מזמור ק"ב הוא "תפילה לעני כי יעטוף" - תפילתו של אדם שבור בתוך הגלות, השופך את שיחו לפני ה'. בחלק הזה של המזמור אנו עומדים בנקודת המפנה: המתפלל מתאר את שפלותו ואת קוצר ימיו, מגיע כמעט לידי ייאוש מישועתו הפרטית, ומשם דווקא הוא מתרומם אל הוודאות הגדולה - "וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב". מכאן ואילך מתגלגלת התפילה אל בניין ציון, אל אהבת אבניה ועפרה, ואל ההבטחה שתפילות הגלות אינן הולכות לאיבוד.
מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ כִּי נְשָׂאתַנִי וַתַּשְׁלִיכֵנִי׃
הרד"ק מבאר: לולא זעמך וקצפך עליי, לא הייתי נמסר ביד האויבים כפי שנמסרתי. "נשאתני ותשליכני" - אתה מסרת אותי בידם, ומדוע? בעקבות זעמך וקצפך. המלבי"ם מקשר את הפסוק לקודמו: "כי אפר כלחם אכלתי" - איך הגעתי למצב כזה? מפני זעמך, מפני הקללה שכביכול קילל אותנו ה' בעקבות שסטינו מן הדרך, ולכן "ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר". "ושקוויי בבכי מסכתי" - היין והמשקה שלי מעורבים בדמעות, וזה מפני קצפך: תמיד בכיתי, כי אני יודע שהקצף עדיין עליי. הבכי והצום נועדו לרצות את כעסך, שהרי חרון אף ה' מכוון כנגדי.
ויש לדקדק: מדוע "נשאתני ותשליכני" - למה לא די לומר "ותשליכני"? אלא ש"נשאתני" מלשון לנשׂא, לרומם, לשאת אל על. כשמשליכים אדם ממקום נמוך, המכה אינה גדולה; אבל כשמרימים אותו תחילה ואחר כך משליכים - מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - הנפילה קשה מאוד. את זה עושה הקדוש ברוך הוא לגויים, כמו שנאמר "משגיא לגויים ויאבדם": הוא מגדיל ומגדיל, ואז נותן את המכה. כך מצינו אצל המן: "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשורוש את המן בן המדתא" - ולמה גידלו? כדי שהנפילה תהיה קשה יותר. ממקום של משנה למלך וטבעת המלך בידו, עד "ויתלו את המן" - זו נפילה עצומה. וכך כביכול אומר המתפלל: נשאתני ואחר כך השלכתני.
יָמַי כְּצֵל נָטוּי וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ׃
הרד"ק מפרש: ימיי חלפו במהרה בצרת הגלות, כשם שהצל הנוטה חולף במהרה - אני מצפה לגאולה ואיני רואה אותה. ויש לדייק מדוע נקט דווקא "צל נטוי": כאשר השמש במרכז הרקיע או סמוך לו, הצל אינו נטוי, ולוקח שעות עד שהוא חולף. אבל כאשר "ינטו צללי ערב", כשהשמש בקצוות - בזריחה או בשקיעה - השמש מכה מן הצד, הצל ארוך ונטוי, ואתה יודע שתוך דקות הכול נגמר. זהו "ימי כצל נטוי": לא צל רגיל, אלא צל שסופו נראה לעין.
"ואני כעשב איבש" - גם כאן מודגשת המהירות. מי שצומח מהר הוא גם מי שנובל מהר. בבוא החורף, בגשם הראשון, מיד רואים את היבלית, והעשב מתחיל לצמוח מיד; העצים לעומת זאת מתחדשים לאט, ולוקח זמן עד שהעלים מוריקים. וכשמגיע הקיץ - העשב הוא הראשון לנבול. כך גם אני: כצל הנטוי שחולף מהר, וכעשב הממהר להתייבש.
