הפרק שלפנינו ממשיך בעיקרו של עולם: ההסתכלות הנכונה על הרשע ועל הצדיק, על הצלחתו של זה ועל שלוותו של זה. בשיעור זה נעמוד על שלושה פסוקים: כוחו של הצדיק להבין את הרשע ולהתבונן בסוף כוונתו, עונשו של מי שאוטם אוזנו מזעקת הדל, וכוחה של הצדקה הנעשית בסתר.
מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע׃ (יב)
פירוש אחד בפסוק: הצדיק משכיל ומתבונן בבית הרשע, בדרכי תרמיתו, במזימת ליבו ובסוף כוונתו. וכיוון שהצדיק משכיל ויודע מה סוף כוונת הרשעים ומכיר את טבעם, הוא מסלף אותם, מטה אותם ומכריע אותם.
קראתי על החזון איש, שהגיע אליו יהודי מארצות הברית, מאיזו קהילה שם, להתייעץ בנושא מסוים. תוך כדי הדברים היה בידו מכתב במעטפה, והוא מתחיל לדחוף אותה על השולחן לעברו של החזון איש. החזון איש ממשיך לדבר איתו, ודוחף אותה בחזרה למגרש שלו. האיש ממשיך לדבר, דוחף את המעטפה שוב למגרש של החזון איש, והחזון איש דוחף אותה שוב בחזרה אליו. הוא לא הבין, ודחף פעם שלישית. אמר לו החזון איש: תעשה טובה, תכניס את זה לכיס, או שלא נוכל להמשיך לדבר. אז הוא קלט, נכנס להלם, לקח והכניס את זה לכיס, דיבר מה שדיבר, סיים ויצא.
היה שם אחד מבני ביתו של החזון איש שנחשף לכל מה שהיה, והתפלא: מה קרה פה? אמר לו החזון איש: מדובר בקהילה בארצות הברית שיש להם בעיה מסוימת, והם רצו שאתייחס אליה ואביע בה דעה. שלחו לי מכתב ולא עניתי, ועוד מכתב ולא עניתי. והסיבה שלא עניתי, כי אני מכיר את הטיפוסים ואני יודע שהם רוצים ממני רק תגובה. ברגע שאגיב, הם כבר ידעו איך לסלף את הדברים ולהכניס בפי דברים שלא אמרתי. לדוגמה: "המכתב כבר היה לעיני החזון איש". את זה שהוא התנגד הם לא יגידו, רק שהמכתב היה לעיניו. לא חסר לתחמנים דרכים איך לתלות בוקי סריקי בגדולי ישראל. וכיוון שהכרתי במה מדובר וידעתי מה התוכניות שלהם, לא רציתי כלל להביע שום התייחסות למכתב הזה, בשום צורה. וכשראו שאיני מתייחס, שלחו לפה שליח שיכניס אליי את המכתב, ואז יאמרו שהמכתב היה לעיני החזון איש, ושהחזון איש לא הסתייג בצורה מוחלטת ולא יצא חוצץ כנגד. תמיד אפשר למצוא דרכים איך לעוות את המציאות.
פעם הייתה תחרות ריצה בין האצן האמריקאי לאצן הרוסי, והאצן האמריקאי ניצח. באמריקה נכתב שהאצן האמריקאי ניצח בתחרות. גם ברוסיה צריכים לפרסם את התוצאות, אז הם כתבו כך: בתחרות שהייתה אמש בין האצן האמריקאי לאצן הרוסי, האצן הרוסי השיג את המקום השני, והאצן האמריקאי את המקום אחד לפני האחרון. וכי אינן עובדות? הכול נכון. אלא שבעובדות אפשר תמיד לשחק, איך לבטא אותן ובאיזו צורה לומר את הדברים. מזה חשש החזון איש, ולכן החזיר את המכתב, שלא יוכלו לומר אפילו שהמכתב הגיע לידיו.
אחרי שבוע פגש בן ביתו של החזון איש את אותו יהודי בתל אביב, והיהודי אמר לו: תדע לך, החזון איש חכם גדול. שאל אותו: למה? אמר לו: יש לנו בעיה, ורצינו שהחזון איש לפחות יתייחס, לפחות יאמר משהו, שנוכל לומר שזה היה למראה עיניו, והוא אפילו לא רצה שהמכתב יגיע אליו. אמר לו בן הבית: הוא חכם יותר ממה שאתה חושב, כי גם את התוכנית שלך הוא ידע. את הכול הוא ידע.
