פתיחה
אנחנו נמצאים בתוך מהלך של תוכחה ומוסר שמשמיע האב לבנו. קדמו לפסוקים שלנו הדברים "אל תמנע מנער מוסר", "אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" - ועכשיו שלמה המלך בא לפרט: מה בעצם יאמר האב לבן? מה תוכן המוסר? הפסוקים שלפנינו פותחים בעידוד ובשמחה, ומשם עוברים אל האתגר האמיתי של הנער: הפיתוי להצלחה המיידית של הרשעים, ואל התשובה שבאחרית.
"בני אם חכם לבך" - שמחת האב
בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי׃ (טו)
מהו "גם אני"? רבנו יונה מבאר על פי הפסוק "פקודי ה' ישרים משמחי לב". כאשר הבן חכם לבו, הרי הוא שמח בתורה, ויש לו שמחה - וממילא "גם אני" שמח. כי איזו שמחה גדולה יותר יש להורים מאשר לראות את בניהם מאושרים? אם חכמת הלב משמחת את לבך, ודאי שישמח לבי גם אני.
הגר"א מסביר את הדברים באופן פנימי יותר: האב ובנו הם משורש אחד. כאשר הבן יחכם וישמח, אפילו אם אינו מגלה זאת כלפי חוץ ואין הדבר ניכר כלל, אוטומטית לבו של האב שמח. הגר"א ממשיל זאת לאבן מגנט שחותכים אותה לשניים: כאשר חלקה האחד מתנועע, גם השני מתנועע, אפילו שהוא מרוחק בקצה הארץ. מגנט כזה איננו מכירים היום, אבל הגר"א מעיד על מציאות שהכירו בזמנם - שכאשר יש לך כאן דבר, הוא יוצר השפעה על החלק שלו הנמצא במקום אחר.
היום קוראים לתופעה כזו "טלפתיה" - "טלה" פירושו למרחוק, כמו טלפון וכמו טלקינזיס, העברת מחשבות למרחוק. הרבה פעמים תשמעו מתאומים זהים או מאחיות קרובות מאוד: "היתה לי הרגשה רעה מאוד" - ומתברר שבדיוק באותה שעה היתה השנייה בתאונת דרכים וניצלה בחסדי שמים. אצל תאומים זהים זה מצוי מאוד, כאילו הן נשמות תאומות שמרגישות זו את זו. את הדבר הזה מסביר הגר"א על אב ובן. וכך הביאור אצלו: "בני אם חכם לבך" - אפילו שאת החכמה אינך מגלה החוצה בדיבור, אלא יש לך שמחה פנימית בלבך, "ישמח לבי גם אני" - אני מרגיש זאת מעצמי, אף שאין הדבר ניכר כלפי חוץ, שהרי הבן הוא כנתח מן האב, ומה שעובר על הבן עובר בתחושה גם אצל ההורים.
חכם לב - שליטה מוחלטת
המלבי"ם מעמיד את הפסוק בתוך ההקשר: זהו המוסר שאומר האב לבן. ומהו "חכם לבך"? כבר ביארנו שחוקי החכמה הם האסור והמותר שעל פי המוסר, ודבר כזה אדם אינו מקבל ממלמד - אלא אם כן המלמד עצמו קיבל אותו ממשה מסיני. כלומר, לחוקי החכמה אין הוכחות לוגיות. וה"לב", כפי שאמרנו כמה פעמים, מורה על ממשלה מוחלטת - הלב הוא השולט על כל גוף האדם.
"חכם לבך" פירושו אפוא שהלב הגיע להכרה כה גבוהה עד שיש לו שליטה מוחלטת על כל התאוות ועל כל הרצונות. בלשון המלבי"ם: עד שלא ירימו ראש עוד ציורי התאוות והיצר להתנשא, ושקטה המלחמה ברוחו. הוא כבר אינו נלחם, הוא הגיע ל"אין מבטחים" - לבו שולט על התאוות והרצונות, ויש לו ידיעה ברורה בתפקידו של האדם בעולם, בדרך הישר ובדרך המוסר.
