פתיחה: שני סוגי הכרה בבורא
בחלק זה של הפרק אנו עומדים על ציר מרכזי שעליו בנוי כל המזמור לפי המלבי"ם: ההבדל שבין ההכרה של אומות העולם בקדוש ברוך הוא, שהיא הכרה מצד הטבע והבריאה הכללית בלבד, לבין ההכרה של עם ישראל, שהיא מצד ההשגחה הפרטית והקשר האישי שבינינו לבינו יתברך. הרד"ק מוסיף ומבאר שהמזמור כולו הוא שיר שיושר בעת הגאולה, שבה יתברר לכל מה שהיום מוכחש ונסתר.
"כי אל גדול ה'" - מלך על כל הכוחות
כִּי אֵל גָּדוֹל יְהֹוָה וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל־כׇּל־אֱלֹהִים׃
הרד"ק מבאר שזהו תוכן התרועה עצמה: מה נאמר כשנריע לו? שה' אל גדול ומלך גדול על כל אלוהים. בימות המשיח לא יימצא עוד מי שיכחיש את מציאות הבורא, כפי שיש היום כופרים, ויש האומרים שהשם אינו בעל יכולת או אינו משגיח. אז יהיה ניכר לכל שה' הוא אל גדול ומלך גדול על כל אלוהים.
ומהו "אלוהים" כאן? הכוונה לצבא השמיים, שהם כמו "אלוהים ושופטים" בארץ. ההנהגות יורדות ומשפיעות דרך גרמי השמיים, דרך המזל היורד ומשפיע, ולכן הם נחשבים ככוחות, כ"אלוהים". "מזל" הוא מלשון "יִזַּל מים מדליו" - שפע היורד ומשפיע דרך הכוכבים וגרמי השמיים, שכולם כלים להשפעה. גם הגויים האמינו בהשפעות הבאות דרך המזלות והאמינו שה' הוא אלוהי האלוהים, אלא שמבחינתם הוא אינו משגיח על הנעשה כאן. "אלוהים" משמעו תמיד שופט, דיין, בעל כוח, ולאו דווקא כשמדובר בקדוש ברוך הוא - ולהבדיל נאמר גם "אלוהים אחרים", כלומר בעלי כוח.
המלבי"ם מבאר: "אל גדול" מורה על הכוח והיכולת, ו"מלך גדול" מורה על הנהגת הממשלה. זו ההכרה שהגויים מגיעים אליה בתחילה - שיש כוח שולט מעל כל כוחות הטבע שאליהם הם עובדים, עובדי החמנים, ומתוך כך הם מכירים שהוא מלך גדול על כל אלוהים, שיש לו הנהגה והוא משפיע דרך אותם כוחות.
"אשר בידו מחקרי ארץ" - הכרת הגוי מן הטבע
אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי־אָרֶץ וְתוֹעֲפֹת הָרִים לוֹ׃ אֲשֶׁר־לוֹ הַיָּם וְהוּא עָשָׂהוּ וְיַבֶּשֶׁת יָדָיו יָצָרוּ׃
הרד"ק מבאר: כשם שגובהי השמיים והארץ בידו והוא מולך עליהם, כך גם תחתיות הארץ בידו - וזו כוונת "מחקרי ארץ". דבר המצריך העמקה והתבוננות נקרא מחקר, וכמו שכתוב "ויֵחָקרו מוסדי ארץ למטה". גם היום חקר מוסדי הארץ אינו מתקדם כל כך; את גרמי השמיים אפשר לראות בגלוי, אבל אל יסודות הארץ צריך לקדוח עמוק עמוק כדי להגיע. מנגד "תועפות הרים" הוא המקום הגבוה ביותר, כלשון "תועפות ראם לו" שנאמר על קרני הראם. רש"י מפרש לשון גובה, כעוף המעופף. מכאן בא הביטוי "הון תועפות", אף שצירוף זה עצמו אינו במקרא ("הון" במקרא, "תועפות" במקרא, אך לא הצירוף) - ומשמעותו מרומם וגבוה ביותר. הפסוק אם כן כולל את הנמוך ביותר ואת הגבוה ביותר.
