פרק כ"ט במשלי עוסק בשלל נושאים: תוכחה ומוסר, הנהגת מושלים ומלכים, יחסי צדיקים ורשעים, חינוך בנים ועבדים, וגם מלחמת האדם ביצריו. בשיעור זה נעמוד על שני פסוקים בלב הפרק - פסוק יא, העוסק בכסיל המוציא את כל רוחו ובחכם המשקיטה, ופסוק יב, העוסק במושל המקשיב על דבר שקר. שני הפסוקים, כפי שנראה, נתבארו במפרשים גם בהנהגת האדם עם זולתו וגם, ובעיקר, בהנהגת האדם עם עצמו - בעבודת המידות ובמלחמת היצר.
כׇּל־רוּחוֹ יוֹצִיא כְסִיל וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה׃
הרלב"ג מפרש 'רוחו' במובן של תאווה. הכסיל מוציא את כל רצונותיו ואת כל תאוותיו לפועל תכף שיתעורר אליהן, "מזולת שיתיישב בעניינה" - בלי לשקול קודם: האם הדבר נצרך? האם הוא כדאי? האם ראוי לעשות כן? אולי דווקא אפסיד מכך? זהו מה שקוראים לו היום אדם 'ספונטני'. ספונטני, סימפטי ורגיש - ולמעשה הוא פועל באופן אימפולסיבי. וכי זהו שבח? איני אומר שהצד השני הוא מעלה, להיות אדם כבד שכל דבר לוקח לו שבועיים לשקול - גם זו אינה מעלה גדולה. אבל לחשוב על מעשה לפני שעושים אותו, זו ודאי מעלה.
ראו זאת בחיי יום-יום: אדם לא הספיק לדבר איתך על משהו בבוקר, וכעבור שעה המוצר כבר בבית. קנה. רגע, בדקת? עשית סקר שוק? האם אתה בכלל צריך את זה, ודווקא את המוצר הזה? שמא יש מוצרים טובים ממנו? לא - ראה פרסומת, התלהב, גמרנו. ממה חושבים אתם מתפרנסות החנויות? מאנשים שראו פרסומת, התלהבו והלכו לקנות, ואחר כך התברר להם שאינם צריכים את זה כלל, או שהיה מתאים להם מכשיר אחר - לפעמים זול יותר, ולפעמים יקר יותר אבל שימושי יותר עבורם. אבל הוא התלהב.
לכו ושאלו כמה אנשים קנו רובוט לניקוי הבית, וכעת הרובוט עצמו זקוק למישהו שינקה אותו. הוא מעלה אבק בפינה כלשהי, אף אחד לא משתמש בו, ועוזרת הבית צריכה לנקות אותו אחת לשבועיים-שלושה. מדוע קנו? כי זה נשמע חכם, זו קדמת הטכנולוגיה - וכל דבר שנשמע לנו חכם מדבר אלינו מיד. הוא נוסע בבית באופן חרישי, אינו מפריע, אתה חוזר מהעבודה והבית נקי. שאלתי מישהו: מדוע הוא תקוע כאן? אמר לי: אסור שיהיו לכלוכים על הרצפה, כי אז הוא נתקע ונחנק; וצריך לפנות את הרצפה מכך וכך. אמר: בקיצור, אני צריך לנקות חצי בית לפני שבא הרובוט - אם כך אני כבר מסיים לנקות בעצמי. וכך ההתלהבות התפוגגה, והרובוט תקוע כאבן שאין לה הופכין. זהו הכסיל: ראה משהו, התלהב, מיד רץ לקנות.
מנגד, אומר הרלב"ג, החכם משקיט את התאווה המגונה כשהיא עולה על לבו - באיחור. מהי כוונתו? מאחר את הוצאתה לפועל עד שיתיישב בה. (יש להעיר שברלב"ג נדפס כאן 'באחור', ובפשטות הכוונה 'באיחור', ובהמשך נדפס 'באיחור' והכוונה 'באחור' - נראה שהדברים התחלפו.)