והמלבי"m מדייק בלשון: שימו לב שכאן "חכם לבך" - "ישמח לבי". לעומת זאת במקום אחר נאמר "בן חכם ישמח אב" - שם הבן חכם בלי לב, וגם אצל האב "ישמח אב" בלי לב. אבל אצלנו החכמה היא של הלב, ולכן היא גורמת שמחה בלב: "ישמח לבי", ולא סתם "ישמח אב". מדוע? משום שכאשר הוא רק בן חכם, ואינו בגדר חכם לב, אין לאב שמחת לב אלא שמחה בלבד. שמחת הלב היא שמחה שלמה, שמחה פנימית - והיא מגיעה רק כאשר "חכם לבך".
וההסבר: חכמה בעלמא - עדיין יכול האדם לסטות מדרך החכמה. הוא השיג חכמה, אבל הוא עלול גם לסטות, ויש דברים כאלה בהיסטוריה. לעומת זאת מי שהשיג חכמת לב, שהיא שלטון מוחלט על כל התאוות, זהו "אין מבטחים" - משם כבר לא מתמוטטים. זו דרגה שהאדם שולט בה על כל תאוותיו ורצונותיו, ומזה כבר לא יורדים. לכן בבן חכם בלבד - "ישמח אב", ואין זו שמחה שלמה, כי לך תדע מה ילד יום.
אמרו על הסטייפלר שראו אותו מתפלל בדמעות. שאלוהו על מי הוא מתפלל, אמר להם: מתפלל אני על חיימ'קה שלי. וכוונתו לרבי חיים קנייבסקי. אמרו לו: רבי, הרי רבי חיים כבר מקבל קהל - כבר היה אז בן חמישים או שישים, אנשים באים אליו, מקבלים ברכות ושואלים אותו. אמר להם: נו, ואז מה? אבא לא צריך להתפלל על ילדיו כל הזמן? שה' יהיה בעזרם, שיתמידו בתורה, שיגדלו לאילני רברבי, שה' יצילם מכל מכשול וטעות. הסטייפלר, כשבנו כבר מגדולי הדור, עדיין מתפלל עליו. זאת אומרת: שמחה שלמה יש רק כשהבן חכם לב. אם בנו חכם - יש לאב שמחה, אבל אין זו שמחת לב. אבל אם לבו של הבן חכם, שולט על כל תאוותיו ורצונותיו, ואין לו מלחמות פנימיות - אומר האב: "ישמח לבי גם אני", גם אצלי יש שמחה מלאה, שמחה שלמה, והיא שמחת הלב.
"ותעלוזנה כליותי" - שמחה שפורצת החוצה
וְתַעְלֹזְנָה כִלְיוֹתָי בְּדַבֵּר שְׂפָתֶיךָ מֵישָׁרִים׃ (טז)
על ידי שחכם לבך, שפתיך מדברות מישרים - מדברות יושר. רבנו יונה מבאר: הלב שמח בכל עת, מפני שהלב מרגיש ומתעורר יותר מכל האיברים; וכאשר אתה מדבר מישרים, שמחת הלב גדולה יותר עד שהיא משפיעה גם כלפי חוץ. מהי אותה השפעה החוצה? "ותעלוזנה כליותי". הביטוי הרגיל לשמחה הוא בלב; וכשמגיעים ל"תעלוזנה כליותי" - זה כבר מעל ומעבר. כלומר: כיוון שאתה דובר מישרים, אתה נותן בי שמחה כזו עד שגם כליותיי עולזות.
והמלבי"ם מבאר את ההבדל בין שמחה לעליזה, כמו בפסוק "פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים" - ושם יש לו ביאור בפשט מדוע כאן פלשתים וכאן ערלים, מדוע כאן תשמחנה וכאן תעלוזנה. אבל די לנו בכלל: שמחה היא שמחה פנימית, ועליזה היא כבר לרקוד מתוך שמחה - שמחה שפורצת החוצה. וזהו: כאשר שפתיך מדברות מישרים, אומרות רק את הדברים ההגונים והראויים, שזה נובע מחכמת הלב - הכליות שלי אינן מסתפקות בשמחה אלא ממש עולזות.
