שלושת הפסוקים שלפנינו עוסקים בבחירת החברה שבה אדם נמצא: ממי להתרחק, את מי לאהוב, ומי הוא האיש שהקב"ה שומר עליו. שלמה המלך פותח בגירוש הלץ, ממשיך באוהב טהור הלב, ומסיים באיש הדעת שעיני ה' נצורות עליו. כפי שנראה, סדר הפסוקים עצמו הוא הוראת דרך: קודם מתרחקים מן הרע, ואחר כך מחפשים את הטוב.
גָּרֵשׁ לֵץ וְיֵצֵא מָדוֹן וְיִשְׁבֹּת דִּין וְקָלוֹן׃ (י)
רש"י מפרש "לץ" - יצר הרע. האבן עזרא מבאר: תסיר אותו מלפניך, ואז יֵצֵא ממך המדון, ולא יביא אותך לבית המשפט ולא יעשה לך שם קלון וביזיון.
רבנו יונה מבאר את הדברים בהרחבה, וכפשוטם: לץ הוא אדם שאוהב להתלוצץ מן האנשים. "ויצא מדון" - הכוונה לאיש המדון, בעל המריבות. מי שמתלוצץ מאנשים יוצר לעצמו מריבות, שהרי אנשים אינם אוהבים שעושים מהם צחוק. נמצא שהלץ ואיש המדון באים יחד, וכשאתה מוציא את הלץ מקרבך, לא יהיו מריבות בסביבתך. "וישבות דין וקלון" - כשאתה מגרש מחברתך את הלץ ואת איש המדון, ממילא לא יהיה לך לא דין ולא קלון. מהי לשון "מדון"? דין ודברים. איש המדון רב עם כל מי שהוא מסתובב עמו, ומכאן תביעות ובתי דין; והלץ תמיד גורם קלון למי שבחברתו. גרש את שני הטיפוסים הללו - וישבות הדין מצד המדון, והקלון מצד הלץ.
הגר"א מסביר: המתלוצץ מבזה את כולם תמיד, ומחמת כן אנשים שונאים אותו. מה קורה? הם באים אליו הביתה כדי לריב עמו, ואף מוציאים אותו מביתו אל השופט, שישפוט אותו על הביזיונות שגרם להם. ואז השופט שופט להכות את הלץ, כמו שכתוב "נכונו ללצים שפטים" - נפרעים ממנו בהכאה או בביזוי. לכך אומר שלמה: גרש את הלץ מביתך, שכאשר תגרשו, שונאיו לא יבואו אליך הביתה לחפשו ולריב עמו, וזהו "ויצא מדון" - המדון, שהוא תחילת הריב, יצא ממך. שהרי כל עוד הוא בביתך, כל המריבים עמו באים אליך הביתה. וכן "וישבות דין וקלון" - כל זמן שהוא אצלך בבית, את הדין ואת הקלון אתה אוכל; וכשתגרשו, הוא יאכל אותם לבדו, וממך ישבתו הדינים והביזיונות.
המלבי"ם מבאר: "מדון" הן הטענות שבעקבותיהן הולכים לדין עם האדם. מה מוליד טענות? שנאה - "שנאה תעורר מדנים". כשאני שונא מישהו, השנאה מעוררת בי טענות כלפיו. וכן איש חימה - "איש חימה יגרה מדון": אדם בעל פתיל קצר, שאינו סבלן, מיד מתפרץ, מיד מתעצבן, ומיד יש לו טענות. ומדוע? כי באמת על דברים קטנים אנשים אינם הולכים לטעון טענות כנגד זולתם; מי שמעביר על מידותיו - מעביר. אבל מי שיש בו שנאה או שהוא איש חימה, עושה מן העכבר הר: מדבר קטן וחסר משמעות הוא עושה צרה נוראה ומוציא דברים מכל פרופורציה.
