פתיחה: משלי כ"ג - ממוסר הלב אל חינוך הבנים
בקטע שלפנינו שלמה המלך עובר מן העצה הכללית של קבלת המוסר והדעת אל היישום המעשי ביותר שלה: חינוך הילדים. תחילה הוא פונה אל האדם עצמו - כיצד ישלוט בליבו ויקרב את חוקי החכמה אל דעתו; ומיד לאחר מכן הוא פונה אל ההורה - כיצד ינהג עם הנער שעדיין אינו מסוגל לקלוט "אמרי דעת" נשגבים. שני העניינים כרוכים זה בזה, ושניהם עומדים על יסוד אחד: אין מחזיקים אדם בדרך הטובה בכוח, אלא בחיבור.
"הביאה למוסר לבך" - למה הלב, ולמה האוזן?
הָבִיאָה לַמּוּסָר לִבֶּךָ וְאׇזְנְךָ לְאִמְרֵי־דָעַת׃
שני איברים נזכרים כאן, וכל אחד כנגד עניינו. המוסר בא לייסר את האדם ולהישיר את דרכו, ולכן הוא מכוון אל הלב: קח את כל תאוותיך, תן בהן מוסר ויישר אותן. אבל הדעת - עסק התורה - מכוונת אל האוזן, שכן אין עניינה בהכרח מלחמה בתאווה, אלא עצם לימוד התורה וקליטתה, שאליו האדם צריך להטות את אוזנו.
המלבי"ם מבאר עומק נוסף: גם אם קיבל האדם באוזניו את חוקי החכמה מרבותיו - וכבר למדנו שחוקי החכמה אי אפשר להבינם מדעת עצמו, אלא חייבים לקבלם מן הרבנים ומן הנביא - עדיין אין בכך הכרח שילך בדרך הזו. שכן מנגד לחכמה עומדת התאווה. אדם אומר: אמנם על פי חוקי התורה, על פי היושר וההגינות, כך צריך לעשות - אבל ליבי מושך לכיוון אחר, תאוותיי מושכות למחוזות אחרים. זהו המתנגד הגדול ביותר לחכמה.
וכוח הממשלה באדם, כפי שכבר הסביר לנו המלבי"ם כמה פעמים, הוא הלב. הלב הוא המרכז והוא המושל. והבעיה היא שבלב מושלים חליפות: פעם מושלים בו חוקי החכמה ופעם מושלות בו התאוות, ברצוא ושוב. פעם הוא נמשך להנאותיו ופעם לעסק התורה. זה המאבק התמידי, זה יצר הטוב ויצר הרע. אילו היה הכוח המושל הזה הולך תמיד לפי חוקי החכמה - היינו צדיקים כל הזמן בלי הפסק; אבל אנו יודעים שיש מאבק.
על כך נותן לנו שלמה עצה: "ואוזנך לאמרי דעת". מהם אמרי דעת? חוקי החכמה כשלעצמם אינם נתפסים בשכל, ואין להם מופתי השכל והוכחות; אך מי שהולך על פיהם ומקיים אותם, ובסופו של דבר מתחבר אליהם - מגיע למצב של דעת, ידיעה ברורה והכרה אמיתית. מה שקודם לכן אמרו לו "קבל מרבותיך, זו אקסיומה", לאחר שיעמיק בו יגיע כבר לכלל דעת. וזו העצה: לך אל אותם אנשים שקנו בהשכלתם את חוקי החכמה, שראו בחושיהם את השגחת ה' בעולמו, שמבינים שסוף האדם למיתה ושחוקי החכמה הם האמת המוחלטת - אצלם זו כבר דעת, ידיעה ברורה. הטה אוזנך אליהם, ואז תצליח להשתכנע, ואז תצליח לפעול על פי חוקי החכמה ולא על פי התאווה.
