פסוק אחד בפרק שלנו פותח לפנינו עולם שלם: "עֵינֵי ה' נָצְרוּ דָעַת". נקדיש לו את השיעור כולו, ונלמד בו את דרכו של הגר"א - שדרכו פעמים רבות לצאת מן הפסוק אל ביאור עניין רחב, ורק לאחר מכן לחזור ולבאר על פיו את הפסוק - ואחריו את ביאורו של המלבי"ם.
עֵינֵי יְהֹוָה נָצְרוּ דָעַת וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד׃ (כב, יב)
בקצרה: עיני ה' שומרות את הצדיקים שלא תישכח מהם הדעת, ואת דברי הרמאי הקדוש ברוך הוא מסלף - כדי שרמאותו תתגלה וייחשף בה. וכאן פותח הגר"א מהלך נפלא.
שתי לשונות בפסוקי השוחד
שימו לב לפסוקים העוסקים בשוחד. במקום אחד נאמר: "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". ובמקום אחר: "ושוחד לא תיקח כי השוחד יעוור פיקחים". פעם הוא קורא להם חכמים, ופעם פיקחים. ממה נובע השוני? כדי להשיב על כך, ניגש הגר"א תחילה לפסוק אחר.
ודרשת וחקרת ושאלת היטב
התורה אומרת: "ודרשת וחקרת ושאלת היטב, והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת". והגמרא מבארת: "ודרשת" - מן העדים. באים עדים ומספרים סיפור, ואתה צריך לדרוש אותם טוב, לשמוע היטב, לברר, לעמוד על כל הפרטים והדקדוקים שבלשונם. "וחקרת" - מן התורה. לאחר שלמדתי את תיאור העובדות, עליי לראות היכן הדין הזה כתוב בתורה, מה אומרת התורה במקרה כזה. "ושאלת" - מדברי סופרים: האם יש בזה גזירת חכמים, האם קבעו רבנן דבר מה בעניין.
ואחר כך: "והנה אמת נכון הדבר". שואל הגר"א: מה ההבדל בין "אמת" ל"נכון"? מה היה חסר אם היה נכתב רק "והנה אמת הדבר", או רק "והנה נכון הדבר"? למה הכפילות?
ועוד כפילות: חז"ל אומרים - כל דבר שאינו ברור לך כאחותך, אל תאמר; ודבר הברור לך כאחותך, אמור. כלומר, יש מי שמסופק שאחותו אסורה לו מן התורה? זה דבר שברור לכולם. אומרת התורה: אתה רוצה לומר הלכה וללמד לרבים? אם הדבר ברור לך לאיסור כמו שאחותך ברורה לך לאיסור - אמור. ואם אינו ברור לך כך - אל תאמר. ומימרה אחרת של חז"ל: כל דבר הברור לך כבוקר - אומרהו, ואם לאו - אל תאמר. אם הדבר ברור לך כמו שברור לך עכשיו שהשמש זורחת ועכשיו בוקר - אמור. שואל הגר"א: גם כאן לא מובן, למה כפלו - פעם "כאחותך" ופעם "כבוקר"?
שני דברים נצרכים לדיין
מבאר הגר"א: דיין זקוק לשני דברים עיקריים כדי שיוכל להוציא לאור דין אמת. האחד - בקיאות בתורה. מציבים בפני הדיין בעיה; עליו לדעת מהם המקורות, מהן הראיות, מהן ההוכחות, כיצד פוסקים. בלי זה הוא עלול להטות את הדין ולעשות דברים שלא כדין ולא כהלכה.
