פרק ק"ג הוא פרק של הודאה על חסדי ה', ובחלק שלפנינו דוד המלך פורט את מידות הרחמים שבהן הקדוש ברוך הוא מתנהג עם עם ישראל - דווקא בגלות, דווקא במצב שבו לכאורה אין לנו זכות עמידה. נעבור על הפסוקים אחד אחד, עם ביאורי הרד"ק, האבן עזרא והמלבי"ם, ונראה כיצד כל פסוק פותח לנו חלון להבנת דרכי ההנהגה של הקדוש ברוך הוא עמנו.
רַחוּם וְחַנּוּן יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חָסֶד׃
אומר הרד"ק: לא הזכיר כאן דוד את כל שלוש עשרה המידות, אלא רק את אותן דרכי רחמים שבהן הקדוש ברוך הוא מתנהג עמנו בגלות. "רחום" - שהוא מרחם עלינו בגלות, כלומר יוצר מצב שהגם שאנחנו גולים, והגם שאנחנו סובלים, והגם שאנחנו סחופים ודחויים - לא כלינו.
על נקודה זו אומר היעב"ץ: חי נפשי, גדול זה בעיניי מכל האותות והמופתים שבכל התורה - מיציאת מצרים ומקריעת ים סוף. קיומם של עם ישראל הוא הנס הגדול מכולם. אנחנו כבר אלפיים שנה בגלות, כשכל מלך וכל אומה וכל בן בליעל רודה בנו, מייסר אותנו, משמיד אותנו ורודף אותנו - ועם ישראל חי וקיים, ואחרי אלפיים שנה חוזר לארצו ומקים כאן ממלכה, ואנחנו עדיין מצפים שתחזור בתשובה, והולכים בדרך ה' עם ישיבות ותורה. מי יכול לתת לזה הסבר טבעי?
איפה כל האומות ההן מן ההיסטוריה של לפני אלפיים שנה? הם נשאו את הלפיד בגאון - כלשונו של מארק טוויין - ונשרפו באש של הלפיד של עצמם. מי היה מאמין שיוון הייתה אימפריה? היום היא נטל על גוש האירו. איפה האימפריה הבבלית? חורבות. כל יומיים מתפוצצת שם מכונית תופת באיזה שוק ולוקחת עוד חמישים איש - זו בגדד, זו בבל של היום. איפה מצרים הקדומה שהייתה אימפריה? מה כוח ההשפעה שלה בעולם? ועם ישראל ראה את כולם, ובילה את כולם, והוא חי וקיים לנצח.
אם כן אנו רואים שהקדוש ברוך הוא "רחום" ומנהיג אותנו בגלות, ונותן אותנו לרחמים לפני שובינו שלא יכלו אותנו. "וחנון" - שהוא חונן אותנו בכך שנותן לנו פרנסה ומחיה. "ארך אפיים" - מאריך אפו, כלומר אינו כועס ואינו מעניש אותנו מיד כשאנחנו חוטאים. ולא שמדובר בוויתור, שהרי כל האומר הקדוש ברוך הוא וותרן - יוותרו מעיו; אלא הכוונה שהוא מאריך את אפו שלא להיפרע באופן מיידי, כדי לתת לנו את האפשרות ואת הצ'אנס לחזור בתשובה. "ורב חסד" - שהוא מרבה את חסדו עמנו בכל יום ויום, מעבר למה שמגיע לנו.
לֹא־לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר׃
"לא לנצח" יריב ה' עם החוטאים, "ולא לעולם יטור" - אומר האבן עזרא: לאנשים השבים בתשובה. כלומר אפילו שעשו עבירות, ה' אינו נוטר להם את עוונותיהם לעולם, אלא שוכח ומעביר על עוונם. ולמי ה' כן נוטר? לאויבים. אבל לעם ישראל השבים בתשובה - אינו נוטר.