יש הסוברים שהחכם הוא מורם מעם, ומה הוא מבין בקומבינות ומה הוא מכיר בתחמונים. אנשים כאלה לא מבינים דבר פשוט: הם מעולם לא למדו גמרא. שאם היו לומדים גמרא, היו מבינים שהחכם מכיר את כל הקומבינות. על מה מבוססת הגמרא? כל הזמן היא מתעמתת עם הרמאים. כל ענייני בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, על מה הדיונים שם? אם הוא יטען כך, ההוא יאמר לו כך, ואם ירמה כך, למה נאמין לו? כי יש לו מיגו, האמן לי בטענה זו כי יכולתי לטעון אחרת. יש מיגו לרמאי, אין מיגו לרמאי. כל הגמרא עוסקת בתחבולות ובטענות של רמאים ושל קומבינטורים, ודנה: אולי כשהוא טוען כך הוא בעצם מתכוון לכך, ולכן טען טענה כזו כדי שיאמינו לו בטענה האחרת. הכול מבוסס על חריפות והתבוננות וירידה אל סוף דעתו של הרמאי. והגמרא מביאה גם את כל תוכניות הרמאים, כל מיני סוגי רמאויות, איך היו שוקלים ומשנים במשקל, עד שאמרו "אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר": אם אומר, אולי אלמד שיטות את הרמאים, ואם לא אומר, אולי אגרום שירמו אנשים והם לא ידעו שרימו אותם. חכמים בקיאים בכול.
ומעין זה: אמר פעם הרב מבריסק לרב עמרם בלוי, שהיה יוצא להפגנות על חילול שבת בירושלים, כשנפתח הקולנוע בשבת ועוד דברים, והיו מכים אותו והוא לא ירא ולא חת מאיש. אמר לו הרב מבריסק: אתה ציוני. ולרב עמרם בלוי, מגדולי הקנאים, זו הקללה הנוראה ביותר. אמר: איך הרב חושב אותי לציוני? אמר לו: אם אתה הולך להפגנה, כנראה שאתה חושב שהם לא יהרגו אותך. בקייב היית יוצא להפגין נגד השוטר הרוסי? שם היית יודע שזה מוריד לך את הראש. וכאן אתה אומר, הם יהודים, לא יעשו לי כלום. סימן שאתה סומך עליהם, וזה ציוני.
וכי לא הרגו? וכי לא חסרו אנשים שעמדו בדרך וחוסלו? מי שידע יותר מדי דברים, מצאו אותו מת בכלא מיד לאחר שהתפוצץ עניינו. וכי לא היה כאן מה שהיה בתקופת הסזון? הצדיק מכיר את מעשה הרשעים, יודע למה הם מסוגלים, ולרגע אינו מתייחס למעשיהם כאילו הייתה כאן כוונה טובה. הוא מבין שאין חוכמות: אם אותו אדם ימצא סיבה כלשהי שלא מתאימה לו, גם אם יקראו לך דוקטור או פרופסור, גם אם תרצה לעשות שלום בלי לשאול אותם, יחסלו אותו. צריך לדעת שהם מסוגלים גם לרצוח, כמו שאמר אברהם אבינו: "אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני". הצדיק מכיר את כל דרכי הרשע, אין מה לחדש לו. ולחשוב שכיוון שהוא צדיק ויושב בד' אמות של הלכה הוא אינו מבין ואינו מכיר קומבינות, זו תמימות במקרה הטוב ורוע לב במקרה הגרוע.
הגר"א מסביר: "משכיל" הכוונה מלמד בדרך השכל. הצדיק מלמד את בני ביתו של הרשע בעודם קטנים, ומשכיל אותם בדרך טובה. זה "משכיל צדיק לבית רשע". אבל אם לא יסורו למשמעתו ואם ילעגו לו, כלומר הרשעים עצמם, אז "מסלף רשעים לרע", הוא מסלפם לרע.
