פרק כז במשלי עוסק בבירור טבעו של האדם: מה מניע אותו, מה ממלא אותו ומה לעולם אינו ממלא אותו, וכיצד ניתן לבחון את מהותו האמיתית. בשיעור זה נעסוק בשני פסוקים סמוכים שנוגעים בשורש הנפש: הפסוק על השאול והאבדון שאינם שבעים, והפסוק על המצרף והכור שבהם נבחן האדם.
שְׁאוֹל וַאֲבַדֹּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה׃ (כז, כ)
אומר הגר"א: ישנם שישה מדורי גיהנום, והמדור השביעי נקרא אבדון. ששת המדורים נקראים שאול, והשביעי נקרא אבדון. מדוע? כיוון שבששת המדורים יש פתחי כניסה ופתחי יציאה, כלומר השהייה בהם היא לזמן מוגבל. לעומתם השביעי, האבדון, כשמו כן הוא: שנאבדו שם כל באיה. שם אובדים לחלוטין. ולכן הגיהנום איננו שבע לעולם, וכנגד זה גם עיני האדם לא תשבענה.
ומהן 'עיני האדם'? אומר הגר"א: תאווה וחמדה. ושים לב כיצד הן מכוונות כנגד שאול ואבדון. התאווה מכניסה ומוציאה - היא כנגד השאול; והחמדה מכניסה ואינה מוציאה - היא כנגד האבדון. וכוונת הדברים פשוטה: לתאווה יש גבול. לאדם יש תאוות אכילה, אבל יש לו כושר קיבול. הגיע למיצוי כושר הקיבול - נגמרה התאווה. תאמר לו 'אכול עוד' - אינו יכול, אינו מסוגל, אין לו חשק. וכך בכל ענייני התאווה, התאווה מוגבלת. האדם נכנס לתאווה ואף יוצא ממנה, ולאחר שמילא תאוותו הוא יוצא ממנה.
לעומת זאת לחמדה אין שום גבול. 'לא תחמוד' - עד שיחמוד את אלה, ואחר כך את אלה, ואחר כך את אלה. אי אפשר לומר על אדם 'חמד וזהו, הספיק לו'. אין דבר כזה. יש לו מנה - רוצה מאתיים; יש לו מאתיים - רוצה אלפיים. אין שלב שבו האדם נח, נרגע, ואומר די לי. נמצא שהחמדה היא בגדר מכניס ואינו מוציא, כמו האבדון. מי שמגיע לעניין הזה של חמדה נמצא במצב של מכניס ולא מוציא: כל הזמן רוצה עוד ועוד, ואין שלב שבו יאמר 'די לי בזה'. לכן נאמר 'עיני' בלשון רבים - תאווה וחמדה; ו'לא תשבענה' מכוון בעיקר לאבדון, שהוא החמדה, ששם אין האדם שבע לעולם.
הזכרנו בעבר את ביאור המימרה 'יש לו מנה רוצה מאתיים'. לכאורה יש כאן קושי: אם יש לי מאה ואני רוצה מאתיים, ומתתי כשבידי מאה - הרי מתי וחצי תאוותי בידי! תאוותי מאתיים, ובידי מאה. ומדוע אם כן אמרו חכמים 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו'? אלא שאין הכוונה שיש לו מאה והוא רוצה שיהיו לו מאתיים. הכוונה: יש לו מאה - והוא רוצה עוד מאתיים. נמצא שאם ימות עכשיו, לא הגיע אפילו לחצי תאוותו אלא לשליש בלבד, שהרי תאוותו היא עוד מאתיים, ובידו רק מנה.
הגר"א אמר שאבדון כשמו כן הוא, שנאבדו שם כל באיה, ובפשטות משמע שהוא מכניס ואינו מוציא. אבל צריכים לדעת שכשיתוקן העולם, כולם יבואו לידי תיקון. האר"י הקדוש כותב שבסופו של דבר אף בלעם הרשע יתוקן. ובלעם הוא אדם יחידי בהיסטוריה שהגמרא אומרת עליו 'כל מאי דמצית למדרש - דרוש': כל מה שתרצה להדביק עליו - הדבק, כי הכל נכון. כל עבירה שתאמר עליו וכל שפלות שתייחס לו - הכל היה בו. ואף על פי כן גם הוא יתוקן. רק שיצטרך לעבור גלגולים ותיקונים רבים: אנחנו יודעים שהוא גלגולו של לבן, ואחר כך התגלגל באבן, ובברזילי הגלעדי, וחזר והתגלגל, כך שהתיקונים שלו יכולים להיות ארוכים מאוד. אבל בסופו של דבר, אומר האר"י הקדוש, 'לבלתי יידח ממנו נידח'. לא יהיה מצב שמישהו לא יתוקן. השאלה היא רק כמה קשיים וכמה סבל וכמה גיהנום וייסורים יצטרך לעבור עד שיגיע אל התיקון.