קראתי ראיון עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שתיאר את ימי שבתו בדין יחד עם הרב אלישיב. בסיום הדיון צריך לכתוב פסק הלכה מנומק, כמה דפים - וזה אגב מן המקומות הבודדים שהרב אלישיב היה כותב, ומהם נשתמרו לנו כתביו (חוץ מדברי אגדה); בהלכה הוא היה ירא מאוד לכתוב. מספר הרב אליהו: אנחנו היינו יושבים, פותחים ספרים, מעיינים. והרב אלישיב היה יושב רבע שעה וכותב תשובה שלמה בלי לפתוח אף ספר - הכול מקורות מן הזיכרון: בית שמואל סימן זה וזה, סעיף קטן זה וזה, כתב כך; ומאידך, מאיר עליו בכך וכך; ולכן במקרה כזה, על פי שיטות הפוסקים במחלוקת הגמרא, הדין כך. רבע שעה, סיים, וחזר ללמוד.
ועוד מעשה: פעם בדין שבו ישבו הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב אלישיב. הרב עובדיה טען שיש סברה להקל על פי דעה מסוימת, והרב אלישיב ושאר הדיינים לא קיבלו - אמרו שזה אחרון, ולא גמרא, וקשה להסתמך על שו"ת יחיד; צריך ראיות מבוססות יותר. אמר להם הרב עובדיה: אני זוכר שלפני שנים, כשדיברנו בלימוד, אמר לי הרב בן ציון אבא שאול שיש לו ראיה לזה מתוספות. תוספות - זה ראשונים, זה כבר אפשר לשמוע. שלחו לקרוא לו. הרב בן ציון היה באמצע שיעור בישיבה; כששמע שבית הדין רוצה אותו, הפסיק מיד את השיעור והלך. שאלו אותו: יש לך ראיה מתוספות לסברה זו? אמר: כן, פתח להם את התוספות והראה להם, ומתוכו הוכח כדבריו - פלא עצום. הרב עובדיה עצמו לא זכר מה הייתה הראיה, רק זכר שיש ראיה מתוספות. הביאו אותו, הביא את הראיה, ופסקו את הדין. דיין צריך שיהיה בקיא, צריך שיהיו לו ידיעות.
בקיאות בישובו של עולם
והדבר השני: הדיין צריך להיות בקיא בישובו של עולם, כלומר לא מנותק. יכול להיות דיין שהוא גאון עצום, אבל אינו נמצא עם אנשים. ומה קורה למי שאינו נמצא עם אנשים? הוא אינו מכיר קומבינות, אינו מכיר תחמונים, אינו יודע לזהות על פניהם מתי הם מרמים - הוא כל כך ישר והגון שאינו מעלה על הדעת שאפשר לעשות דברים כאלה. צריך להכיר בישובו של עולם, לדעת לרדת לדעותיהם של בני אדם, לתהות על קנקנם, להבין מה קורה איתם - ועל ידי זה לעלות על הרמאות. בלי זה מה זה? קומפיוטר: מכניסים נתונים, מוציאים תשובות. זה לא הולך כך. הדיין צריך לחקור ולשאול ולדרוש ולראות מה בדיוק היה, איך אמר את הדברים, באיזו צורה.
קראתי על הרב אלישיב, שבצעירותו אביו - יהודי תלמיד חכם ורב - חשש שהוא מתמיד גדול מדי. מה פירוש מתמיד גדול מדי? שלא יהיה בקיא בישובו של עולם, שיהיה מנותק, כי הוא כל הזמן היה לומד, רק לומד. לכן שכר לו מישהו שישב איתו וידבר איתו חצי שעה ביום בהוויות העולם, שיֵדע מה קורה בעולם, שתהיה לו שיחת חולין. הרי אחד מארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם הוא מיעוט שיחה; ומבאר הגר"א, ש"מיעוט שיחה", "מיעוט שחוק", "מיעוט משא ומתן" - אין הכוונה שלא תעשה כלל, אלא שאתה חייב לעשות, אבל מעט. אתה חייב מיעוט שיחה ומיעוט שחוק, משהו שישחרר מעט. אל תאמר: צריך למעט בשיחה, אז אני בלי שיחה בכלל.