לקרב את הדברים אל הדעת - ולא "כי כך ה' אמר"
כבר הסברנו ונתנו לכך דוגמאות רבות, שהדרך הנכונה של האדם אינה לעשות סתם "כי כך ה' אמר", אלא אדרבה - לקרב את הדברים אל הדעת: להבין למה כדאי לי מה שה' אמר. ולכאורה יש המתקוממים: מה זה "כדאי לי"? מה אתה, אינטרסנט? אני עושה כי ה' אמר, גם אם יאמרו לי שעל המצווה הזו מקבלים גיהינום - אני עושה, כי זה רצון ה'. וזה ממש לא נכון. התורה רוצה שתעשה בשמחה, ושתקרב את הדברים אל דעתך.
ראו זאת אצל יעקב אבינו. המלאך אומר לו שהגיע הזמן לצאת מבית לבן. היה לו לומר לנשיו: המלאך אמר, עוזבים. אך אין הוא עושה כן. הוא קורא להן לשדה ומתחיל לשכנע אותן כמה רע להן שם, כמה הם סובלים, כמה כל השהייה הזו אינה משתלמת. ורק לאחר שהן מגיעות בעצמן למסקנה ואומרות לו: נכון, אתה צודק, לא טוב לנו כאן, צריך ללכת - רק אז הוא מוסיף להן שגם ה' אמר כך, כך אמר לי מלאך האלוקים. והן עונות: אם כן, עשה מה שה' אמר. וכי את האימהות הקדושות צריך לשכנע? היה לו לומר "המלאך אמר" והן מתקפלות מיד; טוב או לא טוב, משתלם או לא משתלם - מה זה מעניין? אלא לימדונו כאן, שגם כשה' רוצה מן האימהות הקדושות דבר, הוא דואג שהדברים יוסברו כראוי, כדי שיבינו: כדאי לנו, משתלם לנו, רצון ה' חופף לרצוננו. כמה נפלא.
ואם תאמר, אולי זה רק באימהות ולא באבות - ראה את יעקב עצמו. כשבא אליו המלאך, מה הוא אומר לו? "ראיתי את כל אשר לבן עושה לך" - יעקב, אתה סובל כאן, רע לך, לא כדאי לך להישאר, ולכן עתה קום צא. את יעקב צריך לשכנע? כן. הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו שהדרך היא תמיד בדרך של "מושכני אחריך נרוצה": תן לאדם את ההבנה שזה טוב לו וכדאי לו, ואז ישתכנע. לא לומר "ככה התורה אומרת, בלי שכנועים, אנחנו עבדים ועושים". אדרבה - כל מה שאתה יכול לקרב אל דעתך ולהשתכנע שזה טוב לך, עשה, ואמור: כמה נפלא שרצון ה' חופף לרצוני.
זו כוונת הפסוק. אתה רוצה לשלוט בלב ולהכניעו? הלב נמשך לתאוות, וזה כוח הממשלה; ומנגד עומדים חוקי החכמה שאינם נתפסים בשכל. אומר לך שלמה: "ואוזנך לאמרי דעת" - הדעת היא כבר דבר הנתפס בשכל, ידיעה. נסה לראות, להבין ולהפנים כמה זה טוב לך, כמה תצליח אם תלך לפי חוקי החכמה. אל תקיים אותם כחוק יבש בלבד, שכן בכך אתה מקשה על עצמך את מלחמת היצר. גם אם לכאורה הדרך הזו מונעת ממך הנאות מסוימות - דע שזה הטוב ביותר עבורך, וההנאות הרגעיות אינן נותנות באמת הצלחה.
אזהרה להורים: כפייה יוצרת ריחוק
יש אנשים שלוקחים את הילד לבית הכנסת בגיל צעיר, בשש בבוקר: קום, עצלן, קמים לתפילה בשמחה - וסוחב אותו. ובבית הכנסת אוי ואבוי אם הרים את הראש מן הסידור, כל הזמן מסמן לו באצבע: איפה אוחזים? הרמת את הראש? והאב מרוצה: ארבעה ילדים הולכים איתו, אף אחד לא עושה לו בושות, כולם יושבים מתחילת התפילה ועד סופה. ואז הוא מסתכל על האברך שילדו מגיע לפעמים, יושב ארבע דקות ויוצא, ואומר לו: תצמח, זו לא צורה, זו לא התנהגות, הילד יזלזל בתפילה, הושב אותו והראה לו. האדם הזה טיפש ושוטה. למה? כי באותו רגע אולי יש לך נחת - ישב והתפלל - אבל מה יצרת אצלו? ריחוק, שנאה לתפילה, חוסר רצון; ובהזדמנות הראשונה שיוכל לברוח מבית הכנסת, מן הכיפה ומן הדת - יעשה זאת. וזה קורה, ובגדול.
