פרק כ"ט בספר משלי ממשיך את דרכו של שלמה המלך בהעמדת ניגודים: בין הנותן למקבל, בין מלך השופט באמת למלך המעוות את הדין, בין נער המחונך לנער המשולח, ובין ריבוי הרשעים לנצחיות הצדיקים. בשיעור זה נעסוק בארבעה פסוקים שבלב הפרק, ונלמד מהם יסודות גדולים בהענקה לזולת, בהנהגת המשפט ובחינוך הבנים.
רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם יְהֹוָה׃ (יג)
"רָשׁ" זה עני. "אִישׁ תְּכָכִים" - כאן צריך להבין. בז'רגון המקובל זהו ביטוי שלילי, ואכן יש מי שמסביר כך, וגם אנחנו נגיע לזה. אבל רש"י, על פי דרשת חז"ל, מסביר אותו לשבח: "איש תככים" הוא איש מזימות בעל תורה. תככים הן מזימות, כלומר אדם הזומם וחושב, שיש לו תוכנית ומהלך. אלא שהמזימה איננה בהכרח לרעה: יכול להיות אדם שכל הזמן חושב בתורה, כל הזמן יש לו מחשבות ומהלכים בתורה, וזהו "איש תככים" לטובה.
על מה מדובר? מביא רש"י את דרשת חז"ל: תלמיד שאמר לרב "שנני פרק אחד". בא תלמיד אל הרב ומבקש ממנו שילמד אותו דבר זה, שישנה לו סוגיה זו. אם הם נפגשו והרב אכן מלמד אותו - "מאיר עיני שניהם ה'". שכן הרב עשוי לחשוב שביזבז את זמנו: באותו זמן הוא היה יכול לעסוק בסוגיה מעמיקה, ובמקום זאת ישב להסביר לתלמיד סוגיה פשוטה, עניין ברמה שלו. אומרים לך: לא. דע לך שמאיר עיני שניהם ה'. לא רק שהתלמיד אורו עיניו, אלא הקדוש ברוך הוא יאיר גם את עיניך.
וכך ידוע שהמשגיחים בישיבות אומרים תמיד: בחור שמרגיש שהוא מקדם בחור אחר וזה פוגע בו, תדע לך שהקדוש ברוך הוא נותן כפל כפליים. אתה תראה סייעתא דשמיא בלימוד, אתה תראה הבנה בלימוד, ואתה תראה שדווקא זה בונה אותך. המציאות היא שמה שאדם עושה לעצמו הוא עושה, ומה שאדם מעניק - לעצמו הוא נותן. נראה לך שנתת למישהו אחר, אבל כיצד אמרה רות לנעמי? "האיש אשר עשיתי עמו היום בועז". אני קיבלתי צדקה, ואף על פי כן "עשיתי עמו", שכן יותר ממה שהנותן מעניק הוא בעצם מקבל. ומשמיים נותנים לך כפל כפליים. גם אם נדמה לאדם "השקעתי וביזבזתי את זמני", דע לך שלא ביזבזת את זמנך, ואתה תזכה הרבה מעל ומעבר.
דוגמה לכך אפשר לראות ברב עובדיה יוסף. אדם שכל רגע שלו היה מוקדש לתורה, וזמנו הוקדש לכתיבה, לעיון הלכתי ולפסקי הלכה, וכל העולם היה מצפה לשמוע בכל עניין ועניין מה פסיקתו. ועם כל זה, במשך שנים היה מכתת רגליו לשיעורי תורה, ומסר שיעור בעין יעקב לבעלי בתים (בשנותיו האחרונות כבר היה זקן ולא היה יכול). לכאורה, בשבילו זה ביזבוז זמן שאין כדוגמתו, שכן באותו זמן הוא היה יכול לכתוב עוד תשובה ב"יביע אומר" או עוד סימן בשאר ספריו. ובכל זאת הוא לא חס על זמנו.
ובאמת אני חושב שהאדם שהכי זכה בדור מבחינת הפצת התורה ומבחינת הכתיבה הוא הרב עובדיה יוסף. אתה יכול למצוא רבנים גדולים אחרים - וחס ושלום אינני מבקר אותם - שלא נהגו כמוהו, אלא כל רגע הקדישו לזמנם שלהם כדי להתעלות בתורה, והם לא זכו כמוהו. דווקא מי שחלק נכבד מזמנו העניק לציבור, וזהו זמן יקר וחשוב ביותר, זמן שבו היה יכול להעמיק בעוד עניין, כששאלות מחכות לו ועניינים רבים צריכים לימוד וטיפול וכתיבה - ועם כל זה מסר את זמנו לציבור, הקדוש ברוך הוא נתן לו כפל כפליים יותר מכל גדול אחר בדור. אין מי שזכה בדור לכתוב כל כך הרבה, ושפסקיו יתקבלו בצורה מוחלטת על כל כך הרבה קהלים.