בא הפסוק ומלמד שיש גורם שלישי, נוסף על איש השנאה ואיש החימה, והוא הלץ: מאחר שהוא מתלוצץ מכולם, הוא משלח מדון וגורם שיתעוררו לאנשים טענות כנגדו. ומה העצה? גרש את הלץ מן הבית, אל תתחבר עמו, ועמו יחד יֵצֵא המדון. וכשלא יהיה מדון, לא יצטרכו לבוא לדין - ובכך נחסכת גם "זילותא דבי דינא". שהרי מי שעומד בדין עובר זילות: חקירות, שמיעת טענות והאשמות כלפיו. זו אחת הסיבות שאמרה הגמרא שאין נשים מעידות, כדי למנוע מהן זילותא דבי דינא. אם כן "וישבות דין" - מצד בית הדין המעיינים בדבר המדון, "וקלון" - הביזיון שהיית אמור לעבור שם, גם הוא לא יהיה.
נראה להוסיף בזה עוד פירוש. שימו לב: הלץ, ובפרט בחברה של היום, נחשב לאדם נחמד וחביב. תמיד יש לו בדיחה טובה, תמיד יש לו דבר ליצנות שמעלה בת צחוק על פיות סובביו. אבל צריך לדעת שזה מעטה חיצוני. מדוע כל כך נעים לך אתו? מפני שבינתיים הוא מתלוצץ על אחרים. לשמוע בדיחות על אחרים זה נחמד, זה לא פוגע בי; הוא מלעיג על זה ועל זה, והוא שנון וחריף. אבל אומר לך שלמה: אתה רוצה לדעת מי הוא האיש, לדעת את פחיתותו וגריעותו של הלץ? "גרש לץ" - נסה לגרש אותו, ומיד "ויצא מדון". פתאום תראה שכל החיצים וכל אבני הבליסטראות שהפנה כלפי אחרים, ונראו לך נחמדים ומצחיקים ומשעשעים, פונים אליך. יצאה פנימיותו, והוא יריב עמך.
ואם תאמר: אם כן אולי לא כדאי לגרש אותו, נמשיך כך, בדיחות והכול, בינתיים זה אינו נוגע אליי - אומר לך שלמה: עדיף לגרשו. אמנם המדון שהוא עושה עמך אינו נעים, אבל הוא חד פעמי; ולעומת זאת הדין והקלון שהיו אמורים לבוא בהמשך ישבתו ממך באופן תמידי. קשרים כאלה צריך לחתוך מוקדם ומהר, שאם לא כן תסתבך אתו והדברים יהיו מאוד לא נעימים.
משל למה הדבר דומה: אדם משכיר דירה, ומתחילה הוא רואה שהשוכר הוא אדם בעייתי. אומר לו: חביבי, בעוד חודשיים אני צריך את הדירה - וגומר עמו את הסיפור. מדוע? כי הוא אומר לעצמו: אם האיש הזה ישב פה עוד חודש ועוד חודש, אכנס אתו לסרטים, וכל חודש ירשום לי עוד כל מיני חשבונות - מה הייתי חייב לו ולא נתתי, ומה הזקתי לו, ואיזה פגמים היו - וזה יהיה סרט שלא אצליח לצאת ממנו. לכן: כמה אתה חושב שמגיע לך? קח את מה שמגיע לך ונִפָּרד כידידים. אבל אם תאמר "נסחב, נמשיך, בינתיים זה בסדר", אחר כך תגלה ערימה של תביעות נגדך ותצטער על הרגע שהתעסקת אתו. זהו "גרש לץ ויצא מדון" - בלי חוכמות, פעם אחת מריבה ונגמר - "וישבות דין וקלון", שלא ירדפו אותך שנים.
