פרק ק"ב בתהילים הוא תפילה שנאמרה בלשון בני הגלות. רש"י מפרש "תפילה לעני" - עם ישראל שהם עניים, עם עני. והרד"ק מסביר שהמזמור נאמר על לשון בני הגלות: כביכול כל אחד ואחד מבני הגלות עומד ומתפלל כך לפני השם יתברך. בפרק הזה מתוארת האומה במצבה הקשה ביותר, ומתוך אותו שפל היא שופכת את ליבה לפני בוראה.
תְּפִלָּה לְעָנִי כִי־יַעֲטֹף וְלִפְנֵי יְהֹוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ׃
מהו "כי יעטוף"? זהו ביטוי שמשמעותו אדם המתעטף בצרתו, כמו "נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף", "הָעֲטוּפִים בְּרָעָב". הרד"ק מבאר ביאור יפה: כאשר אדם נמצא בצרה הוא מתכווץ, כאילו עוטף את עצמו בעצמו, מתעטף קצתו בקצתו - ולכן נקרא הדבר "עטיפה". ורש"י מפרש שתתעטף נפשו בצרה. ו"לפני השם ישפוך שיחו" - אומר האבן עזרא: ישפוך כל מה שיש בליבו. גם היום אנו משתמשים בביטוי הזה: "שפך את כל ליבו".
המלבי"ם מבאר שזו תפילה על בני הגולה, בין כל יחיד ויחיד ובין האומה כולה: נפשם עטופה מרוב הצרות עד שכביכול הנפש כבר עומדת לצאת מן הגוף, כפי שנראה בהמשך הפרק. ועוד לפני שתצא נפשו מגופו, הוא שופך שיחו ומבקש מאת השם שיוציאהו מן הגלות ויתן לו את הישועה.
המהר"ש מבעלז דורש כאן עד כמה מעולה תפילת העני. חז"ל אומרים "מי הקדימני ואשלם" - מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית? מי דרשתי ממנו להפריש תרומות ומעשרות ולא נתתי לו שדה? מי אמרתי לו לעשות מעקה ולא נתתי לו גג? אין אדם שמקדים לקדוש ברוך הוא. אבל יש אחד שכן מקדים - העני. מבחינת קניינים לא נתן לו הקדוש ברוך הוא כלום, והוא עומד ומתפלל מתוך עניותו. נמצא שהוא הקדים את הקדוש ברוך הוא: הוא מתפלל לפני השם עוד קודם שנתן לו השם דבר. וזהו "וְלִפְנֵי יְהֹוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ" - עוד לפני שהשם נתן לו משהו, כבר אז ישפוך שיחו, ולכן ראוי שתתקבל תפילתו.
ובאמת כתוב בספרים שיש תפילות שאין ממהרים לקיימן, ויש תפילות הנענות מיד. הזוהר הקדוש אומר שתפילת העני נענית מיד, והטעם: "מי הקדימני ואשלם" - כיוון שהקדים את הקדוש ברוך הוא עוד לפני שהושפע עליו דבר, לכן הוא זוכה לכך. ומצאתי בזה גם רמז: יש מחלוקת בגמרא בפירוש "עטוף", ודעת רבי יוחנן ש"והיו העטופים ללבן" הכוונה בכירות, כלומר המוקדמים שבצאן. ואם כן "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי־יַעֲטֹף" - מעלתו של העני היא ש"יעטוף", שהוא מקדים את הקדוש ברוך הוא בתפילתו, ולכן אומר לו השם: הקדמת עוד לפני שנתתי לך, ראוי אתה לקבל שכרך.
יְהֹוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא׃
זו תחילת התפילה: עוד לפני שהוא מתפלל הוא מבקש שתתקבל תפילתו. האבן עזרא מקשה: הלוא "שומע תפילה אתה", וידוע שכל תפילה נשמעת - ומה צורך בבקשה זו? אפשר היה ליישב שיש מציאות שבה נפרסה מחיצת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים, וכתוב "שָׂתַם תְּפִלָּתִי", היינו שאין התפילות מתקבלות, ולכן מבקשים "השם שמעה תפילתי". אבל האבן עזרא מבאר שכוונת הדברים היא שיראו בני אדם שנשמעה התפילה - שכן ייתכן שהשם שמע וקיבל את תפילתך, אך אין הדבר ניכר כלפי חוץ.