סיפרנו פעם את הסיפור המוכר על הסטייפלר והמעיל. בסיביר היו צריכים לשמור בקור נורא, והמעיל האחד היה עובר משומר לשומר. פעם אחת אירע בשבת, והמעיל הונח על גבי אילן, והוא לא רצה להורידו כדי לא להשתמש באילן - ועמד שם במשמרת בחולצה דקה בקור איום. שאלו אותו: איך הצלחת לעמוד בזה? אמר: אמרתי לעצמי, זו סכנה, אבל חמש דקות אני יכול. עמדתי חמש דקות. אחר כך אמרתי: זו סכנה, אבל עוד חמש דקות אני גם יכול. ועוד חמש דקות, ועוד חמש, עד שהסתיימה המשמרת. (לא מומלץ לעשות כן, וידוע שבשל כך נפגמה שמיעתו.) מכל מקום, מכאן אתה מבין מהי הדרך להתעסק עם יצר הרע: ליצר הרע אין אומרים 'לא', כי אם תאמר לו לא - הוא ידחף בכוח. מה אומרים לו? 'כן, אבל אחר כך'. ומה קורה אחר כך? לאחר שדחית, החשק כבר ירד, והרצון נחלש, ופתאום אתה רואה שהדבר כבר אינו מדבר אליך.
היצר הרע, אומר המסילת ישרים, כל עניינו כסוס שוטף במלחמה - 'מיד', 'תעשה עכשיו'. ואיך נלחמים בו? יצר הרע הוא עמלק, ואמר יהושע: צא הילחם בעמלק... מחר. זו הדרך עם עמלק. וידוע שמידתו של עמלק ללקות דווקא ב'מחר': אצל דוד המלך נאמר 'ויכם מהנשף ועד למחרתם', ואסתר אומרת 'ומחר אעשה כדבר המלך', וכן 'וגם מחר אני קרואה לו עם המלך'. הדרך עם היצר אינה לאמר לו 'לא', אלא 'בסדר, אבל מחר'. ואז, ראשית, היצר כבר אינו דוחף עכשיו, ולמחרת האדם כבר נרגע ואין לו דחף לעשות זאת. זה מה שאומר הרלב"ג: החכם משקיט את התאווה המגונה באיחור, "כי כך תרופת אלו החולאים" - זו הדרך לחוליי הנפש, על ידי איחור.
ועוד מפרש הרלב"ג: 'באחור' - על ידי שיפנה לה עורף, שיפנה אל התכונה ההיא עורף ולא פנים, וירגיל עצמו בהיפוכה. כאן כבר עצה אחרת, שונה מהראשונה. הראשונה אמרה: אמור ליצר 'בסדר, אבל מחר'. השנייה אומרת: לא, ובשום אופן לא. ומי נהג בעצה זו? יוסף - 'וַיְמָאֵן', ויש שם שלשלת. אחת הצרות עם היצר הרע היא כשאנו נותנים לו פתח, 'ולפתח חטאת רובץ'. ברגע שנתת ליצר פתח, שהדבר הזה אפשרי, מכאן ואילך הוא מתחיל לתכנן תוכניות איך לעשות את העבירה. מה צריך לאמר לו? לא יעלה על הדעת לעולם! זהו ה'וימאן' - 'לא, ויהי מה'. וככל שה'לא ויהי מה' מוחלט יותר, כך כוח ההתגברות גדול יותר; ואם אתה מותיר פירצה ומקום לפתח, כוח ההתנגדות יורד, שהרי נתת סיכוי ואפשרות לעשות את אותה עבירה.
וכבר דיברנו על כך כמה פעמים: אדם שרוצה להפסיק לעשן, אבל משאיר חפיסת סיגריות במקפיא 'למקרה ש...' - אולי יבואו אורחים - ובתוך תוכו חושב: לך תדע, אולי פעם אחזור - הוא יחזור, ויותר מפעם, ומהר מאוד. אבל אם החליט 'זהו ונגמר', קרע וזרק לאשפה - אין ביטחון מוחלט שלא יחזור, אבל הסיכויים שלא יחזור גדולים בהרבה. כשאדם משאיר לעצמו משהו ב'סטנד-ביי', סימן שאין זה מנוי וגמור עמו להפסיק; אבל כששורף את הגשרים, הרי גם אם ירצה לחזור - יהיה לו קשה.