מכאן אתה לומד עיקרון: אתה מעניק, אתה נותן, והקדוש ברוך הוא ייתן לך כפל כפליים. ואם תאמר "אבל יכולתי באותו זמן", אומר הקדוש ברוך הוא: הזמן הוא שלי. אני אדאג שבזמן שאתה לומד תספיק יותר, תלמד יותר, תעמיק יותר ותכתוב יותר. וזה מה שאומר כאן שלמה המלך: "רש ואיש תככים נפגשו" - הלמדן, איש התככים שהוא איש מזימות בעל תורה, נפגש עם הרש בתורה, "מאיר עיני שניהם ה'". לשניהם תהיה הארת עיניים בתורה. לרש הדבר פשוט, אבל גם תלמיד החכם יראה שהוא זוכה בזה להארה בתורה.
הגר"א מסביר ש"רש" הוא אדם שהוא עני מיום היוולדו, להבדיל מ"דל". "דל" הוא אדם שהיה לו ממון ונדלדל, אבל "רש" הוא מי שנולד במצב סוציו-אקונומי נמוך, כלומר עני מעיקרו, מיום היוולדו. ו"איש תככים", אומר הגר"א, הוא אדם שהיה עשיר והעני. איך מכניסים "תככים" לאדם שהיה עשיר והעני? היכן זה נמצא בתוך הביטוי? הגר"א פוסע כאן בדרכו של האבן עזרא, שמסביר "תככים" כאדם שהדלות שברה אותו, מלשון "מתוך ומחמס", וכלשון "והם תוכו לרגליך" - תוכו היינו נשברו, מלשון הכאה. אם כן "איש תככים" הוא אדם שחטף מכה כלכלית ועתה העני.
לפי זה: הרש הוא עני מלכתחילה, ואיש התככים הוא אדם ש"תוכו", שניזוק כלכלית ומצבו עתה שהוא העני. וכשהם נפגשים, אומר הגר"א, זה צועק על צרתו וזה צועק על צרתו, ואת עיני שניהם מאיר ה'. הקדוש ברוך הוא מושיע אותם, גם את הרש מעיקרו וגם את הנופל מנכסיו.
וכלפי מה הדברים נאמרו? למה הייתי חושב אחרת? דרכו של הגר"א לבאר את כל משלי בענייני הרוחניות, ולכן הוא אומר: כך גם כן בתורה. יש אדם שהוא רש בתורה, שמעולם לא היה לו תורה, עם הארץ מעיקרו. ויש אדם ששכח תלמודו מחמת אונסו, וזהו "איש תככים" - נפילה, לא כלכלית אלא לימודית, שכן "תוכו". בא עם הארץ ואומר לו "למדני פרק אחד", ואומר לו איש התככים, זה ששכח תלמודו: גם אני שכחתי, ואיני יכול ללמד אותך. ואומר לו: למוד כל מה שאתה יכול. ואז שניהם צועקים על צרתם לה', ומאיר עיני שניהם ה' - גם את הרש שמעיקרו אין לו תורה, וגם את מי ששכח לימודו.
יש כאן מסר שאסור לאדם להתייאש. לפעמים אדם אומר: מה אתה מדבר, אני מעולם לא למדתי תורה, מעולם לא עסקתי בזה, זה לא בשבילי. אומרים לך: גם אם אתה רש מעיקרו, תצעק לה' וה' יאיר עיניך. ויש מצב הפוך, אדם שהעני בתורה, והוא אומר: ההוא מעולם לא למד, אבל אני - אתה יודע מה ידעתי? אתה יודע מה זה להתחיל ללמוד מחדש? "וקשיא עתיקא מחדתא", יותר קשה ללמוד משהו שכבר למדת מאשר דבר שאתה מתחיל בו. ולכן דווקא הוא הנשבר, והוא אומר: מה אתה משווה, אתה יודע מה היה לי? ומתוך כך אינו מתחיל ללמוד מחדש. אומרים לך: שניכם, תצעקו לה' וה' יאיר עיניכם. בכל מצב תזכה להארת עיניים, אם רק תבקש ותצעק מצרתך לה'.
יש מצב שאדם עושה "קומבינה", מעקם כמה קצוות, ומרוויח שלושת אלפים שקל בסיבוב אצבע. והוא חושב שהרוויח, ונראה לו: מה אתה מתווכח, זה כסף ביד. ואחר כך מתברר לו שמה שחשב שהרוויח, בסופו של דבר אכל אותו הנזק. הפחת והדלות לקחו את הכל.
סיפר לי יהודי סיפור מלפני עשר או חמש עשרה שנים לפחות. היה לו רכב שעבר תאונת דרכים קלה. הוא דיבר עם פחח, וזה אמר לו: נזק כזה הביטוח לא יכסה לך, ולא שווה לך להפעיל את הביטוח כי יש השתתפות עצמית; אבל אם היה לך נזק גדול, הביטוח היה מכסה לך הכל בלי השתתפות עצמית. אמר האדם: נזק גדול? אין בעיה. הוא מספר לי בעצמו: נכנסתי לאוטו, חיפשתי עמוד בטון טוב, ושפשפתי את כל הצד. ניגשתי לפחח ואמרתי לו: עכשיו זה מספיק גדול? אמר לי: כן. הפעלתי את הביטוח, והביטוח סידר את כל מה שהיה צריך, החליפו דלתות והחליפו הכל. כלומר, האדם הזה הוא גנב גמור, גזלן גמור.