המצודת ציון מפרש ששאול הוא בור הקבר, ואבדון הוא הגיהנום. והמלבי"ם מסביר מדוע עיני האדם ותאוותיו אינן שבעות לעולם, ובדבר מעניין מאוד. האדם אינו נשאר לעולם בצורה הסטטית שבה נברא, אלא לובש צורה ופושט צורה. מישהו אמר פעם, שכשאדם מקדש אישה - לאחר עשר שנים עליו לקדשה שוב, שהרי הוא אינו הוא והיא אינה היא. ולא רק מצד הטבעים שהשתנו, אלא כל הגוף התחלף: כל הזמן מתים תאים וחיים תאים אחרים במקומם, כך שלאחר עשר שנים כל הגוף כבר חדש. יש רק שני דברים שאינם משתנים ואינם מתים וחיים מחדש: המוח של האדם והעין. מעבר לזה, בכל שאר גוף האדם תמיד יש תאים שמתים ותאים שמתחדשים.
אומר אם כן המלבי"ם: נמצא שאין רגע בגוף האדם שאין בו אבדון. האבדון הוא תמידי, שהרי כל הזמן מתים תאים בחיי האדם. וזהו גם המושג של זיקנה - שישנם תאים שמתים, וההתחדשות של התאים החדשים איטית יותר. וחוץ מזה יש גם גן שגורם לזיקנה. כפי שדיברנו פעם, מצאו המדענים שאילו ידעו לבודד אותו - אדם לא היה מת. וזה מתאים מאוד למה שהתורה אומרת, שבמקור האדם לא היה אמור למות כלל, אלא לחיות עד אין סוף. אנשים שואלים: כיצד לא ימות, הרי יזקין? אלא שאם תבודד את הגן הזה הוא לא יזקין, שהרי הוא מתחדש כל הזמן. וברגע שהאדם מתחדש כל הזמן - למה שימות? הוא אמור לחיות לעולם.
מכאן, אומר המלבי"ם, גם הסיבה שהאדם תמיד מבקש חדשות: 'לכן גם טבע האדם כן שיבקש חדשות בכל רגע'. איני מתכוון דווקא לחדשות במובן המקובל, אלא לכך שהאדם מטבעו צריך כל הזמן עניין חדש. מה שהיה אתמול כבר משעמם. מה שכבר יש לי אינו מעניין אותי. תמיד הוא צריך משהו חדש. וכלשון המלבי"ם: כל חמדה שבאה לידו - תיעדר ממנו, ומיד יבקש אחרת תחתיה. כבר השגת? זה כבר לא מעניין. חמדה שבאה לידי - כבר איני חומד אותה; מה אני חומד? את מה שעדיין אין לי. ולכן גם עיניו לא תשבענה עושר.
וכל זה, אומר המלבי"ם, נובע מן הטבע שבנו, שהשאול והאבדון כרוכים בעקבי האדם - ההתחדשות התמידית. הגוף מתחדש כל הזמן, מציאות האדם מתחדשת כל הזמן, ולכן אנחנו זקוקים כל הזמן לדברים חדשים: משהו אחר, משהו לא מוכר, משהו לא ידוע, משהו בלתי מושג. וכבר דיברנו פעם שזה עניינו של הדמיון: דבר שאינו מושג יוצר אצלי רושם של משהו מיוחד, דווקא מפני שהוא בלתי מושג - 'מים גנובים ימתקו'. אבל מה שכבר יש לי - כבר אינו מעניין.