ונביא דוגמה. אחד מן הגדולים שכב על ערש דווי, נערכו תפילות רבות להחלמתו, ולבסוף נפטר. אמרו לרב מבריסק: התפללנו ולא נענינו. השיב: מניין לך שלא נענית? נענית - ב"לא". ביקשת מריבונו של עולם שישאיר לנו את הצדיק הזה, והשם אמר לא. גם "לא" היא תשובה. לא בהכרח מה שאתה רוצה הוא שיתקיים בסוף; כשאתה מבקש דבר, יכול השם לומר לך "לא". וזה שאומר האבן עזרא: איני רוצה תשובות מן הסוג הזה, אלא תשובה שבה יראו שענית לי - שיראו את הישועה, שיראו שמה שהתפללתי קיבלתי.
הרד"ק מביא ממדרש שוחר טוב: "אל תיתן אקסומיא שלי בטבע, אלא תעלה ותעשה פירות". "אקסומיא" פירושה ריב (ואין לה קשר למילה אקסיומה). כלומר: יהא הריב שלי גלוי לפניך, ותשמע את ריבי ותריב את ריבי. יש לי ריב עם האומות - אתה השם תילחם את מלחמתי. ובקשתי שלא תיתן את ריבי כביכול בתוך טבעת חתומה שבה סוגרים אותו ומתעלמים ממנו, אלא שיבוא הדבר לפניך ותפעל להצילני.
המלבי"ם מבחין בין תפילה לשוועה. "תפילה" היא לשון הבאה תמיד רק ביחס לאלוקים, והגדרתה: שפיכת הנפש והידבקות באלוהי מעוזה. לעומת זאת "שוועה" היא צעקת מי שמשווע לישועה. וכבר אמרנו שתפילה היא מלשון פתילה: פתילה נעשית מכמה חוטים שמפתלים אותם יחד, כלומר מחברים אותם. וכך בתפילה אנו מתחברים לבורא עולם. ולכן התפילות הן חלף הקורבנות, שהרי גם הקורבן מהותו קירוב - על ידי הקורבן אני מתקרב להשם יתברך, ועל ידי התפילה אני נפתל ומתחבר אליו, בבחינת "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי". וזהו: "שמעה תפילתי" - את שפיכת נפשי והידבקותי בך, את מה שאני צועק בעבור הכלל; "ושוועתי" - את מה שאני צועק לישועת עצמי, גם את זה ריבונו של עולם אליך תבוא.
אַל־תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי בְּיוֹם צַר־לִי הַטֵּה־אֵלַי אׇזְנֶךָ בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי׃
האבן עזרא מסביר שהדברים אמורים דרך משל: אדם המסתיר את פניו אינו רואה, אך עדיין הוא שומע. לכן מבקש: אל תסתר פניך ממני, ואם בכל זאת אתה מסתיר - לכל הפחות "הטה אלי אוזנך", שהרי גם המסתיר פניו עדיין שומע. הרד"ק מוסיף שהמשפט מבוסס על הפסוק בתורה "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל" - תהיה מציאות שבה יברא הקדוש ברוך הוא הסתר פנים, וחס ושלום יהיו ישראל למאכל לאומות.
וזה כידוע מה שהיה בתקופת השואה. כולם שואלים היכן היה הקדוש ברוך הוא בשואה, והתשובה היא שהוא לא היה - והוא עצמו הודיע על כך מראש: "והסתרתי פניי מהם", יהיה הסתר פנים, לא אהיה שם. "והיה לאכול" - וכשלא אהיה שם, יאכלו אותם בכל פה. זו הייתה המציאות, אלא שהייתה עליה התראה והודעה מראש. התקיימה בנו אותה קללה, אומר הרד"ק, ולכן אנו מבקשים: אל תסתיר עוד את פניך, מהר ענני.