והוא ממשיך ומספר: יום או יומיים לאחר מכן נסעתי לאריאל. באמצע הדרך קיבלתי טלפון, הרמתי את הטלפון, ופתאום אני רואה ניידת בצד ושוטר מסמן לי לעצור. הוא קלט אותי עם טלפון ביד ונתן לי על המקום קנס של שבע מאות וחמישים שקל. ואמר לי: שבע מאות וחמישים השקלים האלה זה בדיוק הכסף שחסכתי בכך שהלכתי ודפקתי את האוטו באופן יזום, כדי לחסוך את ההשתתפות העצמית שהייתי צריך לשלם אם הייתי מטפל בנזק בעצמי. בדיוק אותו סכום, יום למחרת. אמרתי לו: זה חז"ל מפורש - מה שהשקר מכניס, הפחת מוציא. הדלות מוציאה, הנזק לוקח.
וזהו שאומר המלבי"ם: כנגד המליצה הזאת אומר שלמה "רש ואיש תככים נפגשו". "רש" זו הדלות, ו"איש תככים" זו המרמה, מלשון תוך ומרמה. והם נפגשו. ואחרי פגישה מה יש? עוד פגישה ועוד פגישה, ואחר כך ווארט, ואחר כך אירוסין, ואחר כך נישואין. "נפגשו" היינו שהתחתנו יחד. וברגע שהתחתנו, כמו שהסברנו, מה שמכניסים התככים - לוקחת הדלות.
ומי לומד מזה מוסר? הבריות. "ומאיר עיני שניהם ה'" חוזר על הבריות, שהן רואות מזה מה קורה כשאדם עושה רמאות, ומה קורה כשאדם נוהג ביושר. בסופו של דבר בא הפחת והנזק ולוקח הכל. ובזה ש"רש ואיש תככים נפגשו", בזה ה' מאיר את עיני בני האדם ופוקח עיניהם שלא יוסיפו לעשות מרמה, ותופר האביונה והדלות (לשון מליצית, שבפשטות משמעותה אחרת, האביון והדל). זו התכלית של הפגישה והחיבור שלהם: ללמד אותך שהקדוש ברוך הוא בסופו של דבר גובה מבני האדם את הרמאויות והשקרים, ועל הכל הוא ישלם.
מֶלֶךְ שׁוֹפֵט בֶּאֱמֶת דַּלִּים כִּסְאוֹ לָעַד יִכּוֹן׃ (יד)
הגר"א מדייק שלושה דברים במלך זה. ראשית, הוא "שופט", עושה משפט תמידים. שנית, הוא עושה זאת "באמת", כלומר המשפט שלו אמיתי והוא אינו מעוות את הדין. שלישית, הוא משגיח על הדלים. ופירושו של דבר, שלדל יש בדרך כלל הרבה פחות דואגים ואוהבים, ופחות אנשים שיש להם אינטרס לסייע בידו, שכן השאלה המיידית היא "מה ייצא לי ממנו?". בדרך כלל כל אלה שלמעלה הם בעד הטייקונים, בעד האנשים שנמצאים שם למעלה, בעלי הממון והשררה, שמהם יש סיכוי לקבל משהו. אם אתה חבר של איש עשיר, אולי תקבל צ'ק קטן; אבל אם אתה חבר של גברת מסעודה מבאר שבע, מה תקבל? אולי זכויות שם למעלה, אבל מעבר לזה לא תקבל כלום.
וזה מה שנאמר כאן: המלך השופט באמת הוא זה השופט דלים ודואג לדלים. כי לדאוג לדלים זה לא פשוט, ותמיד זה בא על חשבונם של אנשי הממון והשררה. ואז מי שהרגשתי טוב אתו פתאום תופס ממני מרחק: מה, הטלת עלינו מס? עכשיו אתה דורש כך? עכשיו אתה מציב לנו הגבלות? כן אדוני, כי אני לא דואג לך, אני דואג לאנשים הפשוטים, אני דואג לאנשים המסכנים.
מי שזוכר, פעם אדם היה משלם על חשבון טלפון ופלאפון מאה ומאתיים שקל ולפעמים הרבה יותר. היום אדם יכול להחזיק טלפון בעשרה שקלים לחודש. כלומר, כשאתה מחפש את טובתו של הטייקון, זה בהכרח בא על חשבונם של אלפי מסכנים שמשלמים את המחיר. אבל כשאתה אומר לאדם: לא הגיוני שאתה תעשיר ותהיה מולטי-מיליארדר על חשבונם של מיליונים הכורעים תחת הנטל - אז אתה באמת דואג לדלים. זהו מלך שופט באמת: מי ששופט באמת, דואג לדלים.
ואז "כסאו לעד יכון". אומר הגר"א שהאדם הזה זוכה לשני דברים: ראשית, כסאו יכון, כסאו חזק; שנית, "לעד", שהחוזק שלו נצחי ואינו זמני אלא תמידי. ואפשר לומר זאת גם במובן הארצי, אף שאנו מסבירים בעיקר במובן הרוחני. הבה נסתכל גם בפוליטיקה: כשאתה דואג לטייקונים, אתה שוכח שלכל טייקון יש רק אצבע אחת בקלפי. אבל כשאתה דואג לעם, כל אחד מהעם הוא מצביע פוטנציאלי, וכשהיטבת למיליון איש יש סיכוי שכמה עשרות אלפים מהם יכירו לך טובה. כלומר אתה עצמך תראה בזה תועלת כאן, עוד לפני שכר העולם הבא. וכשאתה דואג לגדולים, אולי זה יסדר אותך יותר טוב מבחינה כלכלית, אבל בתכלס לא "כסאו יכון לעד", ולא תישאר כאן מושל באופן תמידי.