המלבי"ם אומר: כאן מדובר בהשגה של האומות. הגוי משיג את האלוקות מצד הטבע - מצד שה' ברא ארץ, ברא הרים, ברא ימים. הוא מכיר את הבורא מן המעשים הכוללים, שה' ייסד את הארץ בחוכמה גדולה, ומתוך כך מכיר גם שהוא משגיח על קיום הבריאה והקיום התמידי הוא ממנו יתברך - אבל הכול על פי חוקי הטבע, בלי שום קשר למעשי בני האדם. שום מחקר של גוי לא עלה על כך שיש קשר בין מעשינו לבין הנהגת הטבע; שרעידת אדמה, או ירידת גשמים ועצירתם, תלויים במעשי בני אדם - לשם כך נדרשת אמונה בהשם יתברך, וזאת הגוי אינו משיג.
אמנם שהעולם נברא בחוכמה - את זה גם גוי משיג. אין היום איש מדע רציני אחד הסבור שהעולם נברא מעצמו. כשאמרו לאיינשטיין שייתכן שדברים מסוימים קורים באופן רנדומלי, השיב: הקדוש ברוך הוא לא משחק בקוביה. אין זריקת קוביות ו"נראה מה ייצא" - הכול מתוכנן. מי שחוקר קצת ומעמיק, מי שיראה את ה-DNA, את מורכבות המוח ועוד אינסוף דברים, מגיע למסקנה שמישהו ברא את זה בתכנון ובחוכמה נפלאה. זאת יכול גם גוי להבין. אבל להבין שהשפעת העולם לטובה או לרעה תלויה במעשינו - זאת, אומר המלבי"ם, גוי בוודאי אינו משיג.
וזה דיוק הלשון: "אשר בידו מחקרי ארץ" - בידו, בכוחו, ולא בידינו. ואילו אנחנו כישראל יודעים שהכול בידינו, "כל שתה תחת רגליו". האדם יכול להנהיג את הבריאה כולה במעשיו הטובים, או להרוס ולקלקל אותה במעשיו הרעים. אמר הקדוש ברוך הוא: תן דעתך שלא תקלקל את עולמי - אם אתה עושה מעשים רעים, הרסת את העולם והבאת שפע רע; ואם אתה עושה מעשים טובים, אתה מביא שפע טוב לעולם.
"ותועפות הרים לו" - ההרים נוצרו ממנו, בלי קשר לאדם. מסביר המלבי"ם שהארץ השתנתה לאחר הבריאה הראשונה בכך שנוצרו בה הרים, כלומר הם נולדו אחרי הבריאה, ואף על פי כן אין זה מכוח הארץ עצמה ומרצונה אלא ממנו יתברך בלבד. הקדוש ברוך הוא חקק חוקי טבע, ובכללם שהארץ יהיו בה הרים והשפעות מסוימות. ולפי תפיסת הגויים, גם רעידת אדמה היא חלק מחוקי הטבע ואינה תלויה במעשי בני אדם. וכן "אשר לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו" - כל השפעות הים הן מצד מה שה' עשה, ולא מצד מעשינו. ואם תאמר: הרי יש צונאמי, והקדוש ברוך הוא שטף שליש עולם בדור אנוש בגל אדיר - הגוי יסביר לך גם את זה בטבע: שינויים גיאולוגיים, מדפים, שבר סורי-אפריקאי. הכול טבע. שהארץ תרעד ותרגז תחת רגלינו בגלל מעשינו - את זה הוא אינו מבין כלל. מבחינתו נהיה צדיקים או רשעים, שום דבר לא ישתנה.
הרד"ק מבאר שלאחר שפירט את ענייני הארץ, מחלק הכתוב בארץ עצמה בין ים ליבשה: "אשר לו הים" - הכול בידו והכול ברשותו. ומהו "והוא עשהו"? במובן של תיקן אותו, כלשון "ועשתה את ציפורניה" - תיקנה את ציפורניה. שהרי הים כבר נברא מראש, "וחושך על פני תהום ורוח אלוקים מרחפת על פני המים", אלא שבשלב מסוים אמר הקדוש ברוך הוא "יקוו המים אל מקום אחד" וריכז אותו. זהו "עשהו" - תיקן אותו, ריכז את המים במקום אחד, וממילא נוצרה היבשה שעליה יצמחו צמחים ויחיו בני אדם ובעלי חיים. ומכיוון שביד הקדוש ברוך הוא לעשות כל זאת, מחבר הרד"ק את העניין לגאולה: ביד ה' לעשות הכול כרצונו, והוא ברצונו הניחנו בין האומות, והוא בחסדיו גאלנו והוציאנו מתוכם - כיוון שהכול שלו, לו הים והוא עשהו ויבשת ידיו יצרו.