הרד"ק מבאר: אם היה לקדוש ברוך הוא ריב עמנו, והוא נטר את עוונותינו ושלח אותנו לגלות כדי שנשלם על כך מחיר - אל תדאג, אין זה לנצח. הפסוק בא לשלול את מה שאמרו הגויים, שתלו בנו את הריגתו של אותו האיש, ומשום כך לדבריהם עם ישראל יהיה בגלות לנצח. ובסופו של דבר אנו רואים שעם ישראל מתחיל לחזור לארצו, וזו סטירת לחי לכס הטמא. ומשום כך האפיפיור לא בא לבקר כאן במשך שנים - שיטת בת היענה: אם לא ראיתי אותם, הם לא קיימים. לאחר מכן הוא הגיע, ואמרו: נכון שהגיעו לארצם, אבל לירושלים לא הגיעו, ועליה דובר. ולבסוף גם לירושלים הגיעו - ובלעו את לשונם. וזו רק אחת מן הסתירות שיש לדת השקר הנקראת נצרות. ולענייננו: אל תאמר "נגזרנו לנו, גמרנו, אבדנו" - לא כך. ה' רב איתנו ושלח אותנו לגלות, אבל דע לך שהקדוש ברוך הוא עתיד לרחם עלינו ולהוציא אותנו מן הגלות.
המלבי"ם מדייק שיש הבדל בין "נצח" לבין "לעולם": "לעולם" מתאר את המציאות של כאן, של העולם התחתון, ומדבר על הגוף; "נצח" הוא תמיד המציאות הרוחנית העליונה, הנצחיות, והוא מדבר על הנפש. וכן יש הבדל בין "יריב" לבין "יטור": "יריב" הוא לריב עם מישהו ולהעניש אותו; "לנטור" הוא לשמור את השנאה בלב מבלי להעניש באופן מיידי.
ומכאן ביאורו: מחסד ה' שכאשר הוא רב עם האדם ומעניש אותו - אין זה לנצח, אלא כאן בעולם הזה בלבד. הנצחיות של הנפש אינה נפגמת, נצח ישראל לא ישקר, ועם ישראל לנצח חי וקיים. וכדי שהקדוש ברוך הוא לא יעניש אותנו לנצח, עליו להיפרע מאיתנו כאן בעולם הזה; על ידי הגלות וכל הכרוך בה אנו מגיעים לידי תיקון, ועל ידי כן זוכים לנצח לכל ההבטחות העתידיות.
ולכן - ודווקא הפוך ממה שרגילים להבין - "ולא לעולם יטור": ה' אינו נוטר את השנאה בלב כאן בעולם הזה, אלא נפרע מיד ורב עם הגוף כבר כאן. למה? כדי שלאחר מכן "לא לנצח יריב". שאם אריב עמך כאן בעולם הזה, לא אצטרך לריב עמך לנצח; ואם לא אריב עמך בעולם הזה, אצטרך להיפרע ממך באופן נצחי. לכן, כיוון שהקדוש ברוך הוא אינו רוצה להיפרע מן האדם לנצח אלא לתת לו נצחיות, הוא אינו נוטר בעולם הזה אלא נפרע כאן ומיד.
ודעו: גם אדם שחזר בתשובה עלול להיפרע ממנו בעולם הזה - ודווקא משום שחזר בתשובה. הגמרא במסכת תענית אומרת שכאשר אדם חוזר בתשובה, לפעמים זו סיבה שיתחילו לבוא עליו ייסורים. ולמה? כי כל עוד לא עשה תשובה, הקדוש ברוך הוא אומר לו: מה אתה רוצה, ליהנות מן העולם הזה? קח, תיהנה. אתה משקיע כאן - תקבל כאן; ובסופו של דבר תגיע למעלה, יש גיהינום, ותשלם את המחיר המלא. אבל כאשר האדם חוזר בתשובה, אומר לו ה': אתה מבין שזה עולם שפל וטפל, והחלטת להשקיע למעלה - אם כן אני אתן לך עולם הבא מושלם, ומה שצריך להיפרע ממך אֶפָּרַע כאן.
