בפרק טו ממשיך שלמה המלך ללמדנו את תורת המידות שבדיבור ובהנהגה: כוחו של המענה הרך, נזקו של הכעסן, ותכונת העצלות המחפשת תירוצים. בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים סמוכים - "איש חמה יגרה מדון" ו"דרך עצל כמשכת חדק" - ונראה כיצד הם מצטרפים, לדברי הגאון מווילנה, למערכת שלמה של ארבעה יסודות בעבודת ה'.
אִישׁ חֵמָה יְגָרֶה מָדוֹן וְאֶרֶךְ אַפַּיִם יַשְׁקִיט רִיב׃ (משלי טו, יח)
רבנו יונה מסביר את הפסוק כהוראה מעשית: כאשר אתה רואה מריבה בין אנשים ואתה מבקש להעמיד ביניהם מפשר ומתווך שיביאם לעמק השווה - בשום אופן אל תבחר לתפקיד הזה איש חמה. מדוע? כי הוא בא לפשר, מתחיל לומר לצד אחד את דבריו, והלה מתפרץ; הוא עובר לצד השני, וגם הוא מתפרץ; ואז הוא עצמו מתחיל לצעוק על שניהם - ובמקום שקט נוצרת מריבה גדולה עוד יותר. איש חמה אין לו את הסבלנות. האל"ף־בי"ת של מתווך הם עצבי ברזל וסבלנות עצומה, שכן זה משגע אותך, חזרת לשני והוא מקשיח עמדות, הלכת ממנו וחזרת לראשון והוא טוען טענה חדשה. מי שאין לו אורך רוח יאמר: "הסיפור הזה לא נגמר" - ואילו בעל הסבלנות יגיע בסופו של דבר לעמק השווה. איש חמה, לעומת זאת, רק יגרה מדון: בין אנשים שכבר יש ביניהם ריב הוא יוסיף מריבה, שכן הוא קץ בטענותיהם ואינו סובל את דברי כל אחד מהם. ולעומתו "וארך אפים ישקיט ריב" - רק מי שיש לו אורך רוח ושומע כל צד וצד, רק הוא יוכל להשקיט את הריב.
הגאון מווילנה מדייק בלשון הפסוק: בצלע הראשונה נאמר "יגרה מדון" ובשנייה "ישקיט ריב". המדון הוא התחלת הריב, כלשון הכתוב "פוטר מים ראשית מדון", והוא מלשון דין: כאשר אדם מתחיל לריב עם חברו, הוא בעצם עורך עמו דין - מזכיר לו מה עשה לו אז ומה עשה לו אחר כך, ועומד כנגדו בטענות. זהו המדון, ההתחלה. הריב הוא כבר השלב שאחריו, האמצע: משהתחיל להיות דן כנגדו וטוען טענותיו, פורצת המריבה בפועל.
בהקשר זה מביא רש"י את הכתוב אצל אברם ולוט: "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט", ואברם אומר "אל נא תהי מריבה ביני ובינך". ולכאורה כבר יש? אלא שיש ריב ואין עדיין מריבה. ומה ההבדל בין ריב למריבה? זכר ונקבה: זכר אינו מוליד, ונקבה מולידה. אם יש ריב - הוא קטן ואינו מתפתח; אבל מריבה, עם הה"א שבסופה, מתרבה וגדלה ונעשית אש גדולה. לכן אמר אברם: נשמור שזה יישאר בגדר ריב ולא נבוא לידי מריבה.
לפי זה מתפרש הפסוק: איש חמה "יגרה" - הוא מחפש ומחטט כיצד לעורר, כיצד לפעול שיהיה מדון, ומתוכו תבוא אחר כך המריבה. הוא יוצר את התחלת הדבר, את המדון, שלא היה קיים כלל בהתחלה. ואילו ארך האפיים הוא הפכו הגמור: לא זו בלבד שאינו מגרה מדון, ולא זו בלבד שיש בכוחו להשקיט מדון, אלא אפילו ריב שכבר התפתח ונעשה עצום - גם אותו יש בכוחו להשקיט, מתוך אורך אפו וסבלנותו.
המלבי"ם מבחין אף הוא בין ריב למדון: המדון הוא ההתדיינות על הדבר, והדבר שמתדיינים עליו הוא סיבת הריב; ואילו "ריב" כולל את כל סוגי המריבות. וכך מצינו "איש מדינים לחרחר ריב" - מדינים מלשון מדון, אדם שטבעו לטעון טענות ולחפש דינים ולהיפגש בבית המשפט, ותמיד ימצא לך סעיפים כדי לתבוע אותך. ומתוך שהוא תובע לדין נולדות ביניהם השנאה והמריבה: הכול התחיל מן הדין שהוא עורך כנגדך.
