פרק כ"ז במשלי עוסק בקשר שבין אדם לחברו ובין אדם לקונו, ובחוק פנימי אחד שחוזר ונשנה: מה שאדם נותן - חוזר אליו. בשלושת הפסוקים שלפנינו נראה זאת בתורה ובמצוות ("נוצר תאנה"), ביחסי אדם לחברו ולבוראו ("כמים הפנים לפנים"), ולבסוף בצד השני של המטבע - העין שאינה שבעה לעולם.
נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד׃ (כז, יח)
אומר הגר"א: באדם יש שלושה דברים - תורה, מצוות ודרך חיים. "נוצר תאנה" - זו התורה. כשם שהתאנה, כל זמן שאתה שומר עליה אתה מוצא בה פירות, כך התורה: ככל שיהגה בה, ימצא בה טעם וחידושים וסברות, ואין מתעייפים מלחזור עליה.
אלא שכאן צריך להדגיש נקודה: כשאדם לומד וכשאדם מוסר - אדרבה, שיתחדש תמיד. יש הבדל בין לחזור על סוגיה ולגלות בה עוד מהלך, עוד עומק, עוד התבוננות, לבין לדקלם שוב ושוב את אותו הדבר עצמו. הכרתי אדם שהיה בא פעם בשנה להתרים עבור ארגון גדול, והיה מספר סיפור ואומר דבר תורה - אותו סיפור ואותו דבר תורה, שנה אחר שנה, חמש עשרה שנה. איני יודע אם סמך על זיכרונו הקצר של הציבור, אבל הוא לא הרגיש שום צורך לחדש את עצמו, להוסיף רעיון, לומר משהו אחר. מבחינתו זה היה "סיפור מנצח", והוא חזר עליו ושיננתם לבניך.
זו גם הבעיה שעלולה להיות אצל מורה בכיתה ד': שנים על גבי שנים הוא מלמד את אותו חומר בדיוק. בסופו של דבר הוא יודע את ספר במדבר עד הפרק שאליו מגיעים באותה שנה, ויודע את הסוגיה שהוא מלמד - וכל השאר אצלו חור שחור. תשאל אותו על מקום אחר בתורה - אינו מכיר. חשוב מאוד שאדם ילמד כל דבר ויתקדם, כי אם לא כן הוא נשאר תקוע באותה נקודה. "נוצר תאנה" - זו התורה, שכל זמן שהוא שומרה וחוזר והוגה בה הוא מוצא בה פירות וטעם, ובלבד שיחפש בה היבטים חדשים, רעיונות חדשים ועמקות נוספת.
"ושומר אדוניו יכובד" - זה מי ששומר את מצוות אדוניו, המצוות שנאמר בהן "הישמר", "פן" ו"אל". וזהו גם דרך חיים: אדם הדבק בקונו, ההולך בדרכיו ולדבקה בו. וכשם שהאדם נדבק בהשם, כך הקדוש ברוך הוא נדבק בו - ממש כמים הפנים לפנים. וזה מה שכתוב "ועל הכסא דמות כמראה אדם": כל הנביאים ראו בדמות אדם, ומבאר הגר"א - לפי שהוא אדם, מראה לו הקב"ה את עצמו בדמות אדם. כפי מה שהאדם מתקרב אל קודשא בריך הוא, כך קודשא בריך הוא מתקרב אליו, שנאמר "השם צלך על יד ימינך".
כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם׃ (כז, יט)
אומר רש"י: כמו המים הללו - הפנים שאתה מראה לתוכם, הם מראים לך בחזרה. תחייך למים, יחייכו לך; תראה להם פנים של זעף, יזעפו כלפיך. "כן לב האדם לאדם" - כך האדם ביחס לחברו: היודע שחברו אוהבו, מראה לו פנים שוחקות; והיודע שחברו זועם עליו, מראה לו פנים זעומות.
הגר"א מפרש גם הוא כפשוטו: כפנים שמראה האדם למים, כך הפנים שהמים כביכול מראים לו. ומוסיף: אף שאין ליבו של אדם ידוע - אני איני יודע מה בליבך עליי - אמרו חז"ל "מה דבליבך על חברך, בליבה עלך". היחס שאתה נותן לחברך, הוא היחס שהוא נותן לך. ומכאן עצה מעשית: אדם שרוצה לעורר את אהבת חברו אליו, יעורר בליבו שלו אהבה גדולה כלפי חברו - וזה ישפיע שגם חברו יחזיר לו אהבה, כי כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם.
