פתיחה: פרק ל' - דברי אגור בן יקה
פרק ל' בספר משלי הוא הפרק שלפני הפרק האחרון החותם את הספר. הוא נפתח בפסוק סתום לחלוטין, שרבו בו הפירושים: "דברי אגור בן יקה המשא". נפתח בדברי רש"י המביא את דרשת חז"ל, ונעבור אחר כך לפשטנים, לגר"א, למלבי"ם ולרלב"ג, וכל אחד מהם פותח לנו זווית אחרת בהבנת הפסוק.
דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל׃
שיטת חז"ל ורש"י: אגור בן יקה - שלמה המלך
את ספר משלי כתב שלמה, ולכן מבינים חז"ל ש"אגור בן יקה" הוא אחד משמותיו או מכינוייו של שלמה. וכשם שהוא קורא לעצמו "קהלת בן דוד", וכשם שנקרא "ידידיה", כך המדרש מונה לו שבעה שמות. אם כן גם כאן מדובר בשם נוסף של שלמה: "אגור" - שאגר את הבינה, "בן יקה" - שהקיאה. באיזה מובן הקיאה? שכביכול סטה מדרך ה'. הוא אגר אצלו את כל הבינה, החכם מכל אדם, ולאחר מכן פעל אחרת ממה שאגר, ונמצא כמי שהקיא את אותה בינה עצמה שאגר.
"המשא" פירושו נבואה, וכן מצינו בהרבה מקומות: "משא דמשק" וכיוצא בזה. "נאום הגבר" - זה שלמה, והוא אמר את המשא הזה על עצמו, לפי שסבר "איתי אל". ומסביר רש"י: שלמה המלך סמך על חכמתו, והרבה לו נשים, והרבה לו סוסים, והרבה לו כסף וזהב, והכול הפך ממה שאמרה תורה "לא ירבה לו". וכי חס ושלום התנגד למה שכתוב בתורה? הרי נאמר בו "ידידיה" וה' אהבו! אלא שהייתה לשלמה טעות בחשבון. אמר: "איתיאל ואוכל" - אוכל להרבות לי נשים, אוכל להרבות סוסים כסף וזהב, ולא אשיב את העם מצרימה ולא יטו את לבבי, שהרי "איתי אל", הקדוש ברוך הוא נמצא איתי באופן קבוע, וממילא "ואוכל" - אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי בלי לחשוש לכישלון. ורש"י מפרש "לאיתיאל" כמו "על איתיאל": נאום הגבר על מה שאמרתי "איתי אל", והיות ו"איתיאל ואוכל", אני רשאי לנהוג ככל העולה על רוחי בלי חשש שייגרם מכך חיסרון או נזק.
המצודת דוד והאלשיך: הקאת הנבואה
בקו זה צועד גם המצודת דוד, ובביאורו כבר קדם לו האלשיך. אלו דברי שלמה, והוא נקרא "אגור בן יקה" - שאגר את החכמה ואסף אותה והקיאה. ומה הקיא? אומר האלשיך: הקיא את הנבואה. הוא אסף חכמה רבה והגיע לדרגת נבואה, ואחר כך הקיא אותה.
מי שירצה יוכל לשמוע את שיעורינו על שיר השירים, ששם מסביר המלבי"ם את כל מהלך הספר על העניין הזה: הפעמים שבהן נתגלה ה' לשלמה, וכיצד נפשו כמהה לאחר מכן לאותה התגלות אלוקית. כל שיר האהבה שבשיר השירים הוא שיר אהבה וחשק בין נשמת שלמה ובין האור העליון, אותה התגלות אלוקית שזכה לה בנבואה, והנשמה שואפת כל העת לשוב אל אותה מציאות, אלא שהגוף המגושם והעכור מושך תמיד כלפי מטה. אלו "בנות ירושלים" הרודפות אחריה ומחזירות אותה: הן כוחות הגוף, המשיבים אותה תמיד אל המציאות הגשמית ואינם מניחים לה להתחבר שוב אל הנבואה. נמצאנו למדים ששלמה הייתה לו נבואה, והיא פסקה.