כל אלה שחינכו את ילדיהם בדרך כוחנית ולא בדרך של חיבור - מאבדים אותם. אמור לילד: אינך חייב לבוא לבית הכנסת; בוא כשתרגיש שאתה רוצה, וכשתבוא - בוא בשמחה. תן לו הרגשה שבית הכנסת הוא מקום של שמחה. ומי שאומר "אתה עושה לי בושות" - שישאל את עצמו מה מעניין אותו באמת, חינוך הילד או הבושות שלו. הלב מתחמץ למראה ילדים כאלה, כי אפשר לראות אותם כבר עכשיו בעוד חמש שנים: איך הכיפה הולכת ומתכווצת עד שהיא מתאדה ונעלמת, ואז אין רואים אותו כלל, ואפילו אין מי שיאמר קדיש על האב הזה, כי הבן התרחק כל כך שאין מי שיחשוב עליו.
לכן אומר לך שלמה: "ואוזנך לאמרי דעת". הכנס ללב כמה נפלאה עבודת ה', כמה היא נותנת לי חיים טובים כאן בעולם הזה. וכך גם עם הילדים - קרב אותם בדרך של חיבה ואהבה, ואז באמת ילכו בדרך ה'. אבל דברים שנעשים בכוח, ואפילו כלפי עצמך - "זה רצון ה' ולכן אני עושה" - כמה זמן אפשר להחזיק בזה? יש שלב שבו האדם בועט בהכל. לך שלב אחר שלב, ועשה דברים מתוך שלמות.
בנות רבות, בנות של בעלי תשובה, שואלות אותי: הרב, אני מרגישה מחנק. אני מתפללת שחרית, מנחה, שמעתי שיש שאמרו גם ערבית ואני מתפללת ערבית, וקוראת שיר השירים ופרק שירה ועוד. ואני שואל: מי ביקש ממך את כל זה? את אישה, ולדעת הרב עובדיה יוסף די לך בתפילת שחרית - ברכות השחר, קריאת שמע ושמונה עשרה, וזהו. את רוצה להחמיר כדעת הרב בן ציון אבא שאול ולהתפלל גם מנחה? תרגישי קודם שהתבססת בשחרית, שאת עושה זאת בהנאה ובשמחה, ושאת מוכנה נפשית לקבל עוד - ואז קבלי עוד דבר. וכשתרגישי שגם זה בשמחה ונפשך כמהה לעוד חיזוק, קבלי גם ערבית. אבל לקחת הכל בבת אחת? ומה היא אומרת לי בסוף? "הרב, האמת שיש ימים שאני לא עושה כלום. אין לי כוח, אני מרגישה לאות, ואפילו ברכות השחר איני פותחת". וכי הקדוש ברוך הוא רוצה שתחנקי את עצמך? אם אין זה חיובך - למה ליטול? זו עצת היצר: קחי עוד ועוד, זה סגולה לזה וזה לזיווג הגון, עד שנוקעת נפשו של אדם. כך רואים הרבה אצל בעלי תשובה: ביום אחד נעשה צדיק עצום, ואחרי חודשיים הוא עף רחוק, ולפעמים גרוע ממה שהיה לפני שחזר בתשובה. לכן "אוזנך לאמרי דעת" - קרב את הדברים אל הדעת ועשה אותם מתוך שמחה. חביב על הקדוש ברוך הוא מעט בשמחה מהרבה מתוך מחנק.