המלבי"ם מוסיף עומק: כאן כביכול אומר המתפלל - אני מתייאש מן הישועה, כי אפסו כוחותיי ואין לי תקווה. אבל מן הגאולה הכללית איני מתייאש כלל, שכן על כך יש הבטחה. כלל ישראל ייגאלו בוודאי: ה' הבטיח, ה' חי לעולם, ודברו לא ישוב ריקם. ייאושי הוא רק על הישועה הפרטית שלי - מצד הזמן, "ימי כצל נטוי", שכבר רוב ימיי עברו וכבר עומד להיות לילה; ומצד כוחות גופי, "ואני כעשב איבש". במילים פשוטות: עם ישראל ייגאל, השאלה היא אם אני אהיה שם.
ובזה מיושבת הכפילות שבפסוק. אם שני החלקים מדברים על קוצר הימים, כדברי הרד"ק, הרי חזר על אותו עניין פעמיים. לרד"ק אין בכך קושי, שכן דרכו לפרש "כפל העניין במילים שונות" - לתפארת המליצה, כדרך המשוררים. אבל המלבי"ם לעולם אינו מקבל כלל זה: כל כפילות באה ללמד דבר נוסף. ולכן "ימי כצל נטוי" מדבר על אורך הימים, ו"אני כעשב איבש" מדבר על כוח הגוף שנחלש, ומכאן מסקנתו שלא יזכה להיות חלק מן הגאולה.
וְאַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר׃
רש"י מפרש: אתה ה' שלעולם תשב, נשבעת לנו שכשם שאתה קיים, כך גם אנחנו נישאר קיימים - וזו בקשתנו. הרד"ק מסביר שהמתפלל כאן מקונן ונושא נהי על כל אחד מבני הגלות הבא לבכות על קוצר ימיו, ומבקש מה' שיאריך את ימיו כדי שיזכה לראות בגאולה. ואומר: אפילו שאני הולך למות ואיני בטוח שאזכה לראותה, אתה ה' לעולם תשב, ואתה תראה את הגאולה לאותם שיהיו ראויים באותו דור. "זכרך לדור ודור" - בכל דור מכירים את שמך ומתפללים אליך שתראה להם את הגאולה.
וחז"ל בברכות ל"ב דורשים: "וזכרך לדור ודור" - כשם ששמך קיים לעד, כך תהא שבועתך קיימת, שהרי אמרת "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך". וכיוון שכך - "אתה תקום תרחם ציון", אני מבקש שתרחם עלינו, כי נשבעת לגאול אותנו.
הרד"ק מעיר כאן הערת נוסח: במקצת ספרים נפלה טעות, ואף האבן עזרא נמשך אחריה - שכתבו במקום "וזכרך לדור ודור" - "כסאך לדור ודור". מקור הטעות ברור: בספר איכה נאמר "אתה ה' לעולם תשב כסאך לדור ודור". ושני שינויים יש בין הפסוקים: אצלנו "ואתה" ושם "אתה", אצלנו "זכרך" ושם "כסאך". וסימן לזכור: "כסאך" בכ"ף ו"איכה" בכ"ף - באיכה "כסאך", ובתהילים "זכרך".
המלבי"ם מבאר: "אתה ה' לעולם תשב" - אינך משתנה עם הזמן. כל דבר התלוי בזמן נתון לשינוי, שהרי הזמן עובר עליו; אבל הקדוש ברוך הוא אינו תלוי בזמן ולכן הוא בלתי משתנה. זהו שאנו מגדירים אותו "עתיק יומין", כלשון דניאל "עתיק יומין יתיב ושערֵיה כעמר נקא". ואין הכוונה עתיק במובן של ישן, כפי שאומרים היום על חפץ עתיק, אלא נעתק ממסגרת הימים - מסגרת הזמן. הקדוש ברוך הוא נעתק ממסגרת הזמן, ולכן "לעולם תשב". ואילו "זכרך לדור ודור" - על ידי הפעולות שהקדוש ברוך הוא עושה זוכרים את שמו; ואף שהפעולות נעשות בתוך מסגרת הזמן, אינן ככל הדברים הזמניים שהם פוסקים - היו ונגמרו - אלא כיוון שמקורן מאת ה', הן קיימות לדור ודור.