לסיכום שני הביאורים: יש כאן שתי דרכים במלחמת היצר - דרך הדחייה, ודרך האמירה המוחלטת 'לא'. ודבר זה תלוי מאוד בחוסן הנפשי של האדם: יש אדם שאין בכוחו לאמר 'לא', ובמצב כזה יאמר 'כן, אבל מחר', וידחה את היצר עד שיצליח להתגבר עליו.
המלבי"ם מבאר שה'רוח' היא הכוח המעלה את הציורים על הלב - מה שאנו קוראים לו היום דמיון. והדמיון, אומר המלבי"ם, רובו שלילי: רוב ציורי האדם רעים. מהו הדמיון? כל המחשבות העוברות לנו בראש - הגאווה, הקנאה, הנקמה, השנאה, חורש רע על חברו, מחפש איך להזיק, מקפיד על כל מי שעשה לו דבר קטן. כל אלה ציורים רעים העולים על לב האדם. וכאשר הרוח מתרחבת ומעלה את הציורים האלה מעומק הנפש, יסער הדבר על פני הלב, ואז מתעורר כוח המתעורר לפעול כפי אותם ציורים.
במילים פשוטות: שנאה הייתה יכולה להישאר בפנים. אלא שהאדם אוכל את עצמו מבפנים - איך הוא עשה לי, ומה פתאום כך - והוא מעלה את כל הדברים אל הלב. הלב מתחמם, והוא הולך ונוקם, או פועל פעולה, או אומר אמירה פוגענית. מניין נובעת הפעולה? מכך שהרוח העלתה את הציורים על הלב, והאדם 'התבשל במיץ של עצמו', טחן וחשב על זה - ואז יצא לפעול את הפעולה השלילית.
הכסיל, אומר המלבי"ם, הוא אדם שמתרחק מן החוכמה בגלל תאוותיו, כפי שהסברנו לאורך כל הספר: הכסיל אינו חסר אינטליגנציה, אלא אדם הנוטה אחר התאוות. 'יוציא כל רוחו' - אין מעצור לרוחו; הוא חושב ומעלה את הציורים על לבו בלי מעצור, ואינו מבין שהוא מזיק לעצמו, שכן העלאת ציורים כאלה תביא אותו גם לפעולה, והדברים יזיקו לו.
החכם עושה בדיוק ההיפך: מיד כשעולה הציור על לבו - 'ישבחנה', ישקיטנה. החכם אינו נולד עם מידות טובות, אלא עובד על מידותיו. כיצד? מיד כשמתחיל בלבו 'ראית איך הוא עשה לי, הוא לא מתבייש' - הוא אומר לעצמו: הכול משמיים, זהו רצונו יתברך, הרי לא ייתכן שמישהו יהיה מסוגל לפגוע בך אם אין זה ממנו יתברך. ומיד אינו נכנס למלכודת הזו.
ודעו לכם, זו מלכודת דבש. האדם באמת אוהב לשקוע ברחמים עצמיים, לשקוע בחמלה על עצמו - כמה הוא מסכן, וכמה עשו לו, ואיך שמו לו רגליים והזיקו לו, ובגלל פלוני אני סובל, ובגלל אישה זו נהיה לי כך, ובגלל בעל זה כך. נעים להתמסכן. אבל כשאדם אומר לעצמו: לא, אני לא אתמסכן, אני יודע שזה ממנו יתברך וזה ניסיון בשבילי - מה איתו? הקדוש ברוך הוא גלגל את זה על ידו, חובה על ידי חייב; איני יודע אלו עבירות היו לו שגולגל הדבר על ידו, אבל אין לי חשבון איתו, יש לי חשבון עם ריבונו של עולם. החכם אינו מניח לעצמו לאכול את עצמו באותן מחשבות. וכבר אמרנו יותר מפעם: מה שיהרוג אותך אינו מה שאתה אוכל, אלא מה שאוכל אותך. החכם אינו נותן לדברים לאכול אותו מבפנים.
