פתיחה
אנחנו ממשיכים במזמור ק"ג, מזמור של הודאה על גמולי ה' עם הנפש. הנושא המרכזי כאן הוא קבלת התשובה: שהקדוש ברוך הוא מקבל את האדם בתשובה, סולח לעוונו, ומתוך כך מרפא, גואל ומעטר את הנפש. נלך על סדר הפסוקים, עם ביאורי הרד"ק והמלבי"ם, ונוסיף את הדברים שנלמדו בשיעור.
"עשה לה דדים במקום בינה" - התשובה יונקת מן הבינה
חז"ל אומרים: "עשה לה דדים במקום בינה". מה משמעות הדבר? במזמור הזה באנו לבטא שהשם מקבל את האדם בתשובה וסולח לעוונו, והתשובה - כפי שאמרנו - יונקת מן הבינה. "דדים במקום בינה" פירושו שהתשובה יונקת מן המקור הגבוה של הבינה. זו בחינת יניקה: אנחנו יונקים את השפע מן המקור העליון של הבינה.
הגמרא מביאה שני טעמים לדבר, ואפשר לדרוש אותם גם באופן פנימי. האחד אמר: כדי שלא יסתכל במקום ערווה - שאילו היה התינוק יונק ממקום נמוך כמו אצל הבהמה, היה בא חלילה להסתכל במקום ערווה. ואל תאמר "הרי תינוק הוא" - כן הוא, משום שהדבר פוגם את הנפש. זו ההבנה הפשוטה. אך לפי העניין שלנו, כשמדברים כאן על תשובה, מדובר בשני העניינים החמורים ביותר אצל האדם. הראשון הוא תשובה מן העיניים - ולא דווקא על ראייה אסורה, אלא "ולא תתורו אחרי לבבכם" במובן של נטייה אחר המינות ואחר הכפירה, שאדם נמשך אחרי כפירה. זהו "שלא יסתכל במקום ערווה": לתקן את מה שאדם נמשך אחריו בראייתו, אחרי עבודה זרה ואחרי כפירה.
והאחד אמר: כדי שלא יינק ממקום הטינופת - בהבנה הפשוטה, שלא יינק סמוך למקום הוצאת הרעי. ולפי מה שהסברנו, מדובר כאן בחטא הבא ממקור הטינופת, והוא חטא התאווה. וכדי לתקן את שני סוגי החטאים הללו, "עשה לה דדים במקום בינה": השפע היורד ממקום הבינה, שהיא הבחינה הגבוהה, והתשובה הבאה משם - היא המתקנת את כל הפגמים ואת כל החטאים.
ועוד יש בדבר מוסר פשוט: להסיר מן האדם את הגאווה. מה יש לו לילוד אישה להתגאות, שעבר פעמיים במקום השתן והדם? פעמיים. באים להראות לך עד כמה האדם נחות - תראה מאין יצאת, ועל ידי כן תסיר גאווה מליבך.
פסוק ג - סליחת העוון היא רפואת הנפש
הַסֹּלֵחַ לְכׇל־עֲוֺנֵכִי הָרֹפֵא לְכׇל־תַּחֲלוּאָיְכִי׃
הרד"ק מעיר שהיו"ד ב"עוונכי" נוספת, וכמוה שאר היודי"ן שבמזמור, והוא כמו "עוונך". וכן מצינו "בתוככי ירושלים". היודי"ן הללו באות לצחות הלשון, ואין לחפש בהן משמעות מיוחדת. דרך אגב, המלבי"ם עצמו, ובמיוחד בשיר השירים, מבאר הרבה באופן קבלי, ואנחנו משתדלים להבין את דבריו במושגים הבסיסיים, מבלי למסור שיעור בקבלה.
אומר הרד"ק: זו מן הטובות הגדולות שהשם עושה עמנו - "הסולח לכל עוונכי". והפסוק כופל ואומר "הרופא לכל תחלואיכי", והכוונה לתחלואי הנפש, שהם העוונות. וכמו שנאמר "רפאה נפשי כי חטאתי לך" - הרי שביחס לנפש נאמר לשון רפואה, לפי שהעוון נחשב חולי, ורפואת הנפש היא שהאדם מסיר מעצמו את אותו חולי ומרפא את נפשו. וכך כותב הרמב"ם בשמונה פרקים, שיש לנפש בריאות וחולי כמו שיש לגוף בריאות וחולי, והוא כותב זאת בתור רופא גדול המבין בחולי ובבריאות.
