פתיחה
בפרק ט"ו שלפנינו מגיע שלמה המלך לשני פסוקים שהם למעשה משפט אחד: פסוק אחד שקובע כלל, ופסוק שני שנותן לו משל. הכלל הוא שהעיקר בחיי האדם איננו הכמות שברשותו אלא השלמות הפנימית שבה הוא חי; והמשל ממחיש זאת מן החיים הפשוטים ביותר - מן השולחן ומן הארוחה. נלך על שני הפסוקים לפי סדרם, עם ביאורי רבנו יונה, הגאון מווילנה, רש"י והמלבי"ם, ונסיים במדרש נפלא על שלמה המלך עצמו.
טוב מעט ביראת ה'
טוֹב־מְעַט בְּיִרְאַת יְהֹוָה מֵאוֹצָר רָב וּמְהוּמָה בוֹ׃ (טז)
פשוטו של דבר: עדיף לאדם מעט שיש בו יראת ה', מאשר לאצור הרבה ויש בזה מהומה. ומהי המהומה? שאנשים צועקים ואומרים: העושר הזה שעשית - כל מה שאספת זה גזל, זה חמס, יש כאן עשוקים, יש אנשים שנגזלו על ידך. מוטב שיהיה לך מעט בלי מליזים, מאשר הרבה ועליו מליזים ואומרים: זה לא שלך, לא עשית את זה ביושר.
רבנו יונה מבאר: מי שאוהב את השם ישמח בחלקו גם במעט שיש לו. הירא את ה' שמח גם במעט. ואפילו אם הוא עני - הרי כבר אמר הכתוב לפני כן "וְטוֹב־לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד". ואם תאמר: והלוא נאמר גם "כָּל יְמֵי עָנִי רָעִים"? אומר לך הכתוב: האמן שטוב יותר שיהיה לך מעט עם יראת שמים, אף על פי שימי עני רעים. ואם תשאל: וכי יהיה לאדם רע בעולם הזה? התשובה היא שהעיקר איננו העושר, אלא "טוב לב משתה תמיד" - אם האדם טוב על לבו וטוב לזולתו, הרי הוא כמי ששרוי במשתה באופן תמידי. לכן אל תתפעל מכך שימי עני רעים, כי עדיף באמת מעט עם יראת שמים, מהרבה שאינו בצדק וביושר.
הגאון מווילנה מקבל את הפשט - עדיף מעט שביראת שמים מהרבה שיש בו גזלות - ומוסיף על כך עומק בעניין לימוד התורה. לפעמים אדם לומד הרבה והשיג הרבה, אבל הלימוד הזה מלווה בפניות חיצוניות: לשם גאווה, לשם כבוד, לשם קנטור, כדי לאחוז את עיני הבריות, וכיוצא בזה מדברים החיצוניים לעסק התורה. אומר לו הכתוב: אוצר רב כזה הוא "אוצר רב ומהומה בו". עדיף היה "מעט ביראת ה'" - גם אם לא היית לומד הרבה אלא עשירית מזה, אבל הלימוד היה מתוך יראת שמים, מתוך רצון לעשות רצון ה', מתוך כוונה לשמה. זה טוב יותר מלומר "השגתי הרבה", כאשר ההרבה הזה אינו לשמה ואינו בכוונה טובה. לכן: טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו - גם בעסק התורה.
מהו אדם מאושר
המלבי"ם מסביר: המעט שיש לו לעני, מכיוון שהוא עוסק ביראת ה' והוא הולך בגדר השלמות - כלומר הולך ומשלים את נפשו - טוב הוא ממי שיש לו אוצר רב ומהומה בו. כשאדם עובד את ה', הדבר העיקרי שהוא מרוויח הוא אושר. וכבר הסברנו פעם מהי הגדרת "מאושר": כמו חותמת "מאושר". מיהו האדם שיכול לקבל חותמת מאושר? זה שכל מעשיו קיבלו אישור. ומי הוא זה שכל מעשיו קיבלו אישור? מי שעושה את דבר ה'. אבל מעשה שאינו תואם להלכה - איני יכול לומר עליו "מאושר"; המעשה הזה אינו מאושר. ומה הופך אותך למאושר? כשהמעשה שלך מאושר.