המלבי"ם מסביר: כיסא המלך מכונן על המשפט, "חן לצדק ימלוך מלך". כאשר המלך שופט בצדק, כסאו מכונן, כלומר עומד על כן יציב; וכשהמלך אינו שופט בצדק, הוא גורם לדרדור בממלכה.
מי שזוכר, הסברנו את זה כשלמדנו בספר מלכים על איזבל, ששכרה אנשי בליעל להעיד על נבות היזרעאלי שבירך אלוהים ומלך. ושם נשאלה השאלה: למה היא צריכה את כל זה? למה היא צריכה משפט ראווה, כאשר למלך יש שלטון טוטליטרי? ואם שלטונו טוטליטרי, שייקח את האדם ויזרוק אותו לכל הרוחות, וייכנס לכרם ויעשה כרצונו. למה היא צריכה ליזום חזות של משפט בצדק? הסביר שם המלבי"ם, שהמלך לא היה יכול לעשות דברים שייתפסו אצל העם כעוול מוחלט, שכן דבר כזה היה יכול לגרום להתרועעות הממלכה, לתסיסה ולמה שקרוי "אביב ערבי". יגיע שלב שהאדם לא יחטוף כל היום רק מכות, אלא יעשה גם הפיכה. או כמו שהיה אצל רחבעם בן שלמה: אי אפשר לחנוק את העם במיסים כל הזמן, כי יגיע שלב שאת אדונירם אשר על המס, שאתה שולח לגבות, יהרגו אותו. המלך, עד כמה ששלטונו מונרכי וטוטליטרי, עדיין היה חייב לדעת את מגבלות הכוח, וגם כשהוא עושה דבר מה, לפחות לתת לזה חזות של צדק ויושר. ולכן היא מארגנת משפט ומארגנת עדים ומודיעה שבירך אלוהים ומלך, וכי אדם כזה אינו חייב מיתה? לפחות תהיה לזה חזות חיצונית של צדק ויושר.
ועוד מוסיף המלבי"ם: לפעמים יש "דין מרומה". חז"ל מגדירים זאת כמצב שבו עושים קומבינה על הדיין והשופט, מספרים לו סיפור ויוצרים מצג שווא שאמור להטעות אותו ולגרום לו לחשוב שהצדק אתך. ושם צריך יותר חקירה, יותר יישוב הדעת ויותר התבוננות, כדי לראות היכן הרמאות והיכן השקר. "מלך שופט באמת דלים" - הוא חוקר אחר האמת, אינו נותן שיונו וירמו אותו, ואינו קונה סיפורים באופן מיידי. ולכן "כסאו לעד יכון", שהרי האמת לעד תיכון והיא נצחית, ואם אתה משתית את כסאך ומלכותך על האמת, גם כסאך יכון לעד.
ועולה בדעתי שראינו בהיסטוריה מלך צדיק שקיבל עדות שקר ולא בחן אותה כראוי, והדבר פגע במלכותו שלו. ציבא הגיע לפני דוד והעיד בפניו שהוא בא לעזור לדוד בשעה שבנו מרד בו, ושבאותה שעה מפיבושת בן שאול אמר "מתי תחזור אליי המלוכה". ציבא היה עבד רשע, עבדו של מפיבושת, והוא הלך ללכלך על אדונו, בזמן שהוא עצמו ברח ממפיבושת, שהיה נכה ולא היה יכול ללכת. מפיבושת לא היה יכול ללכת להקביל את פני דוד, אבל ציבא הלך וסיפר לו סיפור שלא היה מעולם. אמר דוד: אם כך, אתה תקבל את נכסיו של מפיבושת.
לאחר מכן הגיע מפיבושת וסיפר לו את הדברים כהווייתם: שהעבד ברח לו, ושהוא ביקש ממנו שיבוא וייקח אותו, ושלא אמר מעולם שהוא מצפה שתחזור אליו המלוכה ואינו מקבל את מלכות דוד. אמר דוד: "אמרתי, אתה וציבא תחלקו את השדה". כלומר דוד חזר בו חלקית ואמר "יחלוקו", אתה חצי ועבדך חצי, שכן הדבר נותר בספק ואין הכרעה. ומה היה בסופו של דבר? באותה שעה שהוציא דבר זה מפיו יצאה בת קול ואמרה: דוד, רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. נורא נוראות. דוד לא דן בצדק, לא דן ביושר, וקיבל עדות שקר, ומשום כך לא נכון בצדק כסאו, הכיסא התרועע, והמלכות של בנו נתפלגה ואין לו מלכות מוחלטת. וזה מה שאתה רואה כאן: לפעמים יש דין מרומה וצריך המלך לחקור אחר האמת, ואז כסאו לעד יכון; אבל אם אתה מכריע הכרעה שאינה אמת, בסופו של דבר הדבר יפגע בכיסאך שלך.
