פרק ל' במשלי פותח בדברי אָגוּר בִּן יָקֶה, הנושא ונותן עם שני שואלים - אִיתִיאֵל וְאֻכָל. בשיעור זה נעסוק בפסוקי הפתיחה של הדיאלוג הזה: בשאלות הגדולות שנשאלו על מעשה בראשית, בתשובה שאגור נותן להן, וביסוד הגדול שהוא מעמיד - שאת התעלומות הללו אין משיגים בחקירה אנושית אלא מתוך אמרת אלוה הצרופה. ונלך בזה בדרכם של הפשטנים (אבן עזרא), של הדרשנים (הפסיקתא ורש"י), של הגר"א ושל המלבי"ם.
מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד, מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו, מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה, מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ, מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע.
בפסוק הזה יש ביאורים רבים ואריכות דברים במפרשים, ואנחנו נשתדל לצמצם. נפתח בפשוטו. האבן עזרא, שהוא תמיד הנאמן ביותר לפשט הכתובים, מבאר: מי זה שעלה שמים וירד - מי יש לו כוח לעלות אל השמים הגבוהים ולרדת אל עומק הארץ, מי יכול להשיג את הדבר הזה בחכמתו? "מי אסף רוח בחפניו" - מי הוא שאוסף את הרוח אליו כך שלא תהיה נושבת; יש לך כוח למנוע את נשיבת הרוח? "מי צרר מים בשמלה" - מי יש לו כוח לצרור את המים, כמו שהקדוש ברוך הוא צרר את המים בעבים; אתה מסוגל לצרור מים בשמלה? "מי הקים כל אפסי ארץ" - "אפסי" הוא תמיד לשון קצוות; הארץ עומדת על בלימה, ומי הוא שהעמיד את הארץ כביכול שלא תיפול, שתעמוד במקומה?
ולסיום: "מה שמו ומה שם בנו כי תדע" - אולי בנו מכיר את האב בחכמה. אומר לו אגור: אתה, איתיאל, או בנו - תגיד לי, האם אתה יודע מי הוא או מי בנו? אחד מהם אתה יכול לומר לי? וכל כוונת הדברים: אין בנבראים כוח להשיג חכמתו יתברך. האם אתה יכול לעשות משהו מכל מה שהקדוש ברוך הוא עושה? וכיוון שאין בך הכוח והשכל לפעול את אותן פעולות, אף אין בך כוח להבין את דעתו. זה ביאור הפסוק על דרך הפשט.
אבל רש"י מביא כאן את שנדרש בפסיקתא, והגר"א מרחיב את הדברים. בפסיקתא כל הפסוק הזה נדרש על משה רבנו, שעשה ארבעה דברים לישראל: הוריד תורה, הביא את הלוחות, קרע את הים, והקים את המשכן.
"מי עלה שמים וירד" - זה משה שעלה שמימה וירד והוריד תורה לעם ישראל, כמו שכתוב "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם". "מי אסף רוח בחפניו" - זה כנגד הלוחות, שמשה רבנו תפס את הלוחות בחופניו. וצריך להיזהר שלא להבין שלא נכון: תורה ולוחות הם שני דברים. בלוחות יש רק את עשרת הדיברות, ואילו התורה כוללת תרי"ג מצוות. ולמה נקראים הלוחות "רוח"? מפני שמכוחם היו כל דור המדבר נביאים, והשם בתוכם - וזו רוח הקודש. כשמשה מביא את הלוחות הוא מביא עמו רוח בחופניו, רוח קודש לעם ישראל. וכך מסביר הגר"א: כשחטאו ישראל בחטא העגל נסתלק השם מעליהם עד יום הכיפורים, וביום הכיפורים הביא משה את הלוחות השניות ואז חזרה הנבואה ורוח הקודש כשהייתה מקודם. מי כמשה שאסף רוח לישראל בחופניו? אגב, רש"י מסביר את "אסף רוח" על פי החפִישן שפיזר משה לרוח והכה בו את מצרים.
"מי צרר מים בשמלה" - זה משה שקרע את הים והציב את המים נד, כאילו שם אותם בתוך כלי והעמידם. "מי הקים כל אפסי ארץ" - זה כנגד משה שהקים את המשכן, שמשה הקימו בעצמו כידוע. ומה הקשר בין הקמת המשכן ל"כל אפסי ארץ"? אומר הגר"א: בזוהר מובא שכאשר הוקם המשכן הוקמו עמו כל העולמות, עליונים ותחתונים - ונמצא שבהקמת המשכן הקים משה את כל אפסי ארץ.
