פרק צ"ה פותח את סדרת ששת המזמורים שמכאן ועד מזמור צ"ט, שנהגו לאומרם בקבלת שבת כנגד ששת ימי החול. מי שתיקן אותם הוא הרמ"ק, גיסו של רבי שלמה אלקבץ מחבר "לכה דודי" - כך שקבלת שבת שלנו בנויה משישה מזמורים של הרמ"ק ומ"לכה דודי" של גיסו. ומה עניינם של מזמורים אלו דווקא בקבלת שבת? כיוון שבשבת יש שמחה על מלכות השם, כלשון התפילה "ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג", ולכן אומרים מזמורים אלו שכולם סובבים סביב מלכות השם שאנו מצפים שתתגלה לעין כל בימות המשיח.
לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהֹוָה נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ׃
הרד"ק ועוד מבארים שהמזמור מדבר על עם ישראל בימות המשיח, שיאמרו איש לאחיו: בואו נלך לרנן לה', להודות לצור ישענו שהושיע אותנו וגאלנו. ומהו "לכו"? האבן עזרא מפרש: לכו אליי - כלומר בואו אליי ונרננה לה'. הרד"ק לעומתו מסביר שאין כאן הליכה כלל אלא לשון זירוז המעשה, כמו "לכה נא אנסכה בשמחה", "לכה נשקה את אבינו יין", "לכו ונחשבה על ירמיהו מחשבות" - שבכולם אין הכוונה ללכת למקום כלשהו, אלא לזמן את עצמנו לדבר ולזרז את עצמנו אליו. לכו נרננה לה': נזרז עצמנו לרנן לה' ולהריע לצור ישענו.
המלבי"ם מקדים שכל המזמורים הללו, עד סימן ק', מדברים מעניין אחד: שני מיני הנהגות שבהן מנהיג הקדוש ברוך הוא את עולמו. האחת היא ההנהגה הטבעית, והשנייה ההנהגה ההשגחית הניסית, העל-טבעית. כפי שראינו כבר במזמורים הקודמים, המלבי"ם מרבה לבאר את הפסוקים על פי שני ענייני ההנהגות הללו. וכאן הוא בא להראות את ההבדל שבין עם ישראל לבין אומות העולם: ישראל מונהגים בהנהגה ההשגחית הניסית, ואילו הגויים מונהגים בהנהגה הטבעית. במזמורים צ"ו וצ"ז ידבר מעניין ההנהגה הטבעית, שבה אמנם השם עושה ניסים אך הם נסתרים ומלובשים בטבע - "ניסיך שבכל יום עמנו", שאיננו רואים אותם אך הם קיימים. ובמזמורים צ"ח וצ"ט ידבר על ההנהגה השנייה, הניסית הגלויה: קריעת ים סוף, שמש בגבעון דום ודומיהם.
אומר המלבי"ם ששני הפסוקים הראשונים של המזמור הם כעין הקדמה ומפתח לכל העניין. "לכו נרננה לה'" - מצד שהשם הוא בורא העולם וממציא כל הנמצאות. תמיד כשאומרים שם הוי"ה הכוונה לקדוש ברוך הוא מצד היותו בורא העולם, ואילו כשרוצים לדבר מצד ההשגחה הפרטית עלינו אומרים "אלוקינו" - שהוא מצד האופן שבו הוא משגיח עלינו בפרטות. ולעומת זאת "נריעה לצור ישענו" - "ישענו" כבר שייך לנו, זו הנהגת ההשגחה הפרטית. ומדוע דווקא תרועה? כי מריעים כאשר המלך נמצא בתוך העם, כמו שכתוב "מה קול התרועה הגדולה הזאת במחנה העברים", ונודע להם שארון השם בא אל המחנה, וכמו "ויריעו ויאמרו יחי המלך". התרועה היא מצד שהשם הוא הצור המושיע אותנו באופן פרטי, שהמלך נמצא בתוכנו.