"אל תמנע מנער מוסר" - שני פירושים
אַל־תִּמְנַע מִנַּעַר מוּסָר כִּי־תַכֶּנּוּ בַשֵּׁבֶט לֹא יָמוּת׃
רבנו יונה מבאר: אל תתרגש גם אם הנער יצטער. אינך צריך לחשוש ולשים לב לכל צער שייגרם לו בעקבות המוסר שתיתן לו, שהרי לא ימות מזה. כלומר, אין הכתוב בא לומר "הכהו מכות חזקות", אלא "אל תחשוש להכותו" - "כי תכנו בשבט לא ימות".
הגר"א מפרש באופן אחר: "כי תכנו בשבט לא ימות" - על ידי שתכנו בשבט כאן בעולם הזה, אתה דואג שלא ימות לעולם הבא. לפי רבנו יונה הדגש הוא שלא ימות מן ההכאה, ולפי הגר"א שלא ימות במיתת הנפש; אתה מגן עליו בעולם האמת על ידי שאתה מיישר אותו בדרך ישרה כאן, כפי שנראה בפסוק הבא.
והמלבי"ם מקשר לפסוק הקודם: הרי אמרנו "הביאה למוסר לבך ואוזנך לאמרי דעת", ואמרי דעת הם השגות והבנות גבוהות - ומה יש לנער להשיג בדברים כאלה? אולי אין טעם כלל לדבר איתו, שהרי אינו יודע מה זה מוסר ומה הם אמרי דעת? על כך אומר הכתוב: "אל תמנע מנער מוסר" - אף על פי כן, אל תמנע ממנו את המוסר הראוי לנער. ומהו? "כי תכנו בשבט". מה נער מבין? שבט, מקל. ואין בזה סכנה - "לא ימות". נמצא אפוא שהדבר רחוק מהפסד וקרוב לשכר, ולכן בדרך זו תנקוט: גם אם אינו מבין מוסר גבוה ואמרי דעת נשגבים, את המקל הוא מבין היטב.
"ונפשו משאול תציל" - שלושה יתרונות
אַתָּה בַּשֵּׁבֶט תַּכֶּנּוּ וְנַפְשׁוֹ מִשְּׁאוֹל תַּצִּיל׃
אומר הגר"א: כאשר אתה מייסר אותו כאן בשבט כדי להרחיקו מדרך רעה, יש בכך שלושה יתרונות. ראשית, אתה לבדך מכה אותו. שנית, רק במקל. שלישית, רק בגופו. ואם לא תעשה כן, סופו שיגיע לשאול, ושם: לא אתה לבדך תכה אותו אלא מלאכי חבלה רבים; ולא בשבט של עץ אלא בייסורים קשים ומרים; ולא בגופו אלא בנפשו - "ונפשו משאול תציל". נמצא שעדיף לקבל כאן מכות בגוף מלהתייסר בשאול בייסורי הנפש, ולנצח.
גבולות ההכאה: "לעולם לא יכה אדם בנו גדול"
כאן יש להדגיש מה שהדגשנו כמה פעמים, גם כשלמדנו "חנוך לנער על פי דרכו": כל אימת שמדברים על הכאה, יש לזכור את דברי חז"ל שלעולם לא יכה אדם בנו גדול. מדוע? משום "לפני עיוור לא תיתן מכשול". כשאתה מכה בן גדול, הוא מתריס כנגדך ומתחצף, ואתה מכשילו בעבירה של חוצפה - וזה דבר נורא. ולפעמים, אם הוא עז פנים או גדול יותר, הוא אף מסוגל להחזיר לך. שאלו פעם אב: האם אתה מרים יד על בנך? השיב: כן, אבל רק לצורכי הגנה עצמית. מי שהולך על פי דברי חז"ל בוודאי לא ייכשל בזה.