היום הדבר מוכר וידוע גם בלי קשר לעוונות: אדם עלול להיות חולה בנפשו - שרוי בדיכאון, סובל מבעיות נפשיות ומחלות נפש הזקוקות לטיפול. אנחנו מבינים היטב ששייך חולי גם בנפש.
הקשר שבין הנפש לגוף
ויש מסבירים, אומר הרד"ק, שמדובר כאן בתחלואי הגוף, משום שכאשר הנפש מעונה - הדבר משפיל ומוריד את הגוף, אף שלא השיג אותו חולי גופני. כשהאדם סובל בנפשו, גם גופו סובל. ראה אדם השרוי במצב נפשי ירוד: הדבר הראשון שהוא מאבד הוא התיאבון, אין לו חשק לאכול, ואחר כך אתה רואה אותו מצטמק ורע לו, מתכווץ בתוך עצמו, אינו מדבר ופניו נפולות. לכאורה, מה הקשר בין בעיה נפשית לגוף? אלא שרואים שיש איזון וקשר בין הנפש לגוף, וההשפעות ברורות לחלוטין.
וכבר כתב שלמה המלך: "רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה". "רוח איש יכלכל מחלהו" - אפשר לרפא את האדם דרך הרוח; אם יש לו עוז ברוחו, הוא מתגבר גם על מחלות. היום יודעים זאת, ויש אפילו ליצנים רפואיים, כי כדי להגדיל את סיכויי ההחלמה צריך לעודד את החולה נפשית. אבל האיזון אינו הפוך: אם תאמר, הנה האדם קמל ונבל מחמת הדיכאון, בואו נאכיל אותו היטב ונחזק את גופו - על כך נאמר "ורוח נכאה מי ישאנה". הנפש יכולה לשאת את הגוף, אבל הגוף אינו יכול לשאת את הנפש; כשהרוח נכאה, אין לגוף כוח להרים את הנפש.
עוד מדייק הרד"ק: "לכל עוונכי" - אין הכוונה ל"כל" ממש אלא לרוב, כדרך הכתובים "וכל טוב אדוניו בידו" שהכוונה רוב טוב אדוניו, ו"וכל הארץ באו מצרימה" - רובו ככולו. כלומר השם עושה עם האדם חסד שאינו מענישו על כל עוונותיו אלא על חלקם, בבחינת "נושא עוון ועובר על פשע". והמלבי"ם מבאר שפסוק זה בא לפרש את שנאמר קודם "ואל תשכחי כל גמוליו": מהם גמוליו? שהשם סולח לעוונותינו, ובזה הוא רופא לכל תחלואינו.
"החזירנו בתשובה שלמה" ו"שלח רפואה שלמה"
בספר תהילות מהרי"ץ שואל: באבינו מלכנו אנו אומרים "החזירנו בתשובה שלמה לפניך", ומיד לאחר מכן "שלח רפואה שלמה לחולי עמך". לכאורה מקומה של בקשת הרפואה היה צריך להיות בין הבקשות הגשמיות, אחרי "כתבנו בספר חיים טובים". למה מסמיכים בקשה גשמית מיד לבקשה רוחנית?
אלא על פי מה שלמדנו כאן: "הסולח לכל עוונכי, הרופא לכל תחלואיכי". אצל עם ישראל רפואת הגוף תלויה ברפואת הנפש, שהרי אין ייסורין בלא עוון. אם אתה רואה בעיה בגוף - מקורה כבר בנפש. סיפר הרב שלום שבדרון, שפעם הלך לרופא, ואמר לו הרופא: יש לך וירוס. אמר לו: זה לא וירוס, זה "עבירוס". כלומר, אל תחפש רק הסברים וטעמים ארציים; נכון שהקדוש ברוך הוא שלח זאת, אבל מהיכן זה מתחיל? מן העבירות.