ומספר אותו אדם, שכשדיבר עם הרב אלישיב הופתע לראות עד כמה - עם היותו נער שאין לו שום דבר בעולם חוץ מתורה - הוא קלט את העניינים מהר יותר ממנו והבין אותם טוב יותר, וממש היה "בעניינים". לא מצד ידיעות, ידיעות לא היו לו כי עסק בתורה, אלא שמתוך המוח החריף והעסק המתמיד בתורה - את הכול קלט מהר.
דין אמת לאמיתו
אומר הגר"א: אם העדים יטענו שקר, והדיין אינו בקיא בישובו של עולם ואינו עומד על דברי העדים ואינו מבין את הרמאות - הדין הוא דין אמת לפי דבריהם, אבל אינו אמת לאמיתה של תורה. לפי הנתונים שמסרו לך, מה שפסקת הוא אמת; אבל אם היית בודק היטב היית רואה שהנתונים שגויים ומה שסיפר העד הוא בדותה.
וזה מה שאומרים חז"ל: כל דיין שדן דין אמת לאמיתו. גם זה תמוה - אדון דין אמת, לא מספיק? אלא שהתוספות מבארים: "לאמיתו" - לאפוקי דין מרומה. אמת, לפי הנתונים שהוא מסר לי, התשובה שהנפקתי מצוינת; אבל אם הייתי חוקר מעט הייתי רואה שהנתונים אינם מדויקים. מתי זה אמת לאמיתו? כשאחקור היטב ואדע בדיוק איך היו העובדות, ולא אתן לעדים לתחמן אותי ולספר לי סיפורים שלא היו ולא נבראו, ולא אסתמך על מה ששלף לי מיד. אין שופטים רק על פי נתונים; צריך לוודא שהנתונים עצמם אמיתיים ונכונים.
עכשיו יתבארו הפסוקים
"ודרשת" - מן העדים: אתה חייב לדרוש אותם שלא יאמרו שקר, לנסות לעלות על השקר שבדבריהם. ואחר כך "וחקרת" - מדברי תורה: לאחר שאני יודע בדיוק מה היה ולא נתתי להם לתחמן אותי, עכשיו אחקור מן התורה מה יהיה הדין במצב כזה, אפתח ואעיין ואלמד את הנושא.
ומכאן מובנת הכפילות "אמת נכון הדבר": "אמת" - שהוצאתי מן התורה דין אמת, שאני בקיא בתורה די כדי לפסוק דין אמת. "נכון הדבר" - שחקרתי את העדים במה שדיברו, ובאמת נכון הדיבור שהוציאו מפיהם, ולא נתתי להם לסובב אותי בסיפורים. לפעמים יכול להיות שהדין אמת ואינו נכון - כי לא הוצאת מן העדים את הדברים הנכונים.
ולפי זה מתבארת גם הכפילות שבדברי חז"ל. "ברור לך כאחותך" - מניין איסור אחותו? מן התורה. אין לנו איסור זה אלא מן התורה. כלומר, הדבר הראשון שהדיין צריך הוא ידיעות בתורה: כמו שאתה יודע מן התורה שאחותך אסורה, כך עליך לדעת בנושא שאתה דן בו כעת שהדבר אסור או מותר - ידיעות מוחלטות בתורה. "ברור לך כבוקר", כזריחת השמש - זריחת השמש היא מהוויות העולם. אתה צריך להיות בקיא בהוויות העולם: כמו שעכשיו ברור לך שהשמש זורחת וכולם רואים, כך עליך לראות על פניהם ולהבין מתוך דבריהם שבאמת מה שהם אומרים נכון. וצריך את שני הדברים גם יחד.