המלבי"ם מבאר שיש כאן שתי בקשות. האחת: "אל תסתר פניך" - נתינת פנים היא השגחה, ריבונו של עולם, תשגיח עלי, ראה מה שקורה איתי ושמע את צעקתי. והשנייה: "מהר ענני" - תענה לי גם, שהרי הקדוש ברוך הוא יכול לראות את מצבו ולומר "מגיע לו". על כן אני מבקש: תושיע אותי, מלא את בקשתי.
כִּי־כָלוּ בְעָשָׁן יָמָי וְעַצְמוֹתַי כְּמוֹקֵד נִחָרוּ׃
אומר הרד"ק: כמו דבר הנשרף שכלה בעשן והולך לכיליון ולאבדון, כך ימיי כלו ברעה. "מוקד" הוא המקום שבו מבעירים את האש, כמו "בית המוקד", המקום שבו האש יוקדת. ו"נחרו" פירושו נשרפו, כלשון "חָרָה אַפִּי בוֹ", "חָרְבוּ הַנְּהָרִים" - עניין של שריפה. כלומר עצמותיי הן כמו מקום שהאש בוערת בו תמיד, והן נחרו ונשרפו.
המלבי"ם מבאר שכאן מתבאר מדוע ביקש "מהר ענני". מתי זקוקים לישועה מיידית? כאשר אם תתעכב עוד רגע לא יהיה את מי להושיע. אני מבקש מהר, כי כבר הגעתי לתכלית האבדון. ואז הוא מצייר את הצרה כאש, ואת גוף האומה כולה כמי שניתן בתוך האש. וכידוע האש מפרידה את החלקים ומתיכה אותם, וכשהחלקים נפרדים הם עולים בעשן. ריבונו של עולם, הימים שלי כבר כלו בעשן מרוב האש השורפת בהם, והעצמות שעוד נשארו בי נחרו כדבר הנתון בתוך מרכז השריפה - "נחרו" מלשון נשרפו, בבניין נפעל.
הוּכָּה־כָעֵשֶׂב וַיִּבַשׁ לִבִּי כִּי־שָׁכַחְתִּי מֵאֲכֹל לַחְמִי׃
הרד"ק מסביר: השמש כשהיא מכה בעשב הרטוב - מייבשת אותו. העשבים הם הראשונים להתייבש בבוא הקיץ, וכך גם ליבי התייבש כעשב. ומדוע? "כי שכחתי מאכול לחמי" - מרוב הצרה אני שוכח אפילו לאכול. וכידוע אנשים הנתונים בצרות ובדיכאון, הדבר גורם להם לחוסר תיאבון ולחוסר רצון לאכול. ומה מחיה את הלב? המאכל, וכלשון הביטוי "סעד את ליבו". וכיוון שאני שרוי בדיכאון גדול כל כך עד ששכחתי מן האכילה, ממילא ליבי כעשב המתייבש ראשון בבוא השמש.
המלבי"ם מבאר שהוא מתאר את עצמו כצמח שהשמש מכה בו ומייבשת אותו, והלב הוא משכן החיים. "הוכה כעשב ויבש" - הלב כבר הפסיק לקחת את מזונו מן הגוף. שהרי הקדוש ברוך הוא קבע כוח באצטומכא (בקיבה) שמעורר את הרעבון ומעורר את האדם לאכול. כידוע יש לקיבה מיצי קיבה, ויש תשדורת פנימית מן הקיבה אל המוח המודיעה שהאדם רעב. ושימו לב שתשדורת זו קשורה גם בהרגל: בדרך כלל התעוררות הרעב היא בזמן הסעודה, ואם אדם היה טרוד בעיסוקיו והיה רעב, ועבר זמן סעודתו הקבועה - למשל הוא רגיל לאכול בשתיים והשעה כבר שלוש או ארבע - התחושה נחה והוא כבר אינו מרגיש את הרעב שהרגיש קודם. וזה שאומר דוד המלך: אצלי הכוח הזה נשכח לגמרי, עד שאיני מתעורר כלל לאכול לחם. המנורה נשרפה, ואיני מרגיש תיאבון כלל - וזה גורם ש"הוכה כעשב ויבש ליבי".
מִקּוֹל אַנְחָתִי דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי׃
מרוב צעקתי התייבש בשרי ונכחש, עד שהעצם דבקה לבשר. מי שרוצה להבין את המציאות הזאת יסתכל בתמונות מן השואה - מחריד ומזעזע לראות שלדים ממש, עור ועצמות. אומר הרד"ק: ידוע שהאנחה מכחשת את הבשר, צרת הלב מכחשת את הבשר.