וזהו שכתב כאן שלמה: "נאום הגבר" - זה שלמה, ואומר בעבור "איתיאל": הקדוש ברוך הוא עמדי, הוא נתן לי חכמה מפיו, ולכן חשבתי שאוכל לעשות את כל אשר לבי חפץ, כדברי חז"ל. אוכל להרבות נשים וסוסים ולא יקרה לי דבר, שהרי חכם כמותי אינו זקוק לשימור; השמירה נועדה לאנשים חלושי אופי, למי שאין בו די דעת, אבל אני חכם כל כך שלי לא יקרה כדבר הזה. סמכתי על חכמתי - "אגור", אגרתי חכמה רבה, ו"איתיאל ואוכל". ואחר כך ראה מה כתוב: "ונשיו הטו את לבבו", והוא שהוריד את העם מצרימה למען הרבות סוס, ועשה לו שם מקווה הסוסים במצרים. והנה: "ויתאנף ה' כי נטה לבבו מעם ה' הנראה אליו פעמיים" - "הנראה אליו", כלומר: מה שנראה אליו בעבר נגמר, ושוב לא נראה אליו. ומדוע? כי נטה לבבו מאת ה'. נמצא שאסיפת החכמה והבינה הן שגרמו לו להקיא דבר יקר הרבה יותר - את הנבואה. החכמה והבינה שאגר היו לו לרועץ, כי על ידן התרחק מה'; אמר "ארבה ולא אסור", ולבסוף הן שהסירו את לבבו. והדבר היקר שהקיא הוא קרבת אלוקים, הדיבור האלוקי שהוא הנבואה.
האבן עזרא: אגור אדם היה
האבן עזרא, כדרכם של הפשטנים לבאר תמיד את המקראות כפשוטם, אומר כאן: "דברי אגור" - זהו אדם ששמו אגור, שהיה בימי שלמה, אדם ההולך ביושרו, יודע דעת ונכבד בדורו. ומתוך כך אסף שלמה המלך את דברי חכמתו של אותו אגור והעלה אותם על ספרו. ולמה נקרא "הגבר"? מלשון גבורה, שגברה חכמתו והיה פיקח ביותר. ומהו "לאיתיאל ואוכל"? גם זאת מסביר האבן עזרא לפי הפשט: שני אנשים היו, אחד שמו איתיאל ואחד שמו אוכל, ואגור אמר וכתב את דבריו אליהם וכלפיהם.
הגר"א: מדוע נכפל "לאיתיאל"
בקו הזה הולך גם הגר"א, ומוסיף שאנשי כנסת הגדולה סידרו בכל ספר את כל מה שקשור אליו ומעניינו. כמו בתהילים: אם ישאלו מי חיברו, מיד יאמרו דוד המלך, ואין זה מדויק לגמרי, שהרי את התהילים חיברו עשרה אנשים. אמת שעיקרו דוד, אך חכמי ישראל צירפו אליו מחברים נוספים שכתבו אף הם מאותו עניין של תפילה ומוסר ותוכחה וזמירות ושבח, ועל כל מזמור מוזכר מחברו: הימן, אסף, ידותון, בני קורח - כולם חכמים שהיו שותפים בכתיבת מזמורים. כך גם בספר משלי: סידרו כאן את כל מה שנאמר בדרך משל ומוסר, ואת החלק הזה חיבר אגור בן יקה - אגור שמו, יקה שם אביו.
ומה שנאמר "נאום הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל": שני בני אדם גדולים היו ששלחו אליו שאלות בענייני אמונה ובתעלומות חכמה בדרכי ה', ומתוך התשובה נבין מה היו השאלות. אחד שמו איתיאל ואחד שמו אוכל. ואם כן, מדוע חוזר על איתיאל פעמיים? אומר הגר"א דבר נפלא: השניים לא היו שווים בחכמתם, איתיאל היה חשוב ונכבד הרבה יותר מאוכל. אילו היה כותב "לאיתיאל" בלבד, היה אוכל נפגע: הלוא גם אני שאלתי, מדוע אינו מתייחס אליי? ואילו היה כותב "לאיתיאל ואוכל" יחד, היה איתיאל נפגע: וכי משווה אתה אותי אליו? זה כמו גדול הדור הכותב תשובה, ומכתיר אותה "לכבוד מרן רבנו עובדיה יוסף שליט"א וליעקב כהן מהמניין בבוקר" - כאילו שניהם באותה רמה; אין זה מתאים.