"אל יקנא לבך בחטאים"
אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת ה' כָּל הַיּוֹם׃ (יז)
שימו לב שהאות ט' מודגשת: "חַטָּאִים" - אלו האנשים החוטאים, ולא "חטאים" בלשון רפה שהוא שם עצם, החטא עצמו. כמו שאומרים "גמל" - הבהמה, ו"גַּמָּל" - המוליך אותה; "חמור" - הבהמה, ו"חַמָּר" - מוליך החמור. כך "חַטָּאִים" - עושי החטא. אם כן "אל יקנא לבך בחטאים" - אל תקנא בהצלחתם של הרשעים.
ומהו "יקנא לבך"? מדייק המלבי"ם: כתוב "בַּחטאים" - בבי"ת. כשהקנאה באה עם בי"ת, הכוונה לאדם המתקנא במעלת חברו ומתאווה להיות כמוהו. שהרי יש לביטוי קנאה משמעות נוספת: "אל קנא" - קנא ונוקם ונפרע. אבל כאן אין הכוונה להיפרע מהם ולקנא קנאת ה' בהם; לא נאמר "יקנא לבך לַחטאים" אלא "בַּחטאים". תמיד כשזה עם בי"ת, הכוונה שאני רוצה להיות כמוהו - קנאה רגילה, סטנדרטית: אני מקנא בשררה שלך, במעמד שלך, בממון שלך, ורוצה שגם לי יהיה. וזו הפנייה אל הבן: אתה רואה את החטאים מצליחים בעולם הזה, יש להם ממון ושררה וכבוד - אל תקנא בהם. "כי אם ביראת ה' כל היום".
קנאה חיובית: קנאת סופרים
במה כן ראוי לקנא? כאשר אתה רואה אנשים יראי ה' עושים דברים מסוימים, ואתה אומר: מתי גם אני אזכה? הלוואי וגם לי יהיה כך, הלוואי וגם אני אעשה כן. אני ראיתי לפחות שני אנשים שאחרי שאני הוצאתי ספר, הם הוציאו ספר. שמחתי איתם ואף עזרתי להם - אבל כשראו שאדם יכול להוציא ספר ו"לא בשמים היא", זה נתן להם דחיפה: גם אני רוצה. אני מכיר אדם שהגיע לסיים את הש"ס בעקבות זה שראה אדם שניקה את בית המדרש, ולמד בשיעור בקביעות, ועשה פעם שנייה סיום הש"ס. אמר לעצמו: המנקה של בית המדרש יכול, ואני שלמדתי בישיבות לא אוכל להקדיש זמן ולזכות לסיים את הש"ס? זכה, הקדיש וסיים את הש"ס. זו קנאת סופרים שמרבה חכמה - קנאה לגיטימית, שמביאה את האדם לגלות בעצמו: גם אתה מסוגל, לא בשמים היא, אם הוא יכול גם אני יכול. זו הקנאה החיובית שבה מדבר הכתוב: "כי אם ביראת ה' כל היום".
קנאה שלילית: למנוע או לגמד
לעומת זאת, כשאדם מקנא קנאה שלילית, הוא אומר: כמוהו אני לא יכול, זה מאמץ, אין לי כוח. ואז הוא עושה אחד משניים. או שהוא מנסה למנוע את חברו מן המעשה הטוב - כי כל עוד ההוא עושה טוב ואני לא, זה מציג אותי באור שלילי; וזו אפשרות נוראה ואיומה. או - וזו אפשרות פחות נוראה - הוא מגמד את המעשה הטוב שלו: "נו, סיים ש"ס פעמיים? אם אני הייתי לומד כמוהו הייתי מסיים ארבע פעמים. תעזוב, גמרא לא לומדים כך, לא מתפלפלים; אני לומד לאט, אני עוד לא סיימתי חצי מסכת, אבל אני מנסה להבין". מה הוא עשה? כיוון שאינו רוצה לדרוש מעצמו, הוא מבטל את מה שחברו עושה, וכך הוא פוטר את עצמו מן הצורך להתאמץ. וזו טעות.
זהו שאומר הכתוב: כשאתה רואה רשע מצליח - אל תקנא ואל תאמר אעשה כן גם אני; אלא "ביראת ה' כל היום" - תקנא באנשים יראי ה', תאמר: הוא יכול, גם אני מסוגל, תתאמץ ותשתדל ותהיה גם אתה כמוהו. וזה בעצם מה שאמרנו: זהו חכם הלב. מי שיש לו ממשלה על לבו, על כל התאוות והרצונות, הוא היודע היכן להפעיל את הקנאה במקום החיובי שלה והיכן לא להפעיל אותה במקום השלילי.