אֹהֵב טְהָר לֵב חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ׃ (יא)
רבנו יונה מבאר: "אוהב טהר לב" הוא האיש אשר אהבתו זכה וטהורה. ומהי אהבה זכה וטהורה? אהבה שאינה תלויה בדבר. יש אדם שאוהב את זולתו מפני שהוא נותן לו ומעניק לו וטוב לו עמו - וכל האהבות הללו הן בעצם אהבות אגואיסטיות, אני אוהב מפני שהאהבה הזאת נותנת לי ומשפיעה עליי. זה אינו "אוהב טהר לב". אבל מי שאוהב בלי ציפייה לקבלת גמול, אלא אהבה אמיתית מצד מעלותיו של חברו - זו אהבה שהיא טהרת לב. וחובה על כל איש אמת לאהוב את יראי אלוקים ואנשי האמת, וזו אהבה טהורה, שאינה מפני שיוצא לי משהו אלא מפני שהוא איש אמת. וממילא אדם כזה יפעל פעולות לעזור ולסייע לאותו אחד שהוא אוהב, כי אהבתו אמיתית והוא רוצה לתת לו כל מה שיוכל, בלי מטרה וכוונה לקבל פרס.
"חן שפתיו" - הדברים היוצאים משפתיו של אותו אוהב טהור הלב, והפעולות שהוא עושה, הם עצמם יוכיחו לחברו שהם יצאו באמת מלב טהור. שהרי יש אדם ששפתיו נוטפות מור, וכבר אמר לנו שלמה "בשפתיו ינכר שונא" - אתה אינך שם לב, אבל תוך כדי הדברים חשפת את תעלומות לבך. זה דבר מצוי מאוד, שאדם מבלי משים מגלה את פנימיותו. השונא אולי מראה לך כלפי חוץ חיבה ואהבה, אבל אם תעקוב ותנתח את דבריו, תבין מתוכם מה באמת הולך בלבו.
מישהו פעם הגדיר: הפה הוא כמו בית שמלא קש. כלפי חוץ הוא נראה יפה, וילה מפוארת, אבל מן הפתח, מתחת למפתן, ומבין חרכי החלונות - מציץ הקש. כך גם האדם: ייתכן שכלפי חוץ יש לו חזות מעוגנת, אבל משפתיו ינכר שונא. עקוב אחרי המילים, ראה את צורת האמירה, שמע את הניואנסים ואת מה שנאמר בין השורות, ותבין שבעצם הוא שונא ואינו אוהב. ולעומת זאת, "חן שפתיו" של אוהב טהור הלב יוכיח שזו אהבה אמיתית, ולא מילים חיצוניות שנועדו רק למצוא חן בעיניך; חן שפתיו לפני אוהבו יביא את האהוב להכיר שאהבתו זכה ואמיתית.
וכבר אמרו בעלי המוסר: "כשיתקיימו השורשים בלבבות, יֵראו הסעיפים על הלשונות". "סעיפים" הם ענפים, כסעיפי האילן. כשיש שורש אמיתי לאהבתי אותך, בהכרח הדבר יישמע בדיבורים ובביטויים, הוא ישלח ענפים ויהיה ניכר. ולהפך, אם יתקיימו בלב שורשים של שנאה, גם אז יֵראו הסעיפים על הלשונות: כשהוא ידבר, אפילו אם ינסה להסתיר, תשמע ותרגיש מבפנים את חוסר האהבה ואף את השנאה.
סיום הפסוק: ראוי אדם זה שיהיה המלך רעהו. הכוונה, שהמוטו והבסיס שהמלך מחפש ברעים הוא נאמנות. אחת הבעיות של כל איש עשיר וכל בעל דרגה ומעמד היא שאין להם חברים, שכן כל ניסיון להתחבר אתם מעורר אצלם מיד תהיות: מה אתה רוצה להשיג ממני? מה אתה מצפה לקבל? הרי לא ייתכן שבאת סתם להתחבר אליי, כנראה אתה רוצה ממני משהו. לכן לאנשים חשובים ועשירים אין חברי אמת, שכן כל הבא להתחבר - מיד מסתפקים מה עומד מאחורי המילים היפות ומאחורי הדיבורים הנעימים.