נמצא שאדרבה, בכך שחזר בתשובה הוא גורם לכך שייפרעו ממנו כאן, כדי לתת לו את השכר המושלם שם למעלה. וזה היפך ממה שאנשים חושבים, שאם תחזור בתשובה יסורו כל הצרות. וכי זה העיקר? מה ייתן לך שיהיו לך שבעים שנות אושר ולאחריהן שבעת אלפים שנות סבל? וזהו "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו": לשונאים נותן ה' עולם הזה מלא ושלם, כדי להאבידם מן העולם הבא. ואילו מאוהביו נפרע הקדוש ברוך הוא כאן את מה שצריך להיפרע, כדי שעולם הבא שלהם יהיה מושלם.
לֹא כַחֲטָאֵינוּ עָשָׂה לָנוּ וְלֹא כַעֲוֺנֹתֵינוּ גָּמַל עָלֵינוּ׃
אומר הרד"ק: כאשר ה' הגלה אותנו, לא עשה לנו כחטאינו - שכן לפי חטאינו היינו חייבים כליה, ולא די היה בגלות. אלא הקדוש ברוך הוא דן אותנו ברחמים. וכן בכל יום ויום אין ה' גומל לנו לפי עוונותינו, אלא חס ומרחם עלינו כדי לתת לנו את האפשרות לחזור בתשובה.
המלבי"ם שואל על הכפילות שבפסוק: "חטאינו" ו"עוונותינו", "עשה לנו" ו"גמל עלינו". ומבאר: "חטא" הוא תמיד בשגגה, או על ידי תאווה - שגם היא סוג של שוגג, שהרי נתגברה עליו תאוותו. "עוון" לעומת זאת הוא עיוות השכל, שהאדם כופר במצווה ואומר: אין מצווה כזאת, לא ה' אמר.
וכבר הסברנו פעם שהתהליך מתחיל בחטא ומסתיים בעוון. בתחילה האדם הולך אחר תאוותו, ואחר כך הוא מרגיש לא טוב עם עצמו - תראה איזה שפל אתה, תראה אילו דברים אתה עושה - ואז מה הוא עושה בשלב הבא? מחפש אידיאולוגיה למה שהוא עושה, נותן הסברים וצידוקים ומסביר למה זו הדרך הנכונה. בהתחלה זה היה חטא, ובשלב הבא זה נעשה עוון, כי השכל קיבל עיוות. יצרת אידיאולוגיה מאחורי החטא שלך, וממילא הקלקול גדול הרבה יותר - כבר יצאת מן הארון, ואדרבה, בזה צריך להתגאות, ועושים על זה מצעד. קודם אמרת "אני מצטער, מה אעשה, זה היצר", ועכשיו אתה אומר: יש כמה דרכים לחיות, יש משפחה ויש משפחות אלטרנטיביות, לא חייב להיות אבא ואימא אלא הורה א' והורה ב'. זה כבר שלב של עיוות, שאתה חי עם השקר ומתאווה לו כל כך עד שאתה בונה אידיאולוגיה לומר שזו הדרך הנכונה. זו ההגדרה של עוון - עיוות השכל.
ומוסיף המלבי"ם: יש הבדל גם בין "עשה" לבין "גמל". גמול הוא תמיד מתוך התפעלות של אהבה או של איבה - יש לי אהבה כלפיך, אני גומל לך טובה; יש לי שנאה כלפיך, אני גומל לך רעה, מכה ומקלל. יש בתוכי כוח פנימי הפועל ומתוכו אני גומל. "עשייה" לעומת זאת היא פעולה שאינה נובעת בהכרח מתחושה פנימית: אדם נותן למישהו דבר מה, לא מתוך רחמים ולא מתוך אהבה או שנאה, ואפילו אינו יודע למי נתן - זו עשייה. ומי שנתן לחברו מתוך אהבה - זה גמול.
ולפי זה: על החטא לא שייך לדבר על התפעלות של שנאה ואיבה, שהרי החטא נובע מתוך תאווה שהתגברה על האדם, ולא מתוך רצון להכעיס את ה' או לשנוא את מצוותיו חלילה. לכן בחטאים נוקטים לשון "עשה". אבל בעוון, שהוא עיוות השכל ובמזיד - שם ראוי גמול. אומר הפסוק: "לא כחטאינו עשה לנו" - אין ה' עושה לנו באותה מידה; "ולא כעוונותינו גמל עלינו" - אף שהעוון נובע מכך שאדם שונא את מצוות ה', וראוי היה שהקדוש ברוך הוא יגמול לו כנגד זה - אין ה' גומל לנו כפי עווננו.