לפיכך, כשהאדם מתקן את החטא ונרפאת נפשו, ממילא נרפא גם גופו. אדם חזר בתשובה, הקדוש ברוך הוא מקבלו וסולח לו - ומיד "הרופא לכל תחלואיכי", שברגע שאין עוונות אין צורך בייסורים ובחולאים. ולכן אנו מדייקים לומר "שלח רפואה שלמה לחולי עמך", דווקא עמך, כי רק אצל עם ישראל הרפואה הנפשית מביאה את הרפואה הגופנית. וכן בסדר התפילה: תחילה "ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה", ואחר כך אנו מבקשים על הרפואה, שכן עניין הרפואה תלוי בעניין התשובה.
פסוק ד - הגאולה מן השחת והעטרה של תורה ומצוות
הַגּוֹאֵל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים׃
מבאר הרד"ק: לפעמים אדם עושה עוון שמתחייב עליו מיתה, או חלילה כרת ואובדן הנפש לעולם הבא, והשם גואל אותו מן השחת - בין אם "שחת" היינו גיהינום ובין אם היינו קבר, ושתי המשמעויות נכונות. משום שהאדם עשה תשובה והתחרט לפני השם, מביא עליו הקדוש ברוך הוא ייסורים המכפרים לו, ובכך מביאו אל השלמות. וזהו "המעטרכי חסד ורחמים": עצם הבאת הייסורים היא חסד ורחמים, כדי להיטיב לו באחריתו.
והמלבי"ם מבאר "המעטרכי חסד ורחמים" מצד הנשמה: השם מרחם על הנשמה ושם לה עטרה - במה? בתורה ובמצוות שהם הכתר והעטרה שלה.
פסוק ה - "המשביע בטוב עדיך"
הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי׃
המלבי"ם מסביר: "בטוב עדיך" - כאשר הנשמה כלואה בגוף, הקדוש ברוך הוא משביע אותה בטוב הנפשי, כלומר נתן לה כלים להשיג רוחניות במקום שבו היא נמצאת. כיצד? כשהגוף אוכל, אין לנשמה מזה מאומה, היא אינה מרוויחה ואין לה שום תועלת. אבל כאשר אדם לומד תורה ומקיים מצוות - בזה יש חיות לנשמה. התורה והמצוות הם מזון הנפש, מצד חסד השם עליה.
ועל זה נאמר "תתחדש כנשר נעורייכי": על ידי קיום התורה והמצוות, כשתצא הנשמה מן הגוף תתחדש כנשר. כלשון המלבי"ם, יתפשט הגוף האפרורי ותתלבש מחלצות ובהן תתעופף אל מעונה ואל בית אביה. את הגוף האפרורי משאירים כאן בקבר, והיא משיגה השגות גבוהות - מכוח מה? מכוח "המשביע בטוב עדיך", מכוח התורה והמצוות שנתן לה הקדוש ברוך הוא, ובהן היא כנשר הדואה למעלה.
התחדשות הנשר
רש"י מפרש "תתחדש כנשר נעורייכי" - כנשר המחדש כנפיו ומשנה את נוצותיו משנה לשנה, ומביא מדרש אגדה (וכן שאר המפרשים) על מין נשר שכאשר הוא מזקין חוזר לנערותו על ידי השלת הנוצות. והרד"ק מרחיב: הנשר מתחלף מעשר שנים לעשר שנים, וכן כתב רב סעדיה גאון - שהנשר עף מעל כל העופות ועולה מאוד על פני רקיע השמים ומתקרב אל חום האש היסודי, דהיינו מתקרב אל השמש, ומרוב חום מפיל עצמו בים, ומתחדש ומעלה אבר ושב לימי עלומיו. הנוצות כמו נשרפות באותו חום, ואחר כך הוא מגדל נוצות חדשות. וכן בכל עשר שנים עד מאה, וכשיגיע למאה יעלה כמנהגו וייפול בים וימות שם.
בעל הטורים מבאר מדוע נקרא שמו נשר: מפני שהוא משיר את נוצותיו - נשר מלשון נשירה, שמשיר נוצותיו ומתחדש.
ורבנו בחיי מביא בעניין הנשר: הנשים סירבו לתת לעגל, ולעומת זאת בתרומת המשכן היו זריזות, "ויבואו האנשים על הנשים" - אחרי שהביאו הנשים. ותרומת המשכן הייתה בראש חודש, ולכן נתן להן הקדוש ברוך הוא את שכרן בעולם הזה בעניין ראש חודש שהוא יום טוב של נשים, ובעולם הבא הן עתידות להתחדש כראש חודש, וזהו "תתחדש כנשר נעורייכי" - התחדשות כמו שהנשר מתחדש.