את הכרת השם והשגחתו אפשר להשיג בשני אופנים. האחד - על ידי התבוננות במעשים הכוללים, בכלל הבריאה: הרים וגבעות, ימים ונהרות, גרמי השמיים - הכל ממנו יתברך. ומתוך ההכרה הכללית הזו נבוא לחקור במעשים הפרטיים: כיצד ערך השם כל דבר ודבר, באיזו צורה, וכיצד הוציאו אל הפועל. ואז נגיע למסקנה שכל זה מתקיים מתוך השגחה תמידית - אין זה משהו שהשם עשה ואחר כך ישב לנוח, אלא הכל ממשיך ומתקיים מכוח השגחתו התמידית בכל עת ובכל רגע. ההכרה הראשונה הזו, אומר המלבי"ם, מיוחדת גם לגויים: ימים, נהרות וגרמי שמיים - גם גוי יכול להכיר בהם; השגחה פרטית על עם ישראל אין הגוי יכול להבין. לכן קורא כאן המשורר גם לאומות העולם: לכו נרננה לה' - הוא המנהיג את העולם באופן כללי, ומתוך כך "נריעה לצור ישענו", שנכיר שהמלך נמצא עמנו והוא מושיע אותנו בהשגחה פרטית יומיומית.
בספר "תהילות מהרי"ץ" מסביר המהרי"ץ דושינסקי שהפסוקים כאן הם המשך ישיר לפרק הקודם, שסיים "ויהי ה' לי למשגב ואלוהי לצור מחסי, וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, יצמיתם ה' אלוהינו" - הפרק הקודם חתם בעונש שיביא הקדוש ברוך הוא על הרשעים. וזה קשור למה שלמדנו בפרק א' בתהילים: "כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד". מה הקשר? ביארנו שם שכל זמן שהרשעים בעולם, מתגבר כוח הטומאה. אין זה רק שהרשע מוסיף טומאה על עצמו - זה ניחא, אתה רוצה לקלקל לעצמך, קלקל - אלא שהוא מוסיף טומאה בעולם ומזיק גם לצדיק, שצריך להתמודד עם כל רשעותו. יש לכך היבט מעשי: כשמסתובבים רשעים ורשעות ברחוב אי אפשר לצאת, ועיניו וליבו של הצדיק נפגמות בעקבותיהם. ויש לכך היבט רוחני: הרשע המשיך כוח טומאה לעולם, והצדיק נאלץ להיאבק גם בכוחות הללו. מאבקיו נעשים קשים הרבה יותר, וזה מפריע לצד הקדושה ומקשה על הצדיקים להשתלם בעבודת הקודש. ממילא, אם רואים צדיק שנחלש מעט בעבודת הקודש - יש עליו לימוד זכות, שהרשעים מנעו ממנו את העבודה כראוי.
לפי זה מובן "לא יקומו רשעים במשפט" - במשפט העתיד לא תהיה לרשעים תקומה. שהרי הרשע היה עשוי לטעון: מה אתה תובע אותי, וכי הצדיקים לא חטאו? הרי גם הם נכשלו! אך התשובה היא שבטענה זו הוא פותח לעצמו תיק נוסף: כיצד נכשלו הצדיקים? לולא אתה והמכשולות שלך, לולא הטומאה שהורדת לעולם, לא היה הצדיק נכשל. וזהו "יודע ה' דרך צדיקים" - גלוי וידוע לפניו מי גרם לצדיקים את דרכם ומי הפילם במה שנפלו. "אם ספו תמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" - אז היו הצדיקים מגיעים לדרגות גבוהות הרבה יותר. אל תאמר "הנה גם הצדיק נכשל"; אם נכשל, בגללך נכשל, ועל כישלונו של הצדיק גם עליך לתת דין וחשבון, ובוודאי אין בכך שום לימוד זכות על כישלונך שלך.
וזהו גם אצלנו: כאשר יתנקם הקדוש ברוך הוא ברשעים - "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" - יוכלו הצדיקים להתחזק בעבודת השם וביראתו, ואז יאמרו איש לרעהו "לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו". הארץ תימלא דעה וישיגו את הקדוש ברוך הוא בהשגה ברורה, כמו שממשיך המזמור "כי אל גדול ה' ומלך גדול על כל אלוהים". הצדיקים ילכו וירננו לה' מבלי מפריע, שהרי אין עוד רשעים המונעים מהם את עבודת השם.
ויש להבהיר: אין זה תירוץ אלא לימוד זכות. האדם מצד עצמו יש לו ניסיונות והוא חייב להתמודד עמם, אלא שמעבר לכך יש הגברת ניסיונות הבאה מצד הרשעים, ועל הגברה זו ייפרע הקדוש ברוך הוא מן הרשעים. זהו לימוד זכות על צדיקים שהשתדלו מאוד ונכשלו פה ושם. אבל הרשע אינו יכול לטעון "יצאתי רשע בגלל הרשעים שקדמו לי שכבר הורידו טומאה לעולם" - מי שבחר בדרך רשע, על כך ייתבע.
נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ׃
"נקדמה" הוא מעניין הזמנה: נקדים ונזמין עצמנו לפניו בתודה. ואיזו תודה? אומר הרד"ק: תודת שפתיים, הודאה לה'. תודה מלשון הודאה - נודה להשם יתברך על כל הטובה שעשה עמנו.
המלבי"ם מסביר שכאן באה ההכרה השנייה, הנלמדת מן המעשים המיוחדים, והיא מיוחדת לעם ישראל: שההשגחה הפרטית של הקדוש ברוך הוא דבוקה בנו יותר מבכל האומות. אנו רואים השגחה פרטית לכל אורך הדורות, והקדוש ברוך הוא עשה לנו ניסים ומופתים שלא עשה כן לכל גוי ולא ראינו כדבר הזה מעולם. אין אומה שיכולה לספר על ניסים כיציאת מצרים, כקריעת ים סוף, כמתן תורה וכניסי הכניסה לארץ. ואין אומה הממשיכה להתקיים בדרך פלאית ועל-טבעית כעם היהודי, גם היום שאנו בהנהגת הטבע. וכבר אמר על כך היעב"ץ: חי נפשי, שגדול בעיניי מכל ניסי יציאת מצרים עצם קיומו של העם היהודי - כיצד הוא מתקיים. זו מעלה עצומה שיש לנו על שאר האומות: השגחה פרטית הדבוקה בנו, שבה משמר הקדוש ברוך הוא את עם ישראל ודואג שיגיע לגאולה שלמה ולא יכלה חלילה.
ומכאן יסוד גדול: מי שמסוגל לשנות את הטבע, הוא בהכרח זה שברא אותו. הטוענים שהעולם קדמון - לשיטתם לא ייתכנו ניסים כלל, שהרי אין בידם המפתחות: אם לא בראת את הטבע, כיצד תשנה אותו? נס הוא שינוי הטבע, ומערכת שלא יצרת אינך יכול להיכנס אליה ואינך יודע כיצד מתנהגים עמה. אם הקדוש ברוך הוא לא ברא את עולמו - כיצד יעשה בו ניסים? עצם ראייתנו שיש ניסים שומטת את הקרקע מתחת לטענת קדמות העולם, ומוכיחה שהעולם מחודש ונברא בנקודת זמן מסוימת על ידי הקדוש ברוך הוא.
אגב, העולם מתקרב לאט לאט אל הידיעה האמיתית במציאות הבורא. דעות כפרניות שהיו רווחות בעבר, היום אין בר דעת שיעלה אותן על דל שפתיו. אין היום אדם בר דעת - ואיני מדבר על איש מדע דווקא - שיאמר שהעולם קדמון ושמאז ומתמיד היה כאן. לכולם ברור שהעולם התחדש בנקודת זמן מסוימת; תקרא לזה מפץ, תקרא לזה בריאה, יש בידינו אינסוף הוכחות שהעולם התחדש. הוויכוח נותר רק בעניין הזמן: אנו אומרים כחמשת אלפים שנה, והם אומרים חמישה מיליארד או חמישה עשר מיליארד והיד נטויה. אבל כשאתה רואה שהם מגיעים לאט לאט למסקנות הנכונות, למה שאנו טוענים כבר אלפי שנים, אין צורך ללחוץ - תן להם זמן והם יגיעו גם לזה. בתחילה סברו שהעולם אמנם נברא אך באופן הדרגתי, ואחר כך החלו לדבר על "המפץ הגדול", כלומר שהעולם נברא ברגע אחד, בשנייה אחת. וזה מתאים למה שחז"ל אומרים: הוא אמר ויהי - "ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור". ולא רק בשבעה ימים, אלא כבר ביום הראשון, כדברי הרמב"ן, ניתן כל החומר ההיולי הראשון, כל מרכיבי הבריאה נבראו ברגע אחד, ולאחר מכן השם סידר אותם - אך נבראו כבר בהתחלה.