מוסיף הגר"א: ארבעת הדברים הללו הם גם כנגד ארבעת הרגלים. "מי עלה שמים וירד" - כנגד חג השבועות, זמן מתן תורה. "מי אסף רוח בחפניו" - כנגד יום הכיפורים, שבו ירד משה עם הלוחות השניות, ואמרנו שזו בחינת רוח הקודש שחזרה עליהם. "מי צרר מים בשמלה" - זו קריעת ים סוף שהייתה בפסח. "מי הקים כל אפסי ארץ" - בחינת הקמת המשכן, וזה כנגד סוכות, שאז התחילו לבנות את המשכן, כמו שמבאר הגר"א בתחילת פירושו לשיר השירים.
ועוד אומר הגר"א: אותם ארבעה הם גם כנגד ארבעת היסודות. "מי עלה שמים" - שמים הם אש. "מי אסף רוח" - זו רוח. "מי צרר מים" - מים. "מי הקים כל אפסי ארץ" - עפר. הרי לנו אש, רוח, מים ועפר, ארבעת היסודות. ועל זה מסיים הפסוק "מה שמו" - מי כמשה אשר כשמו כן הוא.
כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי. וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע.
אגור הקדים ואמר שאין בו תבונה: "בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי", ואין לו דעת קדושים מעצמו. ומכאן ממשיך ואומר להם, כדברי המלבי"ם: אתם שואלים בנוגע למעשה בראשית. השאלה שלהם הייתה איך נתהוו שני חומרי ההיולי הראשונים שמהם נבראו השמים והארץ, ומי גבל להם את מקומם ברום ובשפל - בשמים ובארץ. "מי עלה שמים וירד" - מי עלה לשמים לקבוע את גובה הרום, ומי ירד לארץ לקבוע את עומק התחתית.
וכשמדובר בחומר ההיולי הראשון, דיברנו על כך שבפשטות הכוונה לאטום, שהוא החומר היסודי הראשון לכל מה שיש בעולם, שהרי כל מה שנברא בעולם מכיל אטומים. כך אומר הרמב"ן, שבתחילה ברא הקדוש ברוך הוא את החומר ההיולי הראשון. הביטוי "היולי" מקורו ביוונית, ועל כל פנים העיקרון הוא שבתחילה יצר הקדוש ברוך הוא את חומר הגולם, ומחומר הגולם הזה אפשר לברוא אינסוף דברים. זהו "בראשית ברא".
ועוד שאלה: "מי אסף רוח בחפניו"? כאן מסביר המלבי"ם על פי הקו שלו באיוב. אנחנו יודעים שהאוויר מתפשט בכל מקום; כל מקום ריק, ואקום, מיד נכנס בו אוויר באופן טבעי. קח בקבוק, מצוץ ממנו את כל האוויר וסתום אותו - ברגע שתעזוב ייכנס האוויר לתוכו. למדנו שדרך האוויר להתפשט בכל מקום של ריק. ובוא וראה פלא: למעלה, מחוץ לאטמוספירה, אין אוויר. שם המציאות משתנה. נמצא שיש מי שאסף את הרוח בחופניו ודאג שהרוח תהיה עוטפת וסובבת רק את כדור הארץ, ומעבר לזה ריק. יש מי שצמצם את האוויר והכניס אותו כאן, ויש את האטמוספירה שהיא כעין כלי במרכאות הסוגר את האוויר כאן למטה.
מי אסף את הרוח בצורה הזאת, ודאג שיהיו כאן רוח חיים ואפשרות של קיום חיים בעולם? הרי כל מה שאנחנו יודעים שאין קיום מחוץ לכדור הארץ, זה מתוך הידיעה שאין אפשרות לנשום ולהתקיים מחוצה לו. גם כאשר הגיעו לירח נצרכו למסכות ולחמצן, שבלעדיהם אי אפשר להתקיים. ויש המחפשים אולי יש יצורים שצורת החיות שלהם שונה משלנו, כדג החי במים, ואולי יש אנשים בחלל החיצון. אנחנו יודעים שאין, וכבר דיברנו על זה כמה פעמים, והדברים מדויקים מתוך דברי "פתח אליהו": "ובהאי עלמא אית ביה" - בעולם הזה יש בו בריות וחיות ואילנות וכו'.