ומכאן ההבדל שבין "לעולם" ל"לדור ודור", יסוד שהמלבי"ם חוזר עליו בכמה פסוקים: "עולם" מציין את הזמן המדובק, ו"דור ודור" מציין את הזמן המתחלק. כשאני אומר שה' לעולם, אני מתייחס לכל הזמן כגוש אחד נצחי; וכשאני אומר "לדור ודור", אני מתייחס לחלוקת הזמן לדורות. ישיבתו של הקדוש ברוך הוא היא "לעולם" - בגוש שלם של זמן, בלי שום שינוי, שהרי הוא מעל הזמן. אבל "זכרך", הפעולות שאותן זוכרים, מתחלק לדורות, שכן בכל דור ודור זוכרים את פעולות ה'.
אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד׃
רש"י מפרש: הרי כבר הבטחת "כי יראה כי אזלת יד" - וכעת זו שעה של אזלת יד, ואם כן הגיע הזמן שתקום ותרחם ציון. והרד"ק מבאר: "אתה תקום" - כאדם הקם ממקומו ומתעורר לפעול פעולה. "תרחם ציון" - שעד עתה הייתה חרבה, וראוי שתרחמנה ותבנה אותה. "כי עת לחננה" - יבוא זמן שתחונן אותה, שתמצא חן בעיניך ותיתן לה חן, אחרי זמן רב שקצפת עליה. "כי בא מועד" - הגיע מועד הגאולה; יש זמן קצוב לגאולה, והזמן הזה כבר הגיע, ואם כן ראוי שתגאלנו.
המלבי"ם מסביר את כוונת המתפלל: אף שאיני חי לעולם, ואיני בטוח שאראה בנחמת ציון, אני יודע שאתה ה' חי לעולם ואינך משתנה - אתה תקום לרחם ציון. וזה מצד שלושה עניינים. הראשון: מצד רחמי ה'. הקדוש ברוך הוא רחמן, וירחם עלינו מצד עוניינו ושפלותנו - "אתה תקום תרחם".
השני: מצד החנינה - "כי עת לחננה". "וחנותי את אשר אחון", ודרשו חז"ל: אף על פי שאינו הגון, אף על פי שאינו ראוי. יש בחינה של חן ה'. כך מצינו בנח: "ניחמתי כי עשיתים" - ואמרו חז"ל שאף על נח התנחם הקדוש ברוך הוא, כלומר גם נח היה אמור להיכלל במי המבול; ומדוע שרד? "ונח מצא חן בעיני ה'". מציאת חן בעיני ה' היא מציאות שבה הקדוש ברוך הוא משאיר את האדם גם אם אינו מגיע לו על פי זכויותיו. וכפי שלמדנו ב"דעת תבונות", ישנן שתי הנהגות: הנהגת המשפט - לתת לאדם כפי מפעלו, מגיע לך תקבל, לא מגיע לך לא תקבל; והנהגת המזל - ההנהגה הכוללת שעל פיה תכנן הקדוש ברוך הוא את כל עולמו. על פי הנהגת המזל אין השיקול מה מגיע עכשיו, אלא מהו היעד: ייתכן שיבוא עונש אף שלפי מצב הדור אינו מגיע, וייתכן שיבואו שפע וטובה אף שאין הדור ראוי - הכול כדי להוליך את שית אלפי שנין אל הגאולה. ולמדנו שהקדוש ברוך הוא יוצר סנכרון בין שתי ההנהגות, והן פועלות זו את זו בהשלמה ולא בסתירה. זו בחינת "וחנותי את אשר אחון": גם כשאין סיבות בדין ובמשפט, יש חנינה מצד ההנהגה הכוללת.
השלישי: "כי בא מועד". גם אם לא ייוושעו קודם הזמן - לא מצד רחמים ולא מצד רצון של חנינה - בהכרח ייוושעו בהגיע הקץ. יש "בעיתה" ויש "אחישנה"; אם לא זכינו ל"אחישנה", ודאי תבוא הגאולה בבוא עת הקץ. וכמו שכתוב "בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך": אם אין זה עת רצון, שהקדוש ברוך הוא מרחם וחונן עוד לפני הזמן, על כל פנים יש "יום ישועה", יום שהגיע בו זמן הישועה, ואז כביכול מוכרח הקדוש ברוך הוא להביא את הגאולה.