"עדיך" - פיך: רפואת החולה
הרד"ק מבאר "עדיך" לא מלשון עדי ותכשיט, אלא לשון פיך, כמו "במתג ורסן עדיו לבלום" - את פיו לבלום. והדברים נאמרו כנגד החולה: החולה מואס בכל מאכל, כמו שנאמר "וזיהמתו חייתו לחם ונפשו מאכל תאווה" - "חייתו" היינו גופו, הלחם מזוהם ונמאס עליו, ונפשו מואסת במאכל תאווה. וידוע שחולים יורדים הרבה במשקל, ומשום כך מתירים לחולה לאכול בשר אף בימי בין המצרים, שכן הוא מאבד את תיאבונו, ואם לא תיתן לו מאכלים מוטעמים הוא עלול להגיע למצב גרוע מאוד.
הקדוש ברוך הוא עושה חסד עם האדם: מביא עליו את התחלואים לכפרת עוונות, ואחר כך מרפאו מן החולי. וזהו "המשביע בטוב עדיך" - אותו פה שמאס במאכל בעת חוליו, השם משביעו בטוב בעת הרפואה, נותן לו בריאות ונותן לו גם את התיאבון לשבוע.
מעשה במיליון דולר
היה פעם אדם שרוי בעניות גדולה מאוד, שבא אל הרב ותינה בפניו את צרותיו: כמה קשה מצבו הכלכלי וכמה קשה לו להתמודד. אמר לו הרב: כבר יש לך מיליון דולר. אמר: מיליון דולר? מהיכן? שיגלה לי הרב ואלך לקחת, ואפילו נתחלק. אמר לו הרב: חמש דקות לפניך היה כאן גביר גדול שבא עם אשתו, וסיפר לי שאשתו איבדה את התיאבון והולכת ונעשית צלם אדם. אצל מי לא היה? אמר לי: תאמין לי הרב, עד היום הוצאתי על רופאים בארץ ובעולם מיליון דולר כדי לרפא את האישה הזו. אמר לו הרב: כפי שאני רואה, ברוך השם תיאבון טוב יש לך - אם כן כבר מיליון דולר יש לך. במילים פשוטות: אל תסתכל על מה שחסר לך, תסתכל על מה שיש לך.
ולענייננו, אומר הרד"ק: אחרי שנרפא האדם מחוליו, "המשביע בטוב עדיך" - הקדוש ברוך הוא משביע את פיו, נותן לו תיאבון ובריאות, ואז "תתחדש כנשר נעורייכי", שכן חזרה אליו בריאותו והוא כמתחדש ומתחלף. כמו שנאמר "רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו" - אחרי החולי מתחדש הבשר. "רוטפש" דרשו חז"ל: רטוב ופש. רטוב - שכשאדם מזקין הכול מתייבש בו, השערות והבשר מתייבשים והכול מצטמק, וכשחוזר לצעירותו חוזרת אליו הלחות. ו"פש" לשון ריבוי, כמו נפיש וסגי. הבשר מתרטב ומתרבה, והוא שב לימי נעוריו ולימי עלומיו.
ובספר נתיבות שלום אומר האדמו"ר מסלונים: "תתחדש כנשר נעורייכי" - כנשר המשיר את נוצותיו ומתחדש בנוצות חדשות, כך בחג השבועות נאמר "והקרבתם מנחה חדשה". מהי ההגדרה של "חדשה"? שבשבועות צריך אדם להתחדש כבריאה חדשה, שכן חג השבועות הוא הזמן שבו אדם יכול להשיג תורה, וממילא עליו להתחדש כדי שיזכה לקבל את חלקו בתורה.