ואולי נאמר שדי בכך שיקדים את החשוב? על כך אומר הגר"א שאין זה מספיק, שהרי בהכרח אתה חייב להקדים מישהו, וההקדמה כשלעצמה אינה ראיה לחשיבות. לכן מה עשה אגור בן יקה? אמר: "נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל". תחילה הזכיר את איתיאל בפני עצמו, ואחר כך כלל אותו עם אוכל. וממילא קיבל איתיאל את מעלתו החשובה - הזכרתיך כגורם חשוב בפני עצמו, ואחר כך אני כולל אותך עם אוכל, שהרי השאלה באה משניהם. וכן מצינו במסכת דרך ארץ: "שלום עליכם כולכם ולרבן גמליאל" - וכי רבן גמליאל אינו בכלל "כולכם"? אלא שבהפרדתו מן הכלל נתן לו חשיבות בפני עצמו.
המלבי"ם: שתי שאלות, שתי תשובות
בקו זה צועד גם המלבי"ם. לדבריו, את הפרק הזה העתיקו אנשי חזקיה. ומניין? שהרי ראינו לעיל בפרק כ"ה: "גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה", כלומר מפרק כ"ה ואילך אלו העתקות של אנשי חזקיה, דברים נוספים שנוספו בספר. אף "דברי אגור בן יקה" הם המשך לאותו עניין - מה שהעתיקו אנשי חזקיה מדברי אגור בן יקה. ומוסיף המלבי"ם שאגור היה ממונה על השיר, ולכן נקראו דבריו "המשא", שהמשא הוא דבר המחובר לעניין השיר, כמו "שר הלויים במשא" שבדברי הימים.
והתשובה כאן היא תשובה שהשיב אגור לחכמים ששאלו ממנו כמה דברים: פעם אחת השיב לחכם ששמו איתיאל, ופעם אחת השיב לאיתיאל ואוכל יחד ששאלו ממנו. לפי זה "לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל": פעם נשאל מאיתיאל לבדו, ופעם מאיתיאל ואוכל, ולכן פעם הוא עונה לזה ופעם לשניהם יחד.
הרלב"ג: אגירה והקאה לשבח
הרלב"ג הולך לפי שיטת חז"ל, שאותו אגור בן יקה הוא שלמה, והוא כלל את דבריו וזה הספר, כשם שקרא לעצמו "קהלת". גם הוא מסביר ש"אגור בן יקה" הם כינויים על אגירה והקאה, אך לא כדרשת חז"ל שאגר את החכמה והקיאה בכך שסר מדברי ה', ולא כביאור האלשיך שהקיא את הנבואה, אלא זהו חלק משבחו: שאגר את החכמה, וחשב והעמיק במושכלות עד שידע לברור ולהקיא מתוכו את הדברים הבלתי מבוררים ולהשאיר רק את הסולת המבוררת, המשובחת והמהודרת. נמצא ש"אגור בן יקה" הוא לשבח - שידע לאגור ולהפריד בין הדברים החשובים והמחשבות האמיתיות לבין הדברים שאינם מבוררים ואינם אמת מוחלטת. את המבורר השאיר אצלו, ואת שאינו אמת מוחלטת הקיא, ואת הדברים הללו אמר לחכם ששמו איתיאל ולו ולחברו ששמו אוכל.
כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי׃
וידויו של שלמה
לפי רש"י, וכן לפי מה שהסברנו על פי המצודת דוד והאלשיך, יש כאן כביכול תביעה על עצמו: הוא אגר את החכמה וזה גרם לו להקיא - להקיא את החכמה או את הנבואה - וכעת הוא מוכיח את עצמו. "בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי": סמכתי על חכמתי בדבר שהקדוש ברוך הוא דאג בו שמא יבוא לידי עבירה. אמרתי: לא, יהיה בסדר, אני מספיק חכם. ומה התברר? שאני בער ואין לי חכמה ואין לי בינת אדם. והמצודת דוד מסביר, וזה קרוב יותר לביאור האלשיך: אילו הייתה לי בינה, אילו הייתה לי חכמה, הייתי מבקש את הדבר היקר יותר - את הנבואה. וכיוון שנהגתי על פי חכמתי, איבדתי את הדבר היקר שהוא הנבואה.