"כי אם יש אחרית"
כִּי אִם יֵשׁ אַחֲרִית וְתִקְוָתְךָ לֹא תִכָּרֵת׃ (יח)
רש"י מבאר ש"אם" כאן משמש בלשון "אשר" - כלומר: בעבור זה יש אחרית ותקווה אליך. אין זו שאלה "האם יש אחרית", אלא כמו "כאשר", "באשר", בעבור זה. יהיה לך אחרית טובה, כי כשאתה מקנא במי שעושה טוב, יש סיכוי שגם אתה תלמד ממנו ותעשה טוב. "ותקוותך לא תיכרת" - "תיכרת" מלשון תתנתק; לא יהיה מצב שתישאר בלי תקווה, אלא אדרבה, תהיה לך תקווה חיובית כשאתה מקנא בעושי הטוב ונמשך אחריהם. גם רבנו יונה אומר ש"אם" כאן אינו אם של ספק, אלא כמו "אם יהיה לבער קין", "אם רחץ ה' את צואת בנות ציון", "כי אם שישו וגילו עדי עד" - במשמעות "כאשר".
המלבי"ם מבאר שבפסוק זה ניתן טעם לדברים הקודמים: אמרתי לך אל תקנא בהצלחת החטאים - מדוע? כי הצלחתם "יציצו כמו עשב". ומה קמל ראשון בצאת השמש? העשבים. ומה גדל ראשון? גם העשבים. בגשם הראשון היבלית מכסה את כל החצר, וכשמגיעים ימי הקיץ היא הראשונה לקמול ולהתייבש. כך הרשעים יציצו כעשב - אל תקנא בהם. אם אומרים לך: תראה איך פלוני מצליח - אורך רוח, תכף תראה שהכול אוויר. כמו שהיה בזמנו עם מפלגה שקמה על שנאה, וכולם נכנסו ללחץ - ולבסוף לא נשאר מזה מאומה. וכן שרון שהקים את קדימה, וכולם רצו להצטרף, והיו להם שלושים מנדטים - ומה נשאר מהמנדטים הללו היום? אפס. דבר שנבנה ברגע אחד, נהרס ברגע אחד.
לעומת זאת, כשמפלגה נבנית לאורך שנים - ואיני מדבר על טוב או לא טוב, אלא רק על הרעיון - הדבר קיים; יכולות להיות לו עליות וירידות, אפילו ירידה לשנים עשר מנדטים, אבל הוא קיים. אבל כשדבר בנוי בלי אידיאולוגיה אלא ב"כיסאולוגיה" - שכל המטרה היא להיכנס לכנסת ולקבל תפקיד בממשלה - אז שואלים אותו: מה הדעות שלך? והוא משיב: תגיד לי מה אתה רוצה לשמוע ואומר לך מה דעותיי. בעד ההתנתקות? אנחנו בעד. נגד? אנחנו נגד. סופרמרקט של דעות: רוצה דתי - יש לנו; רוצה חילוני - יש לנו; רוצה ספורט - יש לנו; רוצה תקשורת - יש לנו. אין אידיאולוגיה, אין קו - וזה דבר שאינו שורד לאורך זמן; זה צץ כעשב ויקמול כעשב. אבל מי שיש לו קו אידיאולוגי, יכול להיות שפעם היה בשמונה עשרה ואחר כך בשש - אבל הוא קיים, יש גרעין קשה שקיים תמיד, כי יש אידיאולוגיה מאחורי הרעיון שהוא מוליך.
על זה אומר הכתוב: אל תתפעל מהצלחת הרשעים, "אל יקנא לבך בחטאים" - לחטאים אין אחרית, וכמו שנאמר "אחרית רשעים נכרתה". מהי אחרית? זהו קו הסיום. מה נשאר מהם? אפס, תוהו, מאומה. "כי אם ביראת ה' כל היום" - אבל מי שהוא ביראת ה' כל היום, "כי אם יש אחרית". ייתכן שבשלב מסוים נראה שהצדיקים מושפלים ונרדפים ואף מוצאים מחוץ לחוק, כמו בענייננו שמי שלומד תורה נחשב עבריין עם כתם פלילי. בגרמניה מותר ללמוד תורה, ובמדינות ערב מותר ללמוד תורה, אבל כאן - או שאתה מתגייס או שאתה פלילי עם כתם לכל חייך. אל תתפעל מזה: "כי אם יש אחרית". בסוף כולנו יודעים מי יישאר ומי ינצח.