והגמרא מביאה את המעשה ברבי יוחנן בן זכאי: ראה אדם שהכניס נעל אחת לרגלו ולא יכול היה להוציאה, וגם את הנעל השנייה לא הצליח להכניס. אמר לו: שמועה טובה שמעת, ו"שמועה טובה תדשן עצם" - העצם שלך התרחבה, ולכן אינך יכול להכניס את השנייה, וגם את הראשונה אינך מצליח לחלוץ, שהרי העצם ממלאת את הנעל. שאל אותו: מה עושים? אמר לו: העבר לפניך אדם שאינך אוהב, איזה שונא שלך, שכתוב "שמועה רעה תייבש גרם", והיא גורמת להתייבשות העצם, ואז תראה כיצד הנעל יוצאת בקלות. וכך אכן היה. רואים מכאן שהאנחה וצרת הלב מכחישות את הבשר ומצמקות אותו, וכשיש עמה גם צעקה - כל שכן שהבשר נכחש עוד יותר עד שנדבק לעצמות. וכן הפסוק באיכה: "צָפַד עוֹרָם עַל עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ" - העור צפד והתייבש על עצמותיהם מכוח הצרה הגדולה שבאה עליהם.
ולכאורה היה צריך לומר "דבקה עצמי לעורי", שהרי העור הוא הנדבק לעצם, ומדוע נאמר "לבשרי"? מתרץ הרד"ק: עורו של אדם הוא כבשרו, ואינו נפשט מן הבשר כעור הבהמה. וכן מצינו בחז"ל על שמונת השרצים שעורותיהם כבשרם. יש בעלי חיים שהעור אצלם הוא כחלק מן הבשר, ויש שהעור נפרד. הביטו למשל בחלקה התחתון של פרה או שור ותראו שהעור מידלדל מעט, כמין לבוש נפרד מן הגוף. מה שאין כן בצבי, שהגמרא אומרת שעורו מתוח, וכשמפשיטים אותו אי אפשר להחזירו, שהעור מתכווץ. ואצל האדם העור והבשר כאחד הם, ואין מקלפים את העור כדבר נפרד. לכן הזכיר כאן "בשר" במקום "עור", וכשם שבמקומות אחרים הוזכר העור במקום הבשר: "יֹאכַל בַּדֵּי עוֹרוֹ", שהכוונה בשרו, ואף על פי כן קורא לו "עורו".
המלבי"ם מבאר: "מקול אנחתי דבקה עצמי לבשרי" - בשר המעיים נדבק לעצמות מחמת האנחה, וזו הסיבה שהוא מאבד את התיאבון, שמתבטל כוח המעכל ואין לו רצון לאכול, וכמו שכתוב באיוב "בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי". נמצא שיש כאן מעגל חוזר: מתוך הדיכאון והצער אין לי חשק לאכול, וזה מבטל את כוח הזן ואת השאיפה לאכול, וממילא אני שוקע עוד יותר בדיכאון שגורם עוד יותר ל"דבקה עצמי לבשרי" - כמין כדור שלג שאינו נעצר.
דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת׃
"קאת" הוא שם של עוף, וכאן בסמיכות: קאת המדבר. ו"כוס" הוא העוף הנקרא שלך או ינשוף, השוכן במקומות החרבים, במדבריות. כלומר הייתי דומה לקאת השוכנת במדבר ולכוס השוכן בחורבות. והנמשל: אנו כגולים מיטלטלים תמיד ממקום למקום, כקאת שאין לה מקום יישוב אלא היא במדבר, וככוס שאינו יושב ודר בבית אחד אלא במקומות החרבים.
הרד"ק מוסיף שהקאת היא מה שנקרא במשנה "קיק", ומכאן "שמן קיק". זהו עוף מדברי שקולו קול נהי, כמין קינה - "אֶשָּׂא קִינָה וָנֶהִי" - קול של אדם המקונן ובוכה. וזה "דמיתי לקאת מדבר": קולי דומה לקול אותה קאת שבמדבר. וכן "הייתי ככוס חורבות", שאף קולו קול נהי, קול של עצב ודיכאון. והסבר נוסף מביא הרד"ק: בהיותי בגלות אני כמי שמדבר עם העופות השוכנים במדבר - הם בני שיחי, הם האנשים היחידים שיש לי דיבור עמהם.