וזה בעצם הסבר למידת "ארך אפיים" שראינו קודם: היה ראוי שה' יגמול לאדם כפי עוונו, ואינו גומל עמו כפי עוונו - כי ה' מאריך אפו, שמא בסופו של דבר תחזור בתשובה ותתקן, ולא יצטרך להיפרע ממך.
התהילות מהרי"ץ מסביר: "לא כחטאינו עשה לנו" - אין הקדוש ברוך הוא מתנהג עמנו כביכול כדרך שאנחנו מתנהגים עמו. אין הוא מחזיר לנו באותו מטבע, ואם היה מחזיר - אוי ואבוי לנו. שהרי כאשר אנחנו עושים חטאים ועוונות, אנחנו שוכחים את הקדוש ברוך הוא לגמרי, כמו שאמרו חז"ל: בעידנא דיצר הרע, לית דמדכר ליה ליצר הטוב. אין הכוונה שיצר הטוב אומר אחרת והאדם מכריע כיצר הרע, אלא שמבחינתו אין יצר טוב כלל, הוא אינו זוכר שיש דמות כזו. היצר הרע התלבש עליו - וגמרנו, אינו רואה איש. וזהו "צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך": שוכחים שאנחנו בנים למקום, שוכחים שהקדוש ברוך הוא ציווה שלא לעשות את העבירה.
ואילו כאשר הקדוש ברוך הוא בא לעשות עמנו חשבון ולגמול לנו כפי מעשינו, הוא תמיד זוכר אותנו: "בנים אתם לה' אלוקיכם". לכן הוא מתנהג עמנו בחמלה ואינו משמיד אותנו. ואילו היה שוכח לרגע - במרכאות - שבנים אנחנו, אוי ואבוי באיזו צורה היה נפרע מאיתנו. אתה חוטא כלפי הקדוש ברוך הוא ושוכח ממנו לגמרי, וה' כשהוא גומל לך אינו שוכח אותך, אלא זוכר שאתה עדיין בן, וממילא כשהוא מייסר אותך - כאב את בן יוכיח, ברחמים ובחמלה. וזהו "לא כחטאינו עשה לנו": לא באותו אופן שחטאנו כנגדו הוא משלם לנו, אלא גם כשהוא נפרע מאיתנו - זה מתוך חסד ורחמים.
כִּי כִגְבֹהַּ שָׁמַיִם עַל־הָאָרֶץ גָּבַר חַסְדּוֹ עַל־יְרֵאָיו׃
בספר שירת יונה מביא בשם "בינה לעיתים": התבונן, השמים עגולים ושווים מכל צד שתסתכל, ואילו בארץ יש מקומות גבוהים ומקומות נמוכים. גובה השמים הוא אחיד מכל מקום, ואין שמים גבוהים יותר ושמים נמוכים יותר. ורק ביחס לארץ אפשר לומר שהמקום הזה רחוק מן השמים כך וכך - למשל מן האטמוספירה - והמקום ההוא רחוק פחות.
ומה זה בא לרמז? "גבר חסדו על יראיו" - ההשפעה הרוחנית השמימית היא כמו השמים, מגיעה לכולם בשווה. אלא שאצל המקבלים יש שוני: אם אתה עומד על הר האוורסט אתה רואה את השמים קרובים יותר, ואם אתה עומד בבקעת ים המלח אתה רואה אותם רחוקים יותר. במילים פשוטות: ה' משפיע תמיד שפע אינסופי, והשאלה היא כמה כלים הכנת. אם הארץ גבוהה - היא מקבלת הרבה משפע ה'; ואם היא נמוכה - היא רואה את ה' מרחוק ומקבלת את השפע באופן מועט ביותר. ולכן, כשאדם בא ומתלונן "למה לא נותנים לי, למה לא משפיעים לי" - ההשפעה זהה ושווה לכול, ומה שעליך לעשות הוא להכין כלים כדי לזכות לאותו שפע.