וזה 'וחכם באחור ישבחנה': הוא משפיל את אותם ציורים ודמיונות ומחשבות של שנאה, קנאה וגאווה העולים בלבו - 'באחור', לאחורי הנפש. מוריד את זה כלפי מטה, אינו נותן לאותם ציורים לעלות פנימה. וכשזו המציאות, אתה יכול להתגבר על הרצון לנקום, על הגאווה, על השנאה ועל שאר המידות הרעות הצפות על פני הלב.
מֹשֵׁל מַקְשִׁיב עַל־דְּבַר־שָׁקֶר כׇּל־מְשָׁרְתָיו רְשָׁעִים׃
אומר הגר"א: מושל הרוצה לשמוע דברי שקר - כל משרתיו רשעים, שהמשרתים מבינים את הראש שלו, וכולם פה אחד עונים לו שקר והבל. כשרואים שאתה, המושל, אינך חותר באמת אל האמת ואינך מחפש אותה, אלא רוצה לשמוע מה שנעים לך - המשרתים מתנהגים בהתאם, ויאמרו לך מה שנעים לך לשמוע. תשמע שאתה מנצח בכל החזיתות, גם אם המציאות שונה לגמרי; תשמע שבגדיך הם היפים ביותר, הגם שזו האופנה של 'בגדי המלך החדשים'.
רבנו יונה בשערי תשובה (שער ג') כותב: הוזהרנו מן התורה שלא לקבל לשון הרע, שנאמר 'לא תישא שמע שווא', ונאמר 'מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים'. ופירשו חכמינו זיכרונם לברכה במדרש תהילים (נ"ד): כאשר המושל מקבל לשון הרע ודברי רכילות, יעשו משרתיו רשעים והולכי רכיל, למצוא חן בעיני אדוניהם.
והדבר הזה אמת לאמיתה, ואינו חייב להיות מושל דווקא: זה יכול להיות מורה בכיתה, בוס בעבודה, אבא לילדיו. אם אתה ה'מושל' מקשיב על דבר שקר - שומע לשון הרע, מקבלו ומושפע ממנו - הדבר גורם שכל משרתיו רשעים. מורה יכול להפוך כיתה לסוג של 'מלשינון' קטן, 'חרב איש ברעהו'. כל אחד בא ומדווח - זה עשה כך וזה הולך כך - בסתר, כמובן, אבל דואג שהמורה יהיה מעודכן.
ומה זה גורם? קודם כול, פיתוח מידות רעות אצל התלמיד. התלמיד קנה אהדה וקנה מעמד - לא בהתאמצות, לא בהשתדלות, לא בעמידה במבחנים, לא בשינון וחזרה על החומר ולא בהתנהגות נאותה, אלא בכך שלכלך על חברו. וברגע שהוא רואה שאתה, המורה, קשוב ומעוניין לשמוע - 'כן, מה אתה אומר? ומה הוא עשה אחרי הצהריים?' - הוא מתחיל לנהל מעקבים ובא לדווח. והוא אינו יחיד: שאר התלמידים רואים שהמורה אוהב לשמוע ותמיד 'אונליין', וגם הם דואגים לעדכן. והתוצאה: בתוך הכיתה יצרת שנאה, יצרת ריחוק, יצרת מחלוקת - והכול מחמת חוסר תבונה ודעת.
אני זוכר שכשלמדתי בישיבה קטנה, היה המשגיח הרב עזרא ניסן, ראש ישיבת רינת התורה - יהודי תלמיד חכם, אומן בהכרת נפש האדם, ואני יכול לומר שהרבה ממה שקיבלתי הוא ממנו. בתחילת הישיבה הקטנה היה לנו חבר מעולה בכל: מצוין, מתמיד, ירא שמיים ומדקדק במצוות; וכשהגיע לישיבה קטנה חלה בו הידרדרות גדולה, והדבר כאב לנו מאוד. הלכנו שניים-שלושה בחורים לדבר עם המשגיח, ובאמת מתוך כאב. ומה שלא אשכח הוא שהמשגיח, בלשון ימינו, זרק אותנו מכל המדרגות. בשום אופן לא היה מוכן לשמוע: מה זה העניין שלך? מה זה התפקיד שלך? מה זה נוגע אליך? ומאז לא עלה על הדעת שיבוא אדם לספר למשגיח על מישהו שעושה משהו.