חכמים ופיקחים
ומכאן, אומר הגר"א, מובנת מאליה כפילות הלשון בפסוקי השוחד. "חכם" הוא חכם בתורה, כלשון הגמרא "חכם איקרי" - מי שחכם בתורה נקרא חכם. "פיקח" הוא ביטוי שאנחנו אומרים על אדם הבקיא בהוויות העולם: הבן אדם הזה מאוד פיקח, הוא יודע איך לעשות דברים, יודע לעמוד על שינויים, קולט עניינים מהר, חריף. וזה מה שאומרת התורה: דע לך שלשוחד יש כוח לעוות גם את החכם בתורה, וגם את הפיקח שאומר "עזוב, אני מכיר טוב, לא נותן שירמו אותי, אני קולט אנשים מיד". השוחד את שניהם מסוגל לעוות.
ובשני הפסוקים מדובר בעיניים. אמנם יש להדגיש שהגר"א לא כתב את הדברים בעצמו אלא תלמידיו כתבו, וכשציטטו את הפסוק השני כתבו בטעות "כי השוחד יעוור עיני פיקחים", ואין פסוק כזה - בפסוק נאמר "יעוור פיקחים". אבל התשובה היא שגם אם לא נכתבה המילה "עיני", מדובר כאן בעיניים, שהרי נאמר "יעוור" - ועיוורון הוא בעיניים ולא בידיים. כלומר, בין בחכמים ובין בפיקחים מדובר במשהו שקשור לעין.
שתי עיניים ופה אחד
ולמה כך? אומר הגר"א: הקדוש ברוך הוא ברא באדם שתי עיניים - אחת לחוכמה ואחת לענייני העולם - והפה הוא אחד. הקדוש ברוך הוא לא יצר לאדם שני פיות, ורשב"י הצר על כך: חבל שאין שני פיות, פה אחד קדוש לתפילה ולעבודת ה' ולימוד תורה, ופה שני לשאר ענייני חולין (ויש שהיו רוצים פה שלישי ללשון הרע, אבל דיינו בשניים). ואף על פי כן אמר: טוב שכך. שאם היו שני פיות, קודם כל אדם היה מדבר בסטריאו, וזו כבר בעיה; אך בעיקר - גם את הפה השני היה מנצל לדברים בטלים, וזה גרוע עוד יותר. ואני בטוח שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה שלאשתו יהיו שני פיות. אז נשאיר את הדברים כך.
וכנגד זה, בנביאים אתה רואה שהראייה כפולה. לנביא יש שני שמות: "רואה" ו"חוזה" - ושניהם בעיניים. ואלו נביאים ראשונים ונביאים אחרונים: הראשונים נקראו "רואים", כי ראו באספקלריה המאירה שבתוך זו שאינה מאירה; שהרי רק אחד ראה באספקלריה מאירה - משה רבנו, וכל שאר הנביאים פחותים ממנו וראו באספקלריה שאינה מאירה. אבל גם באינה מאירה יש דרגות: יש הרואה במאירה שבתוך שאינה מאירה, ויש הרואה בלא מאירה שבתוך שאינה מאירה - והדבר תלוי עד כמה יש לכלוך על אותה זגוגית. והנביאים האחרונים ראו באספקלריה שאינה מאירה שבתוך שאינה מאירה, שהוא צמצום על צמצום, הסתר על הסתר.
ולעומת זאת השם "נביא" - על שם ניב שפתיים, תנובת השפתיים, התנובה שהשפתיים נותנות - הוא שם אחד ואין לו ביטוי כפול. הרי לנו העיקרון: לגבי ראייה יש שני ביטויים, "רואה" ו"חוזה", כנגד "עיני חכמים" ו"עיני פיקחים"; ולגבי דיבור - "דברי צדיקים" - יש רק אחד, ואין בו כפל.
לכן, אומר הגר"א, בחכם יש שלוש דרגות: "עיני חכמים" - בתורה; "עיני פיקחים" - במעשה, שהוא קולט כשמנסים לרמות אותו; ויש לו גם פה לדבר בתורה - "דברי צדיקים". ודע לך שהשוחד את הכול מעוות. מה אתה מדבר, יש לי עיניים רואות בתורה, ועיניים שקולטות רמאויות, ופה קדוש שמדבר דברי תורה - הרי השוחד את כולם מסלף: עיני חכמים, עיני פיקחים, ודברי צדיקים.