בספר יגל יעקב מסביר: המרחק שבין השמים לארץ הוא בצמצום מדויק ביותר. כשאני מדבר על שמים וארץ כוונתי לגרמי השמים: המרחק של השמש מכדור הארץ. אילו הייתה מעט רחוקה יותר - היינו קופאים; מעט קרובה יותר - היינו בשריפות מיידיות ובקושי לחיות; קרובה עוד יותר - כל כדור הארץ היה עולה בלהבות ולא היה לו קיום אפילו רגע אחד. הקדוש ברוך הוא יצר את עולמו כך שגובה השמים על הארץ יהיה מדויק ביותר, כדי שיוכל להשפיע על הארץ את השפע הראוי והמתאים בלי שייגרם נזק. ובאותה צורה "גבר חסדו על יראיו" - חסד הקדוש ברוך הוא עלינו הוא בצמצום מדויק ביותר, שאילו היה באופן אחר לא היינו יכולים לקבלו.
וכבר הסברנו כמה פעמים, ולמדנו זאת גם בחובות הלבבות, שכשאנו מתבוננים במציאות האדם אנו רואים שהוא נברא בצורה המדויקת ביותר, ואילו היה אדם רוצה להוסיף - היה רק גורע. הביטו בצורת האדם: רגליו דקות למטה ועבות למעלה, ולכאורה ההיגיון אומר הפוך, שהרי כל דבר שרוצים שיהיה יציב עושים לו תשתית רחבה למטה והולך ונעשה דק למעלה. ולמה האדם בנוי הפוך? עשה חשבון: אילו היו לו כפות רגליים עבות כשל פיל, איזה קושי היה לו ללכת, ומי בכלל היה מדבר על ריצה?
אלא שהקדוש ברוך הוא יצר לו כף רגל כדי שלא ייפול. ואיך באמת אין האדם נופל? הרי באופן טבעי מבנה כזה אמור ליפול - נסה לבנות רובוט על כף רגל והוא אינו עומד. לכן ברא לנו ה' את האוזניים, שביניהן נמצא החלק המאזן שבגוף, ועל ידיו האדם הולך ושומר על איזון תמידי. זה קורה באופן טבעי ואיננו מתאמצים לשם כך כלל, אבל יש אנשים שהחלק הזה נפגע אצלם והם הולכים ונופלים, ה' ישמור. ראו כמה חוכמה יש כאן: רגליים דקות - ייפול; רגליים עבות - לא יוכל ללכת ולא לרוץ, וכל הליכה תכביד עליו. נסו לחבר לכל רגל שני קילו, שתי חבילות סוכר, וללכת כך - תראו תוך כמה זמן מתעייפים ולא יכולים לזוז. חסד ה' שברא את האדם בצורה מדויקת, שמחד גיסא יוכל ללכת ומאידך גיסא ישמור על שיווי משקל.
וזו רק דוגמה קטנה. פעם עשינו שיעור שלם בעניין זה, לראות את חסד ה' בכל מבנה גוף האדם: האצבעות, הציפורניים, רמת הדביקות של האצבעות, וכן הלאה. הבט בעיניים ובארובות שבהן הן נתונות - אדם יכול לחטוף מכה בפנים והעיניים נשארות קיימות, משום שהן שקועות בפנים; לכל היותר ייפלו לו שיניים, אבל העיניים לא ייפלו, אלא אם כן יכניסו לו משהו חד פנימה. ויש לעיניים עפעפיים וריסים, וגם גבות המונעות מן הזיעה להיכנס פנימה.