אלא שהמלבי"ם מקשה מן הכתוב להלן (כט, כב): "איש אף יגרה מדון ובעל חמה רב פשע" - שם המגרה מדון הוא איש האף, וכאן הוא איש החמה. ומתרץ שיש הבדל בין אף לחמה: החמה היא תבערת הכעס הפנימי, כלשון "וחמתו בערה בו" - דבר הבוער בתוכו ואוכל אותו מבפנים; והאף הוא הכעס החיצוני, כלשון "כי אש קדחה באפי" - רואים את האש שיוצאת ממנו, את פניו המאדימות ואת התפרצותו כלפי חוץ.
לפיכך שם מדובר באיש אף, בעל הכעס החיצוני: הוא רוצה להרע לחברו, ולכן מגרה מדון ומחפש עילה וסעיף כדי לתבוע אותו - כעין "קזוס בלי", איזה משהו שיוכל לשמש לו הכרזת מלחמה. אבל בעל החמה, שהאש בוערת בתוכו, חמור ממנו, שכן החמה הפנימית תמיד חזקה מן האף החיצוני - ולכן נאמר עליו "רב פשע": הוא מרע לחברו גם בלי דין ובלי עילה, מתוך רשעות. גונב, הורס, מקלקל - למה? כי בא לו. איש האף זקוק לסעיף בחוק, ובעל החמה אינו זקוק לכלום.
ובא הפסוק שלנו ומלמד שלא תמיד כך: לפעמים גם בעל חמה משתמש בטיעונים משפטיים, ו"איש חמה יגרה מדון" - מחפש איך לכלות את חמתו בדרך המשפט. כי כאשר יש לו יכולת הוא יכה ויזיק בלא שום דין; אבל כשאין לו ברירה, כשיש מי שיחסום אותו - משטרה או כוח אחר - הוא יפגע בך בדרך של טענות וסעיפים. ומן המדון יתעורר גם הריב. אלא שאם הצד המגיב הוא ארך אפיים, ועונה לו בתשובות רכות ובדרך ארץ - "מענה רך ישיב חמה" - בכוחו להשיב את חמתו ולפייסו בדברים רכים, ואז "ארך אפים ישקיט ריב": אפילו ריב שנולד מתוך חמה, יש בכוח בעל המענה הרך לכבות את התבערה שיצר איש החמה.
דֶּרֶךְ עָצֵל כִּמְשֻׂכַת חָדֶק וְאֹרַח יְשָׁרִים סְלֻלָה׃ (משלי טו, יט)
רש"י מסביר: נדמה בעיניו של העצל כאילו כל הדרכים גדורות לפניו בגדר של חדקים. "משוכה" פירושה גדר - כמו בעברית המדוברת, מרוץ משוכות, היינו גדרות ומכשולים; ו"חדק" פירושו קוצים. העצל אומר לך: אי אפשר ללכת, אינך רואה שיש בדרך גדר קוצים שאי אפשר לעבור אותה? ולעומתו, "אורח ישרים סלולה" - הישר אינו מתחבא מאחורי תירוצים של גדר קוצים, והדרך פתוחה לפניו.
במילים פשוטות: דרכו של העצל היא דרך התירוצים. מה שתאמר לו - אי אפשר, "שחל בדרך", "ארי בין הרחובות". תמיד ימצא הסברים: עכשיו קר, עכשיו חם, ושערי תירוצים לא ננעלו. תמיד יאמר לך שיש קוצים ואי אפשר לעבור. ואילו אורח הישרים סלולה.
רבנו יונה מבאר את הנמשל: האדם בעבודת ה' שלו, במהלך חייו, הרי הוא בגדר "הולך" - "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". הולך פירושו מתקדם, עובר ממידה למידה ומדרגה לדרגה. האדם כל ימיו צריך להיות בתנועה. משל למה הדבר דומה: החיים הם כמו רכיבה על אופניים בעלייה - אם אינך דוחף את הדוושות, אינך נשאר במקום אלא מידרדר לאחור. אין עמידה: או שעולים או שמידרדרים.
וזהו העצל "כמשוכת חדק": הוא כמי שנתון בין קוצים, אינו יכול לא קדימה ולא אחורה, ואין לו התקדמות בעבודת ה'. לעומתו הישר - אורחו סלולה, הוא מתקדם ועובר ממידה למידה, ממעלה למעלה ומדרגה לדרגה, הולך ועולה במעלות התורה והיראה. דרכו סלולה ומובילה בית אל, ואילו העצל רק אחורה ולא קדימה.