מלך תמיד מחפש מישהו שהוא אוהב טהור לב: מי שהידידות אתו חשובה לו לא מפני מעמדו ולא מפני שיקבל ממנו משהו, ידידות שמניבה רווחים, אלא ידידות אמת. וזהו "רעהו מלך" - המלך מחפש רעים כאלה, רעים אמיתיים של אוהב טהור לב וחן שפתיו, ולא חברים המבקשים תועלת, שאותם יש לו בלי סוף ואינם חסרים לו כלל. ועל זה נאמר "אחד מאלף מצאתי" - מי הם האנשים שהם באמת בדרגה של אוהב טהור לב? אחד מאלף. ואומר רבנו יונה: המידה הזאת לא תימצא באיש הבלתי ישר, אלא רק באיש הישר, שמצד אהבת היושר הוא אוהב אהבה זכה את מי שצריך לאהוב, ומשתדל לעזור לו וטורח בתקנתו שלא על מנת לקבל פרס, ולא כדי לקבל טובה או כבוד.
דברים אלה מתאימים מאוד למה שראינו שני פסוקים קודם לכן: "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ כִּי נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל" - טוב עין הוא הוא אוהב טהור הלב, אדם שלבו טוב ואהבתו אמיתית. ואם כן היה מקום להסמיך את הפסוקים זה לזה, ומדוע הפסיק ביניהם בפסוק "גרש לץ ויצא מדון"? מפני שהוא אומר לך: כדי להגיע להיות אוהב טהור לב, צריך קודם כל להסתלק ולברוח מן החברה הרעה. תחילה "גרש לץ", ואחר כך חפש אוהב טהור לב, שהרי אי אפשר להיות דבוק בחברים הרעים ובטובים בעת אחת. לכן פתח ב"טוב עין הוא יבורך" - זהו האדם המשובח שעינו טובה - ומי הוא? אוהב טהור לב; אבל לפני שאתה נדבק באוהב טהור לב, קודם התרחק מן החברה השלילית, ואז תמצא לך אוהב שאהבתו שלמה ואמיתית. וזה מסביר את סדר הפסוקים.
הגר"א מבאר את הפסוק באופן אחר: לא שהאוהב עצמו אוהב מתוך טהרת לבו, אלא שאתה אוהב אדם שהוא טהור לב. ולפי הגר"א המילה "אוהב" נמשכת על שתי התיבות שאחריה, כאילו נאמר: אוהב טהר לב, ואוהב חן שפתיו - מי שמדבר דברי צדק ויושר, דברים אמיתיים ונכונים. אדם כזה "רעהו מלך", כלומר הוא דומה למלך, שגם המלך אוהב את שני הטיפוסים הללו: את טהור הלב ואת מי שחן בשפתיו. אם כן, כשאתה אוהב אנשים כאלה, יש בך דבר הדומה למלך, שהרי גם המלך מחפש ואוהב אנשים כאלה.
וכדרכו, הגר"א מוליך את הדברים לרוחניות: "מלך" זה הקב"ה. ואת מי אוהב הקב"ה? טהור לב וחן שפתיו. הקב"ה אוהב אדם שלבו טהור, שעובד את ה' בטהרת לבו, לא למטרת קבלת שכר ולא מתוך אינטרסים ועניינים אחרים; ואוהב את מי שמדבר צדק ויושר, ולא איש של רמאות, קומבינות ותחמונים. זה אינו חביב בעיני ה'; חביב בעיניו אדם שמידתו ישרה.