בריאה, יצירה ועשייה - הצורה המדבקת והבלתי מדבקת
המלבי"ם מדייק: על הים נאמר "עשהו" ועל היבשת "יצרו". שלושה ביטויים יש להבאת הדבר אל הפועל: בריאה, יצירה ועשייה. בריאה היא תמיד יש מאין - "בראשית ברא אלוקים" - הוצאת עצם הדבר מאין אל היש, יצירת מציאות שלא הייתה כלל בעולם, כאותו חומר היולי ראשון שממנו נוצר הכול. יצירה ועשייה הן כבר עשייה מדבר קיים, וההבדל ביניהן: יצירה היא הוצאת הצורה המדבקת, ועשייה היא גמר הדבר והוצאת הצורה הבלתי מדבקת.
ומהי צורה מדבקת? המלבי"ם נותן דוגמה: מתכת. אם תתיך את הברזל הוא יימס וייפרד, אבל ברגע שתפסיק לחמם הוא יתקשה וישוב להידבק מאליו. בטבעו הוא גוש אחד - זו צורה מדבקת, וכן העץ. לעומת זאת צורה בלתי מדבקת היא דבר שאם תפריד אותו לא ישוב להידבק בטבעו: המים. תפריד אותם לטיפות, והן לא יחזרו להתחבר מאליהן. הים מורכב מפרודות, ומה שהוא מקובץ במקום אחד - זה כנגד טבעו. באופן טבעי מים מתפזרים ואינם מתקבצים, ומה שמקבץ אותם הוא דבר ה' בלבד. אלמלא פקד הקדוש ברוך הוא על הים להתרכז במקומו, היו המים מכסים ארץ ותבל; הוא ששם גבול לים ושם לו חוק, ומי שאמר לעולמו די אמר לים די ועצר בעדו מלהתפשט. לכן הים הוא בחינת עשייה - "והוא עשהו", ואילו היבשה, שהיא גוש אחד הנדבק מצד עצמו ואינו נפרד אלא אם יעלה הים ויציפנה, היא בחינת יצירה - "ויבשת ידיו יצרו".
"בואו נשתחווה ונכרעה" - ההכרה שלנו
בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי־יְהֹוָה עֹשֵׂנוּ׃
הרד"ק מבאר שבעת הגאולה יאמרו איש לאחיו: בואו נשתחווה ונכרעה - חייבים להודות לה' ולכרוע לפניו. השתחוויה היא שיטוח כל הגוף בארץ, פישוט ידיים ורגליים; מי שהיה אצל רבנו וראה את המשתטחים על הציון, שוכבים ממש על הארץ עם הפנים כלפי מטה, הידיים קדימה והרגליים אחורה - זו השתחוויה. "נכרעה" מבאר הרד"ק שהיא כריעת הראש עם מקצת מן הגוף, כדרך שאנו כורעים בברכות. ו"נברכה" מבאר המלבי"ם - כריעה על הברכיים ממש, כדרך שנוהגים בהרבה מן העדות ביום הכיפורים, יורדים על הברכיים ומשתחווים וכופפים כל גופם. "נברכה" מלשון ברכיים, וכן "ויַברך הגמלים" - מי שראה גמל יורד רואה כיצד הוא מכופף את ברכיו ויורד עליהן ומתיישב. כל פעולה הנעשית בברכיים נקראת בריכה.
ומהו "עושנו"? מבאר הרד"ק: מגדלנו ומרוממנו, כלשון "אשר עשה את משה ואת אהרון" - שהרי את כולנו עשה ה', אלא שבמשה ובאהרון הכוונה שרוממם והעלה את מדרגתם. כך גם כאן, לפני ה' מגדלנו ומרוממנו.
המלבי"ם מדגיש כאן את השוני בין האומות לבינינו: האומות מכירות את ה' מצד "בידו מחקרי ארץ", "תועפות הרים לו", "לו הים והוא עשהו" - מצד הטבע, ועל כך הן משבחות. אנחנו מכירים אותו אמנם גם מן המעשים הכוללים ככל האומות, אך יש לנו יתרון: "בואו נשתחווה ונכרעה לפני ה' עושנו" - לא רק מפני שברא את כלל המציאות, אלא מפני שהוא עושנו, אותנו באופן פרטי. הוא יצר אותנו כעם לו, ואנו משיגים אותו על ידי הטובות הייחודיות שהיטיב לנו ולא עשה כן לכל גוי. לכן עלינו להודות הרבה יותר משאר האומות, כי בנים אתם לה' אלוקיכם. ההיכרות שלנו עם ה' היא מצד שלקח אותנו במעמד הר סיני, "אנוכי" ו"לא יהיה לך" שמענו מפי הגבורה, כולנו היינו נביאים באותו מעמד וקיבלנו כתרים. זהו "עושנו" - עשה אותנו באופן ייחודי לעם לו, ומשם אנו מכירים אותו. וזו הכרה גדולה לאין ערוך מהכרה מתוך המציאות בלבד.