פסוק ו - צדקות ומשפטים
עֹשֵׂה צְדָקוֹת יְהֹוָה וּמִשְׁפָּטִים לְכׇל־עֲשׁוּקִים׃
הרד"ק מבאר: כיוון שהזכרנו שהשם מרפא את האדם מחוליו, הרי בזה הוא עושה עמו צדקה, וכך דרכו של השם לעשות צדקה עם ברואיו. וכנגד זה, בענייני בין אדם לחברו, הקדוש ברוך הוא "עושה משפטים לכל עשוקים". בקריאה פשוטה היה נשמע שהשם שופט את העשוקים, והרי אנו רוצים לומר להפך - שהוא שופט את העושקים. אלא שהכוונה: מציל את העשוק מיד עושקו ומשלם לעושק רעה תחת רעה; עושה משפטים בעושקים בעבור העשוקים. זה כמו "אמרי לי אחות אחי הוא" - "לי" היינו בעבורי; כך "לעשוקים" היינו בעבור העשוקים. ו"לכל עשוקים" - לכל מי שעושק את העשוקים, מאיזה עם שיהיה.
המלבי"ם מסביר: "עושה צדקות ה'" - אף שמצד הדין והמשפט היה ראוי שהנפש החוטאת תמות, ואפילו אברהם אבינו, אם יבוא עמו הקדוש ברוך הוא במשפט אינו יכול לעמוד, כמו שנאמר "ממשפטיך יראתי" ו"סמר מפחדך בשרי" - עם כל זה אין הקדוש ברוך הוא מתנהג עמנו בעומק המשפט, אלא על פי הצדקה העליונה. מעשה הצדקה של השם יתברך הוא מבלי השקפה על טוב או רע, על קטרוג או על לימוד זכות. יש צדקה שהיא מעל הדין ומעל המשפט, בבחינת "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם", שדרשו חז"ל: אף על פי שאינו ראוי, אף על פי שאינו זכאי.
וזו בחינת הצדקה העליונה ולא הצדק התחתון. שהרי בספירות, שבע הספירות התחתונות הן הנהגת המשפט, מה שצריך להיות כאן; ואילו השלוש העליונות הן מעבר לכך - הנהגה שמימית רוחנית, הנקראת הצדקה העליונה, אשר אינה משקיפה על מעשה האדם ועל מידת הדין, אלא מתחסדת עמו כפי מידת צדקתו של הקדוש ברוך הוא ולא כפי מעשה האדם. וזו תהיה מציאות הגאולה העתידה: לא על פי הנהגת המשפט, שלפיה אם נהיה ראויים ניגאל ואם לא נהיה ראויים לא ניגאל, אלא על פי הנהגת הייחוד. ולמדנו זאת באריכות בדעת תבונות לרמח"ל ובדרך השם: הנהגת הייחוד היא הנהגה שבה הקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו לבדו, בלי התערבות, בלי מקטרגים ובלי מיימינים ומשמאילים, אלא כרצונו יתברך. אם כן יש מציאות של חסד עליון שאינו על פי מעשה האדם, וזהו "עושה צדקות ה'".
בין אדם למקום ובין אדם לחברו
"ומשפטים לכל עשוקים" - לעומת מידת הצדקות, במידת המשפטים מתנהג השם רק עם מי שעשק את חברו. במילים פשוטות: בהנהגה שבינך לבין המקום אתה יכול לזכות גם לצדקות, שהקדוש ברוך הוא ירחם עליך מעבר למה שמגיע לך - אם תעשה תשובה יתנהג עמך לפנים משורת הדין. אבל בהנהגה שבין אדם לחברו אומר השם: כאן אין חוכמות, כאן יש משפט ולא צדקות. מה שעשית - תצטרך לשלם, וכאן לא מועילה תשובה לבדה. תאמר: ריבונו של עולם, הרי חזרתי בתשובה והתחרטתי. אומר לך השם: כל הכבוד, אבל מה עם אותו אדם? האם החזרת לו מה שלקחת? השבת לו מה שגזלת? ביקשת מחילה על מה שציערת? את כל זה לא עשית. נמצא שהמשפט לעשוקים יתקיים בכל מקרה, ואילו מי שחטא בין אדם למקום - די שיעשה תשובה כדי שיזכה לצדקות השם.