עֵינֵי יְהֹוָה נָצְרוּ דָעַת וַיְסַלֵּף דִּבְרֵי בֹגֵד׃ (יב)
ראשית, מה שייך לומר "עיני ה'"? אומר האבן עזרא: דיברה תורה כלשון בני אדם, ו"עיני ה'" פירושו חפצו ורצונו של ה', השגחתו וחפצו בהם. "עיני ה' נצרו דעת" - עיניו שומרות ומשגיחות על אנשי דעת שלא יקרה להם רע. "ויסלף דברי בוגד" - הבוגד שיש לו תוכניות ומחשבות כנגד יראי ה', אל תדאג: עיני ה' על אנשי הדעת, וה' שומר שלא יצליח הבוגד להזיק להם, ואם יבקש ללכת ולהזיקו - ה' יסלף את דבריו, יעוות את דרכו, שלא יצליח לפגוע בצדיק. וכן מבאר רבנו יונה ש"דעת" היינו איש דעת, כמו "ואני תפילה" שפירושו אני איש תפילה - עיני ה' נצרו איש דעת.
המלבי"ם מבאר: "איש דעת" הוא איש אמת, כי הדעת היא האמת. אוהב דעת פירושו אוהב את האמת, לדעת כל דבר על בוריו ולהעמיד כל דבר על דיוקו. שהרי אדם היודע דברים שאינם מדויקים - אינו יודע באמת; לדעת פירושו לדעת את האמת של כל דבר. ומי שאוהב דעת אוהב את היושר, והוא ההפך מן הבוגד, שאינו הולך בדרך הישר. וזה מפורש בפסוק "ותחת ישרים בוגד" - ההפך מן הישר הוא הבוגד, שאינו מתנהג בישרות. ואם כן זו כוונת הפסוק: עיני ה' שומרות את הישר, את איש האמת, שלא יקרה לו נזק, שהרי פעמים רבות הוא רודף אחר האמת ואנשי רשע מנסים להזיק לו, כי לא נעים להם שהוא רודף אחר האמת, והם מנסים לרדוף אחריו, לבטל אותו או לבטל את דבריו.
סיפר לי אדם דבר מזעזע. היה מי שיצא בכמה פרסומים כנגד אדם אחד, שהוא מחטיא את הרבים וגורם קלקולים. מה עשה אותו רשע? שכר אישה שתפתה אותו לדבר עבירה, ודאג שיהיו צילומים - והלה נשוי ובעל משפחה - ולאחר מכן איים עליו: אם תוציא עוד מילה, אני מפרסם בעיתונות. לא כל אדם הוא יוסף הצדיק, וה' לא ינסה אף אחד מאיתנו, ומובן שאותו אדם שתק מאז. וכמה זה נורא: היכן "ולפני עיוור לא תיתן מכשול"? כיצד אדם מכשיל את חברו בדבר כזה, ובשביל מה - בשביל השקט שלו? רואים מכאן שאדם הרודף אחר האמת - דרכו אינה פשוטה; הוא יצא ומיחה על עניין מסוים, ורדפו אותו והפילו אותו.
נמצא שאדם הלוקח את לפיד האמת בידו צריך להיות מוכן לאבני בליסטראות, למתקפות ולביזיונות, וזהו שאומר לנו הפסוק: עיני ה' נצרו דעת. "דעת" הוא איש האמת ואיש היושר, וה' שומרו שלא יקרה לו נזק כשהוא רודף אחר האמת, שלא יזיקו לו, וגם שלא יבוא מחמת פחד להחניף לרשע. וכמו שאמרו בספרי המוסר: "סבול האמת ואם יֵמָר" - אם זו אמת, סבול אותה אף אם תהיה מרה, אף אם לא ייטב לך; אמת היא, קבל אותה. לכן הקב"ה מגן על אותו אדם שיוכל להילחם מלחמת ה' בלי שיחשוש לנזקים, וזהו "צדקת ישרים תצילם" - צדקת הישר מצילה אותו שלא ייפול בכל המהמורות והבורות שחופרים לו, ושלא יבוא להחניף לרשע.
סיום הפסוק: הבוגד לא יצליח בשקרו ובתרמיתו, וה' יכשילו בלשונו. זה לעומת זה: את הישר, את איש הדעת שהוא איש היושר - עיני ה' נצרו; ואת הבוגד, שהוא המסלף - ה' יסלף את דבריו ואת דרכיו, שלא יצליח בשקריו ובתרמיתו; ירצה לעשות שקר, והשקר יתגלה.