זו גם הסיבה של אשת יפת תואר: היות שהאדם ידע שמותר לו, שוב אין זה דבר בלתי מושג. אתה יכול ללכת ולקחת, אין בעיה - ואז פתאום הוא מתחיל לחשוב פעמיים: מה אני צריך אותה? יש לי בת ישראל כשרה, ואני אקח איזו גויה שלך תדע מאיפה הביאו אותה? האדם יחשוב בהיגיון. אבל אם יאמרו לו 'אסור לך, אסור לך' - היצר הרע ידחוף אותו ויאמר לך וקח.
המסקנה המעשית: האדם צריך לעצור את עצמו ולדעת שאל יחשוב ששם תהיה המנוחה. אל תאמר: אם רק אקנה את זה, אחליף את האוטו או את הווילה או את האישה - הכל יסתדר. לא, אדוני, אל תחיה בדמיון, כי מיד אחרי שתחליף תחפש את הדבר הבא. האדם צריך להבין שאנחנו חיים במציאות של שאול ואבדון הכרוכים בעקבינו, ורק אז נסתכל על המציאות בצורה נכוחה.
שואלים בעלי המוסר: מדוע יצר הקדוש ברוך הוא באדם את הטבע הזה של בקשת חדשות, הרצון התמידי לשמוע משהו שלא שמע, לראות משהו שלא ראה, להתעניין בדברים חדשים? ומשיבים: כדי שהאדם יפנה את הטבע הזה לתורה. שאדם יתעניין פתאום ויאמר: רגע, ומה הדין במצב כזה? הייתי מאוד רוצה ללמוד את הסוגיה הזאת שמעולם לא למדתי. מעניין אותי להבין פעם את המושג של בורר. הייתי רוצה ללמוד מסכת פרה, להבין את עניין הטהרה, כיצד פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאת טהורים. מי שעוסק בתורה רואה שיש בו מין סקרנות כזאת ללמוד עוד, לדעת עוד ולהשכיל עוד. הסקרנות הזאת היא סקרנות חיובית מאוד, ולצורך זה יצר הקדוש ברוך הוא באדם את הסקרנות.
אלא מה? כיוון שהאדם אינו מנתב את הסקרנות לאפיקים חיוביים, מה מעניין אותו? מה אמרו בחדשות, מה נשמע. והחדשות שלפני שעה כבר נעשו ישנות, ולכן הוא צריך להיות מחובר כל הזמן. ראיתי פעם אדם שכל שלוש שניות מוציא את הטלפון. שאלתי אותו מה קרה, אמר לי: אני מקבל עדכוני חדשות. הנה, תאונה בדרום. אמרתי לו: ולמה אתה צריך לדעת שהייתה תאונה בדרום? ענה: הנה, ראש הממשלה כינס עכשיו ועידת שרים. ולמה אתה צריך לדעת זאת? אותי זה לא מעניין, ותאמין לי שגם אותך זה לא מעניין. למה אתה צריך את האינפוזיה הזאת? אתה מחובר בנימי נפשך למשהו שכל הזמן מסיח את דעתך. מתי אתה חי את החיים הפרטיים שלך? אתה חי כל הזמן מה זה אמר ומה זה עשה. אדם כזה הוא פשוט מסכן. אדם צריך לדעת: תהיה חופשי. אל תתעניין במה שלא מעניין אותך. ואם יש דבר חשוב - מספרים על הרב שלמה זלמן אויערבך שהיה פותח עיתון בבוקר, עובר במשך כמה שניות על הכותרות, סוגר אותו ומתחיל ללמוד. וזהו.
שתהיה לך סקרנות לדברי תורה, שהעניין שלך יהיה בדברי תורה, באיזה דבר חידוש, באיזה דבר הלכה. אז לפחות אתה מנווט את הרצון הפנימי למשהו חדש - לחידוש בתורה ולהתקדמות רוחנית, ולא להבלים שלא יועילו ולא יצילו ולא ייתנו לו מאומה.
מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב וְאִישׁ לְפִי מַהֲלָלוֹ׃ (כז, כא)
כותב רבנו יונה בשערי תשובה: 'וכאשר יתייצב בתוך העם וידבר עם חבריו, יתבונן בינה וידקדק וישגיח בכל מוצא שפתיו לקדש את השם בדבריו, ולדבר בשבח עבודתו ותהילתו ותהילת יראתו, ולשבח עבדיו ויראיו'. כלומר, כשאדם מדבר עם חבריו יתבונן כיצד לקדש את שם שמים: ידבר בשבח עבודת ה', בתהילת יראתו - כמה נפלאה יראת ה', וישבח את עבדיו ויראיו, את הצדיקים ואת עובדי ה'. 'ויזכה בזה בהגיון ליבו ומבטא שפתיו בלא יגיעה ופועל כפיים'. כדי לזכות בזכויות אדם צריך בדרך כלל להתאמץ, וכאן, בלי שום יגיעה - דיברת בשבח עובדי ה' ועבודת ה', וכבר יש לך זכויות, 'זכות גדולה עד שמיים, כי זה מעיקרי יצירת האדם'.
דיברנו כמה פעמים על החפץ חיים, שכאשר היה הולך עם בני אדם מעולם לא היה שותק. תמיד היה מדבר, ותמיד בענייני יראה, מוסר ולימוד. פעם אמר שהעניין שלו בכך הוא, שאנשים טוענים שכדי להישמר מלשון הרע צריך לשתוק כל החיים ולהיות בתענית דיבור מתמדת. החפץ חיים רצה להוכיח את ההפך: שאדם יכול לדבר כל חייו, רק דברים מותרים. כל חייו לדבר דברי חיזוק, דברי עידוד, דברי נועם, דברי מוסר ודברי יראה, ומעולם לא לומר גנאי על פלוני ודבר שלילי על אלמוני. וכך תראה שאדם יכול 'בהגיון ליבו ומבטא שפתיו, בלא יגיעה ופועל כפיים', להשיג זכות גדולה עד השמיים.
ועל פסוקנו כותב רבנו יונה בשערי תשובה: 'מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו' - פירושו, מעלות האדם לפי מה שיהלל. אם הוא משבח את המעשים הטובים ואת החכמים והצדיקים, תדע ובחנת כי איש טוב הוא ושורש הצדק נמצא בו. כי לא ימצא את ליבו לשבח את הטוב והטובים תמיד בכל דבריו, ולגנות את העבירות ולהבזות את בעליהן, מבלי שימאס ברע ויבחר בטוב. לא ייתכן שאדם יגנה תמיד את הרשעים וישבח את הצדיקים, אלא מתוך שהוא עצמו נמשך לעבודת ה' וליראי ה', ומתרחק ממעשה הרע והרשע.
במילים פשוטות: מעלות האדם נמדדות לפי מה שהוא מהלל. אם אתה רואה אותו משבח שחקני כדורגל - דע שראשו של אדם זה בכדורגל, ואותם רשעים מחללי שבתות שעושים כל עבירה הם בעיניו אנשים גדולים. ואם אתה רואה אותו משבח את הגדולים, מספר תמיד סיפורים על הרב עובדיה יוסף, על הרב חיים קנייבסקי, על גדולי הדור ועל הצדיקים, ומדבר תמיד בשבחם - דע שאדם זה אדם טוב, כי האדם הטוב מהלל את הטובים. ומוסיף רבנו יונה: ואף שייתכן שיש בידו עוונות נסתרים - עדיין מאוהבי הצדק הוא. יש אדם שנכשל, אבל אומר: קח את האמת, אני יודע מה נכון ואני אוהב את הצדק. 'ולו שורש בבחירה והוא מעדת מכבדי השם'.
ולעומתו, המשבח מעשים מגונים. 'תשמע איזו קומבינה הוא עשה שם, חבל על הזמן, עשה לו ככה והביא לו ככה, רימה אותו' - ואתה רואה אותו מתפעל, עיניו בורקות, מתלהב. ממה אתה מתלהב? מגנב? מאדם שעשה מעשה רשע? מאדם שעשה מעשה רמאות? המשבח מעשים מגונים או מהלל רשעים, אדם שתמיד יש לו דברי שבח על הרשע הזה ועל הרשע ההוא - הוא הרשע הגמור, המחלל את עבודת ה' יתברך.