נמצא שאושר פירושו שלמות פנימית, והשלמות הפנימית נובעת מכך שאתה בדרך הנכונה ועושה את המעשה הנכון. מי שאינו עושה את המעשה הנכון - פעמים רבות רואה את התוצאות המקולקלות, ואפילו אם אינו רואה אותן, ברור שסיפוק אין לו, שלמות פנימית אין לו, נחת אין לו. אדם ההולך ביראת ה' טוב ממי שיש לו אוצר רב ומהומה בו. זה עני - אבל עוסק ביראת ה' והולך במהלך השלמות; וזה בעל אוצר רב - אבל אינו הולך במהלך השלמות, ולכן לא ישיג את האושר ותהיה בו מהומה. ומהי מהומה? חוסר שלווה, חוסר שקט, "יהום עושרו". לא יהיה לו השקט והשלווה הנפשית, שהם בעצם העיקר שהופך אדם למאושר.
המשל: טוב ארוחת ירק
טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה־שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה־בוֹ׃ (יז)
רש"י מבאר: "שור אבוס" הוא שור שמאביסים אותו, כלומר מכניסים לו את המאכל בכוח לתוך פיו, כלשון "ברבורים אבוסים" - שור שמן שהאכילוהו ופטמוהו. וכנגד מה נאמר המשל? כנגד הקומץ המועט של מנחת העני, שהוא חביב לפני המקום יותר מן השור שמביא הרשע לחטאתו. עני ועשיר חטאו, ושניהם צריכים להביא קרבן: מנחת העני היא סולת, וחטאת העשיר היא שור אבוס. כששניהם מגיעים לבית המקדש, העני מסתכל ואומר: ראו מה הביא זה - שור, שעתיים היה על המזבח עד שאחזה בו האש כולו; ואילו אני, הכהן לקח קומץ, נתן על המזבח, ולא עברו שלוש שניות והקומץ נאכל. אומר לו הקדוש ברוך הוא: טוב לי ארוחת ירק - הקומץ של העני, שהוא פרי האדמה והוא מועט, ואהבה שם - משור השמן שהביא העשיר ושנאה בו. ומהי השנאה? שאין הוא בא לשוב בתשובה מתוך רצון לתקן את מעשיו ולהתקרב אל ה', אלא מתוך גבהות, רק להבטיח לעצמו שלא יקבל עונש. על כך אומר הקדוש ברוך הוא: שנאה שם, אין קרבנו נחת רוח לפניי.
עוד הסבר מביא רש"י: "טוב ארוחת ירק" - שתיתן לעני ארוחת ירק ואהבה שם, מאשר להאכילו שור אבוס. אתה מביא לעני מנה מכובדת כמו שצריך, כיבדת אותו - אבל התייחסת אליו בזלזול, נתת לו תחושה שהוא מסכן, שהוא נתמך, שרק בזכותך הוא אוכל. איזו הרגשה נתת לעני המסכן הזה? אומר שלמה החכם מכל אדם: טוב יותר שהיית מביא לו ארוחת ירק - אומר לו: יש לי קצת מלפפון וקצת גמבות, קח - אבל היית נותן לו הרגשה טובה: איזו זכות, איזו מצווה עשיתי היום שה' זיכה אותי לפרנס אדם כמוך, לעשות עמך נחת רוח. אתה נותן לו את ההרגשה שהוא עשה לך טובה בכך שבא אליך היום. אומר הקדוש ברוך הוא: זה יקר בעיניי - גם אם רק מלפפון הבאת. ואילו זה שהאכיל שור אבוס אבל נתן לו תחושה של מסכן - טוב יותר מה שעשה הראשון.