פסוקים ז-ח - דרכיו של הקדוש ברוך הוא
יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו׃
רַחוּם וְחַנּוּן יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב־חָסֶד׃
הרד"ק מבאר "יודיע" כמו "הודיע", שהרי משה כבר אינו בין החיים. וכך דרך הכתובים, כמו "יעשו עגל בחורב" שאומר דוד המלך במזמור ק"ו, וכמו "אז ישיר משה" ו"אז יבנה יהושע" - לשון עתיד במשמעות עבר. ו"דרכיו" היינו מידותיו, המידות שבהן מתנהג הקדוש ברוך הוא עם ברואיו, וזה מה שביקש משה רבנו "הודיעני נא את דרכיך", וכשעבר ה' על פניו וקרא - הודיעו את דרכיו. "לבני ישראל עלילותיו" היינו מעשיו: איך התנהג הקדוש ברוך הוא עם ישראל במדבר, ואיך הוא נוהג עמנו בגלות. אלו מקצת המידות שבהן מתבהרת הנהגת השם - על פי איזו מידה נוהג עמנו השם בכל שלב, וזה מה שגילה למשה בהודיעו לו את מידותיו יתברך.
המלבי"ם מסביר: "יודיע דרכיו למשה" - מהן אותן דרכים? זה מה שאומר הפסוק הבא: רחום, חנון, ארך אפיים, רב חסד. בזה הודיע הקדוש ברוך הוא למשה שדרכיו והנהגותיו הן חנון ורחום ורב חסד, והכול ממידת הצדקה העליונה שדיברנו בה.
מדוע "דרכיו" למשה ו"עלילותיו" לבני ישראל
יש לשים לב: "דרכיו" נאמר במשה, ואילו "עלילותיו" נאמר בבני ישראל. ושתי שאלות כאן: מה ההבדל בין דרכים לעלילות, ולמה למשה מודיע דרכיו ולעם ישראל עלילותיו?
מבאר המלבי"ם: "דרכיו" הם דרכיו של הקדוש ברוך הוא, ואילו "עלילה" משמעה תמיד פעולה הנובעת מתכונות הנפש. למשל, אדם ששונא את חברו ומכה אותו - זו פעולה הנובעת מתכונת נפשו; הוא מקפיד עליו ושונאו, והשנאה נובעת מתכונת הנפש. בני ישראל סבורים שהנהגתו של הקדוש ברוך הוא נובעת מתכונותיו, כמו אצלנו: אני מרחם משום שמתעוררת בי מידת הרחמים, בנפשי מתעוררים רחמים ואני מרחם. וכך כביכול חושבים גם עליו יתברך, שיש לו תכונות ושהוא מתפעל ממידת הרחמים וממידת החנינה. אצלנו אכן כך הדבר, שהמידות נובעות מתכונות הנפש ועל פיהן אני מתעורר לחמלה; אבל אצל הקדוש ברוך הוא, כשאנו מדברים על רחמים - זה נאמר רק לסבר את האוזן, ואין זו התפעלות מתכונת הנפש.
לכן היה צורך להודיע לבני ישראל את עניין "עלילותיו" - שמה שהם סבורים שיש אצלו עלילות, כלומר התפעלות מתכונת הנפש ופעולה הנובעת מכוח הנפש, אין הדבר כן. ולמשה הודיע את "דרכיו": שהקדוש ברוך הוא אינו נפעל מדבר, ואין שום דבר המשפיע עליו. דוגמה: אם אני מרחם, ייתכן שמישהו עורר את רחמיי בכך שסיפר לי על טרגדיה, וזה הביא אותי לידי רחמים ולעזרה לאותו אדם. זה נקרא תכונת הנפש והתפעלות - נפעלתי מכוח חיצוני שגרם לי לפעול. אצל הקדוש ברוך הוא אין דבר כזה כלל, והשם אינו מתפעל משום דבר.
הרחמים הנאמרים כלפי הקדוש ברוך הוא אינם הרחמים שאצלנו. אצלו זו דרך והנהגה, יש מידת רחמים, אבל היא אינה מושפעת מהתפעלות כמו אצלנו. אצלו אין שינויים ואין השפעה, אין דבר שהוא מושפע ממנו או נפעל ממנו. ולכן צריך היה למשה להודיע לעם ישראל שמה שהם סבורים שיש עלילות - אין עלילות, ואין התפעלות הנובעת מתכונת הנפש, שכן לקדוש ברוך הוא אין תכונת נפש. תכונת נפש פירושה שלאדם זה יש מידה כזו ולאדם אחר מידה אחרת: אדם אכזרי וקשה לב, תכונתו להתאכזר לבריות; אדם רחמן, לעולם יחוס וירחם. אבל אצל הקדוש ברוך הוא לא שייך לאפיין אותו במידה, אלא אלו דרכי הנהגה בלבד, ואין אנו מאפיינים בהן את עצמותו, שהרי על עצמותו אין לדבר כלל.