לפי זה מובן מה שדיברנו כשלמדנו את הכוזרי: מדוע במעמד הר סיני פתח הקדוש ברוך הוא ב"אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא ב"אשר בראתיך", שלכאורה חזק הרבה יותר - אני בראתי אותך ואת העולם כולו, ולא רק הוצאתיך מבית הכלא? התשובה: בריאת העולם הייתה לפני אלפי שנים ואיני זוכר אותה, ואילו יציאת מצרים הייתה אתמול וזאת ראיתי בעיניי. ואומר המלבי"ם שאין זו ראיה חלשה יותר, שהרי מי שעושה ניסים הוא זה שברא את העולם, ואין מציאות שאדם יעשה ניסים בטבע שלא הוא בראו. נמצא שהקדוש ברוך הוא נותן ראיה ממה שאתה עצמך ראית ויודע, ומיציאת מצרים אנו יודעים שהבורא הוא השם יתברך.
לכן אומר כאן המלבי"ם: "נקדמה פניו בתודה" - על ההשגחה הפרטית ועל הטובות הפרטיות שהשם עושה לנו; "בזמירות נריע לו" - על סיפור השבחים הכוללים, על עצם בריאת העולם, שהם המעשים הכוללים שגם הגויים משיגים. אבל לנו, כבנים להשם יתברך, יש צורך מיוחד להודות על מה שהוא משפיע עלינו באופן פרטי, ועל כך "נקדמה פניו בתודה".
יש הלכה באדם שיש לו שדות סביב שדה חברו ורצה לגדור את שדותיו, ונמצא שחברו נהנה משלוש גדרות משלושה צדדים. אמר לו: השתתף עמי. אמר לו: איני צריך גדרות, עשה לעצמך. אבל אם לבסוף ראה ואמר: איזה יופי, כבר יש לי שלוש גדרות, אוסיף גדר רביעית - הדין הוא שהוא משלם ומשתתף בכל, לא רק בגדר הרביעית אלא גם בשאר הגדרות. כך הקדוש ברוך הוא ברא את העולם ברצונו, אלא שהמציאות הזו היא מציאות שגם אנחנו חפצים בה, ולכן עלינו להודות לו עליה. הרי אני רוצה להיות כאן, אני מעוניין בכך, אני עצמי מוסיף גדר נוספת. והראיה? שכשמגיע לאדם זמנו לעזוב אין הוא רוצה לעזוב; אומרים לו הגיע זמנך והוא מנסה להתווכח עם מלאך המוות. אפילו משה רבנו ניהל ויכוח עם מלאך המוות. אם אינך רוצה לעזוב את העולם - על כך עליך להודות.
מי שעזב את העולם בידיו עשה את העוול הגדול ביותר; אין עבירה חמורה מלהתאבד. פעם בא אחד לרב ואמר לו שעבר על כל התורה כולה חוץ מלהתאבד. אמר לו הרב: למה? דווקא אילו היית מתאבד היית עושה מצווה, שהרי כתוב "וביערת הרע מקרבך"... זו כמובן הלצה נחמדה, אך על כל פנים נדע שהעבירה החמורה ביותר היא זו. ומדוע? משום שהאדם מאס במתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לו. מהי המתנה הגדולה ביותר? החיים. אין דבר יקר מן החיים; אדם קיבל את החיים ולוקח את המתנה וזורק אותה להשם בפרצוף, שאינו מכיר במעלתה. ואם תטען שקשה לך ויש לך התמודדויות - הקדוש ברוך הוא נתן פתרונות ודרכים כיצד אדם מתמודד עם קשיים; אבל לזרוק את המתנה בפניו של הנותן, אין שפלות גדולה מזו. ומעבר לכך כתוב: בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי ובעל כורחך אתה מת - אין הדברים נעשים לפי רצונך, וכלשון המשורר: באתי לעולם, לא שאלו את פי.
בספר "המעיין הנצחי" מביא את דברי חז"ל במדרש: רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא, לעתיד לבוא כל הקורבנות בטלים וקורבן תודה אינו בטל לעולם, כל ההודיות בטלות והודיית תודה אינה בטלה לעולם. וזהו שכתוב "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו, מביאים תודה בית ה'" - "כי טוב" אלו ההודאות, "מביאים תודה בית ה'" זה קורבן תודה.