רבנו יונה: משל מטבע בני אדם
רבנו יונה מסביר שהפסוק נוטל משל מטבע בני אדם: טוב להם מעט בחברה טובה, מהרבה בחברת שנואי נפשם. הנה דוגמה שכל אדם יכול להבין: מישהו בעבודה עושה שמחה באחד האולמות היוקרתיים ביותר, ונניח שיש שם מנה מכובדת כמו שצריך. ולעומת זאת יש לך חבר ילדות שעושה חתונה במקום פשוט, ואתה יודע שכל החברים שלך יהיו שם, כאלה שאתה כבר זמן רב רוצה לפגוש. להיכן תעדיף ללכת? לחתונה של החבר. ואל תשווה את המנות; נניח שבשני המקומות אתה משאיר את אותו צ'ק. האדם ילך למקום שטוב לו. שם - איזה ערב היה, ישבנו שלוש שעות, כל כך נהנינו. ובמקום האחר - איני סובל את הטיפוס, יש לי אתו מריבות בעבודה, כל החבורה שלו אינה החבורה שלי, ישבתי כעל קוצים. ואם תשאל אותי איזו מנה אכלתי - תעזוב אותי מנה, מה אכפת לי מנה, הלכתי כאדם כפוי. זהו "טוב ארוחת ירק ואהבה שם": טוב לו לאדם לאכול ארוחה מועטת בחברת אוהביו, מלאכול משמנים בחברת שנואי נפשו.
ומהו הנמשל? אומר רבנו יונה: על אחת כמה וכמה שתתפייס דעתך במעט, באהבת השם יתברך ויתעלה וביראתו, כי אהבת ה' טובה לך מחברת כל האוהבים. ואל תתאווה לשלוות הרשעים, כי שם יש שנאת ה' - השם שונא אותם. ואם כן מה טוב לך? להיות בחברת אוהבי ה'. ואפילו תאמר: אבל הרשעים יודעים לאכול, יודעים ליהנות, אצלם זה משהו אחר - אומר לך רבנו יונה: נכון, אבל אם אתה הולך לשם, בחברתם אתה נעשה שנוא ה'. כדאי לך? זהו שור אבוס ושנאה בו. מוטב לך ללכת למקום שהוא חברת אוהבי ה', שאנשיו אהובים לפניו.
דוגמה נוספת: מציעים לאדם וילה במושב. שואלים: מה המצב הרוחני של המושב? אומרים לו: האמת, לא כל כך דתיים שם. מה עם מניינים? לא תמיד יש. מה עם שיעורי תורה? רצו פעם להקים והייתה התנגדות. אבל תראה איזו וילה זו, איזו איכות חיים, שלושה מפלסים, במחיר של דירה בבני ברק. נו, מה יש להשוות - לגור בצפיפות, שבין בניין לבניין יש עוד בניין, שאתה מתעטש וזה שממול מוציא את הראש מהחלון ואומר לך לבריאות; ושם - מרחבים. על זה נאמר "טוב ארוחת ירק", להסתפק במועט, אבל במקום שאהבה שם, במקום שה' אוהב אותך בו; מלכת למקום שיש בו שור אבוס - וילה בת שלושה מפלסים - אבל שנאה בו, שה' שונא את אנשי המקום, אנשים שאין ה' קרוב לכליותיהם.
והדוגמה הקלאסית לכך היא לוט. מה יש להשוות - לגור עם אברהם באוהל שארבעה פתחים לו, או ללכת למקום שיש בו עושר ומשקה ומקום מיוחד? אכן, זה שור אבוס - אבל שנאה בו. וראינו מה גרמה השנאה הזאת: איבד את הכול, הכול. נשאר הוא ושתי בנותיו, וכולנו יודעים מה עלה בגורלם. הכול איבד, מפני שהיה שם שור אבוס ושנאה בו. עדיף היה לו לגור במקום שהמצב הגשמי גרוע הרבה יותר, אבל אהבה שם, שאת האנשים שם ה' אוהב.
הגאון מווילנה: מעט תורה באהבה
הגאון מווילנה מבאר: "ארוחה" פירושה מזונות, כלשון "אֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד". טוב לו לאדם שיהיו לו מזונות כדי מזונו, אפילו אם אין זה אלא ירק - ובלבד שאהבה שם; מאשר יהיה לו שור שלם ושנאה בו. וזהו משל למה שאמר קודם. שהרי הגר"א ביאר את "טוב מעט ביראת ה'" על לימוד התורה: עדיף שתלמד מעט מתוך יראת שמים ומתוך רצון לקיים, מאוצר רב של לימוד הרבה שנעשה לשם קנטור, מתוך גאווה וכבוד. ואם תשאל: למה זה עדיף, הרי זה מעט? על כך אומר "טוב ארוחת ירק ואהבה שם" - מעט שיש בו אהבת ה', עדיף משור אבוס: למדת המון, אבל שנאה בו, יש בו שנאה להשם יתברך, לתורתו ולמצוותיו, מתוך גאווה וקנטור. ואין הכוונה שטוב יותר שלא תלמד, אלא שגם אם למדת מעט - זה עדיין טוב יותר כשהוא עם אהבה שם, מתוך יראת שמים ואהבת ה', מאשר תלמד הרבה ומהומה בו ושנאה בו כלפי הקדוש ברוך הוא חלילה.