פעמים רבות, מפני שהאדם חלש, או שכישוריו וידיעותיו מועטים, הוא מפתח את הדינמיקה הזו כדי להראות שליטה על התלמידים. אחר כך הוא קורא לאותו תלמיד: אתה חושב שאיני יודע איפה היית אתמול? אתה חושב שאתה יכול לעבוד עליי? בוא ואספר לך מה עשית. והוא מרגיש גדול: אין נסתר מנגד עיניי, כל מה שזז בישיבה או בבית הספר - הכול אני יודע. זה נותן לו הרגשה טובה של שליטה. אבל מה עשה בפועל? הרס את החברה ואת המרקם מבפנים, יצר מצב של 'חרב איש ברעהו', והקים מלשינון בתוך הכיתה.
אבל מורה חכם - בא אליו מישהו, והוא אומר לו: פלוני אינו נוגע אליך, אינך צריך לנהל אחריו מעקבים, דאג לעצמך. אני אבדוק, אני אתבונן, אני אדאג לכל מה שצריך. חיים קלים, על ידי כמה תלמידים שמדווחים לי כל הזמן, הם חיים שבהם אני הורס את הכיתה והורס גם את התלמידים עצמם - כי אני מפתח אצל התלמיד רצון להתגדל על חשבון הריסותיו של חברו; הוא קונה מעמד בכך שהוא מלשין ומוציא דברי גנאי בזולתו. וזה מה שאומר רבנו יונה: יעשו משרתיו רשעים והולכי רכיל למצוא חן בעיני אדוניהם - הוא צריך למצוא חן בעיני הבוס.
ובדיוק כך במקום העבודה. יש אדם שכל הזמן הולך ומרכל: רוצה להגיד לך, פלוני הלך ועשה כך וכך; ופלוני דיבר ואמר עליך כך וכך. דברים נוראים ואיומים. ראשית, הדבר יוצר מתחים ושנאה גדולה בתוך מקום העבודה, שכן מבינים שיש כאן מישהו מבפנים שמעביר הודעות לבוס. שהרי מניין ידע הבוס שאמרו כך וכך? אמת, היום אין זה קשה: יש מצלמות ויש הקלטות, והבוס נמצא רחוק - אני יודע, במטולה - וברגע זה יודע מה אתה עושה על המחשב, אם אתה משחק שחמט או שהעדפת הפעם שש-בש. הוא מתחבר למצלמות אונליין ורואה מיד מה אתה עושה, לקיים מה שנאמר 'וכל מעשיך בספר נכתבים', 'עין רואה ואוזן שומעת'. אבל גם בלא זה, פעמים רבות אדם יודע: אמרתי משהו, עשיתי משהו, ומישהו העביר זאת לבוס. וזה יוצר מתיחות וחשדנות - זה פלוני? לא נראה לי; אבל הוא גם היה שם; לא, הוא לא יכול להיות - ומתחילה תסיסה במקום העבודה.
והכול מחמת 'מושל מקשיב על דבר שקר'. אתה, בתור מושל, צריך לאמר: איני מעוניין שתבוא ותספר לי על מישהו אחר, איני מעוניין לשמוע, יש לי דרכים משלי לבדוק את הדברים. ואז הוא שולל מראש את הדינמיקה של ההלשנות ושל הלכלוך התמידי אחד על השני, ויוצר אווירה חיובית בהרבה במקום העבודה.
הרלב"ג אומר שבמובן הפנימי יותר, 'מושל מקשיב על דבר שקר' מדבר בכוח המתעורר אל התאוות הגופניות. כאשר יש באדם כוח תאווני - הוא 'דבר השקר', והוא המושל באדם, המנהיג אותו והמנהל אותו. ומה הוא גורם? שגם השכל יהיה רשע ויעשה את רצון התאווה והתשוקה של אותו אדם.