"כי הוא אלוקינו" - קשר התלוי בבחירה
כִּי־הוּא אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ הַיּוֹם אִם־בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ׃
הרד"ק מבאר "אלוקינו" מלשון אלוקים ושופט ודיין: הקדוש ברוך הוא דן אותנו ונשפט מן הגויים שהצרו לנו. וכבר דיברנו על כך שאנו מתחילים לראות בעינינו את המשפט שה' נשפט מן האומות - רוסיה משלמת את מחיר שבעים שנות קומוניזם, הצרת צעדי היהדות ורדיפת כל סממן יהודי במשך עשרות שנים. עד היום היא מסרבת לשחרר את האוסף הגדול ביותר של ספרי אדמו"רי חב"ד, אלפי ספרים ייחודיים ונדירים שהולאמו ונלקחו, ואף שבית משפט קבע שעליהם להחזירם - אינם משתכנעים. אצלם זה נכס תרבות ששווה הון; כשם שמוזיאון המחזיק בידו את המונה ליזה לא ימכור אותה, כי היא חלק מנכסי התרבות של האומה - כך הם רואים את הדברים.
"ואנחנו עם מרעיתו" - העם שה' רועה אותנו עד היום. "וצאן ידו" - שהוא מנחה אותנו בשבט האמונה, ואנו כצאנו יתברך. "היום אם בקולו תשמעו" - היום קנה אותנו מבית עבדים, נעשינו צאן ידו והוא אלוקינו; ולכן אל תתנהגו כאבותיכם דור המדבר שמיד לאחר שגאלם התחילו לנסות את הקדוש ברוך הוא ברפידים. זו האזהרה שבפסוק הבא: אל תהיו עם קשה עורף כאבותיכם, אלא התנהגו עם ה' בדרך אמונה.
המלבי"ם מבאר: אנו משיגים את הקדוש ברוך הוא לא מצד שהוא "ה'" - שם המורה על יוצר העולם - אלא מצד שהוא "אלוקינו", מנהיג אותנו, האלוה המיוחד לנו; לא על ידי הבריאה הכללית אלא על ידי ההשגחה הפרטית והקשר האישי. וכן מצד שאנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, שה' רועה אותנו כרועה עדרו ומשפיע עלינו טובה.
ומוסיף המלבי"ם הבדל נוסף: ייחוס הבורא עם הנבראים אינו תלוי בבחירה החופשית. עצם היות האדם נברא ממנו, ושיש בו חלק אלוה ממעל - "אשר בידו מחקרי ארץ", ה' רצה ויצר את האדם, ואין זה תלוי בנו. לעומת זאת הייחוס והקישור של ה' עם עמו תלוי בבחירתם ומתחדש לפי מעשיהם. ככל שאדם יהיה עובד ה' יותר, כך יתחזק חיבורו אליו יתברך, עד שיוכל להגיע אף לדרגות נבואה. נבראת ברצונו - אך כמה תהיה מחובר אליו, תלוי בך. לכן נאמר "היום אם בקולו תשמעו": הדבר משתנה מיום ליום, בכל יום שתשמע בקולו יהיה יותר "אלוקינו" ונהיה יותר "עם מרעיתו". אצל הגויים אין זה כך - "בידו מחקרי ארץ", ברצונו בראם ונגמר, ואין הדבר תלוי בחיבורם אליו.
עוד מדייק המלבי"ם: לפי דקדוק הלשון היה ראוי לומר "עם ידו וצאן מרעיתו", שהרי המלך מושל על העם בידו והרועה רועה את צאנו. ומדוע הפך הכתוב את הצירופים? אלא ללמדך שה' מושל עלינו מצד שהוא רועה אותנו, לא בכוח ולא ביד - "הוא אלוקינו ואנחנו עם מרעיתו", אנו העם שהקדוש ברוך הוא מושל ורועה אותו לא באופן כוחני; ומצד שני הוא רועה אותנו מצד שהוא בעל היכולת, כלומר למעלה מן הטבע. "אלוקינו" היא ההנהגה הייחודית לנו, ההנהגה העל-טבעית, ולא ההנהגה הטבעית שבה מונהגות האומות.