המלבי"ם: האהבה ממתקת
המלבי"ם מבאר: טוב לו לאדם ארוחה קטנה אם יש שם אהבה, כי האהבה ממתקת אפילו ארוחת ירק, והשנאה תמרר את המאכל אפילו של שור אבוס. דוגמה מחיי הנישואין שכל אחד יכול להעיד עליה: אדם שבא הביתה ומביא לאשתו שושנה ואומר לה "אשתי, חשבתי עלייך וקניתי לך" - היא תשמח שמחה גדולה. אבל אישה היודעת שבעלה אינו מכבד אותה, ויש ביניהם שנאה ומריבות תמידיות - אפילו יבוא הביתה עם סט זהב, שרשרת וצמיד וטבעת, מה תשאל אותו מיד? "מה כבר עשית? על מה אתה צריך לכפר שהבאת לי מתנה כזאת?". הראשונה קיבלה פרח באהבה ובחיבה, והשנייה מקבלת מתנה של חמישה עשר אלף שקלים בשנאה. האהבה ממתיקה גם ארוחת ירק, והשנאה ממררת גם שור אבוס.
ומה המסקנה? אומר המלבי"ם: אין האושר החיצוני והעונג המדומה עיקר, אלא רק המנוחה הפנימית והאהבה והביטחון בה', כי בו תתעדן בדשן נפשו. זהו המשל למה שנאמר קודם: "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו". אתה מסתכל על העני ואומר: מסכן, אין לו הרבה. אומרים לך: נכון, אבל יש לו הדבר היקר ביותר שיכול להיות - שלמות הנפש, מפני שהוא עושה את המעשה הנכון, הוא עובד ה', יש כאן יראת שמים, והוא שלם מבחינה נפשית ופנימית. ולעומתו זה שיש לו ויש לו, עשיר והשיג הכול - מהומה בו, העיקר חסר לו.
אדם כזה אין לו אהבת ה' ואין לו ביטחון בה', ולכן אפשר לראות שיש לו המון והוא חי כל הזמן בלחצים: מה יהיה איתי? האם אני בריא? כל הזמן בדיקות, כל הזמן חרדות. ולמה? תבטח בה' - מי שנותן פרנסה ייתן חיים. שומעים רוחות מלחמה, אלה מתחמשים ואלה מתחמשים - והוא חי בחרדה. יגנבו לי את הממון, אצל פלוני פרצו, על אלמוני התלבשו במס הכנסה - והוא חי בחרדה. ואילו מי שיש לו ביטחון בה' - שקט, שליו ושאנן. ומעבר לזה, בניו של זה "זרע ברך ה'", ובניו של זה - ה' ירחם, שהרי הם חיים כפי שאביהם חי, והבנים בהתאם. בקיצור, העיקר חסר לו: ה"תתעדן בדשן נפשו", האושר הפנימי. אוצר רב אמנם יש לך, אבל מהומה בו. ואילו זה שיש לו מעט מתוך יראת ה' - יש לו בית שניכרת בו הסתפקות במועט, אבל בית של שלמות, שמחה ואהבה. זהו "טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו".
מדרש משלי: שלמה המלך והירק
אומר המדרש (מדרש משלי פרשה ט"ו פסקה י"ז) על פסוק זה: אמר רבי לוי, כנגד מי אמר שלמה פסוק זה? כנגד שני בני אדם שפגעו בו - כלומר פגשו בו - בשעה שירד ממלכותו והיה מחזר על הפתחים בשביל פרנסה, כאשר גירשו אשמדאי ממלכותו. היה שלמה אומר לבריות: אני שלמה, הייתי מלך - והיו אומרים לו: אדוני, בוא איתנו לבית חולים לחולי נפש. אחד אומר שהוא נפוליאון, אחד ראש ממשלה, והשלישי נשיא ארצות הברית; והנה עוד אחד שחושב שהוא מי יודע מה. רובם התייחסו אליו כאל אדם שאינו שפוי, אך היו גם כאלה שהאמינו בו.