פעם שאלו אדם: אילו היו נותנים לך אפשרות להוסיף עין נוספת, היכן היית שם אותה? אמר: מאחור, בעורף. אמרו לו: לא נכון, נכון יותר לשים אותה על האצבע - אם אני רוצה לראות מה מתחת לשולחן אני מכניס את האצבע, אם אני רוצה לראות את הגב אני מזיז אותה לגב, יש לך טלסקופ; ואילו מאחור הכיפה תכסה אותה. אבל באמת גם זו שטות. ראשית, עין מאחור היא ודאי גרועה: יש דברים שאיני רוצה לראות, ואני מפנה גב ואיני רואה - ואם יש לי עין מאחור, אני חייב לראות? שנית, עין באצבע - כיצד היינו מתנהלים עם היד? היד נוטרלה: העין היא הדבר הרגיש ביותר בגוף, והאם תוכל לאחוז ולהרים משהו כשיש לך עין באצבע? גם זה אינו פרקטי. אם כן, כמה חסד עשה עמנו ה' שברא לנו זוג עיניים וזה מספיק, וכל מה שתנסה להוסיף רק תזיק. והיינו: "כגבוה שמים על הארץ" - כמו שאתה רואה ששם המרחק מדויק ביותר, כך "גבר חסדו על יראיו", שהקדוש ברוך הוא עשה את הדברים בצורה המדויקת ביותר, וכל המוסיף גורע.
כִּרְחֹק מִזְרָח מִמַּעֲרָב הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אֶת־פְּשָׁעֵינוּ׃
אומר הרד"ק: המרחק ממזרח למערב הוא כפליים מגובה השמים על הארץ - וצריך להבין את החשבון, אך על כל פנים זה לפי ההשגה שהייתה להם אז במושגי העולם וגודלו. וזה מה שנאמר קודם "גבר חסדו על יראיו": מהי התגברות החסד עלינו? שה' הרחיק מאיתנו את הפשעים; ואפילו שרבו - הרחיקם המרחק הרב ביותר שיכול להיות, בשובנו אליו. כשאנחנו חוזרים בתשובה, ה' מרחיק את הפשעים למרחק הגדול ביותר האפשרי.
ולמה נקט "מזרח ממערב" ולא "צפון מדרום"? משום שממזרח למערב הכול יישוב, ואילו מצפון לדרום אין יישוב - הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי אינם מקומות מיושבים, ואדם אינו יכול ללכת מצפון לדרום מרוב הקור או מרוב החום; אבל ממזרח למערב אדם כן יכול ללכת, ולכן נתן דוגמה זו.
ובדרש מביא מדרש שוחר טוב: אמר רבי ירמיה, לא להוי בר נש אמר "ירחיק יתי מן החטא", אלא "ירחיק חטא מינאי" - היינו "הרחיק ממנו את פשעינו". אל יאמר אדם: ה' ירחיק אותי מן החטא, אלא: ה' ירחיק את החטא ממני. שאם ה' מרחיק ממני את החטא - כל החטאים רחוקים ממני; אבל להרחיק אותי מכל חטא וחטא זו כבר בעיה. וזהו "הרחיק ממנו את פשעינו" - שירחיק מאיתנו את החטא, וגם במובן שמה שכבר חטאנו ירחיק מאיתנו וימחל לנו על פשעינו.
למלבי"ם יש כאן הסבר מורכב. איני אומר שהבנתי אותו לגמרי לפי המציאות שאנו קולטים היום במהלכי גרמי השמים, אך נסביר את דבריו כביאור לפסוק.
אומר המלבי"ם: יש מרחק של מערב ממזרח, ויש מרחק של מזרח ממערב. במהלך היומי השמש הולכת בכל יום ממזרח למערב - זורחת במזרח ושוקעת במערב. נמצא שהמקום שממנו היא יוצאת הוא בסיס היציאה, וכשאני בא לומר כמה התרחקה אני מודד מבסיס היציאה, ואומר: "כרחוק מערב ממזרח", כלומר כמה התרחקה לכיוון מערב אחרי שיצאה מן המזרח.
ובהילוך השנתי, אומר המלבי"ם, השמש הולכת בכיוון ההפוך - ממערב למזרח. זה לא לגמרי מובן לי, שהרי אנו יודעים שבסיבוב השנתי, גם אם נתייחס לשמש כסובבת את כדור הארץ (ולא כפי שידוע היום שכדור הארץ סובב אותה), אין היא הולכת ממערב למזרח, אלא נוטה יותר לכיוון צפון או יותר לכיוון דרום. אבל כך מבאר המלבי"ם, ונראה את הרעיון שהוא מוציא מכאן.