ומכאן דיוק נפלא: כשעלו לירח שאלו את הרב מרדכי שרעבי אם ימצאו שם חיים. אמר להם: לא ימצאו כלום; אני אכתוב לכם את התשובה, ואחרי שיחזרו תפתחו את מה שכתבתי. נתן להם פתק, ולאחר שחזרו וראו שאין שום דבר, פתחו וקראו: "ובהאי עלמא אית ביה" - רק בעולם הזה יש בו חיוון ובני אנשא. ממילה בזוהר אתה יכול לדעת מה יש בכל העולמות, ולא רק מה שיש כאן למטה. אין צורך להשקיע מיליארדים כמו נאס"א - פתח את הזוהר, פתח את פתח אליהו, ו"נאסא עלינו אור פניך". הרבה יותר זול והרבה יותר כדאי. ואגב, זה בדיוק מה שיקרה במאדים: מאדים הוא המקום הקרוב ביותר מבחינת האפשרות של קיום חיים מחוץ לכדור הארץ, והם בודקים שם ומקווים למצוא חיים - אבל אין חיים בשום מקום אלא כאן בעולם הזה, ולצורך זה יצר הקדוש ברוך הוא את האטמוספירה. מי אסף רוח בחופניו וסבב בה את העולם?
וגם "מי צרר מים בשמלה"? הרי טבע המים להקיף ולכסות את כל כדור הארץ. מי גבל אותם והכניס אותם כמו בתוך שמלה, כבתוך כלי, כמו שכתוב "אשר שם חול גבול לים"? המים הקיפו את כל כדור הארץ, ורק לאחר מכן גזר עליהם הקדוש ברוך הוא ושם להם גבול, ומאז אין המים חורגים ממקומם - אלא במקרים חריגים, איזה צונאמי קטן. אבל באופן הרגיל המים אינם יוצאים ממקומם, כי השם הגביל אותם. ועוד שאלה: "מי הקים כל אפסי ארץ" - מי שם בטבע הארץ שהיא תעמוד במרכז והכל נמשך אליה? הארץ עומדת במרכז ויש את כוח הגרביטציה, כוח המשיכה המושך הכל אל המרכז. מי עשה כן?
נמצא, אומר המלבי"ם, שאיתיאל ואוכל שאלו את אגור שאלות בכל ענייני ארבעת היסודות: על השמים שהם מקום האש כמובא בקדמונים, על הרוח, על המים, ועל הארץ שהיא העפר - בדיוק כפי שהסביר הגר"א. השאלות נגעו לכל ארבעת היסודות.
אומר המלבי"ם: השואל היה מתפלסף כדעת הפילוסופים, שמן העילה הראשונה נאצל עלול ראשון, הוא השכל הנאצל, שקראו לו בשם "בן" למאציל העליון. הם האמינו שיש כוח עליון שיצר מישהו בבחינת בן, וזהו השכל הנאצל. ואם תרצו, "שכל נאצל" נקרא גם מלאכים, ובלשון הקדמונים "שכלים נבדלים" - שכל המנותק מגוף. אצלנו יש שכל אבל אינו נבדל, השכל מחובר לגוף; לעומת זאת מלאך הוא שכל נבדל, שכל נאצל. וכביכול המאציל הראשון ברא מלאך, והמלאך ברא את כל העולם. והפילוסופים הקדמונים טענו שלקדוש ברוך הוא עצמו אין עניין בעולם, ורוממו אותו כרם ונישא שאינו מתעניין כלל במה שקורה כאן. שיטה זו מקלה עליהם מאוד, שהרי אז אפשר לעשות מה שבא לך, ובורא עולם אינו מתעניין - והחיים קלים יותר.
על זה אומר לו אגור "כי תדע": אתה מתפאר לדעת את כל הדברים האלה על פי חקירות שכליות? הדבר הזה אינו ניתן להשגה בחקירות אנושיות כלל.
כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ.