מדרש אגדה דורש את הפסוק על עשיו: דרכו של עשיו כקוץ זה הנסבך בגיזת צמר - תנסה למשוך אותו מכאן, והוא מתערה בכאן; קשה מאוד לשחררו. כך אין אדם יכול לצאת ידי עלילותיו בלא ממון. העצל שבפסוק הוא עשיו, ו"כמשוכת חדק" היינו הקוצים שאין להיחלץ מהם: אם הסתבך קוץ בצמר, בכל מקום שתמשוך אתה נתפס. והדרך היחידה להתגבר עליו היא בממון.
מסופר על אחד מגדולי ישראל, מגדולי האדמו"רים, שבאו אליו בבהלה ואמרו: כבוד הרב, מינו את אחד השרים הידוע כשונא ישראל גדול לעמוד בראש, וזו צרה צרורה, כיצד נסתדר עמו? השיב להם הרב: איני יודע מה אתם מדברים, אני ראיתי אותו והוא נראה לי בסדר גמור. אמרו לו: מה פירוש בסדר גמור? אמר להם: הוא אינו בעל מום, יש לו ברוך השם שתי ידיים. מה שצריך הוא פשוט למלא את ידיו, והכול ייפתר. אילו היה נכה וחסר ידיים - היינו בבעיה; אבל כל עוד יש לו שתי ידיים, כמה דולרים והעסק נפתר.
זו כוונת המדרש שהביא רש"י: אין אדם יוצא ידי עלילותיו של עשיו בלא ממון. זו הייתה דרכם של ישראל בגלות, דרך ה"בקשיש", וכך הכשירו מצבים רבים. לא תמיד היה הדבר אפשרי - כשנגזרה גזרה, גם כל ממון שבעולם לא הועיל - אך באופן הרגיל זו הדרך להתמודד כנגד עשיו. אפילו הגרמנים, ימח שמם וזכרם, שעמם לא ניתן היה לדבר על כסף - זה היה רק בתחילת המלחמה; בסופה כבר היו מוכנים לשחרר רכבות שלמות של יהודי הונגריה ואחרים תמורת כסף ומטילי זהב ותמורת משלוחי נשק. כך היה בפרשת קסטנר, שבכספו הצליח לקנות רכבות של יהודים שכבר הובילום לאושוויץ. אמנם נערך עליו משפט אם אכן עשה את הנדרש ומה בדיוק היו קשריו עם הנאצים, אך על כל פנים המסקנה העולה מכאן: הדרך להידבר עם עשיו היא דרך הממון, ולהשתחרר ממנו בלא ממון - זו בעיה.
הגאון מווילנה מדייק, וכן בעיקרון זה מסכים המלבי"ם, שיש הבדל בין "דרך" ל"אורח": כאן נאמר "דרך עצל" ושם "אורח ישרים". הדרך היא הדרך הרחבה, כעין כביש בין־עירוני, והאורח הוא דרך דחוקה, קטנה וצרה, כעין הכביש המקומי.
ועל פי משל שבמדרש מבאר הגאון מווילנה את הפסוק. משל לאדם שעמד על פרשת דרכים ושאל את היושב שם: הדרך מתפצלת ימינה ושמאלה, באיזו מהן כדאי להגיע אל העיר? אמר לו: הדרך הימנית ארוכה והיא קצרה, והשמאלית קצרה והיא ארוכה. הכסיל והעצל אמר: אני מעדיף קצרה - והלך בשמאלית. אמנם היא קצרה, שני קילומטרים בלבד, אבל חתחתים וברקנים וקוצים שה' ירחם; קצרה - ולמעשה ארוכה. ואילו החכם, אף שאמרו לו שדרכו ארוכה, יודע שהיא ארוכה שהיא קצרה.
וזה ביאור הפסוק: העצל בוחר בדרך הקצרה משום שכך אמרו לו, ובהתחלה אף רואה אותה נקייה ונטולת בעיות - ורק אחר כך מתגלה לו הקושי שבה, שהיא ארוכה. ואילו הישרים וההגונים רואים אולי בהתחלה קשיים, ואומרים להם שהדרך ארוכה, אבל הם יודעים שבסופו של דבר היא תוביל אותם אל היעד במהירות הרבה ביותר. "דרך עצל כמשוכת חדק" - אתה רואה עתה סלול, אך בסוף יודע כמה קוצים ממתינים לך; "ואורח ישרים סלולה" - אומרים לך שהעבודה קשה וארוכה, אך אתה יודע שהיא סלולה ותוביל אותך בקלות אל המקום שאליו אתה צריך להגיע.
מוסיף הגאון מווילנה ומעיר שבפסוקים האחרונים כלל שלמה ארבעה דברים, והם כנגד הכתוב "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו". "ליראה" - אחת; "ללכת בדרכיו" - לשון רבים, הרי כאן שתיים, סך הכול שלוש; "ולאהבה" - ארבע.