"היום" - רק את היום דורשים ממך
ספר שירת יונה מביא בשם אמרות טהורות: ההתמודדות נגד יצר הרע קשה בדרך כלל מפני שהאדם מציב לפני עצמו את כל הניסיונות והקשיים כולם בבת אחת, ואז הוא מתייאש ונשבר. הוא אומר: תראה כמה עבודה, כמה צריך להתאמץ, כנגד מה צריך להתגבר - ומקבל פיק ברכיים ועוזב הכול. אבל אילו היה בר דעת היה מבין את דברי החפץ חיים ורבי ישראל סלנטר: יש לאדם רק יום אחד, ויש לאדם רק דף אחד. מה שדורשים ממני זה עכשיו, מה ששמו לפניך עכשיו. אל תסתכל על העתיד - אם תסתכל, תישבר.
כמו אדם הנכנס ליום כיפור ומתחיל לדפדף במחזור מצד שמאל - לב כסיל לשמאלו - ואומר: תראה כמה תפילות עוד יש עד נעילה, זה אמור להיות ארוך. אל תדפדף. מה יש עכשיו? עכשיו שמונה עשרה, כמה זה, עשר דקות. עכשיו סליחות, כמה זה, חצי שעה. תסתכל רק על מה שיש לך עכשיו. וכן מי שמסתכל על כל הש"ס ואומר: מה, אני אתחיל דף יומי? אתה יודע כמה דפים זה? - מתייאש. אבל החכם, כדברי המדרש, אומר: היום אשנה מעט, מחר אשנה מעט, מחרתיים אשנה מעט, וקובץ על יד ירבה. גם דרך ארוכה מתחילה בפסיעה אחת, ודורשים ממך רק את הפסיעה הזאת, ואחר כך רק את הבאה. זהו "היום אם בקולו תשמעו": רצונך לשמוע בקול ה'? הבן שאתה צריך לעשות רק את היום, וכך בכל יום יהיה לך קל יותר.
המשיח בפתח רומי
הגמרא מספרת שרבי יהושע בן לוי מצא את אליהו הנביא עומד על פתח מערתו של רבי שמעון בר יוחאי. שאלו: אימתי יבוא משיח? זו שאלת השאלות - וכבר שאל יהודי את רבי חיים קנייבסקי מתי יגיע המשיח, והשיב לו: כשיבוא יודיעו לך. ובכן, שאלו רבי יהושע בן לוי את אליהו, שהוא מבשר הגאולה, מתוך הנחה שיש לו עדכונים מוקדמים. השיב לו אליהו: לך ושאל אותו בעצמו. שאל: היכן הוא? אמר לו: בפתח העיר רומי. שאל: ובמה אכירנו, הרי נדמה כאחד האדם? אמר לו: הוא יושב בין עניים סובלי חולאים ומדוכאים, מצורעים, וכולם מתירים את כל תחבושותיהם בבת אחת וקושרים חדשות, והוא מתיר אחת וקושר אחת - כדי שיהיה זמין מיד לגאול את ישראל, שלא יאמר חלילה: ריבונו של עולם, רק רבע שעה עד שאסגור את התחבושות. למעשה מובן שזה גדר של משל.
הלך רבי יהושע בן לוי אצלו ואמר: שלום עליך רבי ומורי. אמר לו: שלום עליך בר לוי. שאלו: אימתי אתי מר? אמר לו: היום. חזר אל אליהו ואמר לו מה שאמר לו. אמר לו אליהו: הבטיח אותך ואת אביך לעולם הבא - אילולא הייתם צדיקים גמורים לא היה נותן לך שלום ולא היה מזכיר את שם אביך; אשרי מי שנתן לו שלום והחזיר לו שלום, ואם הזכיר את שניכם - מזומנים אתם לחיי העולם הבא. אמר לו: אבל שיקר לי, אמר לי שהיום הוא בא, ועבר היום ולא בא. אמר לו: לא הבנת. "היום" - היינו "היום אם בקולו תשמעו". לא התכוון שהיום הוא בא, אלא ציטט לך פסוק: אני כבר זמין, אני כבר אחרי התחבושת, ואם אתם מוכנים - אני בא. כלומר שאם ישראל יעשו תשובה, נגאלים מיד.