"חנוך לנער על פי דרכו" - פירושו שלכל ילד אופי משלו וצורת הנהגה משלו. יש ילד שאיסור מוחלט להרים עליו יד; בדרך כלל אלה הילדים בעלי הכבוד העצמי, הבוגרים יותר נפשית, שכשמרימים עליהם יד הם נפגעים מאוד, וזה עלול להיות הרסני ממש. ועוד: מהו "בנו גדול"? פעם דיברו על גיל חמש עשרה, אחר כך על שתים עשרה, אחר כך על שמונה - והיום "בנו גדול" הוא כבר בן ארבע וחמש. בגיל הזה כבר לא מרימים יד; יש עונשים אחרים. הרמת יד מביאה את הילד לאנטגוניזם, לשנאה ולריחוק מכל דבר שבקדושה. מי שלא הפנים את המסר הזה מאבד את ילדיו בזמן קצר. פעם ראית ילד עם החבר'ה ברחוב בגיל חמש עשרה; היום רואים ילד בן שמונה שכבר מתנהג בחוצפה כזו. מדוע? הילד הזה לא קיבל חום בבית, הוא קיבל מכות.
מתי כן, וכיצד
ילד שמדברים בו על הכאה הוא ילד ממש קטן, בן שנתיים או שלוש, שאי אפשר להסביר לו, ואף אי אפשר לתת לו עונשים אחרים. ואז אין ברירה. ומדובר או במכה קטנה, או - וכך אני ממליץ יותר - לא מכה כלל, אלא לתפוס את הילד ביד, בקיבורת, בצורה כואבת מעט, ולהרחיקו ממה שרוצים להרחיקו. ואז הילד מבין.
דוגמה: ילד בן שנה וחצי קופץ על הספה. זו סכנת נפשות - יש שם שולחן, ומנפילה קלה הוא נופל עם הראש, ואחרי הטיפול הרפואי בבית החולים מגיע גם לילה בחדר חקירות: מה עשית לילד? אתה הורה אלים ומכה. סיפרו לי אנשים שהיו שם, הורים מסורים מאוד, שהתייחסו אליהם כאל הורים אלימים ולא "קנו" את הסיפור שהילד נפל ונשברה רגלו - יחס מחפיר ממש. אז אתה אומר לו לא לעשות זאת - וכי הוא מקשיב? ילד בן שנה וחצי אינו מקשיב, ואף אינו מבין איומים. אין ברירה אלא לעשות משהו שהוא כן מבין: אתה תופס אותו ביד בצורה כואבת, מרחיק אותו ואומר לו שאינך מרשה בשום אופן לעלות על הספה. פעם, פעמיים - ובשלישית, כשאתה רק אומר לו שאתה בא לתפוס ולהוריד, הוא יורד בעצמו. אין צורך בפליקים ובסטירות.
צריך לדעת: לרוב ההכאה היא פורקן של אלימות עצורה בתוך האדם עצמו. אדם כועס ומתעצבן ופורק - וּמה זה נתן לך? מה זה נתן לילד? בסך הכל הרסת אותו, שרטת בנפשו שריטות קשות שיהיה לו קשה מאוד להשתחרר מהן.
ולא כדעת השוללים לחלוטין
מאידך, שלא נבין את הדברים לא נכון. כשחז"ל ושלמה המלך אומרים "כי תכנו בשבט לא ימות", אין אנו מביעים דעה כדעת החוקרים והפסיכולוגים של היום, שאוסרים לחלוטין להכות את הילד וטוענים שהילד ייהפך לאלים. אנשים אלה יצרו חברה נטולת רסן, נטולת מוסר ונטולת גבולות: ההורה אומר "חמודי, אני לא מרשה לעלות על הספה", והילד מצפצף עליו ועושה כרצונו, וההורה יוצא חלש. גם בעולם התחילו להתפכח ולהבין שהדרך שבה הובילו אותנו בעשורים האחרונים היא דרך של איוולת, משובשת לחלוטין, שיצרה מפלצות. כשלהורה אין שום מילה על הילד ואינו יכול לפעול מאומה, ממילא הילד עושה מה שבא לו.