ומבאר המלבי"ם את ההבדל שבין "עת" ל"מועד": "עת" הוא הזמן המוכן לדבר מצד עצמו, הזמן הטבעי - כגון הגשם הבא בעתו, שהחורף הוא הזמן המיועד מטבעו לגשמים. "מועד" הוא זמן שיעדנו אותו, כאדם הקובע מועד לפגישה. הזמנים שהקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שבהם יגאלנו נקראים "מועד" - זמן שה' ייעד. החנינה תלויה ב"עת רצון", זמן שהוא ראוי מצד עצמו; ואילו המועד הוא זמן הקץ המיועד, שבו בהכרח כבר יגאל הקדוש ברוך הוא את עמו.
כִּי־רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ׃
רש"י מפרש "רצו" - אהבו: אהבו עבדיך גם את אבניה וגם את עפרה של ירושלים. ומביא רש"י ממדרש אגדה, שכשיצא יכניה וגלותו נשאו עמם מאבני ירושלים ומעפרה כדי לבנות להם בבבל בית כנסת. והגמרא מזכירה בית כנסת בבבל - "בי כנישתא דהוצל" ו"שף ויתיב בנהרדעא", שנעקר ממקומו, וכנראה מדובר באותו מקום.
הרד"ק מפרש "רצו" - מתאווים: עבדיך אף בהיותם בגלות מתאווים לנשק את אבניה. "ועפרה יחוננו" - דרך משל, כאדם המחבק דבר שהוא אוהב ומחונן אותו, כך הם מחבקים ואוהבים את העפר. ויש מפרשים שהכוונה לאבנים ולעפר שמהם יוקם בניינה של ירושלים - חומרי הגלם של בניינה.
וביאור נפלא מביא הרד"ק בשם הכוזרי, שלמדנו בו בזמנו: הפסוק מחובר לפסוק הקודם. "אתה תקום תרחם ציון" - מתי? "כי רצו עבדיך את אבניה". כאשר יכספו תכלית הכוסף, עד שיחוננו את אבניה ואת עפרה - אז תקום ותרחם ציון. הא בהא תליא: כשאנחנו נשאף לבניין ארץ ישראל, אז ירצה הקדוש ברוך הוא את ציון. ולכן אנו רואים שגדולי ישראל שאפו לעלות לכאן: הגר"א ותלמידיו, בעלייה שהייתה לפני כמאתיים שנה; הבעל שם טוב; החפץ חיים, שאף בית היה לו בפתח תקווה, ומן השמים הורו לו שלא. לא כולם זכו - הבעל שם טוב והחפץ חיים לא זכו; ורבי נחמן מברסלב כן הגיע, והבן איש חי הגיע לכאן אף שלא קבע כאן את מושבו, והאור החיים הקדוש הגיע והתיישב כאן. ללמדך שהייתה בהם שאיפה ורצון לארץ, וכשהרצון לגאולה יבוא מאיתנו - אז "אתה תקום תרחם ציון".
המלבי"ם מוסיף: "כי רצו עבדיך את אבניה" - אתה מושיע את ישראל מצד העם, שאף שבעוונותיהם החרבת את ציון, הרי כבר ריצו ופייסו את אבניה. ציון חרבה ואבניה מושלכות בגלל עוונותינו, אנחנו קלקלנו - וכעת אנחנו באים לתקן, אנחנו רוצים את האבנים הללו ומבקשים לבנות מחדש את מה שהחרבנו. בתחילה נחרבה ציון כדי לרצות על עוונותיהם, ששפך ה' חמתו על העצים ועל האבנים; ואחר כך "רצו את אבניה" - נשפך דמנו על אבני ירושלים ועל אמונתנו. "ואת עפרה יחוננו" - אנו מתאבלים עליה ונושקים את עפרה.
וכידוע, דבר מקובל היה מאוד, בפרט בעדות המזרח, שכאשר הגיעו לארץ היו יורדים מכבש המטוס, מתכופפים, משתטחים ונושקים את עפר הארץ הקדושה. וזה מלמד מה צריך להיות היחס. אנחנו כבר התרגלנו, וכשמתרגלים אין לאדם בעיה אפילו להשליך פסולת ברחוב. פעם ראה רבנו לופיאן אדם שעשה כן והוכיחו: אדוני, אתה מלכלך את ארץ הקודש. עזוב את השלטים ואת הגינון - ארץ ישראל מקום קדוש הוא, ולמה תלכלך מקום קדוש? שמור עליו.