הסברנו בעבר: הקדוש ברוך הוא נתן לאדם שכל, ותפקיד השכל להיות שופט. האדם צריך להגיש לפני השופט את הנתונים, והשופט אמור להכריע - לעשות או לא לעשות, לגשת או לא לגשת, להעיר לו או לא להעיר, לאכול או לא לאכול, ללכת לשיעור או לא. בכל אלה השכל אמור להיות השליט והמחליט. אלא שכאשר אדם הוא איש תאווה, הוא מגייס את שכלו לתאוותיו, ואז השכל, במקום להיות שופט, הופך להיות עורך דין: איזו תאווה אתה רוצה? אין בעיה, אני אייצג אותך; מה שאתה עושה לגיטימי ובסדר גמור, ודע לך שיש אף אומרים שכך צריך לעשות. במקום שהשכל יאמר לי נכון או לא נכון, הוא בא לייצג אותי בפני המצפון ובפני האחרים. השכל, שהיה אמור לבדוק, לא רק שאינו בודק, אלא גם מצטרף כשותף רשע אל התאוות.
וזהו 'מושל מקשיב על דבר שקר': כאשר דבר השקר הוא המושל באדם - כלומר התאוות, שהן המחפשות את השקר - ממילא 'כל משרתיו רשעים'. גם השכל, שהיה אמור לשרת אותך ולהחליט מה נכון ומה אינו נכון, נעשה משרת של התאווה ורשע כמותה, שכן הוא מחפש איך להצדיק כל מעשה עוולה; ומתוך שהאדם רוצה להרגיש טוב עם המצפון, אומר לו השכל שכל מעשיו הגונים וטובים.
גם המלבי"ם מבאר את הדברים בפנימיותם: המושל הוא הלב. כאשר הלב מושל על פי חוקי החוכמה, ממילא גם המשרתים צדיקים. ומי הם המשרתים? הדמיונות והציורים אשר האדם מעלה על לבו - דמיונות האדם ומחשבותיו, שגם הם הולכים אז בדרך החוכמה.
אבל כאשר 'מושל מקשיב על דבר שקר', כלומר הלב אינו הולך לפי חוקי החוכמה ואינו הולך לפי כללי התורה - ממילא 'כל משרתיו רשעים'. ומה יוצא? שדמיונות האדם ומחשבותיו כל הזמן הן: הוא עשה לי כך, וכיצד אנקום בו, ואיך אוכל לוותר לו, וראית שקנה רכב חדש - מניין לו כסף? מנין כל הדברים האלה, שהם מידות רעות והסתכלות שלילית על הזולת וצרות עין? מפני ש'מושל מקשיב על דבר שקר': המושל הוא הלב, ולב זה הולך אחר דבר שקר, אינו מחפש תורה ואינו מחפש הנהגה של יראת השם. וממילא המשרתים, שהם המחשבות וההרהורים וציורי הלב, שהיו אמורים להיות חיוביים, נעשים שליליים - כי הלב מבקש דברים שליליים. וזה קשור למה שראינו למעלה ב'כל רוחו יוציא כסיל', שגם שם ביאר המלבי"ם את הדברים על פי קו זה.
שני הפסוקים שלפנינו מלמדים אותנו על סדר הנהגת הנפש. 'כל רוחו יוציא כסיל' - הכסיל מוציא כל תאווה וכל ציור רע אל הפועל מיד, בלי לשקול ובלי מעצור; והחכם משקיט אותם, או בדרך האיחור והדחייה ('כן, אבל מחר' - כדרך המלחמה בעמלק), או בדרך ה'באחור', הפניית עורף מוחלטת כ'וימאן' של יוסף ושריפת הגשרים. 'מושל מקשיב על דבר שקר' - מי שמקשיב ללשון הרע הופך את כל סביבתו לרשעים ומלשינים, בכיתה, בעבודה ובבית; ובפנימיות: כשהתאווה מושלת - השכל מצטרף אליה כעורך דין במקום להיות שופט, וכשהלב אינו מונהג על פי חוקי החוכמה - כל מחשבות האדם וציוריו נעשים שליליים. והמסקנה אחת: לשלוט על הלב ועל האוזן, ואז גם השכל וגם הדמיון יהיו משרתים צדיקים.