תקווה ותוחלת
המלבי"ם מבאר את ההבדל בין תקווה לתוחלת. תקווה - אני מקווה שכך יהיה; כלומר לא בטוח. תוחלת - על זה יש הבטחה מוחלטת, אני מייחל לדבר. "תוחלת ממושכה מחלה לב": כאשר אדם מייחל לדבר ברור, וכשאינו בא, הוא נשבר לרסיסים ולבו חולה. לעומת זאת כשיש רק תקווה, ואתה נשאל "יהיה או לא יהיה?" ואתה משיב "אני מקווה" - אם הדבר לא בא, לא נשברת.
כאן, "ותקוותך לא תיכרת", מדובר בענייני העולם הזה. למה זה נקרא תקווה? כי ענייני העולם הזה איש לא הבטיח לך. עולם הבא מובטח: תעשה מצוות - מובטח לך עולם הבא. אבל בעולם הזה, ייתכן שתעשה מצוות ותהיה צדיק ולא תהיה עשיר; אין הבטחה שיהיה לך כאן כל טוב. לכן ענייני העולם הזה נקראים תקווה. ואומר הכתוב: גם התקווה שאתה מקווה בענייני העולם הזה, שאינה מובטחת - גם היא לא תיכרת; הקדוש ברוך הוא גם את זה ייתן לך. אל תקנא בחטאים, אלא ביראת ה' כל היום; לזה תקווה ולזה תצפה, כי בסופו של דבר זו הדרך שתצליח.
"לך עם הצד החזק"
פעם בא יהודי אל החפץ חיים ואמר שאינו יודע עוד מה לעשות כנגד הכופרים שבעירו. יש לו איתם מלחמות קשות והוא מרגיש שאינו מסוגל עוד; גם ענייני הקהילה נפלו בידם, וגם ראשי הקהל נתמנו מטעמם. מעוז אחר מעוז נופל בידי המשכילים והרשעים, ואין לו עוד כלים להילחם. אמר לו החפץ חיים: הכלל בידינו - כאשר שני צדדים נלחמים ואיננו יודעים באיזו עמדה לנקוט, יש ללכת עם הצד החזק, עם זה שבסוף ינצח. חשב האיש שאינו שומע היטב, ושאל: מה, הרב אומר לי ליישר איתם קו? אמר לו החפץ חיים: לא, התבונן. כנגד מי הם נלחמים? כנגדך? יש להם משהו אישי נגדך? הם נלחמים על ה' ועל משיחו, כנגד התורה, כנגד דברים שבקדושה, כנגד כל מה שבורא עולם מייצג. עכשיו עשה את החשבון לבדך: מי ינצח? מי יישאר כאן? אם הקדוש ברוך הוא ינצח - לך עם הקדוש ברוך הוא; ואם הם ינצחו - לך איתם. לך עם המנצחים, לך עם החזקים; רק חשוב מי החזק כאן באמת. (סיפור זה מסופר גם על הרב כהנמן.)
אמנם כעת ייתכן שהתורה מושפלת ויראי ה' נמאסים, אבל מי ינצח בסופו של דבר? מי יישאר כאן אחרי הכול? מי הם אלה שכעשב יציצו וכעשב יקמלו? הרשעים. ובסופו של דבר הצדיקים כאור נוגה לעד ויאירו ככוכבי השמים, והם יישארו לנצח. אז תחליט לבדך עם מי כדאי ללכת. זהו: "בני, אל יקנא לבך בחטאים".