מדרש משלי: כל השבחים ובכל זאת "בער אנוכי"
מדרש משלי פרשה ל' דורש את כל התיבות לשבח: "אלו דבריו של שלמה שאגר חלציו לחכמה" - אגור מלשון אגר חלציו, כמו אזר חלציו. "בן יקה" - שהיה נקי מכל חטא ועוון, יקה מלשון נקיות, בקו"ף. "המשא" - שנשא עולו של הקדוש ברוך הוא. "נאום הגבר" - שהתגבר על יצרו. "לאיתיאל" - שהקדוש ברוך הוא איתו. "לאיתיאל ואוכל" - שקיבל עליו עול מלכות שמים בהנהגתו ובמלכותו. "נאום הגבר" - ששרתה עליו רוח הקודש. "לאיתיאל" - שהבין אותיותיו של אל; ואפשר לפרש אותותיו, שהבין רמזיו של הקדוש ברוך הוא, או שדייק בתורה לאותיותיה, כמו רבי עקיבא שהיה דורש תילי תילים של הלכות על כל תג ותג, כלומר שהעמיק בתורה ביותר. דבר אחר: "לאיתיאל" - שהבין אותיותיהם של מלאכי השרת, ואפשר גם כאן במובן סימניהם, מלשון אות. "ואוכל" - שהיה יכול לעמוד בהם, הכיצד? מלך בעליונים ובתחתונים, שהיה לו שיג ושיח עם המלאכים, שנאמר "וישב שלמה על כסא ה' למלך".
ואחרי כל המלכות והחכמה והבינה וכל אותו שבח, שואל המדרש: היה צריך לומר "כי בער אנוכי מאיש"?! ומיהו אותו "איש" שביחס אליו הוא מרגיש בער? אומר המדרש: זה נח, שנאמר בו "איש צדיק תמים היה בדורותיו". אמר שלמה: היה לי ללמוד מנח, שנח שכר ביין ונענש עליו - אני בער יותר מנח, שהרי לנח לא היה ממי ללמוד, ואילו אני יכולתי ללמוד ממנו ולראות מה קורה לאדם המשתכר וכיצד נענש. "ולא בינת אדם לי" - זה אדם הראשון, שלא הייתה לו אלא אישה אחת והטעתהו, ואני נשאתי אלף נשים, לכך נאמר "נשיו הטו את לבבו", כמו שנאמר "לאדם מערכי לב".
נמצא ששלמה תובע את עצמו ואומר: בער אני יותר מנח, שהרי נח סמך על עצמו - דיברתי עם ה', בעל דרגה אני, מה כבר יקרה לי מעט יין - ונפל. וגם אני סמכתי על עצמי, חשבתי מה כבר יקרה לי, ונפלתי. ואין לי בינת אדם - בינתו של אדם הראשון, שאף הוא סמך על עצמו, ומלאכי השרת התפעלו מחכמתו, והיה בטוח שלא יאונה לו דבר, ואישה הטעתהו. ואני לא לקחתי אחת אלא אלף, נמצא שאני מוטעה פי אלף. היה לי ללמוד מהם, ומתברר שבער אנוכי יותר מנח ואין בי חכמתו של אדם הראשון.
וְלֹא לָמַדְתִּי חׇכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע׃
המלבי"ם: דברים שאין השכל מגיע אליהם
המלבי"ם מבאר את שני הפסוקים יחד. תשובתו של אגור הייתה על דברים שהחכמים שאלוהו בענייני המושכלות: בריאת העולם, התהוותו, סתרי מעשה בראשית. ואנחנו יודעים שאלו מסוג הדברים שאין לו לאדם לחקור בהם - מה היה, ומה למעלה, ומה למטה. וידוע שחכמים חקרו בזה בדרך הפילוסופיה: מה לפנים ומה לאחור, מה לפני העולם, מה מתחת לעולם, מה מאחורי העולם, והעלו בזה סברות על פי שכלם - והעלו חרס בידם, שהרי אין אלו דברים שניתן להגיע אליהם בהשערות.