וְיִירְאוּ גוֹיִם אֶת־שֵׁם ה' וְכׇל־מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת־כְּבוֹדֶךָ׃ כִּי־בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ׃
המלבי"ם מבאר: כשתרחם ציון, אז ייראו גויים את שם ה'. וכאן משתמש המלבי"ם בכלל "דלתות הכתוב מקבילות", שכבר הזכרנו כמה פעמים, ואף בפרקנו הוא חוזר עליו יותר מפעם אחת: כשיש פסוק הכולל שני משפטים ואחריו פסוק נוסף הכולל שני משפטים, המשך המשפט הראשון שבפסוק הראשון הוא המשפט הראשון שבפסוק השני, והמשך המשפט השני הוא המשפט השני. ולפיכך יש לקרוא: "וייראו גויים את שם ה' - כי בנה ה' ציון"; "וכל מלכי הארץ את כבודך - נראה בכבודו".
ומה בין שם לכבוד? "שם" מורה על פרסום מרחוק - יצא שמו בעולם, יש לו שם. הגויים, שהם ביטוי לעממים הפחותים והשפלים, אינם מבינים בענייני כבוד ואין להם השגה בכבוד ה'; אבל יראה ופחד יש להם. לכן כיוון ששם ה' הגיע למרחוק, על ידי שיבנה ה' את ציון באותות ובמופתים ויהיה לדבר פרסום גדול - ייפול פחדו על האומות, "וייראו גויים את שם ה' כי בנה ה' ציון". ואילו מלכי הארץ משכילים יותר ומבינים בענייני כבוד, ולכן "וכל מלכי הארץ את כבודך" - לא מצד יראה אלא מצד כבוד, וזהו "נראה בכבודו": כאן לשון ראייה ולא לשון יראה. הם יראו את כבודו שיתגלה לאחר שייבנו ירושלים ובית המקדש, ויבחינו בכבודו הגדול כראוי.
פָּנָה אֶל־תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא־בָזָה אֶת־תְּפִלָּתָם׃
מיהו אותו "ערער"? רש"י מפרש שהוא אדם הצועק, מלשון "צעקת שבר יעערו" - הצועק צעקת שבר. ופירוש אחר ברש"י: ערער מלשון מושחת ונהרס, כלשון "ערו ערו עד היסוד בה", שהכוונה השחיתו והרסו עד היסודות - ואם כן פנה אל תפילת מי שהרוס ונשחת מרוב הצרות. הרד"ק מפרש שהערער חוזר על עם ישראל שבגלות, ומפרש פירוש שלישי: "כערער בערבה" - עץ הגדל יחידי במדבר; כך אנו כעץ בודד, והקדוש ברוך הוא פונה אלינו ושומע תפילתנו. והמצודת ציון מפרש פירוש רביעי: ערער מלשון עוררות - המעורר בתפילה, המתפלל ומעורר את הרצון העליון לרחם עלינו.
ולכאורה יש לשאול: אם כבר אמר "פנה אל תפילתו", פשיטא שלא בזה אותה, ולמה הוצרך לומר "ולא בזה את תפילתם"? מבאר הרד"ק: הכוונה שלא כמו שחשבו האומות, שסברו שה' בזה את תפילתם - אלא הקדוש ברוך הוא פונה אל תפילתנו ושומע אותנו.
המלבי"ם מבאר: העני המתפלל את התפילה הזאת כבר אמר שימיו כצל נטוי, ואינו בטוח שיזכה לראות בגאולה; ועם כל זה הוא בוטח שתפילתו על הגאולה נשמעת לפני הקדוש ברוך הוא, כמו שאמר בתחילת המזמור "ה' שמעה תפילתי". כל התפילות המתפללות בזמן החורבן - בין תפילת הערער, שהיא תפילת היחיד, הבודד, כערער בערבה, עץ יחידי הגדל בערבה, ובין תפילת הרבים - "לא בזה את תפילתם". ה' שומע את התפילות, אוסף אותן ושומרן ליום נועד.
