתכל בה.
המלבי"ם מדייק בשני החלקים שבפסוק: ה"כבל" - אדוניו היה יכול לתת עליו מצד שהוא עבד, שכן את העבד היו קושרים בכבל. וה"ברזל" - זה כבר ניתן עליו בבית הכלא, מצד שהאשימוהו בעניין אשת פוטיפר. נמצא שהיו כאן שני שלבים: שלב ראשון שהיה עבד, ושלב שני שגם שמו עליו ברזל מצד ההאשמה שחטא כנגד אשת אדונו.
רמז הקרי והכתיב - עונש הדיבה
בספר "זה השער" מביא לרמוז כאן את דברי בעל הטורים על הפסוק "ויתנהו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים", שכתוב בוי"ו ונקרא ביו"ד. ומה בא לרמז? עשר שנים היה אסור על שהוציא דיבה על עשרת אחיו. (שתים עשרה שנה היה בכלא, ושנתיים הוסיפו לו על מה שאמר "זכרתני והזכרתני", אבל עשר השנים היו על הדיבה.) וכך גם אצלנו: "ענו בכבל רגליו" - זה הכתיב, ביו"ד, והקרי "רגלו". אותה יו"ד באה לרמז על עשרת האחים שהוציא עליהם דיבה, ולכן רמזו הכתוב בקרי וכתיב של יו"ד.
ועוד אומר, שהדבר בא לרמוז על לשון הרע. היכן רמוז כאן עניין לשון הרע? כתוב "לא רגל על לשונו", וכתוב "הולך רכיל" - ורכיל כמו מרגל. אדם שהולך ומרגל: מה שמעת, ראיתי שהוא עושה כך וכך, הוא אמר עליך כך. זהו הרוכל, כרוכל המסתובב בעיירות למכור: לוקח מרכולתו מזה לזה ולכל אחד מספר מה אמר פלוני ומה סיפר. ואגב, זו גם הסיבה שהאדם כזה נקרא "ספר" - כי זה רוב עיסוקו, רק לספר. אתה יושב אצלו חמש דקות ושומע ממנו על ההוא מה עשה, ואתה מרגיש חופשי לדבר עמו, ואינך לוקח בחשבון שבעוד חמש דקות יספר לההוא מה שאתה סיפרת לו. בקיצור, כולו סיפורים.
נמצא ש"לא רגל על לשונו" ו"הולך רכיל" הם לשון ריגול, וזה רמוז ב"ענו בכבל רגלו": הוא דיבר דיבה על אחיו, ולכן ישב עוד עשר שנים - והדבר רמוז ביו"ד של "רגליו".
לסיכום:
בפסוקים אלו מתאר דוד המלך כיצד מקיים הקדוש ברוך הוא את בריתו לתת לנו את הארץ. האבות נדדו מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר, ובכל מקום שמר עליהם ה': לא הניח אדם לעשקם, והוכיח בעבורם מלכים - פרעה ואבימלך - והזהיר את האומות "אל תגעו במשיחי ולנביאי אל תרעו". ודרשו חז"ל את האזהרה הזאת גם על תינוקות של בית רבן ועל תלמידי חכמים, שהם המקיימים את העולם ושומרי העיר. משם ממשיך הכתוב לתאר את הסיבוב האלוקי: רעב קרוא ומוזמן, שבירת כל מטה לחם - אפילו התבואה השמורה באוצרות - שליחת יוסף לפניהם לעבד, וייסוריו בכבל ובברזל שזיככוהו וכיפרו על הדיבה. הכול כדי שירדו למצרים בדרך כבוד, יצטרפו בכור הברזל, ויצאו משם מזוככים לקבל תורה ולרשת את ארץ כנען.