שֵׁבֶט וְתוֹכַחַת יִתֵּן חָכְמָה וְנַעַר מְשֻׁלָּח מֵבִישׁ אִמּוֹ׃ (טו)
"שבט" הוא מקל, כלשון "שבטך ומשענתך המה ינחמוני". פעם הביאו לפני בית דין אדם שהיה מכה את אשתו, ושאלו אותו מה זה צריך להיות. אמר להם: זה פסוק מפורש, "לא תוהו בראה לשבת יצרה", לשבט. שבטך ומשענתך, שבט זה מקל. אתם מבינים איך הוא לומד פסוקים. והיה פעם סיפור אחר, שהביאו לפני בית דין אדם שהיה מכה, רחמנא ליצלן, את אשתו, ושאלו אותו מה זה. אמר שלמד שאישה היא דינים ואיש הוא חסדים, וצריך להגביר החסדים על הדינים, ולכן הוא מגביר אותם במלוא הכוח. ה' יצילנו.
אומר הרלב"ג: השבט והתוכחת נותנים לנער חכמה. שבט הוא מקל ותוכחת היא תוכחה, ובזה יקנה שלמות המידות, ובלא זה איך יגיע לחכמה? ולעומת זאת "נער משולח" הוא נער שלוח, שעושה מה שהוא רוצה, שאין לו מגבלות ואין מי שמנהל אותו, והוא משולח לרצונו, נעדר המוסר והחכמה.
ולמה "מביש אמו" דווקא? אומר הרלב"ג, כיוון שאליה ייוחס הרבה מרוע תכונותיו. כלומר כשינסו לחפש מי המקור לכל המידות הרעות שבו, ייחסו זאת לאם, שכן יאמרו האנשים שהיא סיבבה זאת, שלא תיקנה אותו במוסר בקטנותו. הנער רוב הזמן בילדותו נמצא בבית אצל האם; האב יוצא למלאכתו, אבל רוב הזמן הוא אצל האם. אם היית מתקנת אותו בדרך מוסר, "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך", הוא היה הגון וראוי.
והמצודת דוד מוסיף ואומר שהיא מנעה ממנו את המוסר, כי דרך נשים לגעגע על בניהן. האם מתגעגעת על הילד, מרחמת עליו, חסה עליו ואומרת: הוא מסכן, קשה לו, תבין אותו, הוא לא יכול. וכבר כתוב "נשים רחמניות בישלו ילדיהן": אישה חושבת לפעמים שהיא מרחמת על הילד, ובפועל היא מבשלת אותו, הורסת אותו ומקלקלת אותו. אדרבה, ילד שתתבעי ממנו ותדרשי ממנו, לא למעלה מיכולותיו אלא מה שהוא כן יכול, ותעודדי אותו ותאמרי לו "אתה יכול, אתה מסוגל, הנה שם הצלחת, וכאן יכולת, ובמבחן הזה הוצאת מאה" - זה נפלא, ואתה רואה שהוא מסוגל.
אבל אם האם היא כל הזמן הסניגור שלו, ובכל פעם מגיעה לכיתה ואומרת "הילדים מציקים לו" - מה מציקים לו? הילד שלך טרבלמייקר, ולא תדעי מה הוא עושה כאן לכל הכיתה. "לא, תדע לך שיש אחד שקלקל אותו, ואני אומרת לך שיש לו נשמה טובה, הילד שלי...". כן, אני יודע, הוא לא לומד בכלל. "לא, תדע, יש לו קשיים קוגניטיביים, הוא באמת לא אשם והוא מאוד משתדל". איזה משתדל? בואי גברת, תראי מה קורה. מישהו אמר פעם שקשה מאוד לאם לראות את חסרונות הילד שלה. אמרו את זה פעם לאם, והיא אמרה: אני לא חושבת שזה נכון, אני חושבת שאם לילד שלי היו חסרונות, בטח שהייתי רואה אותם. אתם מבינים?
אז במי תולים את כל זה? באם, כי דרך הנשים לגעגע על בניהן, ולכן הוא גורם לבייש את אמו, שיאמרו בעוון אמו זה, מי קלקל אותו כך. אבל כשיש לך אם כמו אמו של שלמה, יוצא בן כמו שלמה. וכשהוא לא קם יום אחד בזמן - "אשר יסרתו אמו", אמו העירה אותו וייסרה אותו, ויוצא בן כמו שלמה, שבגיל שתים עשרה נאמר עליו "וה' אהבו", ידידיה. מעלה, גדולה, קדושה, מי יכול להבין. אבל כשיש אם שכל הזמן רק מגוננת - "קשה לו, לא עכשיו, אל תדרוש ממנו, לא חשוב, אני עשיתי במקומו" - מה את עושה במקומו? מה לימדת אותו? תהיה פרזיט, תאכל ותשאיר את הצלחות שלך, אתה לא צריך להיות שותף בבית, כי אמא תשטוף את הכלים אחריך, אתה לא צריך אף פעם לעזור, כי תמיד קשה לו ותמיד הוא לא יכול ותמיד הוא לא מסוגל והוא מאוד לא אוהב את זה. מה הדברים האלה? את מגדלת ילד משערות סבתא? איפה הכוח שלו? איפה הדרישה ממנו? איפה חוט שדרה? כמו שאמרתי, ודאי שאין לדרוש יותר מדי ולהעמיס יותר מדי, אבל מה שהילד מסוגל ויכול - תני לו ותאפשרי לו לבטא את יכולותיו וכוחותיו, ותתבעי ממנו. כשאתה תובע ממנו, אתה רואה שהילד יכול ומסוגל. אבל כשהילד יודע שתמיד תהיה בבית האם שתגונן על בנה יקירה, למה שיתאמץ? האם בכל מקרה תוציא אותו בסדר.