אביא רק שתיים שלוש דוגמאות מתוך כתבה שאני מביא בהרצאה שלי על חינוך. ג'ורי לינדן־גונו, פסיכולוגית שערכה מחקר מקיף על יותר מאלף ילדים במשך יותר מחמש שנים, פרסמה את תוצאותיו בארכיונים של רופאי ילדים ורפואת מתבגרים, ולדעתה, עבור רוב הילדים הטענה שעונש גופני מלמד אותם אלימות משוללת יסוד. אחד הממצאים: ילדים מגיל ארבע עד שבע שנענשו בעונש גופני היו אלה שרבו פחות בבית הספר - ילדים עם יותר גבולות פנימיים. וה־US News מציין, שרוב העיתונים בארצות הברית מעדיפים לצטט דווקא את טענות המתנגדים ולא את מסקנותיה המבוססות יותר; התקשורת עדיין אינה מוכנה לקלוט את מסקנות אנשי המקצוע.
ועוד: רוברט רזלדה, פסיכולוג העומד בראש מכון מחקר בפנימיית נוער גדולה, בחן מאות מחקרים ודחה את רובם כמסתמכים על נתונים בלתי מספיקים או כמתייחסים לענישה מופרזת - שהיא ודאי פסולה לכל הדעות. לאחר בירור מקיף נותרו בידיו שלושים וחמישה מחקרים אמינים, המעולים ביותר כהגדרתו, ומסקנתם: ענישה גופנית מתונה הייתה הגורם היעיל ביותר לשינוי התנהגות ולאימוץ כללי דרך ארץ אצל ילדים - הרבה יותר משיטות ענישה אחרות, כגון הוצאת הילד מן הכיתה או שלילת פרסים ותגמולים בבית.
ואנחנו איננו זקוקים למחקרים. לנו יש את שלמה המלך, החכם מכל אדם, שכל מה שאליו הגיעו הם לאחר ניסוי וטעייה - כבר לימדנו במשלי: "חנוך לנער על פי דרכו", ו"אל תחשוש - כי תכנו בשבט לא ימות".
התקופות השתנו - וההלכה מדקדקת גם באופן ההכאה
רק צריך לדעת שהתקופות השתנו, ומי שנשאר מקובע להנהגות של אביו - אם זזת, סטירה; אם עשית, מכה - טועה טעות מרה. סיפר לי אדם שהיום הוא כבר בן ארבעים: "איני שוכח זאת לאבי; כשהייתי בן ארבע עשרה, חמש עשרה, הוא היה מכה אותי, אפילו בעיטות". הוא פגוע מזה עד היום. וגם בהלכה, כשמדובר בהכאה, כתוב כיצד מכים: בשרוך ולא בשוט, ביד ולא בגב היד - שגב היד הוא ביזיון וגם מכה קשה. המטרה איננה שיכאב.
יש הורים שאינם חכמים, שהילד נעשה חסין ואומר להם בחוצפה: "זה כבר לא כואב לי". הורה חכם משיב: לא התכוונתי שיכאב לך, התכוונתי רק שתבין שמה שעשית אינו נכון. והורה טיפש מגיב: לא כואב לך? עכשיו כואב לך? - ומכה ומכה. איזו טיפשות, איזה חוסר דעת. אנשים פורקים את תסכוליהם על ילדיהם, ואחר כך רואים מפלצות. והילד אינו אשם - אביו גידל אותו כך, אביו הביאו למצב הנורא הזה.
לכן: הרמת יד במינון הנמוך ביותר האפשרי, ורק בגילאים נמוכים מאוד. כשילד מתבגר מעט, הרבה יותר אפקטיבי לומר לו: איחרת - מחר אינך יורד לשחק עם החברים. "למה איחרת?" וסטירה - מה זה נותן? השפלת את הילד, וילד מושפל ודאי אינו אוהב את הבית ואינו רוצה להתחבר אליו. לעומת זאת: הזהרתי אותך פעמיים ולא חזרת בזמן, אני רואה שאתה שוכח את עצמך, ולכן מחר איני יכול לאפשר לך לרדת. נתת עונש - עמוד מאחוריו. זה אפקטיבי הרבה יותר. אך בגיל קטן מאוד אי אפשר לפנות אליו באיום, שהרי ילד בן שנתיים אינו מבין איומים, ואז לפעמים אין ברירה אלא פליק קטן, או כפי שהמלצתי - להכאיב לו מעט בתפיסת היד והרחקתו, וכך יבין שאינו עושה רק את מה שהוא רוצה.