וכך כותב רבנו יונה גם בפרקי אבות, על דברי רבי יוסי 'כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות': החרד על דברי תורה ומכבד אותה ואת לומדיה - דבר ידוע הוא מהכרח הפסוקים ומן הסברא, שכל מי שמדבר טוב על הטובים ועל החכמים, מוחזק שהוא צדיק. אדם שמדבר טוב על יראי ה' ועל עובדי ה' - דע שאדם זה הגון. וכל הדן אותם לכף חובה, מי שתמיד יש לו ביקורת על בני התורה ועל הרבנים שאינם מספיק מבינים ואינם מספיק יודעים, ועל החכמים ועל גדולי הדור - דע שאדם זה צבר שעות נוספות ויתרות מדי בתקשורת ובדברי ההבל, בכל מיני אתרים שלצערנו ולבושתנו מוציאים תמיד דיבתם של יראי ה' ועובדי ה' רעה. לעולם לא ימצאו שום מעלה באדם ירא שמיים, באדם הדבוק בתורה, אלא תמיד יחפשו בהם גנות ושלילה. אדם כזה, שדן אותם לכף חובה וחולק על מעשיהם לומר שאינם מכוונים, ואינו רואה להם זכות לעולם, וכשמדברים לפניו מן הרשעים הוא מצדיק את מעשיהם ויש לו עליהם רק דברים טובים - 'בידוע שיש בו שמץ רשעות'. זה מגלה את פנימיותו. ובזה אל תסתפק, כי בדבר הזה תוכל להבחין בלבבות בני אדם.
ומכאן מגיע רבנו יונה לפסוקנו: 'ופסוק שלם יש לנו על זה, ששלמה עליו השלום אמר: מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו' - לפי מה שהוא מהלל. במילים פשוטות: רצונך לדעת מה טיבו של הכסף - צרף אותו. רצונך לדעת מה טיבו של הזהב, כמה סיגים בו וכמה הוא זך ונקי - הכנס אותו לכור. רצונך לדעת מה טיבו של אדם - לא כור ולא צריפה יועילו, אלא 'כפי מהללו': ראה את מי הוא מהלל. אם הוא מהלל את הטובים ומספר תמיד בשבחם של צדיקים ועובדי אלוקים - דע שאדם הגון הוא. ואם תמיד ימצא בהם גנאי ויספר בשבחם של רשעים - דע שרשע הוא. איש נדע מעלתו כפי מהללו, כפי מה שהוא מהלל את אחרים.
הגר"א מסביר את הפסוק בדרך ההפוכה. כשרוצים לבחון כסף אם הוא טוב - צורפים אותו; את הזהב בוחנים בכור. הכור הוא המקום שבו מדליקים את האש ומתיכים את הזהב, וידוע שכל מתכת ניתכת בטמפרטורה אחרת, וזו הדרך להפרדת הסיגים: כיוון שלכל מתכת טמפרטורה אחרת, למשל הבדיל נמס ראשון ועל ידי כך הוא יוצא מיד, וכן הלאה.
אומר הגר"א: 'ואיש לפי מהללו' - אם רוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו. וכך מסביר רש"י, וכך מסבירה מצודת דוד: והאיש ייבחן לפי מהללו, כמו שמשבחין אותו בני אדם - כן הוא. וזה ההפך ממה שאמר רבנו יונה. רבנו יונה אומר: המבחן אם אתה אדם הגון הוא את מי אתה מהלל. ולפי הגר"א: המבחן הוא מה הבריות אומרות עליך - האם הן מהללות אותך ושמך טוב בין הבריות, או ששמך גרוע ופגום אצל הבריות.
עולה בדעתי שיש עוד אפשרות לבאר 'ואיש לפי מהללו': 'מהללו' הן הברכות - כיצד האדם מהלל ומודה להשם בברכותיו. יש אדם שאתה רואה אותו מברך וממלמל משהו, ובעודו בכפו יבלענו. אינך מבין מה אמר, מהיכן נכנס ומהיכן יצא, איפה 'אלוקינו', איפה 'מלך העולם' - הכל 'בוכטה', 'שהכל נהיה בדברו' נבלע במלמול, והוא אינו שם לב מה יוצא מפיו. אם כן, להבחין במעלת האדם אפשר 'כפי מהללו': ראה את זהירותו בברכות. אם תראה אותו מקפיד ומדקדק - אות היא שאדם הגון הוא.