המלבי"ם מסביר על דרך הטבע: הלב שולח את הדם אל כל האיברים ומחיה אותם, וכל האיברים מחזירים את מבחר הדם אל הלב. נמצא היזון חוזר בין הלב לאיברים ובין האיברים ללב, והלב מחזיר לאדם את מה שקיבל ממנו. וזה דומה למים: האדם נותן את פניו אל המים, והמים מחזירים לעין הרואה בדיוק את אותה צורה שקיבלו ממנו.
ועוד אומר המלבי"ם: "הלב מגיד לאדם מה שיחו" - כל כוחות האדם, צורתם ניכרת בלב; הלב הוא החוזה בכל כוחותיו. וכשם שצורת פני האדם נראית במים, כך העתיד ומה שעתיד להיות ניכר בלב - ושימו לב, בלב ולא בשכל. כשאדם רוצה לומר שהייתה לו תחושה חזקה שפלוני יעשה כך, אין הוא אומר "הייתה לי תחושה בשכל" אלא "הייתה לי תחושת לב". דבר הנובע מרגש ביחס לעתיד, ולא מניתוח שכלי קר, אנו מייחסים אותו ללב.
ממשיך המלבי"ם: יש לזה נמשל בלב הכללי של הגוף הכללי. המלך הוא הלב שבמדינה, ותלמיד חכם הוא לב העדה. במדינות מתוקנות המס שאתה משלם הוא בעצם בשבילך - מה שאתה נותן חוזר אליך; נדמה לך שנתת והפסדת, אך הכבישים והסדר שאתה נהנה מהם הם בזכות אותו מס.
כך תלמיד חכם שהוא לב העדה: מה שאתה נותן להחזקת תלמיד חכם, בזכות זה כל השפע, שהרי "כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני". נדמה לך שהפסדת, אך כל קיום העולם הוא מכוח החכם ותורתו, ונמצא שדווקא קיבלת - מה שנתת חוזר אליך.
ולמעלה מכל אלה: השם הוא לב הבריאה. ככל שהאדם מכוון את ליבו אל אביו שבשמים, אביו שבשמים מחזיר לו - ושם זה כפל כפליים. האדם מרגיש שהקדיש, שהתאמץ, אפילו שהוציא כסף; אך כל מה שאתה מקדיש בשביל ריבונו של עולם, ריבונו של עולם מחזיר לך כפל כפליים. כמו שהלב משפיע על האיברים ומקבל מהם בחזרה, כך האדם נותן כביכול לקודשא בריך הוא - ובאמת הוא נותן לעצמו ומקבל בחזרה.
ועוד מוסיף המלבי"ם: גם ציון, היא ירושלים, לב ארץ ישראל. לשם הביאו עולות וקורבנות וביכורים - לכאורה מקום של השקעה עצומה. אבל משם היה יוצא השפע לכל העולם כולו, כי שם ציווה השם את הברכה. גם כאן אותם מאפיינים של הלב: הנותן הוא המקבל. אתה נותן לציון, לירושלים, לבית המקדש - ומקבל כפל כפליים ממה שנתת.
אי אפשר לסיים את הפסוק "כמים הפנים לפנים" בלי להביא את ביאורו המפורסם של הגר"א. הגר"א מדקדק: מה השמיע לנו שלמה המלך בעניין זה, ואיזה מוסר יוצא לנו מכאן? ומבאר ביאור נפלא: אם תעיין באותיות האל"ף בי"ת, תמצא שכמעט בכל האותיות החלק הנגלה והחלק הנסתר אינם שווים. באות א' - הנגלה הוא אחד, והנסתר הוא ל"פ, מאה ועשר; הנסתר גדול פי כמה וכמה. באות ב' - הנגלה שתיים, והנסתר י"ת, ארבע מאות ועשר. ויש אותיות שבהן הנסתר קטן מן הגלוי: פ' - הגלוי שמונים והנסתר י', עשר; ק' - הגלוי מאה, והנסתר ו"ף, שמונים ושש.
ויש רק שתי אותיות שהנגלה והנסתר בהן זהים: מ' ו-י'. מ"ם - הגלוי מ' והנסתר מ'. יו"ד - הגלוי י', והנסתר ו"ד, עשר. וזהו שאמר הכתוב "כמים": כמו התיבה "מים", שכל אותיותיה נגלֶה ונסתר שווים בהן - כך יהיו "הפנים לפנים". לאדם יש פנים מגולות ופנים נסתרות: הפנים המגולות הן מה שהוא מדבר בפיו, והפנים הנסתרות הן הלב. וצריך אדם שפניו הנגלות והנסתרות יהיו זהות - מה שבליבו יהיה בפיו ומה שבפיו יהיה בליבו, ולא יהיה "בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים אורבו". זהו "כן לב האדם לאדם": שליבו אל חברו יהיה כמים, הנגלה והנסתר שווים, ולא אחד בפה ואחד בלב.