ולפעמים אין צורך להכות כלל. הילד רוצה להישאר במקום, רוקע ברגליו, צועק ומשתולל. אתה אומר לו: איני מרשה, אני מבקש שתקום - והוא אינו שומע. אז אתה תופס אותו חזק, מהדק אותו אליך (שכן בדרך כלל הוא בועט והידיים מתעופפות) בצורה שלא יכה אותך ולא יחבול בך, ומוציא אותו מן המקום שבו הוא מפריע. אין חובה לנקוט דווקא בכוחניות של הכאה; אפשר גם כך להביאו למצב שלא יעשה דברים שאני מתנגד להם.
הכלל הגדול: לעולם לא מענישים מסיבה דתית
ובפרט יש לשים לב לדבר זה, שבדורות האחרונים טעו בו - לא דור הסבים והסבתות, אלא הדור שאחריו. הרבה פעמים אנשים מרימים יד או מענישים בענייני לימוד ומצוות: "ככה מברכים?" - וסטירה לילד, "תתבייש, זו לא ברכה, זו לא צורה". או שהילד אינו לומד, או לומד ומעט בוהה, ואינו מקשיב כראוי - וקיבל סטירה או עונש. צריך לדעת: לעולם אין מענישים על אי קיום מצווה, על אי לימוד כראוי וכדומה. לעולם אין מענישים מסיבה דתית. אם אתה מעניש את הילד, זה חייב להיות מטעם משמעת - "אצלנו בבית לא עושים כך" - וכל סיבה אחרת, אך לא סיבה דתית.
והדבר הגיוני מאוד. יש מושג שנקרא התניה - התניית פבלוב. כך מאלפים בעלי חיים. כיצד דוב רוקד בקרקס? מעמידים אותו על פח חם עם גחלים למטה ומשמיעים מוזיקה; כל פעם הוא מרים רגל אחרת מפני שנשרף לו. לאחר שהתאמן, כבר אין צורך בגחלים: משמיעים מוזיקה והוא מתחיל מיד להרים רגליים, ואחר כך נותנים לו דבר טעים - והרי לך דוב רוקד. מהי התניה? יצירת קשר בין שני דברים שאין ביניהם קשר. פבלוב היה משמיע לכלביו מוזיקה מסוימת בכל פעם שנתן להם לאכול, ובשלב מסוים השמיע מוזיקה בלי אוכל - והקיבה והרירים החלו לפעול אצלם כאילו יש אוכל. אצלנו ההתניה העיקרית היא במוזיקה: אתה שומע שיר ונזכר בטיול לים המלח, משום שכל הדרך שמעת אותו. וכן בריחות: אתה מריח ריח והוא זורק אותך שלושים שנה אחורה, כי הכרת אותו מבית סבתא; יוצא אדם החוצה באביב ואומר - אני מריח פסח.
עכשיו שימו לב: אדם שמכה ילד מפני שאינו לומד תורה - מה יצר אצלו? התניה: תורה שווה מכות. כשאתה גוער בו, צועק עליו או מעניש אותו מפני שלא בירך כראוי או לא קיים מצווה כראוי - נוצר אצלו: תפילה שווה מכות, תפילה שווה גערה, תפילה שווה איומים. הילד הזה לא יתפלל לבדו לעולם. מדוע? כי נוצרה אצלו התניה שהתפילה היא משהו שהוא מחפש איך לפרוק, משהו שהוא מואס בו.
ולעומת זאת, אילו היית אומר לו: יופי, באת ללמוד עם אבא - קבל ממני שוקולד; וגם כאן, לא לסחוט אותו שעה וחצי אלא ללמוד עשרים דקות, כפי כוחו ויכולתו בגילו - מה נוצר אצלו? לימוד שווה ממתק. אני אוהב ללמוד, אני אוהב ללמוד עם אבא. אבל אם הלימוד עם אבא הוא לימוד דוקרני - "אתה לא לומד, אתה לא מקשיב, מה יצא ממך, אתה סתם אפס, תראה את אחיך בגילך כבר ידע" - שוחקים והורגים את הילד. איך ירצה ללמוד? מהיכן יהיה לו חשק?