ומהו "ללכת בדרכיו"? להתגבר על המידות. והמידות העיקריות שהגאון מווילנה תמיד מונה כשני היסודות הן התאווני והכעסני: מידת התאווה שבאדם, המושכת אותו לכל דבר, ומידת הכעס הבוערת בו על כל מה שקורה לו.
וכך סדר הפסוקים: "טוב מעט ביראת ה'" - כנגד היראה, ובה פתח. "טוב ארוחת ירק ואהבה שם" - כנגד האהבה. "איש חמה יגרה מדון" - כנגד מידת הכעסני. "דרך עצל כמשוכת חדק" - כנגד התאווני: העצל אין לו כוח לעשות, שכן הוא מתאווה למנוחה ולהנאות, וכשאתה אומר לו קום ועשה - אין זה בשבילו, שהוא הולך אחר תאוות לבו. נמצא ששלמה כלל בארבעה פסוקים אלו את כל ארבעת הדברים שה' שואל מעמנו: יראה, אהבה, וההתרחקות מן הכעסני ומן התאווני.
המלבי"ם מבאר על פי ההבדל שבין דרך לאורח: הדרך היא הגדולה שמעיר לעיר, והאורח הוא הדרך הקטנה והצרה שמן העיר אל הכפר או בין הכפרים. העצל מתעצל ללכת, ולכן אפילו דרך רחבה נחשבת בעיניו כמשוכת חדק: אומרים לו ראה איזו דרך רחבה ויפה לפניך, ומה לך להתלונן? והוא משיב שקשה לעבור בה כגדר שקוצים מסובכים בה. ואילו הישרים, הרוצים ללכת בדרך הישר ולעשות רצון ה', אפילו אורח צר ודרך שאינה קבועה לרבים - סלולה בפניהם, כמסילה ישרה שקל לעבור בה. מי שהוא עצל, גם דרך סלולה ורחבה אינה טובה לו; ומי שהוא ישר, גם בדרך צרה נוח לו ללכת.
אלא שהמלבי"ם מתקשה: מדוע הקביל הכתוב "עצל" כנגד "ישרים"? לכאורה היה ראוי להקביל עצל כנגד חרוץ, וישר כנגד רמאי. וכלל בידינו מרבנו יונה, שכל מקום ששלמה מזכיר בפסוק אחד שני דברים, הוא מדבר בהפכים - ומכאן שהישרים הם הפכם של העצלים. ומה הקשר ביניהם?
אומר המלבי"ם שהדבר מובן מצד הנמשל. מיהו העצל? אדם שמתעצל ללכת בדרך החכמה. אפילו מה שהוא חייב בו על פי דין - שזו הדרך הרחבה, מה שכולם חייבים בו, ההלכה והדין - נראה לו מלא קוצים. "אי אפשר להתגבר על זה", הוא אומר; "צריך להילחם ביצר הרע, והיצר מאש ואנחנו בשר ודם". גם דרך ישרה, גם איסורים ברורים ומוחלטים, הם כקוץ בעיניו. ואם בדרך הרחבה אינו יכול, באורחות הפרטיים - שהם לפנים משורת הדין, דקדוק ההלכה ומעשי חסידות - ודאי שלא ילך; מאן דכר שמיה.
ולעומתו הישר, שלבו ישר ונוטה לטוב: גם האורח, הדרך הפרטית והצרה שבה הוא הולך בדרכי החסידות והצדקה - סלולה לפניו. אין הוא נלחם כנגד היצר והתאוות מלחמה גדולה כרשע, שכן יישר עצמו ולא נמשך לבו אחר התאוות, ולכן קל לו לשמור גם דברים שהם רק חסידות, חומרה ודקדוק הלכה. ואילו העצל, שמתעצל ללכת בדרך ה' ורוצה ללכת אחר תאוות לבו וכך הרגיל עצמו - אפילו המצוות שכולם חייבים בהן, שהן הדרך הרחבה, קשות עליו וכבדות עליו.
שני הפסוקים מציבים לפנינו שתי מידות ואת תיקונן. איש החמה מגרה מדון ומצית ריב, ואילו ארך האפיים - מכוחו של מענה רך וסבלנות - משקיט אפילו ריב שכבר בער; ולכן אין למנות כעסן למתווך, שהמתווך צריך עצבי ברזל. והעצל, שדרכו דרך התירוצים, רואה בכל דרך רחבה משוכת קוצים ואינו מתקדם כלל, כי בעבודת ה' אין עמידה - או עולים או מידרדרים; ואילו הישר, אפילו האורח הצר של דקדוק ההלכה והחסידות סלול לפניו. וכך, כדברי הגאון מווילנה, כללו ארבעת הפסוקים הללו את ארבעת הדברים שה' שואל מעמנו: יראה, אהבה, וההתגברות על הכעסני ועל התאווני.