בכל החקירות הללו, אומר המלבי"ם, אתה צריך לסמוך על עדות התורה. ועדות התורה היא שבני האדם וכל מה שיש בעולם, הכל נברא יש מאין על ידי אמרת אלוה - הוא אמר ויהי, וברגע שאמר נברא העולם. ודברי התורה בכל עניין מעשה בראשית "צרופה" מכל סיג. ומה עם הפילוסופים וכל הדיבורים שדיברו בעניינים הללו? זה כסף סיגים מצופה על חרס: הכרעות על סמך הערכות, על סמך ניחושים, על סמך תאוריות, על סמך הבנות המתבססות על מוחו הקודח של הפילוסוף. יש לך יסודות להתבסס עליהם?
היום עוד מתבססים איכשהו על מחקר, ולכן תבינו למה הפילוסופיה נשארה בפקולטות, במחלקה לפילוסופיה - אף אחד לא משתמש בזה, כי הכל הכירו בקוצר ההשגה שלה. מהי פילוסופיה? פלספנות, סוג של הכרעה על פי העמקה, היגיון והערכה, בלי מחקר. ואם יש מחקר - ניחא, אבל גם המחקר מוגבל: המחקר יכול לחקור מה היה ברגע הראשון שנברא העולם, אבל אם תשאל אותו מה הייתה תכלית בריאת העולם, יאמרו לך זה בתחום הפילוסופיה, אנחנו לא עוסקים בזה. וזה בדיוק מה שאומר כאן אגור בן יקה לאיתיאל ואוכל: אתה שואל שאלות העומדות ברומו של עולם, ולהשיגן בפילוסופיה אין שום סיכוי. מהי הדרך? שמי שברא את העולם גילה לנו את תוכניותיו, גילה לנו מה רצה להשיג בעולם ומה הוא מבקש על ידי העולם. כל דברי הפילוסופים כסף סיגים מצופה על חרס, ואמרת אלוה לבדה צרופה ומזוקקת, אמת לאמיתה.
ומהו "מגן הוא לחוסים בו"? על איזו סכנה מדובר כאן? לא על סכנה פיזית, אלא על סכנת הטעות. מי שחוסה בהשם, השם יגן עליו שלא יגיע למסקנות מוטעות ולפילוסופיית הבל, אלא ידע מהי התשובה האמיתית לכל שאלה. לכן אל תחפש את התשובות בחקירה הפילוסופית, שהתשובות נמצאות באמרת אלוה אשר היא צרופה, והיא מגן לחוסים בו מכל טעות.
הגר"א מסביר "כל אמרת אלוה צרופה" - התורה מזוקקת שבעתיים, והכוונה על מ"ט פנים לתורה. כמו שכתוב בחז"ל שנ' שערי בינה נבראו בעולם ומשה רבנו השיג מתוכם מ"ט. והתורה עצמה כוללת את כל המ"ט פנים, והיא בעצם אחת - ולכן נאמר "אִמְרַת", אמרה אחת, הכוללת את כל המ"ט פנים.
ומוסיף הגר"א: כך גם המצוות. המצוות הן תרי"ג, אבל גם הן נכללות באחת, שבא חבקוק והעמידן על אחת - "וצדיק באמונתו יחיה", דהיינו ביטחון בהשם. וזה מה שאומר אגור בן יקה לחבריו איתיאל ואוכל: אין לכם עסק בנסתרות כדי להשיג תעלומות חכמה; דעו לכם ש"כל אמרת אלוה צרופה", התורה צרופה ומזוקקת שבעתיים והכל כלול בה, ולכן הפוך בה והפוך בה ומינה לא תזוע - את הכל תחפש בתוך התורה, ואל תחפש מסקנות פילוסופיות. ולא רק התורה אלא גם המצוות, שהן תרי"ג והכל נכלל באחת, בביטחון. ועל כן "מגן הוא לחוסים בו" - מי שבוטח בהשם ויש לו ביטחון, מוגן שלא ייכשל בשאר המצוות, שכולן כלולות במידה הזאת של הביטחון. לכן אל תחקרו בנסתרות, אלא העמיקו בתורה ובטחו בהשם, ואז יש לכם גם תורה וגם מצוות.
אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו, פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ.