פרעות ת"ח ות"ט ו"זה היום עשה ה'"
מסופר שבשנת ת"ח, לאחר הפרעות הנוראות שעליהן פיקד חמלניצקי וחבריו ובהן נהרגו אלפי יהודים - וכעת צאצאיו וחבריו מקבלים את המכות על מה שעשו, שהרי חמלניצקי נחשב גיבור לאומי באוקראינה, יש לו אנדרטאות ושירי הלל והוא נחשב אצלם מצביא דגול - אמרו גדולי הדור שהגאולה קרובה. הם מצאו לכך רמז ב"בזאת יבוא אהרון אל הקודש", ש"זאת" בגימטריה ת"ח. וכן רמוז הדבר בשתי האותיות הגדולות שבמגילת אסתר: ת' גדולה ב"ותכתוב אסתר", ח' גדולה ב"חור כרפס ותכלת" - רמז לפורענות של שנת ת"ח. וכידוע, פורענות השואה רמוזה שם בעשרת בני המן, ודיברנו פעם באריכות כיצד רמוזה שם מיתתם של אותם עשרה במשפטי נירנברג.
וכשלא הגיע המשיח, כתב בעל השפתי כהן, הש"ך, קול קורא לעודד את העם, שכן נכנס ייאוש מסוים: נתנו רמזים שהנה זה צריך לקרות, ולא קרה. ובאמת בכל דור ודור יש רמזים, ובכל דור גדולי הדור דואגים לצנן אותם, שלא יסמכו על כך ואחר כך ייפלו וייִשָּׁברו. לדוגמה: "אמר אויב ארדוף אשיג אחלק שלל, תמלאמו נפשי אריק חרבי" - ראשי תיבות תשנ"א, וחמשת אלפים; דיברו אז שבשנת ה' אלפים תשנ"א אמור לבוא משיח. עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, והרי אנו בתשפ"ב. מכאן שצריך לדעת שהחשבונות הללו הם זמנים המסוגלים לגאולה. מי שירצה ישמע בשיעורינו על דניאל, בשיעור האחרון, שבו מסרנו על כל הזמנים המסוגלים לגאולה ועל הפירושים ל"עידן ועידנים ופלג עידן", שנתנו להם גדולי הדורות וגם הזוהר. כל אותם זמנים עברו ועדיין לא נושענו, והדבר המדהים הוא שבכל אותם זמנים שהיו ראויים לגאולה דווקא אירעו צרות גדולות - כיוון שלא הכנו את עצמנו ולא היינו ראויים, התהפך הדבר עלינו, ובמקום השפע שהועידו לנו משמיים באו צרות. וכך גם בשנת "בזאת".
וכך כתב בעל הש"ך: "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו" - שנת "זאת" הייתה מסוגלת לגאולה, ומדוע בסופו של דבר לא בא המשיח? "היא נפלאת בעינינו". אלא שהמניעה תלויה בנו, כפי שרמוז בהמשך הפסוקים: "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". מה חסר לגאולה? "זה היום" - היינו "היום אם בקולו תשמעו". אם היום בקולו תשמעו, אז "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". וכיוון שלא היה כן, ממילא "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו". נחזור בתשובה ונהיה ראויים לגאולה.
"אל תקשו לבבכם" - מהו קישוי לב
אַל־תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם כִּמְרִיבָה כְּיוֹם מַסָּה בַּמִּדְבָּר׃
הרד"ק מבאר: אל תקשו לבבכם כמו שעשו אבותיכם. המקום נקרא מסה ומריבה על שם שרבו ישראל עם ה' וניסו אותו, "על נסותם את ה' לאמור היש ה' בקרבנו אם אין". כלומר: אל תהרהרו אחר ה' אלוקיכם כדרך שהרהר דור המדבר במי מריבה.
המלבי"ם מבאר: כיוון שהוא אלוקינו ואנחנו עם צאן מרעיתו, ראוי שלא תקשו את לבבכם. על הגויים לא נגלה ה' ולא זכו לשפע אלוקי, ולכן כשהם מקשים את לבם אין זה נקרא קישוי לב כלל - כמו אדם שלא קראת לו: אינך מצטער שלא בא ואינך אומר עליו שהוא קשה עורף, שהרי לא קראת לו. אבל מי שקראת לו ולא בא - עליו תאמר קשה עורף. ה' לא נגלה אל הגויים באותות ומופתים, הוא אינו מתקשר עמם, ולכן אינם נקראים קשי עורף. אבל אנחנו, שמכירים את ה', ואף על פי כן איננו מתקרבים אליו ואיננו שומעים בקולו - זהו כבר קישוי לב.