בהילוך השנתי, שלוש מאות שישים וחמישה ימים, השמש מסתובבת ממערב למזרח. נמצא שמקום היציאה - המערב - הוא העיקר, והמזרח הוא בחינת טפל, ולכן אומרים "כרחוק מזרח ממערב": כמה התרחקנו לכיוון מזרח מן המקור ומן הבסיס המערבי. והכוונה שפשעינו רחוקים מאיתנו מרחק גדול כמרחק מזרח ממערב - שהוא מרחק הסיבוב השנתי של שלוש מאות שישים וחמישה יום, ולא אמר "מערב ממזרח" שהוא הסיבוב היומי.
ומה בא הדבר לומר בנמשל? דעת הקדמונים שתנועת השמש העצמית היא ממערב למזרח, כלומר שבאופן הטבעי היא נוטה ממערב למזרח, אלא שהגלגל היומי מכריח אותה ומסובב אותה בכל יום ממזרח למערב. נגדיר זאת כך: יש התערבות של כוח חיצוני המשפיע על השמש לצאת במזרח ולשקוע במערב, ואלמלא כוח זה הייתה יוצאת במערב ושוקעת במזרח. נמצא שההליכה ממערב למזרח היא פעולתה העצמית, והיא עצלה מאוד - סיבוב אחד בשלוש מאות שישים וחמישה יום; ואילו ההליכה ממזרח למערב היא מכוח הדוחף אותה, ולכן היא מהירה מאוד - סיבוב שלם בעשרים וארבע שעות.
וכך בדיוק, אומר המלבי"ם, תנועת הנפש. התנועה העצמית של נפש האדם עצלה מאוד: הנפש אינה מתאווה לקיום מצוות, היא רוצה מנוחה ושלווה, ומבחינתה סיבוב אחד נעשה בשלוש מאות שישים וחמישה ימים - כמו "כרחוק מזרח ממערב". ומה גורם לה למרוצה? היצר הרע, שמכריח אותה לעשות ההפך - כרחוק מערב ממזרח, סיבוב מהיר של עשרים וארבע שעות. היצר הרע מכריח אותנו לעשות עבירות, להימשך אחר התאוות ולהיות במרוצה תמידית אחר ההנאות ואחר הגשמיות. ועל כך אנו מבקשים: "הרחיק ממנו את פשעינו" - ריבונו של עולם, הרחק מאיתנו את הפשעים, שהרי אין הם תנועה עצמית שלנו; התנועה העצמית שלנו היא הרגועה, של שלוש מאות שישים וחמישה יום, אלא שבא היצר ומריץ אותנו לתנועה המהירה המביאה אותנו לדבר עבירה.
בפסוקים אלו פורש דוד המלך את מידות הרחמים שבהן ה' מנהיג אותנו בגלות: "רחום" - שלא כלינו, ונס קיומנו גדול מכל האותות והמופתים; "חנון" - שנותן לנו פרנסה; "ארך אפיים" - שאינו נפרע מיד אלא מותיר לנו מקום לתשובה; "ורב חסד" - מעבר למה שמגיע לנו. "לא לנצח יריב" - הגלות אינה נצחית, ויתרה מזו: ה' נפרע בעולם הזה דווקא כדי שלא ייפרע לנצח, ולכן אף ייסורים של בעל תשובה הם השקעה בשכר המושלם של מעלה. "לא כחטאינו עשה לנו" - שאינו מודד לנו במידתנו, ואינו גומל לנו כעוונותינו, אלא זוכר תמיד שבנים אנחנו. "כגבוה שמים על הארץ" - שפעו יורד בשווה, והכול תלוי בכלים שנכין, והוא מדוד ומצומצם בדיוק מופלא כדיוק הבריאה כולה. "כרחוק מזרח ממערב" - שבשובנו אליו מרחיק ה' את פשעינו למרחק הגדול ביותר, ועלינו לבקש שירחיק מאיתנו את החטא עצמו ואת היצר המריץ אותנו אליו.