אומר להם אגור: כיצד אתם מבקשים שאענה לכם על שאלות מסוג זה, בענייני הבריאה וסתרי מעשה בראשית ומה למעלה ומה למטה? כיצד אתם דורשים ממני שאומר לכם דברים שהם "דעת קדושים"? שהרי הידיעות הרמות הללו אינן נודעות בדרך מחקר שכלי אנושי, אלא רק על ידי הופעה אלוקית לקדושים. זהו "דעת קדושים": ידיעות שאפשר לדעתן רק אם אתה קדוש, והקדוש ברוך הוא השפיע עליך מרוחו וגילה סודו לעבדו. חקירה פילוסופית לא תביא אותך למסקנות נכונות בעניינים אלו; הדברים הללו נודעים רק מסוד ה' ליראיו.
שלוש המדרגות: חכמה, בינה, דעת
אומר המלבי"ם: ידוע שסדר המדרגות הוא חכמה, בינה, דעת. וכבר למדנו בספר משלי אינסוף פעמים שהחכמה היא דבר שאין עליו מופת הדעת; החכמה מתקבלת מאת האלוקים, בנבואה, או בקבלה מרב לתלמיד - דברים שאתה מקבל אותם כהנחת יסוד, כאקסיומה. וכן הבינה במובן של ידיעת מה מוסרי ומה אינו מוסרי - אין בזה הכרעת הדעת, שכן דבר הנראה מוסרי לאחד נראה בלתי מוסרי לחברו.
לאחר שקיבלנו את חוקי החכמה מאת האלוקים, באה הבינה: היודע להבין דבר מתוך דבר יכול להתבונן ולהבין טעמי הדבר, ומתוך כך להרחיב. שאם הבנתי בהתבוננות שהטעם והסיבה הם כך, אני מבין דבר מתוך דבר שגם עניין זה וזה אינו הגון ואינו ישר, שמאותו עניין אני מסיק על עניינים נוספים. זוהי הבינה: התבוננות בדבר והבנת דבר מתוך דבר.
השלב השלישי הוא הדעת - ידיעה ברורה. דעת זה כמו מתמטיקה: שתיים ועוד שתיים הם ארבע, דבר מוחלט, נתפס בשכל, הגיוני. אומר המלבי"ם: ידיעה ברורה כמו שאדם יודע את המוחשים. אינני מגיע דרך המושכלות למסקנה שיש כאן שולחן - אני חש בו, רואה אותו, ממשש אותו; זוהי ידיעה מוחלטת. בשלב הראשון קיבלנו את החכמה כאקסיומה, בלי למה וכיצד ומדוע, כך קיבלנו בנבואה; ולאחר שהתבוננתי והעמקתי והשגתי את הפנימיות שבמעשים ואת ההבנה שבהם, הגעתי לכלל דעת - ההשגה המלאה של הדברים, המתיישבת גם על הלב, שאני כבר יודע את הדבר ומבין טעמו.
ומוסיף המלבי"ם: אדם שהגיע למדרגה כזו זוכה שמשמיים משפיעים עליו שפע ורוח אלוקים להודיעו דעת קדושים - היא הפנימיות האמיתית של מעשה האלוקים, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, סוד הבריאה, סוד ההנהגה וקשרי העולמות; כל זה מודיעים לו משמיים, כדוגמת האר"י ז"ל. מי שהגיע לבחינת דעת, כבר יש עליו שפע משמיים להודיעו דעת קדושים.
מהגבוה אל הנמוך
ועתה נבין את לשון הפסוקים. שימו לב שאגור אומר כאן: אין בי דעת, ואף לא בינה, ואף לא חכמה - והוא הולך מן הגבוה אל הנמוך. "כי בער אנוכי מאיש" - בער הוא ההפך מן היודע, ההפך מן הדעת. ויותר מזה: "ולא בינת אדם לי" - לא רק שדעת אין לי, שהיא ההשגה הגבוהה, אלא גם את ההשגה שתחתיה, שהיא הבינה, אין לי. ולא רק זאת, אלא גם את ההתחלה עצמה: "ולא למדתי חכמה", שהחכמה היא הראשית לכולן. ואם כן, כיצד אתם מבקשים ש"דעת קדושים אדע", את הידיעות המיוחדות רק לקדושים - מה למעלה ומה למטה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה? אלו דעות שמשפיעים משמיים לקדושים אשר בארץ המה, ובוודאי אין לי מהן אף מאומה.