ומהו קישוי לב? כשאדם רואה את מעשי ה' ונפלאותיו ומקשה את לבו כנגדם, כלשון "ואני אקשה את לב פרעה" - רואה אותות ומופתים ומקשה את לבו. אתם ראיתם בעיניכם את כל מעשי ה' ולא תתקרבו אליו יתברך? זהו גדר קישוי לב. וכך היה במי מריבה וביום מסה במדבר, כמו שנאמר "כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותיי, וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי - אם יראו את הארץ". זו הייתה התביעה: ראית את כבודי, ראית את אותותיי, ולמה אתה מנסה את ה'?
"ניסוני" ו"בחנוני" - שני שלבים בכפירה
אֲשֶׁר נִסּוּנִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּחָנוּנִי גַּם־רָאוּ פׇעֳלִי׃
כמה פעמים ניסו אותי אבותיכם, ואף שראו את פעולותיי: בקעתי להם את הים, הורדתי להם את המן, הוצאתי להם מים מצור החלמיש - ובכל זאת המשיכו ובחנו את ה'. זהו "בחנוני גם ראו פעולי": בחנו אותי אף שכבר ראו את פעולי. ומה יש לך עדיין לפקפק ולהסתפק, הרי כבר ראית?
המלבי"ם מדייק בהבדל שבין "פועל" ל"מעשה", כפי שכבר ביאר במקומות אחרים: "פועל" הוא ההתעסקות בדבר תוך כדי, ו"מעשה" הוא כבר סיום הדבר. "פועל" - עכשיו הוא עושה; "עשה" או "עושה" - הדבר כבר הושלם. "ראו פעולי" פירושו שהם רואים כיצד אני עסוק תמיד בצורכיהם: ענני הכבוד מלווים אותם כל הזמן, המן יורד תמיד, הבאר מלווה אותם תמיד. אין זה מעשה שהיה, כמעשה שמיים וארץ שנבראו ונגמרו, אלא התחדשות יומיומית. וזו כוונת "ואל פועל ה' לא יביטו" - הדברים שאתה רואה ביומיום, ההתחדשות היומיומית, הם מאת ה'. היה להם להתבונן בכך, ואף על פי כן ניסו ובחנו.
ומה ההבדל בין "ניסוני" ל"בחנוני"? מבאר המלבי"ם: לבחון דבר הוא לבדוק אם הוא עומד בייעודו, אם הוא מסוגל לעשות את מה שהוא אמור לעשות. לנסות דבר הוא לבדוק אם יש בו כוחות חדשים, אם הוא מסוגל גם לדברים נוספים. בתחילה "ניסוני" - חשבו שאין הדבר בכוחו של ה', ולכן זה בגדר ניסיון: היש לו כוח לעשות זאת? ולאחר שראו שכן בכוחו, נעשה הדבר "בחנוני": יודעים שבכוחו, אבל בוא נראה אם יעשה גם את זה, ואת זה. כלשון "הגם לחם יוכל תת, אם יכין שאר לעמו" - בכל פעם מחדשים בחינה נוספת, אף שכבר ידעו שבכוחו לתת להם כל אשר יחפוץ, ועדיין בוחנים אותי.
"ארבעים שנה אקוט בדור"
אַרְבָּעִים שָׁנָה אָקוּט בְּדוֹר וָאֹמַר עַם תֹּעֵי לֵבָב הֵם וְהֵם לֹא־יָדְעוּ דְרָכָי׃
רש"י מפרש: קטטתי בהם, רבתי עמהם, לשון "נקטה נפשי בחיי" - נלחמתי בם ארבעים שנה להמיתם במדבר, כי אמרתי עם תועי לבב הם. לפי זה "אקוט בדור" הוא שהתקוטטתי עם דור המדבר ארבעים שנה. "ואומר עם תועי לבב הם" - מבאר הרד"ק: לבם למרה ואינם מאמינים בי; "והם לא ידעו דרכיי" - לא הכירו בכל הניסים שעשיתי עמהם, ועוד פחדו להיכנס לארץ, שמא אין זה בכוחי ואיני מסוגל.