רש"י מסביר "נער משולח" - ששלחו אביו ללכת בדרכי ליבו. כלומר האב שילח אותו וכביכול אמר לו: לך תעשה מה שאתה רוצה. וסופו מביש אמו. וראה בישמעאל: על שהיה רשע, גרם לשרה שאמרה לאברהם "גרש את האמה". ישמעאל היה רשע, ומה גרם הדבר? גירוש האמה והבן, "גרש את האמה הזאת ואת בנה". ולמה? כיוון שהיה כאן "מביש אמו", שהחינוך הוא מהאם, ושרה ראתה שהבעיה נמצאת באם. לכן היא לא אמרה "תגרש רק את הבן" - הבן מקלקל את בני? לא ולא, גרש את האמה ואת בנה, כיוון שהמביש הוא מביש אמו.
המלבי"ם מסביר: "שבט" היא תוכחה של המקל, ו"תוכחת" היא תוכחה של דיבור. תמיד "תוכחת" לדעת המלבי"ם היא מלשון להוכיח ומלשון להתווכח, כלומר בדברים, ותמיד היא מדברת אל הרציונל: אני מוכיח לך במופתי השכל, בראיות ובהוכחות. והשבט הוא המקל. ושניהם יחד "יתן חכמה", שיקבל את חוקי החכמה. ולמה? כי בתוכחת לבד לא יפעל על לב נער שציוריו רעים. כלומר כאשר הנער באופן טבעי דמיונותיו ושאיפותיו וכל מחשבותיו לרע, לא תועיל תוכחת לבד, אלא צריך גם שבט.
כבר דיברנו שהדברים האלה אינם מדברים על זמנינו, מכיוון שבזמנינו הוכח מעל כל ספק שההכאה היא דבר מזיק, ולפעמים מזיק בצורה קיצונית ביותר, וגם אם לא בצורה קיצונית - מזיק ללא כל ספק. דיברנו על כך שמושג ההכאה שמדברים עליו כלל אינו הכאה ממש: ילד קטן בן שנתיים ושלוש שעושה משהו מסוכן, אפשר לתפוס לו את היד בכוח בצורה שתכאב לו מעט ולהרחיק אותו, אפשר אולי לתת פליק קטן על היד, אבל בשום אופן לא מכות ודברים מסוג זה, וודאי לא בגיל מבוגר. פעם דיברו על גיל ארבע עשרה וחמש עשרה; היום מדברים על חמש ושש, וזה כלל לא גיל שמדברים בו במושגים של ידיים.
הדור הוא חצוף, וילד בגיל חמש ושש יכול להתחצף אליך ולדבר בצורה שתתבעל ממנה. והגמרא אומרת שמי שמכה את בנו הגדול גורם לו להחציף, ואותו יתבעו משמיים. פעם החוצפה הייתה בגיל ארבע עשרה וחמש עשרה, והיום ילד בגיל חמש ושש מגיב במרדנות ובחוצפה. ולכן הרבה יותר תועלתי לתת לו עונש אחר: לא תלך לשחק עם החברים, לא תיסע באופניים, לא תקבל משהו שהיית צריך לקבל. זה הרבה יותר תועלתי מלשבור עליו מקלות. והמציאות הוכיחה שהורים שנהגו עם ילדיהם בדרך של הכאה איבדו את הילדים מהר מאוד. ילדים בגיל עשר ושתים עשרה, אתה רואה אותם ברחוב עם גוונים בשיער, והוא נהיה ילד רחוב. מאיפה זה יצא? תבדוק איך האב שלו התנהג אליו ואיך ההורים התנהגו אליו. לכן בדור שלנו ודאי שאין מדברים במושגים כאלה, כי הדברים האלה פשוט הרסניים, וזה יוצר מכוות אש בנפשו של הילד, שלאחר מכן שנים לא תצליח לשחרר אותו מזה.
על כל פנים, בזמן חז"ל לילד לא היה לאן ללכת, ולא רק זאת אלא הייתה לו כניעה. בחור בגיל שמונה עשרה, כשהיה מדבר עם אביו, היה מוריד את העיניים; אני מדבר על לפני שישים שנה, לא על מאות בשנים. והיום אנחנו במציאות של חוצפה ועזות פנים כאלה, שהילד מסוגל לשבת ולשלוח את אביו שיקום ויביא לו. אבא יקום ויביא לך? "כן, מה זאת אומרת, אבא, לך תביא לי". מה זה, אבא שליח שלך? הרי גם זה אסור על פי הלכה, אסור לבקש מאביו שילך ויביא לו ואסור לבקש מאמו שתלך ותביא לו. ואני כבר לא מדבר על ההלכה, אני מדבר על החוצפה. ואם האב לא מוכן, גם יש לו הערות אליו והשגות עליו, והוא גם מכתיב. אנחנו היום במציאות שאי אפשר אפילו לקרוא לה דור, ולכן צריך זהירות גדולה מאוד בחינוך הילדים, וודאי בעניין ההכאה שהוא דבר הרסני. מחד גיסא צריך אדם לדרוש ולחנך כמו שצריך ולתבוע מהילדים, ומאידך גיסא צריך לדעת שדרך ההכאה אינה החינוך המתאים לדור. וכבר אמר שלמה "חנוך לנער על פי דרכו": צריך להכיר בכל דור ודור מהי דרכו, ועל פי הדרך הזאת לחנך.