המלבי"ם מבאר את סדר הדברים. תחילה "דמיתי לקאת מדבר": הקאת מתקיימת מן הדגים, ולכן היא צריכה ללכת בכל יום מן המדבר אל הנהרות, דרך רחוקה, כדי להביא את מאכלה. כך אני: שוכן במדבריות, רחוק מבני אדם, וצריך ללכת בהסתר ובהיחבא אל היישוב לבקש את פרנסתי, משום שרודפים אותי תמיד. וזו הייתה גם מציאותו של דוד המלך בהיותו נרדף על ידי שאול - רק בלילות ובזמנים שלא חשש בהם שייתפס יכול היה להגיע למקום יישוב לחפש דבר מה לאכול. ואחר כך, כשהוקל עול הגלות מעט והרשו לי כבר להגיע למקום יישוב, עדיין לא נתנו לי לגור בעיר עצמה אלא "ככוס חורבות" - בחורבות שלפני הערים, במקומות נפרדים, אם תרצו בגטאות, אבל לגור בתוך העיר לא איפשרו לי.
שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל־גָּג׃
רש"י מפרש: התבוננתי בעצמי והנה אני כציפור בודד על גג, יושב לבדו באין זוג. בדרך כלל אומרים "זוג יונים", וכאן אני מוצא את עצמי לבדי. והאבן עזרא מוסיף: שקדתי על מקום אחד לבדי ואין אחד ממשפחתי עמי - אפילו קרוביי, שבאופן טבעי הייתי מצפה שיהיו לעזרי, אינם עמי.
ומעיר האבן עזרא על הלשון: "כציפור בודד" בלשון זכר, ולא "בודדת"; ואילו בתורה מצינו לשון נקבה - "אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת", "וְנָתַן עַל מַיִם חַיִּים אֶל כְּלִי". ויש מילים אחדות המשמשות בלשון זכר וגם בלשון נקבה: "רוח" - "רוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים" ומאידך "רוח נושבת". וכן "מחנה": "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר" - באותו פסוק עצמו פעם "האחת" בלשון נקבה ופעם "הנשאר" בלשון זכר. וכן "שפה": "שָׂפָה בְרוּרָה" בנקבה ו"שָׂפָה תָמִים" בזכר. האבן עזרא הטביע בזה יסוד, שכבר הזכרתי בעבר ולא התקבל, אך צריך לדעתו: כל שאין בו רוח חיים - זכרהו ונקבהו. כלומר בדבר שאין בו רוח חיים, כגון שולחן, יכול אתה לומר "שולחן גדול" או "שולחן גדולה". אבל כשמדובר בדבר שיש בו רוח חיים, כגון כלב וכלבה, שם שייך להקפיד על זכר ונקבה. וכאמור לא נתקבלה דעתו, שהרי אנו מקפידים היום על זכר ונקבה גם בעצמים דוממים.
הרד"ק מבאר את לשון "שקדתי": שקידה היא התמדה בדבר, כמו שאנו אומרים היום שאדם שוקד על עניין מסוים, כלומר מתמיד בו. וכן "שֵׁב שָׁקֵד" - השומר השוקד וממתין; "נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם"; "לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם" - התעסקות בדבר באופן תמידי, כמו שאומרים "שוקד על לימודו", עוסק בלימוד בהתמדה. וכאן: שקדתי בגלות, ובכל מקום שאני הולך אני מוצא את עצמי לבדי בין הנוכרים, כציפור שנפרד מחבריו ויושב לבדו על גג הבית, ואינו נכנס לתוך הבית מפחד שמא יתפסוהו. כך אני, אפילו כשאני יושב בבית ואפילו בארצי, תמיד אני במצב שבו אני עשוי לברוח ולגלות, וחושש שמא יתפסוני.