וזה שכתוב: עיני ה' נצרו דעת
אבל מי שאינו לוקח שוחד - אף שאין הבטחה שכל מה שיפסוק יהיה אמת, שהרי "שגיאות מי יבין" - הקדוש ברוך הוא שומר עליו שיגיע אל חקר האמת ולא יילכד בחוכמתו ובפיקחותו לעוות את הדין והמשפט. ובמה? בכך שהקדוש ברוך הוא נותן באדם דעת. וזה שכתוב "עיני ה' נצרו דעת": "עיני" בלשון כפולה, כנגד עיני חכמים ועיני פיקחים, כנגד רואה וחוזה - ששני הדברים יישמרו, שלא תיפול לא בחקירה מתוך התורה ולא בחקירת העדים.
וכנגד הפה, שהשוחד מסלף בו דברי צדיקים, בא המשך הפסוק: "ויסלף דברי בוגד". כשאתה נזהר שלא לקחת שוחד, הקדוש ברוך הוא דואג שלא תיפול בחלקת לשונו של הבוגד, ומסלף את דבריו כדי שלא תיכשל. נמצא שמי שאינו לוקח שוחד זוכה לשתיים: עיני ה' נוצרות את דעתו בשני התחומים שלא ייכשל, ומאידך גיסא לא יצליח הרמאי לרמות - שהקדוש ברוך הוא מסלף את דברי הבוגד, כדי שהדיין הצדיק יבין מתוך דבריו שטענותיו שקר, ויוכל לדון דין אמת לאמיתו.
המלבי"ם: הדעת - מושכלות ראשונות
המלבי"ם מבאר "עיני ה' נצרו דעת" בדרכו. כבר למדנו כמה פעמים לעיל: על חוקי החוכמה אין לנו דבר מקובל, אין לנו מופת והוכחה, אלא רק מה שקיבלנו מן הדורות הקודמים ומן התורה הקדושה. החוכמה היא בעצם מה הגון, מה ישר, מה ראוי, מה מוסרי - ובזה אין לנו מדע מדויק, וכל אחד בטוח שההגינות והיושר בצד שלו. מסיבה זו האוויל מבזה את חוקי החוכמה; שהרי "אוויל" הוא מלשון "אולי" - הוא הסקפטי, הספקן, שתמיד מטיל ספקות וערעורים: ומי אמר, ומה ההוכחה, ומניין אפשר לדעת.
והתבונה והשכל, אף שהם באים על ידי מחקר, התבוננות ועיון - לא רבים יתבוננו, וגם לא רבים יכולים להתבונן. כי כדי להתבונן ולהעמיק חקור בדבר מסוים צריך הקדמות, צריך יסודות. אם אני בא לחקור בלי ההקדמות הבסיסיות, איני יכול להתחיל לחקור כלל. למשל, אדם רוצה לחקור: החרס הזה שמצאנו בחפירה ארכיאולוגית, מאיזו תקופה הוא? אין לי כלים לשקול את השאלה, שכן איני מכיר את התקופות, ואיני יודע מה היו צורת הלבוש, הבגדים והכלים בכל תקופה - אין לי הקדמות ואין לי יסודות להתחיל לחקור.