ויש כאן יסוד גדול: אף שבכל שנה ושנה אנו מתפללים ומקוננים על חורבן בית המקדש, ואדם אומר לעצמו - הרי עדיין לא נבנה, מה התועלת? לא כן הוא. כל תפילה ותפילה בונה עוד נדבך למעלה. וכאשר נשלים בסופו של דבר את הנצרך, כל אותן תעניות וקינות ותפילות יורידו את בית המקדש בנוי באש. הוא הולך ונבנה, וזה שאיננו רואים אינו אומר שהקדוש ברוך הוא אינו מתייחס. ה' שומע את כל התפילות, אוסף ושומר אותן ליום המיועד, וכשיגיע אותו יום יפעלו כולן את פעולתן, ואז תראה כמה השפיעו.
בספר שירת יונה מביא בשם האלשיך הקדוש: "פנה אל תפילת הערער" - הקדוש ברוך הוא פונה אל תפילתו של היחיד כדי לדקדק בה אם ראויה להתקבל אם לאו, כמו שאמרו בגמרא שהמתפלל יחידי מעורר על עצמו קטרוג ובודקים בפנקסיו: מי הוא זה שאינו זקוק למניין, ש"מסתדר לבד"? המניין הוא שמעלה את התפילה.
ומסופר על הבעל שם טוב שהיה מתפלל בכוונות ומאריך מאוד בתפילה. פעם, בליל שבת, אמרו התלמידים: הרב מאריך, אנחנו כבר סיימנו, נלך לעשות קידוש, נאכל מנה ראשונה ונחזור. וכך עשו. כשחזרו, מצאו שהבעל שם טוב כבר סיים והפליג לביתו. תמהו: הרב תמיד מתפלל שעה, ומה קרה היום? הלכו ושאלוהו. אמר להם: שמטתם לי את הסולם מתחת לרגליי. אני מטפס ומטפס, יש כאן עשרה, יש כאן שכינה - ופתאום עזבתם את בית הכנסת ומשכתם לי את הסולם, ונפלתי, וסיימתי מיד. מכאן שאדם חייב מניין, שכל בי עשרה שכינתא שריא. כשהוא יחידי, מתחילים לבדוק את הפנקסים: הגון הוא? ראוי הוא? מה זכויותיו שיתפלל לבדו ותיענה תפילתו?
ולפי זה מובן גם מדוע פתח הפסוק בלשון יחיד וסיים בלשון רבים: "ערער" הוא היחיד, ובתפילתו הקדוש ברוך הוא מדקדק - ואפשר אף לפרש "ערער" מלשון ערעורים, שיש עוררין על תפילתו: הגון הוא או אינו הגון. אבל "ולא בזה את תפילתם" - בתפילת הרבים כביכול שוב אין הקדוש ברוך הוא מדקדק. ומניין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפילתם של רבים? אומרת הגמרא בברכות דף ח': "הן אל כביר לא ימאס". תפילת הרבים לעולם אינה נמאסת. ואפילו לא כיוון אדם אלא באבות בלבד, ובשאר התפילה לא כיוון כלל - ואין זו המלצה - מכל מקום כיוון שהתפלל בציבור, תפילתו מתקבלת, "הן אל כביר לא ימאס".
המזמור לוקח אותנו מן השפל אל התקווה. מ"מפני זעמך וקצפך", שבו מכיר המתפלל שהנפילה באה מרוממות שקדמה לה, דרך "ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש", שבו הוא מתייאש מישועתו הפרטית אך לא מן הגאולה הכללית שעליה יש הבטחה - אל "ואתה ה' לעולם תשב", היסוד שהקדוש ברוך הוא נעתק ממסגרת הזמן ואינו משתנה, ולכן שבועתו קיימת. ומכאן "אתה תקום תרחם ציון" משלושה טעמים: רחמים, חנינה, ומועד הקץ. והתנאי מצידנו נלמד מ"כי רצו עבדיך את אבניה" - כשנכסוף לאבני ציון ולעפרה, אז ירחם ה' עליה, וייראו גויים את שמו ומלכי הארץ את כבודו. ולבסוף הנחמה הגדולה: "פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם" - אין תפילה אחת הולכת לאיבוד; כולן נאספות ונשמרות ליום המיועד, ואז יפעלו את פעולתן במלואה.