והמלבי"ם ממשיך את סדר ההשתלשלות: תחילה תיאר שהיה במדבר; אחר כך התירו לנו להגיע אל הערים, אך לא לערים עצמן אלא לסביבותיהן; ולבסוף, "שקדתי" - על ידי שקידה והשתדלות מרובה הוקלה גם הגזירה הזאת, והותר לי לגור בעיר, אך לא בבית, אלא "כציפור בודד על גג": בפינות הגג ובבדידות. כלומר עדיין לא נתנו לי את הזכויות המגיעות לי כאדם, אלא תמיד הייתי בבחינת נרדף ותמיד בבחינת שפל אצל האומות. וזהו תיאור מצבם של כלל ישראל בגלות.
כׇּל־הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי מְהוֹלָלַי בִּי נִשְׁבָּעוּ׃
"כל היום חרפוני אויבי" - לאורך כל הגלות. "מהוללי" - אנשים האומרים עלי דברי הוללות ולעג, עד ש"בי נשבעו". ומהו "בי נשבעו"? אומר הרד"ק: כמו "יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה", היינו שאדם אומר: יקרה לי כמו שקורה ליהודים אם אעשה כך וכך. כשרוצה אדם לקלל את עצמו, נותן הוא את היהודים למשל. ורש"י מפרש: ראו ברעתי ונשבעים בי ואומרים, נשבע אני שכך וכך, ואם לא - יהיה לי רע כמו שהרע לישראל. כלומר הפכתי להיות משל ושנינה לצרות, לסבל ולרדיפה: "כה יעשה לי כמו לישראל".
וכבר הסברנו שהמילה "מהוללי" היא מן השורשים הכפולים בעלי שתי משמעויות הפוכות, כמו "לשרש" ו"להשריש" - מצד אחד לעקור מן השורש, ומצד שני להכות שורש ולהתחבר אל האדמה. כך "מהולל" הוא או לשון הילול ושבח, או לשון לעג. וכן המילה "קלס": "להלל לעלה ולקלס" לשון שבח, ולעומתה "הָיִיתִי לְלַעַג וָקֶלֶס" לשון ביזיון. וכאן "מהוללי" הוא במשמעות המתהוללים בי והמלעיגים כנגדי, והם נשבעים בי - וזה מראה עד כמה מצבם של ישראל היה גרוע.
כִּי־אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכָלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי׃
אומר הרד"ק שזו דרך משל: הלחם דומה בפי כאפר, אני מרגיש בו טעם אפר. ודוגמה לדבר: "וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר" - כשרוצים לתאר אדם שהובא למצב רע וגרוע ביותר, אומרים שהגריסו בחצץ שיניו, כלומר נתנו לו לאכול חצץ. אף כאן, "אפר כלחם אכלתי" - הלחם שאכלתי היה טעמו כטעם אפר.
"ושיקוויי" - כאן כתוב בוי"ו והוי"ו בפתח, ואילו בפסוק אחר "שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי" כתוב בשני יודי"ן והוי"ו נחה. אומר הרד"ק שהשיקוי כולל את כל מיני המשקה: היין, החלב, המים - כל מה שאני שותה מסוך בדמעותיי, כיין המסוך במים. "מסוך" פירושו מעורב, ולמסוך היינו למזוג. וכבר הסברנו כמה פעמים שלשון "מזיגה" בלשון הקודש אינה כמו שמשתמשים בה היום: מי שאומר "תמזוג לי קולה" אינו מדייק, והביטוי הנכון הוא "תערה לי קולה". "תמזוג לי חלב בנס קפה" - זו מזיגה. כמו שאומרים היום ששתי חברות התמזגו, כלומר נתערבו זו בזו. מזיגה היא עירוב שני דברים, ולכן היא נופלת על יין: שהיין היה אדום וחריף וקשה לשתייה, והיו מוזגים אותו במים - שני שלישים מים - כדי שיהא ראוי לשתייה. וזהו "מסכתי", כמו מזגתי, וכמו "מָסְכָה יֵינָהּ", שעירבה את היין במים.