פגעו בו שני בני אדם שהיו מכירים אותו. בא אחד מהם והשתטח לפניו ואמר לו: אדוני המלך, אם רצונך - גלגל עמי היום, כלומר שהה אצלי ואני אדאג להאכילך. מיד הלך עמו - סוף סוף מישהו נותן לו לאכול. העלהו לעלייה, למקום מכובד, והביא לפניו מטעמים רבים, והתחיל משמיע לו דברי מלכותו: זכור אתה שעשית כך וכך ביום פלוני? אתה זוכר איזה מצעד ענק היה אצלך? אתה זוכר איזו סעודה אדירה עשית כשחיתנת את בנך? וכיוון שהזכיר לו את ימי מלכותו, התחיל שלמה בוכה וגועה, ונזכר בימים הטובים. וכן כל אותה סעודה, עד שעמד משם שבע - שבע מבכייתו, שבע מרוב בכי.
למחר פגע בו חברו, והתחיל אף הוא משתטח לפניו ואמר: אדוני המלך, רצונך שתגלגל עמי היום? חשב שלמה שדברים טובים באים בזוגות, וששני אלה יעשו לו אותו דבר, ואמר לו: אתה מבקש לעשות לי כשם שעשה חברך אתמול? ההוא כנראה סבר שהוא נשאל אם יש אצלו מנות מכובדות וברבורים אבוסים כמו אתמול, ואמר לו: אדוני המלך, איש עני אני, אין אני אדם חשוב. אם רצונך - גלגל עמי היום במעט ירק שיש לי. הלך לביתו, רחץ לו ידיו ורגליו, והביא לפניו מעט ירק. והתחיל אותו האיש מנחמו ואומר לו: אדוני המלך, שבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא לאביך שאינו פוסק מלוכה מזרעו, שנאמר "נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּה, מִפְּרִי בִטְנְךָ אָשִׁית לְכִסֵּא לָךְ". ואם כן, מדוע אינך כעת על הכיסא? אלא כך דרכו של הקדוש ברוך הוא: מוכיח וחוזר ומוכיח, שנאמר "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" - והקדוש ברוך הוא יחזירך למלכותך. כיוון ששמע שלמה כך, מיד נתקררה דעתו עליו, ושמח מאותה סעודה של ירק, ועמד משם שבע - שבע מן הירק.
אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי אבון בר בנימין בשם רבי יוסי בן זמרא: כיוון שחזר שלמה למלכותו, כתב בחכמתו "טוב ארוחת ירק ואהבה שם" - שאכלתי אצל העני, "משור אבוס ושנאה בו" - שהאכילני אותו עשיר שהזכירני צערי. וזה בדיוק מה שאנו אומרים: עדיף לו לאדם להיות בחברת אוהביו ובמקום שנעים וטוב לו, מלהיות במקום שמביאים לו הרבה אך אין לו שמחה וסיפוק להיות בחברת אותם אנשים.
לסיכום:
שני הפסוקים הללו הם כלל ומשל. הכלל: "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב ומהומה בו" - בין בממון ובין בתורה, מעט שנעשה מתוך יראת שמים ולשמה עדיף על הרבה שבא בגזל או בגאווה ובקנטור, שכן האושר אינו אלא חותמת אישור על מעשיו של אדם, ורק העושה את המעשה הנכון זוכה לשלמות פנימית, לשקט ולשלווה. והמשל: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו" - קומץ מנחת העני חביב לפני המקום משור חטאת של רשע; הנותן לעני מעט בסבר פנים יפות עדיף על הנותן הרבה בזלזול; אדם מעדיף שולחן דל בחברת אוהביו על שולחן עשיר בחברת שנואי נפשו - ועל אחת כמה וכמה שיעדיף מקום שיש בו אהבת ה' על מקום שיש בו שנאת ה', כדרך שלמדנו מלוט. האהבה ממתיקה גם ארוחת ירק, והשנאה ממררת גם שור אבוס; אין העונג החיצוני עיקר, אלא המנוחה הפנימית, האהבה והביטחון בה'. ושלמה המלך עצמו, שטעם את שני השולחנות, הוא שכתב זאת בחכמתו לאחר שחזר למלכותו.