יסוד חינוכי: דחיית סיפוקים
מה שאומר כאן שלמה המלך הוא יסוד חינוכי חשוב מאוד, כי ילד נוטה להתפתות להצלחה רגעית. ילד יושב בכיתה, זורק משפט, כולם צוחקים וכולם מרוצים. הוא יודע היטב שעל זה מקבלים עונש, שעל זה ירחיקו אותו מהכיתה - הוא יודע הכול. אבל מה חזק אצלו? הרגע. ברגע שאמר מילה, כולם צחקו, קיבל את תשומת הלב - קיבל במזומן. דעו לכם שאחד הדברים הבעייתיים ביותר הוא להפעיל ילדים ב"משכורת" לטווח רחוק. כל מלמד וכל הורה יודע את זה: "תעשה את זה, ואמא תעשה לך מבצע לארבעה חודשים" - ארבעה חודשים אצל ילד זה נצח. מבצע - מקסימום עד סוף השבוע; וככל שהוא גדל אפשר להאריך. ילד קשה לו לדחות סיפוקים. יש אנשים שנשארו ילדים, אבל אדם מבוגר יודע לומר: נכון שבא לי מאוד, אבל לא כדאי, משלמים על זה מחיר יקר. ילד יעשה זאת גם כשהוא יודע שישלם מחיר.
וכיצד פונה שלמה המלך אל הבן? קודם כל: "אל תמנע מנער מוסר", "אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל". ואז - "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", "ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים". שימו לב: פותחים בעידוד. תאמר לילד: כשאתה אומר דברים טובים, כשאתה מתנהג יפה - אין לך מושג איזו שמחה אתה עושה לי, כמה אני מאושר. ורק אחר כך בא הקושי: הילד נמשך אחר תאוות, רצונות וגשמיות, וענייני העולם הזה קורצים לו. לכן דרך החינוך והמסר היא "אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום, כי אם יש אחרית ותקוותך לא תיכרת".
לילד צריך להראות בעיניים: הנה פלוני חשב את עצמו והרגיש כך וכך - ומה יצא ממנו? שום דבר, כי כל מחשבתו היתה "יהיה לי ויהיה לי". ולעומתו אלמוני שהיה מוכן להשקיע, ובאופן מיידי נראה היה שאינו מרוויח מזה כלום - ותראה היום כמה שם וכבוד יש לו וכמה הוא מצליח. צריך להראות לילד דוגמאות שהרווח המיידי אינו כדאי: אתה לא רוצה להיות כמו פלוני, אתה רוצה להיות כמו אלמוני, שאני זוכר כמה השקיע ועכשיו הוא קוצר. וכמובן מדובר באנשים שאינם שומרי מצוות; על שומרי מצוות אסור לדבר לשון הרע, ואפילו כשזה לתועלת - עדיף שלא. אבל העיקרון ברור: כשהילד רואה בעיניים, הרבה יותר קל לו להפנים מאשר כשאומרים לו סתם "כדאי לך" ו"כך תהיה ילד טוב", והוא שואל בלבו: מה זה נותן לי? כשעשיתי דברים שאינם ראויים נהניתי מיד, ואילו אתה מדבר איתי על משהו שלך תדע מה יהיה. לכן: שכנע אותו ש"יש אחרית ותקוותך לא תיכרת" - מי שהולך בדרך ה', בסופו של דבר רק יצליח.
לסיכום:
ארבעת הפסוקים שלפנינו הם תמצית מוסר האב לבנו. "בני אם חכם לבך" - לא די בחכמה בלבד, שממנה עוד אפשר לסטות, אלא חכמת לב, שליטה מוחלטת על התאוות, ורק היא מולידה אצל האב שמחה שלמה, שמחת לב. "ותעלוזנה כליותי" - כשהחכמה הפנימית מתורגמת לדיבור ישר, השמחה פורצת מעל ומעבר. "אל יקנא לבך בחטאים" - הקנאה עצמה אינה פסולה; השאלה היא במי מקנאים: קנאת סופרים ביראי ה' מרבה חכמה, ואילו קנאה בהצלחת הרשעים רק מגמדת את האדם. "כי אם יש אחרית" - הצלחת הרשעים כעשב שמציץ וקמל, ואילו לצדיק יש אחרית ותקוותו לא תיכרת. וזהו גם היסוד החינוכי: לפתוח בעידוד, ללמד לדחות סיפוקים, ולהראות לילד במוחש שהרווח המיידי אינו כדאי, ושבסופו של דבר מי שהולך בדרך ה' הוא שינצח.