המלבי"ם מבאר את הקשר בין הפסוקים: לא הייתי ביניהם כאיש מכאובות שמרחמים עליו, או שלפחות מתוך ראיית צרתו נמנעים מלחרפו. אלא "כל היום חרפוני אויבי" - ועל מה חירפוני? "כי שיקוויי בבכי מסכתי", שאני בוכה תמיד על החורבן, וזה מה שחרה להם. "ומהוללי בי נשבעו" - והיו מלעיגים עלי "כי אפר כלחם אכלתי" מפני הרעב, שהייתי שרוי ברעב גדול עד שהיה טעם הלחם בפי כאפר.
מה איכפת להם לגויים שאני בוכה על החורבן? התשובה: כל עוד עם ישראל בוכה על החורבן, סימן שהוא עתיד להיגאל. וברגע שנפסיק לבכות על החורבן, סימן שנתייאשנו מן הגאולה. וכמעשה המפורסם בנפוליאון, שעבר פעם ליד בית כנסת בליל תשעה באב ושמע קול בכי ונהי. נכנס ושאל מה אירע, אמרו לו שנחרב הבית. אמר: היכן? כמה זה עולה? נארגן מן הממשלה, נעשה מגבית ונבנה. באיזה רחוב מדובר? אמרו לו: לא, זה אירע לפני קרוב לאלפיים שנה. אמר: לפני קרוב לאלפיים שנה ועדיין אתם בוכים על כך? אם אתם בוכים על בית שחרב לפני שנים כה רבות, אין לי ספק שהוא עתיד להיבנות.
וכבר הסברנו בשם הרב פינקוס: מה היה נורא כל כך ב"צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ"? אחרי שהחריבו את בית המקדש, מה משנה אם חרשו את המקום או לא? אמר: כל עוד היו רואים את החורבן, את השריפה ואת האבנים החרוכות, זה נתן רצון לבנות את בית המקדש. אבל הגויים עשו כאן את מה שעשו באושוויץ - עשו מזה גינה. "ציון שדה תחרש", חרשו ונטעו שם גידולים, ומי שרואה היום אינו מבחין כלל שהיה כאן בית מקדש; הוא רואה רק מקום יפה מאוד. וזה גורם שאין אדם מתעורר כלל ברצון לבנותו. ולכן תשמעו לא אחת אנשים רחוקים שמבחינתם ירושלים כבר בנויה: הלוא נסעת בכביש מנחם בגין, ראית את הרכבת הקלה, ראית את חומות ירושלים מוארות בלילה באור יקרות - הרי זו "ירושלים הבנויה", ומה שחסר הוא רק "כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". עצם המציאות שיצרו מצב שבו החורבן אינו ניכר - היא עצמה חלק מן החורבן, וראוי לעשות תענית על כך שהחורבן אינו ניכר היום, ומשום כך גם אין אנו מתעוררים לבקש את בניינו.
ודומה לזה מה שמובא בחז"ל בבית כנסת שחרב: אין מנקים משם את העשבים, ואף אם תולשים אותם - משאירים אותם במקומם. ולמה? לעוגמת נפש, שמי שיראה את הדבר תהיה לו עוגמת נפש כיצד נראה בית השם, והדבר יעורר אותו לבנותו מחדש. וזהו בדיוק מה שאנו אומרים כאן: כואב להם לגויים לראותי בוכה על חורבן בית המקדש, כי אם החורבן עדיין חי בתוכי, עדיין נושם וכואב לי - סימן שאני עתיד לחזור.
פרק ק"ב הוא תפילתו של העני שבגלות, המתעטף בצרתו ושופך את ליבו לפני בוראו. הוא מבקש שתישמע תפילתו ושתיראה הישועה בגלוי, שלא יסתיר השם פניו ושימהר לענותו - כי כלו בעשן ימיו ועצמותיו נחרו כמוקד, ליבו יבש כעשב מרוב צער עד שאין בו תיאבון, ובשרו נכחש עד שדבקה עצמו לבשרו. הוא מתאר את נדודיו כקאת מדבר וככוס חורבות, וכציפור בודד על גג, ואת חרפת האומות שהפכוהו לשבועה ולמשל. ומכל זה עולה המסר: מעלת תפילת העני שמקדים את בוראו, וכוחה של הבכייה על החורבן - שכל עוד החורבן חי וכואב בליבנו, בידוע שהבית עתיד להיבנות.