המנחת שי מעיר כאן "לית" - אין כזו מילה בכל התנ"ך, מלא ודגש, כלומר פ"א דגושה עם ניקוד. והכלל הוא שכאשר יש שני שוואים רודפים, השווא הראשון נח; אבל כאן הוא מביא בשם המכלול דוגמאות אחרות שבהן השווא האחרון נח, כגון "ויבק", "וישב", ויש קוראים ששני שוואים בסוף המילה נחים. לפי זה כאן הכלל חריג, וכיוון שאלו שני שוואים בסוף המילה - הם נחים, והקריאה היא "אל תּוֹסְףְּ", בשווא ובפ"א דגושה.
"פן יוכיח בך" - אומר רש"י: הוא יוכיח אותך על פניך שעל ידי התוספת אתה בא לידי עבירה, וכל שכן אם תגרע. ושלמה המלך הוא האומר את הדברים: אל תוסיף על דברי תורה - אפילו להוסיף אסור, וכל שכן שלא תעשה כמו שאני עשיתי, שאני לא רק שלא הוספתי אלא עוד גרעתי. וגרעת גרוע יותר, כי כשאדם מוסיף הוא עדיין אומר שכל מה שהשם אמר הוא אמת, ואני עושה עוד; אבל לגרוע הוא נורא מכל, שאתה אומר: גם מה שהשם אמר, את זה אני מוחק.
הגר"א מסביר "אל תוסף על דבריו" - גם על מצוותיו. שהרי לפי הגר"א הפסוק הקודם, "מגן הוא לחוסים בו", מדבר על המצוות, ואמרנו שמידת הביטחון כוללת בתוכה את כל המצוות. על זה בא ואומר: אל תוסיף גם על המצוות. "פן יוכיח בך" - "יוכיח" מלשון יתווכח, כביאור שראינו כמה פעמים במלבי"ם: יתווכח איתך ויראה לך שבתוספת שלך אין כלום, "ונכזבת" - ועל ידי זה לא תעשה עוד מצוות.
ולמה תוספת אינה תוספת? כי כדי להוסיף דבר מה צריך להיות מבין בעניין. אין שום אפשרות להוסיף במשהו שאינך מבין. כמו אדם שמעולם לא ראה מנוע של אוטו, אינו מבין כיצד הוא עובד, ובא ואומר: תשמע, יש כאן מנוע ישן של מכונת כיבוס, בוא נחבר אותו בשניים־שלושה חוטים למנוע של האוטו, אולי ייתן לו עוד כוח - הרי עוד מנוע. כולנו מבינים שמסתבר מאוד שהמנוע לא יפעל בגלל אותם חוטים שחיברת. כשאינך מבין בדבר - אל תוסיף מאומה.
וכבר ספרנו על אותו אדם ששאל את הרב: מה כל כך נורא אם במזוזה או בתפילין חסר קוצו של יו"ד? נו, אז חסר קוצו של יו"ד, מה הקיצוניות הזאת - פסול, ולא הניח תפילין, וברכה לבטלה? אמר לו הרב: תן לי את המייל שלך, אני אשלח לך תשובה. נתן לו. אחרי שבועיים פגש שוב את הרב ואמר: אני מחכה למייל. אמר לו הרב: שלחתי לך. אמר לו: איך שלחת? אמר לו: לכתובת כך וכך, שטרודל כך. אמר לו: לא, זה ג'ימייל, וצריך נקודה קום. שאל אותו הרב: מה, לא עשית נקודה? אמר: לא. אמר לו: נו באמת, אל תהיה קיצוני, מה בגלל נקודה זה לא מגיע? כולנו מבינים שאם מישהו קבע שם נקודה, ייתכן מאוד שבלי הנקודה זה לא יגיע.
וכך גם במכשירים: אם טרנזיסטור אחד או דיודה אחת אינם עובדים, ייתכן מאוד שכל המכשיר שָׁבַת. הייתה לי מדפסת ששבקה חיים, ובא אדם ואמר לי: תביא, אני אתקן לך בזול. עבד עשר דקות, היה שם כמו דיודה קטנה עם שתי רגליים כמו שיש על לוחות אלקטרוניים, הוריד אותה בשתי דקות, חיבר אחרת בשתי דקות - וכל ה"טנק" הענק הזה שמצלם ועושה עשרים פעולות חזר לחיים. דבר קטן גורם לכל שלא יעבוד. זו האמירה "אל תוסף": כל תוספת שלך היא מגרעת. אני אומר: לא נקודה - אני שם שתי נקודות, נקודה ועוד נקודה, קום. אין אדוני, זה לא יגיע, כי אם אמרו לך כך, זה צריך להיות כך. על אחת כמה וכמה כאן, שמדובר בשכל אלוקי ובמצוות אלוקיות: כל שינוי קל ולא פגעת במטרה, לא הגעת לכתובת. אדם חושב "מה יקרה אם" - אבל האם אתה מבין איך זה עובד? האם אתה יודע איך זה משפיע בעולמות העליונים? יש לך השגה מהם האורות הפועלים והנפעלים מכוח כל מצווה שאתה עושה? ואם אין לך השגה, מה אתה מדבר בדברים שאין לך בהם השגה ומה אתה רוצה לשנות דברים שאינך יודע כיצד הם עובדים?