וצריכים לדעת: יש החושבים "אני אכה אותו ואז הוא ילמד". אבל ילדים הופכים להיות חסינים. הורה שצועק על הילד על כל דבר, הילד כבר לא מתרגש. אם צועקת כל הזמן בבית, הילד כבר לא מתרגש, שכן הצעקה נהייתה ברירת המחדל של אמא, וכשהיא מדברת בשקט הוא כבר לא כל כך מבין. ילד מוכה הוא ילד שאינו מושפע כלל מהכאה. אני מכיר מקרים קיצוניים, שילד היה נעמד עם הידיים קדימה ואומר לאביו: תביא לי סטירה. אתה יכול להביא לי עוד סטירה, זה לא מזיז לי. ואז האב מתחיל... והאב הוא טיפש גמור, שכן המטרה מעיקרה לא הייתה שזה "יזיז לך", אלא ליישר אותך ולתקן אותך. ואם זה לא מזיז לך, אז מה? אהפוך להיות חיה ואפרוק את כל התסכולים שלי על הילד?
אספר לכם: הכרתי אדם, היום בן ארבעים, שאמר לי: אני לא סולח לאבא שלי. אבא שלי היה נותן לי בעיטות. הוא היה כל כך פגוע מזה שאי אפשר לשער ולתאר. וצריכים לדעת שזו כלל לא דרך. ולא רק זאת, אלא שהיום לילדים יש גם כבוד. פעם ילד היה כנוע, והיום לילד יש כבוד, וסטירה היא כמו שאמרתי מכוות אש.
פעם הגיעו זוג הורים לרב, והאב טען שצריך להכות וכך גדלנו, ואשתו טענה ההיפך. הרב אמר לו שזו טעות גמורה, והוא התחיל להוציא לו פסוקים: "חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שיחרו מוסר", "שבט ותוכחת יתן חכמה", ועוד כל מיני פסוקים. אמר לו הרב: אני בכלל לא מתחיל לדון אתך על מה שכתוב. אני אומר לך מה העובדות בשטח, והעובדות בשטח הן שאנשים שהרימו יד על ילדיהם איבדו אותם מהר מאוד. וזהו "פוק חזי". ואם אינך יודע מספיק, שאל אנשי חינוך, שהם מכירים את כל התאונות, וכל שברי הכלים מגיעים אחר כך אליהם, וכל אותן נשמות מסכנות בסוף מגיעות אליהם, והם אלה שצריכים לנסות לראות איך לתקן אותן. שאל, ותיווכח לדעת שבדור שלנו מי שהרים יד על הילד שלו איבד אותו מהר מאוד.
ואיני אומר לאבד את המושכות ואיני אומר שהילד יעשה מה שהוא רוצה; "נער משולח מביש אמו", זאת לא אמרנו בשום אופן. יש הרבה דרכים אחרות להעניש את הילד ולשמור על כבודו, להעניש אותו בלי שיחטוף סטירה, ואתה יכול להעניש אותו בעונש שיכאב לו הרבה יותר. וגם כאן צריך מאוד להיזהר, שכן יש אנשים שאינם מכים פיזית אבל מכים נפשית: "אתה סתם אפס". זו מכה נפשית שהרבה פעמים גורמת נזק גדול יותר ממכה פיזית. או שאתה משפיל את הילד בדיבור, וזה נורא, לפעמים שבעתיים מהכאה, כי משהו שבנפש נשאר לזמן רב.
גם כשאתה מוכיח את הילד, צריך להוכיח אותו בדרך כבוד, ולתת לו להבין שאתה גרמת לעצמך. תן לילד להבין: אני מאוד לא הייתי רוצה להעניש אותך, אבל אתה לא משאיר לי ברירה, וכיוון שכך אני נאלץ לאסור עליך כך וכך, עד שאראה שינוי בהתנהגות שלך. ואז הילד מצד עצמו מבין שעשה משהו לא בסדר, ומצד עצמו משתדל לעשות בסדר. אבל כשנתתי מכה, נגמר: הילד כבר קיבל את המכה, ומה יש לו עכשיו להשתדל ולהשתפר? מה יש לו להתאמץ לעשות טוב יותר? רק הפחד מהמכה הבאה, ואם כך, ברגע שאין לו את האב האלים והמכה לידו, הוא כבר עושה מה שהוא רוצה. המטרה בחינוך אינה אילוף. המטרה בחינוך היא ליצור אצל החניך את המוטיבציה לעשות.