והגמרא במסכת כלים פרק י"ז מביאה שאמר רבי יוחנן בן זכאי: "אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר" - על תחמונים שהיו עושים הרמאים בזמנו. מצד אחד צריך לחשוף את דרכי השקר, שלא יאמרו הרמאים "החכמים אינם מכירים בקומבינות שלנו" ויֵקל לכל אחד להרשיע; ומצד שני ייתכן שיבוא קומבינטור ויאמר: על דבר כזה לא חשבתי, איזה רעיון, אפשר כך לרמות הרבה אנשים - וילך ויאמץ זאת. לכן: אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר.
והדוגמה שהמשנה מביאה שם: היו עושים מאזניים, והמוט המאוזן שבו תלויות שתי הכפות היה חלול, ובתוכו מגרעת, והיו שמים בתוכו כספית, שהיא כבדה. הכספית נחה באמצע; וכאשר שמו סחורה בכף הימנית והמוט התחיל לנטות ימינה, הכספית השוקלת מאה גרם נעה בתוך המוט ימינה, והמוכר אמר לקונה: הנה, לקחת קילו. ובאמת אין כאן קילו אלא תשע מאות גרם, והכספית שבתוך המוט היא המאה הנוספים, והקונה אינו יודע מכך. כלומר, היו להם שיטות תחכום איך לרמות ולשקר - ועל כך נאמר "ויסלף דברי בוגד", שלא יצליח הבוגד בשקרו, וה' יכשילו.
ועוד: פעמים שאדם בא לאמור דבר שקר, ואינו שם לב שתוך כדי הדיבור חשף את האמת. הדבר מצוי אפילו במי שבא לחוד חידה, ומתחיל לשאול, ומיד מתברר שגילה את התשובה בגוף השאלה. כך הקב"ה מסלף את דברי הבוגד, שדבריו עצמם יכשילוהו.
ולעומת זאת, גם אם תאמר "הוא אמר את האמת וגרם לעצמו רק נזק, מוטב שישנה וישקר" - צדקת ישרים תצילם. כפי שספרנו פעם על הסטייפלר, שגייסו אותו לצבא הצאר. בזמנו לא היו ברירות, ופעמים רבות גייסו גם בחורי ישיבות. היה לו תפקיד של שמירה, ואמרו לו: כשאתה רואה דמות חשודה או חשש של פריצה, אתה יורה ירייה באוויר, וכל הכוחות מתארגנים ובאים לראות מה קורה. ישב, ונרדם. נרדם, נפל הרובה, ונורתה ירייה. מיד אזעקה, וכל הכוחות מתחילים לבוא, בהבינם שיש התקפה.
מספר הסטייפלר: ברגע הראשון חשבתי לומר שראיתי דמות חשודה ויריתי באוויר - יבדקו, יאמרו "חתול", ולא קרה כלום. אבל אז אמרתי: אוי ואבוי, זה שקר, ואסור לשקר. ומה אם כן? נאמר את האמת - איזו שאלה בכלל. באו ושאלו אותו, ואמר: לא קרה שום דבר, נרדמתי, הרובה נפל ונפלט כדור. נרדמת? בשמירה? זו מרידה בצבא הצאר. העמידו אותו למשפט ונגזר עליו גזר דין מוות. ואמר הסטייפלר: ולומר לכם שלרגע לא התחרטתי - נוברדוק - לרגע לא התחרטתי; ידעתי שעשיתי את האמת וכך הייתי צריך לנהוג, ולא יעלה על הדעת לשקר. ואחרי שלושה ימים הייתה הפיכה, נפל הצאר, וכל האסירים בכלא הצאר שוחררו, וביניהם הסטייפלר. נמצא שאילמלא נפלט לו הכדור, אפשר שהצאר היה ממשיך שנים רבות; חסד ה' שנפלט הכדור, ומן השמיים שלחו את הצר לעזאזל כדי להוציא את הסטייפלר ממיצר.