לפי זה מסביר הגר"א מדרש פליאה. המדרש שואל: למה לא אמר "כיין הפנים לפנים"? ומשיב: מפני ו' יתרה. את החלק הראשון של השאלה עוד אפשר להבין - הרי היין כהה, והדמות נשקפת בו אפילו טוב יותר מאשר במים; המסתכל ביין רואה את דמותו באדום היין. אבל התשובה "מפני ו' יתרה" סתומה לגמרי.
ומבאר הגר"א נפלא: מדוע לא אמר "כיין"? באותיות יי"ן, באמת שתי היו"דין נגלה ונסתר שווים בהן. אלא שכשמגיעים לאות נ' נתקעים: נו"ן - הגלוי נ', חמישים, והנסתר ו"ן, חמישים ושש. הרי כאן ו' יתרה היוצרת הפרש בין הנגלה לנסתר. לכן אי אפשר לומר "כיין". אבל ב"מים" - מ', י', מ' - שתי האותיות זהות לחלוטין בנגלה ובנסתר. וזה בדיוק מה שאנו מחפשים: שהנגלה והנסתר יהיו שווים. כך מובא בשם הגר"א בספר "דברי אליהו".
רק חשוב להדגיש: כל עניין מדרשי הפליאה שנוי במחלוקת. יש רבים שאומרים שאין מקור למדרשי פליאה הללו - כמעט לרובם המוחלט אין מקור, אלא דברים שדרשנים היו דורשים ומהם נעשה "מדרש פליאה". ויש הרוצים להוכיח מהביאור הזה שהגר"א עצמו התייחס למדרש פליאה. ישנם עוד מדרשי פליאה מוכרים: "אין מניחין תפילין אלא בשבת", "הצדיקים אינם נהנים מן הגזל ואומרים כדרלעומר", וכיוצא בהם, שהדרשנים יוצאים לתת להם הסברים ולמצוא להם ביאורים, ולפעמים הדרך הפלפולית להעמיד את המדרש ולהבינו נפלאה ממש - אלא שבמקרים רבים יש המפקפקים אם בכלל קיים מדרש כזה.
שְׁאוֹל וַאֲבַדֹּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה וְעֵינֵי הָאָדָם לֹא תִשְׂבַּעְנָה׃ (כז, כ)
ראשית הערה בדקדוק: "ואבדה" כתוב בה"א, והקרי הוא בוי"ו. המפרשים כאן, כשהם באים לפרש, גורסים "שאול ואבדון" - אך זו טעות המדפיסים, שנשתבשו בפסוק אחר שבו אכן כתוב "שאול ואבדון", ואילו כאן הגרסה היא "ואבדו" בלי נו"ן, וכפי שמביא המנחת שי.
ומפרש רש"י: "שאול ואבדה לא תשבענה" - מלקבל את הרשעים לתוכן, כשם שעיני האדם אינן שבעות מלשוט אחר יצר הרע ולמלא תאוותו. זה לעומת זה: כשם שעיני האדם אינן שבעות מלתור אחר תאוותיו, כך השאול והאבדון אינם שבעים כאשר מובאים הרשעים לתוכם.
שלושת הפסוקים מלמדים חוק אחד: "נוצר תאנה יאכל פריה" - השומר על תורתו וחוזר והוגה בה בחידוש מתמיד, אוכל את פירותיה; ו"שומר אדוניו יכובד" - הדבק בבוראו, בוראו דבק בו. "כמים הפנים לפנים" - כלב המשפיע לאיברים ומקבל מהם, כך היחס שבין אדם לחברו, בין אזרח למדינה, בין המחזיק לתלמיד חכם, ובין האדם לקונו, שמחזיר כפל כפליים. ועל פי הגר"א נוסף כאן מוסר גדול: כמילה "מים" שנגלה ונסתר שווים בה, כך יהיה לב האדם - אחד בפה ואחד בלב לא יהיה. ולעומת שלמות זו עומד הפסוק האחרון: עין האדם, כשאול ואבדון, לעולם אינה שבעה.