ממשיך הגר"א בהסבר פנימי יותר. 'מצרף לכסף' - הכסף רמז למצוות עשה. וייתכן מאוד שכוונתו שהכסף מבטא חסדים, שהרי הוא לבן, וחסדים עניינם שפע, ועל מצוות עשה מקבלים שכר. 'וכור לזהב' - הזהב רמז למצוות לא תעשה. וכנראה גם כאן הפשט הוא שהזהב אדום, שכך תמיד מוזכר הזהב כאדום או כנוטה לאדמומיות, וזה רמוז למצוות לא תעשה, שהאדם מוזהר שלא לעבור עבירות: לא לאכול חזיר, לא לדבר לשון הרע וכן הלאה. וזה מתאים גם משום שהזהב דומה לאש - אש הגיהנום, שהיא אדומה, והיא בחינת דינים: היזהר לא לעבור עבירות, כי על עבירות יש עונשים.
'ואיש לפי מהללו' - זו התורה, שנאמר 'ויהללוה בשערים מעשיה'. במה יזכה האדם לחיי העולם הבא? כפי שמהללים אותו בעולם הבא, כך יזכה. והאם יהיה לאדם שם ומעלה גדולה - תלוי כפי מהללו, כפי כמה עסק התורה שיש לו.
המלבי"ם מסביר: את הכסף צורפים במצרף, ואילו הזהב יקר יותר, ולכן לא די לו במצרף, שהוא כלי קטן יותר לצריפה, אלא הוא חייב כור - כלי גדול יותר, שהאש בו גבוהה יותר. ובלשונו: כי לא יותך ולא יוסרו הסיגים ממנו בקלות כמו הכסף. מן הכסף מסירים את הסיגים בקלות, ומן הזהב זה מסובך יותר. ולפי רוב יוקרו מקפידים יותר שיהיה מצורף מכל סיג. אם יאמרו לך על ברזל שיש בתוכו סיגים, ייתכן שזה גורע מחוזקו, אבל אין מקפידים בו הקפדה יתרה. אבל כשאתה קונה תכשיט, אתה מברר כמה קראט הוא, משום שהוא יקר. ובזהב מקפידים הקפדה יתרה, וכן ביהלומים - רמת הזיכוך והנקיות, הכל בהקפדה יתרה.
וכך גם באדם: 'ואיש לפי מהללו' - ככל שהאדם מהולל יותר, כך צורפים אותו בשמיים ברמה גבוהה יותר. הכסף נמוך, ודי לו במצרף; הזהב גבוה ויקר, ולכן צריך צריפה בטמפרטורות גבוהות יותר והוא חייב כור. כך ככל שהאדם מהולל ומשובח יותר, כן מדקדקים עמו בשמיים כחוט השערה, ולכן יצרפו את תלמידי החכמים באש ובייסורים גדולים יותר משיצרפו את הבינוניים. 'איש לפי מהללו' - כפי שהוא מהולל בשמיים, כך הצריפה והזיכוך שלו גבוהים יותר.
וזה מובן מאליו: מכיוון שהוא אמור להיות לאחר הצריפה במחוזות עילאיים וגבוהים ביותר, שם כל נדנוד של עבירה מהווה פגם. ואילו הבינוני, שאינו אמור להגיע למעלות גבוהות כאלה למעלה, שם נדנודי עבירה אינם פגם כה גדול, ורק אם יש בו כתמים ממש צריך לצרפו. לכן די לו במצרף, ואין הכרח דווקא בכור.
שני הפסוקים שלמדנו נוגעים בשורש הנפש. 'שאול ואבדה לא תשבענה' מלמד שהתאווה מוגבלת אך החמדה אין לה גבול, ושמכיוון שגוף האדם מתחדש בכל רגע ואבדון כרוך בעקביו, הוא מבקש תמיד חדשות ואינו שבע לעולם. התיקון הוא לנתב את הסקרנות הזאת לתורה ולהתקדמות רוחנית, ולא לרדוף אחרי ההבלים ולחיות בדמיון ש'אחרי ההשגה הבאה' תבוא המנוחה. ו'מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו' מלמד שלושה מבחנים: לרבנו יונה - את מי האדם מהלל, ובכך תבחין בליבו; לגר"א - כיצד הבריות מהללות אותו, ובדרך פנימית - כפי עסקו בתורה שיהללוה בשערים; ולמלבי"ם - ככל שהאדם מהולל ומרומם יותר, כך הצריפה והזיכוך שלו בשמיים מדוקדקים וגבוהים יותר.