אנחנו מבינים מכאן ש"צדקת ישרים תצילם". אל תחשוב שאתה עתיד להפסיד מפני שאתה ישר והגון ואומר את האמת - מאמת אין מפסידים, ומיושר אין מפסידים. ואמנם אפשר לטעון שמדובר שם בגויים ובפיקוח נפש, ובדרגות של הסטייפלר; אבל דווקא משום כך הסטייפלר היה הסטייפלר. הוא לא חיפש קיצורי דרך ולא קומבינות ולא היתרים למיניהם, הלך עם האמת עד הסוף, היה איש אמת מובהק, ולכן גם זכה לדרגות כה גבוהות.
אומר רבנו יונה: הפסוק הזה סמוך למה שראינו לעיל "אוהב טהר לב". כיצד אפשר להגיע למידת האהבה הזכה והטהורה שלא על מנת לקבל פרס? רק מי שאוהב אמת ויושר. מי שאוהב את האמת והיושר, אהבתו טהורה ואמיתית, מפני שהוא אוהב את האמת באמת. ולכן אצל אנשי תורה אמיתיים רואים אהבה אמיתית לתלמידי חכמים, לגדולי תורה וליראי ה'. ולעומת זאת יש אנשים, ה' ירחם, שאתה רואה אותם אוהבים את הסופר ההוא ומקלסים את הפוליטיקאי ההוא, ולִבם נתון בכל מיני אהבות ושבחים לאנשים הרחוקים מן האמת, מן הצדק ומן היושר.
וכבר אמרנו פעם שאפשר לדעת מיהו האדם - "ואיש כפי מהללו". "מצרף לכסף וכור לזהב, ואיש לפי מהללו": את טיב הסיגים שבכסף יודעים על ידי שריפה, ואת הזהב על ידי הכנסתו לכור; ואת האדם - כיצד תדע אם הוא סיגים או זהב וכסף? כפי מהללו. ראה את מי הוא משבח ואת מי הוא מהלל, מי הם הגיבורים שלו - וזה יאמר לך מי הוא. אם אתה רואה אדם שתמיד נותן דופי בשומרי מצוות, ותמיד יש לו ביקורת על החרדים, ועל סאטמר, ועל נטורי קרתא, תמיד יש לו ביקורת על יראי ה' - זה מראה לי היכן הוא נמצא. ואם אתה רואה שיש בו אהבת ה' ואהבת יראי ה', ואינו מחפש ביקורת ואינו מחפש תמיד דברים שליליים - גם זה מראה היכן הוא אוחז.
שלושת הפסוקים בונים מהלך שלם. "גרש לץ" - תחילה יש להוציא מן הבית ומן החברה את הלץ ואת איש המדון, ואז יִשבתו ממך הדין והקלון; אמנם הגירוש עצמו מוליד מדון חד פעמי, אבל הוא מונע סבל תמידי. "אוהב טהר לב" - אחרי שהתרחקת מן החברה השלילית, בקש אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שחן שפתיה מוכיח על טהרת לבה, שהרי כשיתקיימו השורשים בלבבות יֵראו הסעיפים על הלשונות; אדם כזה "רעהו מלך", ואף הקב"ה אוהב את טהור הלב ואת מי שדבריו צדק ויושר. "עיני ה' נצרו דעת" - איש האמת, אף שהוא נרדם מצד הרשעים, נצור בעיני ה', ואילו הבוגד נכשל בדבריו עצמם. ומכאן שאהבת הדעת, האמת והיושר היא השורש: מי שאוהב את האמת באמת, יזכה להיות אוהב טהור לב, אוהב אהבה זכה ואמיתית לאנשי הדעת, לאנשי האמת ולאנשי היושר.