ויש רק תחום אחד שבו מדברים כביכול גם בלי יסודות - התורה. רק שם אתה רואה שכל צרוע וכל זב חוטם עולה לשידור, פוצה פה ומלהג ומדבר דברי בלע בלי שהוא מבין כלום ובלי שהוא יודע דבר; עם הארץ גמור מדאורייתא ומדרבנן לפי כל שיטות הפוסקים, עם הארץ בשיעור חזון איש - ואתה רואה אותו מדבר כמבין, כיודע, כבקיא. בתחום אחר לא היית מעיז לפתוח את הפה: בתיאוריית הקוונטים היית אומר "זה לא התחום שלי, זו לא המומחיות שלי" והיית שותק. רק תורה פתאום כולם יודעים - עם הארץ שמעולם לא שמר ולא קיים שום דבר פתאום מחווה דעה. ובכל מקום אחר בעולם, כדי לדבר צריך להיות מבין בתחום, צריך שיהיו לך יסודות והקדמות שעליהם תתבסס החקירה.
ומכאן חסד ה', אומר המלבי"ם, שנטע באדם דעת. הדעת היא המושכלות הראשונות, והבחינה מן המאוחר אל המוקדם על ידי החושים. פירוש הדבר: אנחנו מנסים להבין מה היה כאן לפני חמשת אלפים שנה (המדענים מעמיקים יותר ומנסים להבין מה היה לפני חמישים מיליון שנה, אבל נישאר בשלנו). ובהכרח אנחנו עושים זאת על ידי התבוננות במציאות של היום והסקת מסקנות מן המאוחר אל המוקדם, שהרי אין לי תיעוד ממה שהיה אז - לא הקלטות ולא הסרטות. מה אני יכול? להעריך. אבל האם זו הערכה בלבד? לא. הרבה פעמים מדובר בידיעות שהן למעלה מהערכה, ידיעות שקרובות לוודאי. אם אני רואה התנהגות מסוימת במשך כך וכך שנים אחרונות, אני יכול להסיק שגם לפני כך וכך שנים היה הדבר מתנהג באותה צורה, וממילא לפי מספר הטבעות אני יודע בן כמה העץ. היית שם? לא, אבל אני מסיק לפי צורתו. ואם אני רואה שטבעת פנימית מאוד חרוכה או שעברה בישול, אני מסיק שבאותה תקופה עברה קטסטרופה על העץ; ואם הדבר מתאים לתקופת המבול, אני מבין שהעץ הזה היה בתקופת המבול, ומה שסביבו עבר תהליך של בישול. זו הסקת מסקנות מן המאוחר אל המוקדם.
ומכוח מה אני עושה זאת? מכוח המושכלות הראשונות - יסודות של דעת שהקדוש ברוך הוא נטע בלב האדם. זה ההיגיון הישר, השכל שיש לכל אדם שעל ידו הוא מסיק מסקנות לוגיות בצורה נכונה, מה שקוראים "קומון סנס", הדבר המקובל והידוע אצל כולם כהיגיון פשוט וברור. אגב, לא בכולם: יש אנשים שאתה רואה אותם עושים דברים חסרי היגיון, והם מסבירים לך היגיון שאינך מבין מניין הראש העקום הזה ואיך הגיעו לכזו מסקנה. אבל חסדי ה' שאצל רוב בני אדם אין זה כך, והעולם פועל ומתנהל על פי ההיגיון הבסיסי שנטע הקדוש ברוך הוא בלב האדם.
ועל גבי הדעת בא כוח הבינה - כוח ההתבוננות, הוצאת דבר מתוך דבר. הדעת היא הידיעה הברורה מתוך מה שאני רואה; אבל מה שאיני רואה - שם צריך את הבינה: אם זה מתנהג כך, אני מבין שבמצב אחר יתנהג אחרת. אנחנו יכולים לדעת היום על התנהגות של דברים בבריאה שמעולם לא ראינו אותם - התנהגות של כוכבים שמעולם לא צפינו בהם; על סמך השובל שהכוכב הותיר אחריו אני מסיק מאיזה מחצבים הוא מורכב, מה מסתו, באיזו מהירות הוא נע. ראית אותו? לא, אבל אני רואה את פעולתו ואת כוח הגרביטציה שהשאיר כאן, איך הוא פועל על כוכבים אחרים - ומכוח זה אני מסיק. זה כוח הבינה: על דבר שלא ראיתי מעולם אני יכול למסור לך אינפורמציה מתוך התבוננות כללית במה שאני רואה בטבע.