תמיד יש לדבר על תורה ומצוות רק בדרך חיובית. את בני מעולם לא משכתי לבית הכנסת בכוח; אמרתי לו: אם תרצה - בוא, לא תרצה - אל תבוא. והוא מגיע מעצמו. ואותם אנשים שהביאו את ילדיהם לבית הכנסת בכוח - הילדים האלה כבר אינם שם היום. בני עשר, שתים עשרה, חמש עשרה - הוא כבר לא שם. הרי הביא אותו מגיל ארבע, יום יום - ומה זה נתן? הוא הגיע לשלב שאינו סובל בית כנסת, אינו מסוגל לראות בית כנסת ומחפש איך לברוח משם.
אבל בדברים אחרים, כשהילד עושה דבר שאינו ראוי - אפשר וצריך לתבוע. הילד אינו קם מוקדם? אל תאמר לו "קום, זמן קריאת שמע, איך אתה מזלזל". אמור: אני רוצה שתקום בזמן. בלי קשר לתפילה. הבית מתנהל בסדר, צריך שיהיה סדר, ובשעה מסוימת לא נשארים לישון - כל אחד לפי הכללים שלו. הכנס כאן עניין של משמעת וסדר, ולא כיבוד אב ואם ומצווה ותפילה. "עוד פעם התפילה הזאת, תן לישון" - מה מתחבר אצלו? תפילה סוחטת אותך, גומרת אותך, מונעת ממך ליהנות מן החיים. אל תכניס תפילה. אתה רוצה להתפלל - התפלל, לא רוצה - אל תתפלל; אבל אני רוצה שתקום בזמן. להישאר לישון עד שתים עשרה בצהריים זו פרזיטיות, ואנחנו לא מגדלים פרזיטים בבית. אתה צריך לעזור ולנקות, יש לך יום או יומיים בשבוע שאתה אחראי; אתה נמצא בבית, אתה מקבל וגם נותן. נקודה. בלי לערבב מצוות ועבירות וכיבוד אב ואם.
ומאידך, כשאתה רוצה לומר לילד על דבר טוב שעשה - שם דווקא הכנס מצוות: כל הכבוד, עשית כיבוד אב ואם נפלא, אני גאה בך; תן לו מתנה, תן לו פרס. כשאתה רוצה לתת שכר - הכנס מצוות. כשאתה רוצה לתת עונש - אל תערבב מצוות, שכן הדבר רק ירחיק את הילד מקיום המצוות.
לסיכום:
שלמה המלך מלמד אותנו בפסוקים אלה יסוד אחד בשני פנים. כלפי עצמנו: "הביאה למוסר לבך ואוזנך לאמרי דעת" - הלב הוא הכוח המושל והוא נמשך לתאוות, והדרך לנצח במאבק היא לקרב את חוקי החכמה אל הדעת, לשמוע מפי מי שהגיעו לידיעה ברורה, ולהבין עד כמה עבודת ה' טובה וכדאית לנו - ואז תיעשה בשמחה ותחזיק מעמד, שהרי חביב מעט בשמחה מהרבה מתוך מחנק. וכלפי הילדים: "אל תמנע מנער מוסר" - נער שאינו קולט אמרי דעת נשגבים מבין את השבט, ומעט ייסורים בגוף כאן מצילים את נפשו משאול. אך כל זה בגבולות: "חנוך לנער על פי דרכו", לא יכה אדם בנו גדול, במינון הנמוך ביותר ובגיל הקטן ביותר, ולעולם לא מטעם דתי - שלא תיווצר אצל הילד התניה שתורה ותפילה הן מכות. בתורה ובמצוות - רק בדרך חיובית, בדרך של חיבה ושמחה; ובמשמעת וסדר - בגבולות ברורים ובעונשים נבונים. זו הדרך שבה הילד גדל מחובר, וזו הדרך שבה האדם עצמו מחזיק מעמד בעבודת ה'.