לכן אם אני מלמד אותו ומסביר לו, וכשאין ברירה גם נותן לו עונש, העונש מלווה בהסבר. ואיני חייב להסביר לו כל דבר, ואם הוא מתווכח - לנהל אתו ויכוחים, הארכנו בזה בהזדמנות אחרת, אינה הדרך הנכונה. אבל אתן לו הסבר קצר ואומר לו מה העונש שלו. וצריך שהעונשים יהיו בסבירות: לא אאמר לילד על מעשה קטן "חודש לא תשחק באופניים", שאם כן מה תעשה במעשה הבא, שנה? אדם צריך שתהיה לו פרופורציה. ועונש הוא נשק: אם בתחילת שדה הקרב זרקת את הרימונים וחיסלת את כל התחמושת, בשדה הקרב האמיתי תמצא את עצמך בלי תחמושת. וכשאדם משתמש בעונשים במינון לא נכון, בסופו של דבר אינו משאיר בידו כלים. לכן גם אם אין ברירה וצריך להעניש - וזו לא הדרך הסטנדרטית, עונש הוא רק כשאין ברירה - שיהיה העונש במידתיות, ולא עונש החורג ממה שהגיוני לאותו מעשה.
בִּרְבוֹת רְשָׁעִים יִרְבֶּה פָּשַׁע וְצַדִּיקִים בְּמַפַּלְתָּם יִרְאוּ׃ (טז)
אומר הרלב"ג: כאשר הרשעים מתרבים, ירבה הפשע בעולם. כי בנוסף לכך שכל אחד מהם מצד עצמו רשע ומצד עצמו מזיק, כאשר הם מתרבים אינו דומה מועטים העושים לרבים העושים, "איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק". מפושע בודד נהיית חבורת פשע, ומזה נהיה ארגון פשע, ואחר כך הפשע מאורגן כמו שהוא מאורגן. כלומר, כשהרשעים מתרבים, הפשע מתרבה בלי פרופורציה.
ואף על פי שהרשעים שונאים את הצדיקים, וכמו שראינו "תועבת רשע ישר דרך", והם מצרים את דרכם, עם כל זה נאמר "וצדיקים במפלתם יראו": לא יוכלו להזיק לצדיקים, הצדיקים יימלטו מידם ויראו במפלתם, כי סוף הרשעים ואחריתם לרע. כך שזה שהם מרבים פשע לא יביא בסופו של דבר לנפילת הצדיק לפני הרשע, אלא הצדיק גובר על הרשע.
המלבי"ם מסביר ש"ברבות רשעים" כולל בין ריבוי במספר ובין ריבוי באיכות, כלומר בגדולה ובהצלחה. ייתכן שמספר הרשעים לא גדל, אבל הם קיבלו משרות, זה נהיה שר חינוך וזה שר אוצר, והם מתחילים לקבל גדולה. וכאשר הרשעים מתרבים, הן מספרית והן איכותית, "ירבה פשע", והם יוסיפו להרשיע ולפשוע. אבל אומר המלבי"ם: גבול לרשע וקץ לחושך. אם ירבו פשע יתר על המידה, ותתמלא הסאה, הרשע יאבד.
ו"צדיקים במפלתם יראו" - מסביר המלבי"ם שהצדיקים רואים זאת כבר בעת שהרשע מרבה פשע. בעיני שכלו ובעיני רוחו הצדיק רואה את סופו של הרשע; הוא אינו צריך לחכות לסוף כדי לראות, אלא בעין השכל הוא כבר צופה את מפלתו, עד שיראו בפועל גם בעין החושית. ולכן הצדיק אינו מתפעל מקיומו של הרשע, מכיוון שהוא יודע שהרשע הוא כמו עשב: צומח מהר ונובל מהר. והמציאות הייתה שכל אלה שהצירו לישראל אינם קיימים. ולעומת זאת "צדיק כתמר יפרח": התמר לוקח זמן עד שהוא גדל, אבל כשהוא כבר קיים, זה לשנים ארוכות. ולכן "צדיקים במפלתם יראו" - הצדיקים יראו את מפלתם וימשיכו בדרכם הנכונה.
ארבעת הפסוקים שלמדנו מלמדים ארבעה יסודות. "רש ואיש תככים נפגשו": מי שמעניק מזמנו ומתורתו לזולת אינו מפסיד אלא מקבל כפל כפליים, ומי שאין לו תורה, בין שהוא רש מעיקרו ובין ששכח תלמודו, אם יצעק לה' יאיר ה' את עיניו; ובדרך המליצה, מה שהמרמה מכניסה הדלות מוציאה, וה' מאיר בזה את עיני הבריות שלא יוסיפו לרמות. "מלך שופט באמת דלים": מלך הדואג לחלשים וחוקר אחר האמת גם בדין מרומה, כסאו נכון לעד, ואילו מי שמעוות את הדין מרעיד את כסאו, כפי שראינו בדוד וציבא. "שבט ותוכחת יתן חכמה": צריך לתבוע מהילד ולדרוש ממנו, ונער משולח מביש את אמו, אך בדורנו החינוך אינו בדרך של הכאה אלא בהסבר, בעידוד ובעונש מידתי, "חנוך לנער על פי דרכו". "ברבות רשעים ירבה פשע": גם כשהרשעים מתרבים במספר ובגדולה, גבול לרשע וקץ לחושך, והצדיק רואה את מפלתם בעין שכלו עוד לפני שהיא באה בפועל, כי הרשע כעשב וצדיק כתמר יפרח.