ויסלף דברי בוגד
ומכוח מה כל זה? אומר המלבי"ם - מכוח ההשגחה. "עיני ה' נצרו דעת": הקדוש ברוך הוא משגיח שהדעת תישמר בלב האדם. ועל ידי זה - "ויסלף דברי בוגד": שכן אם יש לי דעת מכוח המושכלות הראשונות שנטע בי הבורא, אז כשיבוא הבוגד לומר דברי כפירה ולפקפק, אצליח להוכיח לו מתוך המציאות והטבע שדבריו אינם נכונים, ובכך יסולפו דברי הבוגד.
וכמו שאנו רואים במציאות ימינו: מה שבעבר נחשב לתפיסה דתית מיושנת - שהעולם התחיל ברגע אחד - הנה בממצאים האחרונים של סטיבן הוקינג, מלאך רע עונה אמן בעל כורחו, מתחילים לדבר על המפץ הגדול, כלומר חזרנו לבריאת העולם, שהעולם נברא ברגע מסוים. הם טוענים לפני כך וכך שנים? זה כבר ויכוח על מספר שנים, ובמשך הזמן השנים יתקצרו ותגיעו למסקנה. אבל לפני כן היה זה ויכוח מהותי: האם העולם נברא, או שהוא התפתחות איתית - ופתאום התברר שברגע אחד העולם נברא. נמצא שהדעת, השכל האנושי, מובילה את האדם בהכרח אל הסקת המסקנות הנכונות, ועל ידי זה "יסלף דברי בוגד" - יוכל לסלף את דברי המכחישים והבוגדים הבאים לעוות את האמת.
ודעו שהמקום היחיד שבו מלמדים את תורת האבולוציה של דרווין, תורת התפתחות המינים, כתורה ולא כתיאוריה מופרכת - הוא מדינת ישראל. רק אצלנו מלמדים את תיאוריית האבולוציה כמדע; בכל מקום אחר בעולם כבר מביאים אותה כתיאוריה בלבד, ושהועלו עליה קושיות שאינן מותירות אותה רלוונטית. אבל אצלנו חוששים מאוד: שאם לא תביא את תיאוריית דרווין כמדע, חס ושלום ייטו אנשים אחר הדת ואחר הדברים הכתובים בתורה. ולכן אלה שאוחזים בהגה החינוך הכפרני עדיין ממשיכים ונאחזים בתיאוריית הבל, אף שכבר אנשי מדע בכירים קבעו שלא נותרה בה אבן על אבן.
לסיכום:
"עיני ה' נצרו דעת ויסלף דברי בוגד". לדעת הגר"א מדובר בדיין: שתי עיניים נטע בו הבורא - אחת לחוכמת התורה ואחת לפיקחות בהוויות העולם - ופה אחד לדברי צדיקים; והשוחד מעוור ומסלף את שלושתם. אבל מי שאינו לוקח שוחד, עיני ה' נוצרות את דעתו בשני התחומים, והקדוש ברוך הוא מסלף את דברי הבוגד כדי שיתגלה שקרו - ויצא הדין דין אמת לאמיתו, לאפוקי דין מרומה, כפי שרמזה התורה "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר", וכדברי חז"ל "ברור לך כאחותך" מן התורה ו"ברור לך כבוקר" מהוויות העולם. והמלבי"ם מרחיב: הדעת היא המושכלות הראשונות שנטע הבורא באדם, ההיגיון הישר שבו הוא בוחן מן המאוחר אל המוקדם ומגיע בכוח הבינה אל האמת - וזו השגחה, "עיני ה' נצרו דעת", ובכוחה אנו מסלפים את דברי הכופרים והבוגדים הבאים לעוות את האמת.