האבן עזרא מבאר ש"אקוט" כמו "ואקוטה בם" ו"נקטה נפשי בחיי", לא במובן של התקוטטות אלא כמו געלה נפשי, מאסה נפשי. והוא מסביר שהדבר חוזר על אותן ארבעים שנה שבהן לא מצאנו נבואה למשה במדבר: אנו רואים נבואות ביציאת מצרים בשנה הראשונה, ורואים נבואה בסוף לפני הכניסה לארץ, אבל במשך כל השנים שבאמצע לא ראינו נבואות. חז"ל אומרים שזה היה הזמן שבו לא היו ישראל הגונים, ולכן ניטל הדיבור ממשה שלושים ושמונה שנה - היינו הדיבור לצורך העם, נבואות למענם; אבל ללמוד תורה מפי ה' היה כמקדם. רק הקשר עם הקדוש ברוך הוא לצורך העם לא היה באותן שנים. וזהו "ארבעים שנה אקוט בדור", כמו געלה נפשי בהם, "כי לא ידעו דרכיי", כדברי משה רבנו "ולא נתן ה' לכם לב לדעת" - לא ידעו את דרכי ה', ולכן גם הקדוש ברוך הוא לא מסר מסרים למשה רבנו למענם.
"אם יבואון אל מנוחתי"
אֲשֶׁר־נִשְׁבַּעְתִּי בְאַפִּי אִם־יְבֹאוּן אֶל־מְנוּחָתִי׃
הרד"ק מבאר: אף שאריב ואתקוטט עם העם הזה ארבעים שנה, אותו דור הוא הדור אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי. עם הדור הזה, שעליהם גזרתי שלא ייכנסו לארץ, הלכתי ארבעים שנה במדבר והתקוטטתי עמהם, ואמרתי עליהם שהם עם תועי לבב - כמו שכתוב "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר, לא בלו שלמותיכם... למען תדעו", "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה". "תועי לבב" הם אנשים שאינם הולכים אחר מה שהם רואים, ולבם תועה אחר דברים שאינם האמיתיים והנכונים. אומר הקדוש ברוך הוא: כל ההתקוטטות שלי עמהם באותן ארבעים שנה לא הועילה לתקן את מעשיהם.
"אשר נשבעתי באפי" - נשבעתי בכעסי שלא יבואו אל ארץ ישראל ואל ירושלים, שהן הנקראות מנוחה, כמו שנאמר "זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אִוִּתִיהָ". בעבור זה קצפתי עליהם ואמרתי שלא יבואו אל מנוחתי - זו ארץ ישראל, "אל המנוחה ואל הנחלה", ששם נחו ישראל. ו"מנוחתי" פירושה המנוחה שנתתי להם, כלשון "ושמחתים בבית תפילתי" - התפילה שהם מתפללים לפניי. ומהו "אם יבואון"? מבאר הרד"ק שזו לשון שבועה, כדרך שאדם נודר ומתנה: אם יהיה כך וכך אעשה כך וכך. כמו "אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם", וכמו "אם לדוד אכזב". אף כאן: נשבעתי שאם כך הם עושים, לא יבואון אל מנוחתי.
לסיכום:
בחלק זה של המזמור מבאר המלבי"ם את ההבדל היסודי בין שתי הכרות: אומות העולם מכירות את הבורא מצד הטבע בלבד - "בידו מחקרי ארץ", "תועפות הרים לו", "לו הים והוא עשהו" - הכרה במעשים הכוללים ובקיום הבריאה על פי חוקי הטבע, בלי כל קשר למעשי בני אדם. ואילו אנו משתחווים ומברכים "לפני ה' עושנו", מצד ההשגחה הפרטית והקשר האישי, "כי הוא אלוקינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו" - קשר שאינו נתון מראש אלא מתחדש לפי מעשינו ובחירתנו: "היום אם בקולו תשמעו". מכאן האזהרה שלא להקשות את הלב כדור המדבר, שראה את פעולות ה' בכל יום ובכל זאת ניסה ובחן, ועליו נשבע ה' באפו שלא יבוא אל מנוחתו. והלקח הוא ששלנו הוא ה"היום": רק את היום דורשים ממך, רק את הפסיעה הזאת, וקובץ על יד ירבה - ובאותו "היום" עצמו תלויה גאולתנו.