צריכים לדעת שכל מה שאנחנו רואים בגדר המצוות מדרבנן אינו בגדר תוספת, ואינו כלל בכלל "בל תוסיף". כל האיסור של בל תוסיף הוא שלא תוסיף מצוות ותשייך אותן לתורה: אל תאמר שבתורה יש תרי"ד מצוות. ולמה? כי יש בזה פריקת עול, כביכול אני יכול להכניס לתוך התורה עוד מצווה. וזה מה שמביאים בחסידות על "והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעליך" - כשיהיה לך תרי"ד, זו פריקת עול. אדם צריך לדעת: יש תרי"ג, לא תרי"ב ולא תרי"ד. ואם יבוא אדם ויאמר שהתורה אמרה עוד מצווה, ויכניס בתוך דברי התורה מצווה נוספת - זה בגדר בל תוסיף.
אבל אם אדם בא ואומר: אינני מוסיף על מצוות התורה, אלא עושה סייג וגדר - זה עניין אחר. הסייג אומר: אם תאכל נקניק עם גבינה, תבוא גם לבשלם יחד או להכניסם לטוסטר; לכן אל תאכל מראש נקניק עם גבינה, שלא תבוא לבשלם. נמצא שאכילת נקניק עם גבינה מדין תורה מותרת, ורק לבשל יחד או לאכול את המבושלים יחד אסור, ובאו חכמים ועשו סייג: אינני מוסיף על מה שהתורה אומרת, אלא אומר לך התרחק כדי שלא תגיע לגוף האיסור. וכן חכמים יכולים להוסיף מצוות משלהם, שגם הן אינן באות על גוף התורה: אני קובע שיש מצווה להדליק נר חנוכה, ומדגיש שזה מדרבנן; מקרא מגילה - מדרבנן; נטילת ידיים - מדרבנן. איני אומר "השם ציווה", כי אם אומר שהשם ציווה והוא לא ציווה, הוספתי מצווה בתורה, וזה בל תוסיף. אבל אם אני אומר: השם לא ציווה על גוף המצווה הזו, אלא שבתורה נאמר "ועשית ככל אשר יורוך" ונאמר "ועשו משמרת למשמרתי", כלומר שמותר להציב סייגים וגדרות - ובלבד שאדגיש שזה מדרבנן - זה מצוין. מכיוון שהתורה נתנה את האפשרות הזאת, חכמים יכולים לעשות כן.
ומה שאנחנו מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו", כבר אומרים חז"ל: "וציוונו" בלא תסור. לאו ד"לא תסור" משמעותו אל תסור מן הדבר אשר יגידו לך החכמים ימין ושמאל. נמצא שכאשר אני מקיים מצווה דרבנן, אני בעצם מקיים מצווה מן התורה, שקיימתי את רצון השם וציוויו לשמוע לחכמים אשר בכל דור ודור. והתורה מצווה "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום" וגו' - אנחנו מבינים שהתורה מצווה לשמוע בקול החכמים ואוסרת לסור מדבריהם. ולכן אני אומר: השם קידש אותנו במצוותיו וציוונו להדליק נר חנוכה - ואיפה ציווה? כשאמר לי לשמוע בקול החכמים, בזה ציווה. וכן בנטילת ידיים וכן בכל המצוות שהן מדרבנן.