אין מידה ואין הגדרה בבורא
אלא מה? הקדוש ברוך הוא הנהיג י"ג מכילן דרחמי, שהן דרכי הנהגה ושפע שבהן הוא מוריד את השפע העליון, ואין אנו מדברים כלל בעצמותו יתברך. ולכן, כפי שאמרנו כמה פעמים, לעולם אין מדברים על השם בלשון חיובית; כל הביטויים שלנו כלפיו הם במה שהוא אינו: אין לו גוף, אין לו דמות הגוף, לא ישיגוהו - תמיד אני מדבר על מה שהוא לא, משום שלהשיגו בעצמותו לא שייך. ומה שאתה אומר מידת חסד ורחמים - אלו דרכיו, דרכי השפעתו, הצינורות שבהם משפיע הקדוש ברוך הוא כדי לקיים את העולם, ולא השם בעצמותו שיש לו מידה או טבע שאפשר לומר עליהם "הנה הגדרתי את השם".
והשם אינו נופל תחת הגדרה, משתי סיבות. ראשית, כל הגדרה מצמצמת: כשהגדרתי דבר, זו הגדרתו - זה ולא דבר אחר, ואי אפשר להגדיר את הקדוש ברוך הוא, שהרי בכך צמצמתי אותו. ושנית, כשאני פועל באכזריות כלפי מישהו, אפשר לומר שזה מתוך המידה הטבועה בי, מידת האכזריות; וכשאני מרחם, זה מתוך מידת הרחמים הטבועה בי. ומה משמעות הדבר? שבמובן מסוים אני כלוא - אני עבד של אותה מידה, ותוצאות פעולותיי נובעות ממנה. כל אחד נולד עם מידותיו. ואם תאמר כן על הקדוש ברוך הוא, בעצם יצרת לך בורא מוגבל, שהרי הוא כלוא באותה מידה ומוגבל לפעול על פיה. כמו שאם הוטבעה בי מידת האכזריות אני מוגבל לפעול לפיה, ואם הוטבעה בי מידת הרחמנות אני מוגבל לפעול לפיה, ואיני יכול פתאום להתנהג אחרת - תיאורטית ודאי שכן, אבל בפועל איני עושה זאת כי אין זה מה שמוטבע בי. ואם תאמר שבהשם מוטבעות מידות, נמצא שהקדוש ברוך הוא מוגבל לפעול על פי המידות שהוטבעו בו. אלא מה שאנו מדברים במידת הרחמים וכדומה - אין זה אצלו כמו אצלנו, אלא הנהגה שבה השם מנהיג את עולמו, ולא מידה וטבע בו יתברך.
לסיכום:
למדנו שהתשובה יונקת ממקור הבינה העליון, ובכוחה לתקן את חטאי הראייה והמינות ואת חטאי התאווה. "הסולח לכל עוונכי הרופא לכל תחלואיכי" - העוון הוא חולי הנפש, ואצל ישראל רפואת הגוף תלויה ברפואת הנפש, ולכן סמוכה בקשת הרפואה לבקשת התשובה. "הגואל משחת חייכי" - אף הייסורים חסד ורחמים הם, והעטרה האמיתית של הנשמה היא התורה והמצוות, שבכוחן "תתחדש כנשר נעורייכי", בין בהתחדשות הנשמה לאחר צאתה מן הגוף ובין בהתחדשות הגוף לאחר החולי, וכן בהתחדשות של קבלת התורה בשבועות. "עושה צדקות" - כלפי בין אדם למקום נוהג השם בצדקה העליונה שלמעלה מן הדין, ואילו "משפטים לכל עשוקים" - בבין אדם לחברו אין פטור מן המשפט עד שישיב וירצה את חברו. ולבסוף, "יודיע דרכיו למשה": כל המידות שאנו מייחסים לבורא אינן תכונות נפש ואינן התפעלות, אלא דרכי הנהגה והשפעה בלבד, שכן אין בו יתברך מידה, אין בו שינוי, ואין לו הגדרה.