הגר"א: כנגד הקדמונים וכנגד ארבע דרגות שבישראל
הגר"א מסביר שכאן מאפיין אגור כמה דרגות כנגד הקדמונים. "לא למדתי חכמה" - כנגד אברהם, שהוא מדרגת החכמה. וזאת משום שאברהם הוא בחינת החסד, והחסד יונק מן החכמה. כידוע, הספירות מסודרות גם בדרך קווים: קו ימין, קו אמצע וקו שמאל. קו ימין הוא חח"ן - חכמה, ותחתיה חסד, ותחתיו נצח. קו שמאל הוא בג"ה - בינה, גבורה, הוד. וקו האמצע הוא דת"י או דת"ים - דעת, תפארת, יסוד ומלכות. וההשפעות הן בדרך כלל דרך הקווים, שהחסד משפיע לחסד והגבורה לגבורה. ולכן אברהם אבינו, שהוא חסד, הוא בחינת חכמה.
"ודעת קדושים אדע" - "קדושים" הם השבטים הקדושים, שכולם קדושים, דור דעה, ואין איתנו כמותם. וכן "כי בער אנוכי מאיש" - זה יעקב, "איש תם", ואין איתנו כמו יעקב היודע דרכי ה'. "ולא בינת אדם לי" - זה יצחק, שהוא ממדרגת הבינה. נמצאו כאן ארבע דרגות: איש, חכמה, בינה, דעת, והן כנגד ארבע הדרגות שבישראל: אנשים, חכמים, נבונים וידועים. "אנשים" - אלו הצדיקים, כמו שנאמר "איש צדיק תמים"; וחכמים, נבונים וידועים - כפשוטם. ומאלו ארבע הדרגות ביקש שיביא.
רש"י והמצודת דוד: וידוי על טעותו
רש"י והמצודת דוד הולכים כאן באותו קו שהתחלנו בו: הפסוק הזה הוא כנגד טעותו של שלמה. שלמה המלך טעה, הרבה לו נשים, סוסים, כסף וזהב, ואמר "איתי אל" ואצליח ולא אכשל. וממילא כל הפסוקים הבאים הם מעין וידוי של שלמה על טעותו: כמה נהגתי בסכלות ובחוסר דעת. "כי בער אנוכי מאיש" - על שסמכתי על חכמתי בדבר שהקדוש ברוך הוא דאג בו שמא יבוא לידי עבירה; איך עשיתי כדבר הזה? "ולא למדתי חכמה" - סופו הוכיח שכל החכמה כביכול לא למדתי, שאילו הייתי לומד חכמה הייתי מבין שאין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. "ודעת קדושים אדע" - בתמיהה: וכי דעת קדושים אני יודע? וכי אני יודע את דעתו של הקדוש ברוך הוא שכתב בתורתו הקדושה "לא ירבה לו נשים ולא יסור"? שאין הכוונה שמא יסור, שאז יאמר אדם "שמא? לי זה לא יקרה", אלא הכוונה שבוודאי יסור, כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה'. נמצא שלא הבנתי דעת קדושים; אילו ידעתי דעת קדושים - דעתו של משה רבנו בתורתו - ודאי לא הייתי טועה בזה.
לסיכום:
פתיחת הפרק סתומה, ונחלקו בה המפרשים: לחז"ל, לרש"י, למצודת דוד, לאלשיך ולרלב"ג "אגור בן יקה" הוא שלמה עצמו - שאגר חכמה והקיאה, בין שהקיא את דרך ה' ובין שהקיא את הנבואה, ולרלב"ג לשבח, שידע להקיא מתוכו את הבלתי מבורר ולהשאיר את הסולת. ולאבן עזרא, לגר"א ולמלבי"ם אגור אדם חכם היה, שהשיב תשובות לחכמים איתיאל ואוכל, והכפילות "לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל" באה לחלוק כבוד לגדול שבהם או לרמז על שתי שאלות שנשאל. ומכאן ואילך מגיע המסר: "כי בער אנוכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה" - בין כווידוי של שלמה, שסמך על חכמתו במקום שהתורה הזהירה בו, ובין כתשובת אגור לשואליו, שסתרי מעשה בראשית אינם נקנים בחקירה שכלית אלא בהשפעה אלוקית לקדושים בלבד. ובשני הפירושים יחד עומדת אותה נקודה: הענווה שבהכרת גבולות השכל, והסכנה שבסמיכה על החכמה העצמית כנגד דבר ה'.