המלבי"ם מסביר "אל תוסף על דבריו" - אל תוסיף על דברי הבורא לאמור דברים משכלך. שהרי לפי המלבי"ם מדובר כאן עם איתיאל ואוכל שהיו פילוסופים, והם חיפשו לאמור סברות ודעות, ודעות הפילוסופים ראינו שהן כסף סיגים מצופה על חרס. ואם אתה רוצה לדעת את האמת, דע לך שאמרת אלוה צרופה ומגן הוא לחוסים בו; ואם אתה רוצה להוסיף על הכתוב בתורה דברים משכלך - אל תוסף על דבריו.
"פן יוכיח בך" - הוא יראה לך שאפילו את עצמך אינך מכיר. איך נבראת, פרטי איבריך, החיבורים ביניהם, קישור הנפש בתוך הגוף - שעליו אומר הרמ"א בשולחן ערוך שהוא מסוג הדברים שבבחינת "רופא כל בשר ומפליא לעשות": פלא שיצר הקדוש ברוך הוא מציאות כזאת ששני דברים, רוחני וגשמי, מתחברים כאחד. למה הנפש אינה עוזבת את הגוף? במילים פשוטות הוא אומר לו: את עצמך אינך מכיר, ואתה רוצה "החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא"? אתה מחפש מעשה בראשית, אתה מחפש להבין סוד המרכבה - כל אלה דברים רמים, גבוהים ונישאים, ואתה אפילו את עצמך אינך מכיר.
דומה הדבר לאותו אדם שכתב ספר על דרכים ושיטות איך לזכות בפיס. זה מזויף מתוכו, חביבי: אם היו לך שיטות איך לזכות בפיס, לא היית כותב ספר, היית ממלא פיס שוב ושוב. ואם אתה כותב ספר - נמצא שהדרך שלך לזכות בפיס היא על הגב שלנו; אנחנו ה"פיס", אנחנו המפעל. מאיתנו אתה רוצה פרנסה, לא ממפעל הפיס.
וכמובא בעניין אשמדאי, שלקחו בניהו בן יהוידע: ראה שם אדם שכביכול יודע נסתרות, ואמר עליו שאינו יודע שהוא יושב על אוצר - מתחתיו יש אוצר. אתה יודע נסתרות, ומתחתיך יש אוצר ואינך יודע? איפה הנסתרות שאתה יודע? עד כמה הדבר מגוחך.
וכן סיפר אדם שהגיע פעם לאיזה "באבא" שאחז מעצמו כיודע נסתרות. שאל אותו הבאבא: מאיפה כבודו הגיע? אמר לו: וכי אני צריך להגיד לך? את זה אתה אמור להגיד לי. אמר לו תודה רבה, נפרד ממנו והלך. אתה אמור להתחיל לשאול אותי שאלות? כבודו מתיימר לדעת דברים נסתרים - אז אמור מאיפה באתי ומה מצבי המשפחתי. עתידות באמת אף אחד אינו יודע, ומי שמוכר עתידות מוכר לוקשים; אבל המתיימרים, לפחות על העבר הם מתיימרים לומר לך משהו. ואם אתה מתחיל לשאול אותי שאלות, נמצא שאינך באמת יודע - ולהשאיר אצלך כסף, את זה באמת אינני מעוניין.
ארבע השאלות של "מי עלה שמים וירד" נדרשות בפשט כהוכחה שאין בנבראים כוח להשיג את חכמתו יתברך, ובדרש הן כנגד ארבעת מעשי משה - תורה, לוחות, קריעת ים סוף והקמת המשכן - שהם גם כנגד ארבעת הרגלים וארבעת היסודות. לפי המלבי"ם אלו שאלות איתיאל ואוכל בארבעת היסודות: החומר ההיולי, אסיפת הרוח סביב הארץ, הגבלת המים וכוח המשיכה שבמרכז. והתשובה אחת: "כל אמרת אלוה צרופה" - אין דרך להשיג את התעלומות הללו בחקירה פילוסופית, שהיא כסף סיגים מצופה על חרס, אלא בעדות התורה שהיא מגן לחוסים בו מכל טעות. ומכאן "אל תוסף על דבריו": לא להוסיף מסברת עצמנו ולא להוסיף על המצוות, שכל תוספת במה שאינך מבין היא מגרעת - ואילו סייגי חכמים וגדריהם אינם תוספת אלא קיום ציווי התורה לשמוע בקול חכמים. וסוף דבר: מי שאף את עצמו אינו מכיר, ראוי לו להעמיק בתורה ולבטוח בהשם, ולא להתיימר לדעת נסתרות.