אגב, ראיתי מי שכתב שחלק מתיקון העולם לעתיד לבוא יהיה לרחם על הבהמות ולא לשחוט אותן, ולכן יתבטלו הקורבנות. התפלאתי מאוד על דברים אלו, שהרי חז"ל אומרים שקורבן תודה לא יתבטל - וכי על בהמת התודה כבר אין מרחמים? אלא שעצם שחיטת הבהמה היא הרחמים עליה: היא משלימה בכך את ייעודה, מזדככת ונעשית כלי לעבודת השם, שאדם ראוי והגון אוכל אותה ומכוחה עובד את בוראו, וזו שאיפתם של כל היצורים כולם - "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". נמצא ששחיטת הבהמות היא גוף התיקון, ואין צורך לתקנה. ובפרט שהאר"י הקדוש אומר שכשיבוא משיח נקריב את כל הקורבנות שהחסרנו עד היום. אדם שחילל שבת בשגגה - מה עשה רבי ישמעאל כשקרא והטה? כתב על פנקסו: לכשייבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. ייתכן שאנו נזקק לספרייה שלמה ולא לפנקס, אבל על כל פנים כשיבוא משיח נצטרך את הקורבנות הללו, ודברי הטוענים שיש בזה אכזריות קשים להבנה - זהו רצונו של הבורא יתברך.
וכשאומרים שכל הקורבנות בטלים, מבארים שאין זה כולל את הקורבנות הקבועים. כיצד ייתכן שקורבן תמיד יתבטל? הרי הוא קורבן תמיד, ולא תתבטל אות אחת מן התורה והתורה לא תהא מוחלפת. וכי כשיבוא משיח לא יהיה קורבן תמיד? הכהן הגדול יעבוד בבית המקדש ולא יקריב את כל קורבנות היום? אלא שבקורבנות הבאים על חטא יש מקום לדון, וזה אכן כתוב: חטאת ואשם יתבטלו, שהרי לא יהיה יצר הרע ולא יהיו חטאים. אבל אין זה אומר שלא יהיה יום כיפור; יום כיפור יהיה גם יום תענית. שמעתי פעם מי ששאל, כמדומני את הרב מוצפי: האם אצטרך להתענות גם לעתיד לבוא? והשיב לו שתהיה תענית אך לא תהיה קשה ולא כרוכה בסבל. סוף דבר: התורה לא תהא מוחלפת, ואם כתוב "בעשור לחודש השביעי תענו את נפשותיכם" - אין זה משתנה בביאת המשיח.
אבל קורבן תודה אינו קורבן הבא על חטא, אלא הודאה להשם על מה שהיטיב עמי, ודבר זה יידרש לעתיד לבוא אף יותר. השפע ירבה, וכמו שחז"ל אומרים שמיני גלוסקאות יגדלו על העצים - ויש אומרים שאין זה בהכרח כפשוטו אלא ביטוי לשפע האדיר שיהיה - ומשמעות הדבר שיהיה עליך להודות יותר, ויהיה כאן צורך גדול הרבה יותר בהכרת הטוב. כך מבאר המהרז"ו על המדרש, ולכן קורבן תודה אינו בטל לעולם.
האדמו"ר מאוז'רוב בספרו "באר משה" מסביר מדוע קורבן תודה אינו בטל לעתיד לבוא: משום שגם כאשר אתה מודה, עדיין עליך להודות על ההודאה עצמה. אני מודה לקדוש ברוך הוא, ועל עצם זה שנתן לי את הכוח, האפשרות והיכולת להודות לו - גם על כך עליי להודות. לא כל אדם זוכה להכיר בטובה ולא כל אדם זוכה להודות להשם יתברך. ואנו אומרים זאת בכל יום, אלא שיש שאינם שמים לב: "מודים אנחנו לך" - ומה אנו חותמים? "על שאנחנו מודים לך, ברוך אל ההודאות". אני מודה לך על כך שאני מודה לך. ממילא אין לדבר סוף, ולכן אין ההודאה בטלה לעולם: תמיד כשאתה מודה עליך להודות גם על עצם האפשרות והדעת שניתנו לך להודות. זו הודאה על הודאה - הודאה להשם שפקח את עיני שכלנו לראות את הטובה שהוא נותן לנו ולהיות מודים לו. וכמו שמביא רש"י במסכת סוטה דף מ': "על שנתת בליבנו להיות דבוקים בך ומודים לך" - על כך עצמו אנו מודים. יש אדם שאינו מכיר בטובה ואינו מודה להשם; לכן אני מודה לך שנתת בי את ההכרה להודות לך, ועל כך עצמו נדרשת הודאה.