וכבר ראינו מה שהגר"א הסביר במקום אחר, והסברנו את זה באריכות בכמה הזדמנויות: כאשר צדיק בא להחזיר רשע בתשובה, אחת משתיים. או שאותו רשע יחזור בתשובה, ואז אתה זוכה איתו בכל המצוות שהוא עושה, שהרי כל מצווה שהוא עושה באה מכוחך, ו"אם תוציא יקר מזולל" כפי תהיה, וזוכה למעלות גדולות ועצומות. או שהוא לא יחזור בתשובה, ואז אדם אומר לעצמו: מה עשיתי? שרפתי שעתיים, שרפתי יומיים, ולא יצא מהאדם הזה כלום. אומרים לך: אל תדאג. אומרים המקובלים, תדע לך שבזה שדיברת איתו וניסית לשכנע אותו, הניצוצות הקדושים שיש בו עוזבים אותו ונדבקים בך, וניצוצות הקליפות שיש בך עוזבים אותך ונדבקים בו. במילים פשוטות: זו השקעה שבכל מקרה מוציאה את הרווח שלה. אם חזר בתשובה, הרווחת, ואם לא חזר בתשובה, שאבת ממנו את ניצוצות הקדושה שבו, והוא לקח ממך את ניצוצות הקליפות.
אמרנו פעם שזה גם לימוד זכות על אותם שאומרים "אני לא הולך להרצאות, אני לא הולך למחזירים בתשובה". הוא אומר: לפחות יש לי כמה ניצוצות של קדושה, שיישארו לי עוד קצת. מה אתה רוצה, שגם הרב ההוא ייקח לי אותם? לפחות הוא רוצה להישאר איתם. נו, לימוד זכות עליהם. על כל פנים, זה מה שכתוב כאן לפי הגר"א: "משכיל צדיק לבית רשע", לבניו של הרשע הוא משכיל ומלמד אותם תורה, אבל הרשעים עצמם שאינם רוצים לשוב, "מסלף רשעים לרע" - עושה מהם שיישאר בהם אך רע, שכן את הטוב שבהם הוא כבר ינק ולקח, ומה שנשאר הוא רק ניצוצות הקליפות והטומאה.
הרלב"ג מסביר: "משכיל צדיק לבית רשע" - הצדיק מצליח בביתו של הרשע, כדוגמת יעקב אבינו שהצליח בביתו של לבן. בית לבן הלך והצליח בעקבות היותו של יעקב אצלו, וכמו שאמר לבן: "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרְכֵנִי ה' לְרַגְלֶךָ", כל ההצלחה שלי בגללך. וההצלחה ללא כל ספק נתונה לצדיק. שהרי כשיעקב הגיע לבית לבן, אפילו רועה צאן לא היה לו, ואת הבנות היה צריך לשלוח לרעות את הצאן, כי בנים לא היו לו. ואדם אחר מי מוכן לרעות את צאנו של לבן, כשהוא יודע שהעסק לא יסתיים בטוב? ולאחר שבא יעקב, הכול פרץ לרוב.
ומה גורם הדבר? "מסלף רשעים לרע". הדבר גורם לסלף את הרשעים ולהוליכם בדרך רעה, לשבש אותם. הרשע אומר: אתה רואה שאני מצליח? אתה רואה שהכול אצלי בסדר ולא חסר לי? אל תגיד לי מה לא טוב ומה נגד רצון השם, הנה העובדות מדברות להפך ומוכיחות שמי שעושה רשע מצליח. אבל מהיכן ההצלחה? "משכיל צדיק לבית רשע" - ההצלחה באמת באה בגלל הצדיק שבביתו של הרשע, הוא זה שמשכיל ומביא את בית הרשע להצלחה. וההצלחה הזאת גורמת בסופו של דבר לסלף את הרשעים לרע, שיוסיפו רעה על רעתם וימשיכו בדרכם הקלוקלת.
אפשרות נוספת אומר הרלב"ג: "משכיל צדיק לבית רשע" - כאשר הטוב דבק בהם מחמת אבותיהם. היה לך סבא צדיק, היה לך סבא רבא צדיק, יש צדיק שהיה בביתו של הרשע, ועל ידו כל ההצלחה. וזה גורם "מסלף רשעים לרע", שיחשבו שהצלחתם נובעת מחמת רשעם.
המלבי"ם מסביר: גם כאשר בית הרשע נמצא בשלווה, שהכול הולך אצלו למישרים, אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו - והרי זה בית רשע. המילה "בית" מסמלת שהוא יושב במנוחה בביתו, בלי שום חשש ובלי פגע רע. דע לך, "משכיל הצדיק לבית הרשע": הצדיק מסתכל ומתבונן ומעיין במה שקורה בבית הרשע, ומשכיל בסיבתו. מה הסיבה שהקדוש ברוך הוא נתן לרשע הזה מנוחה? התשובה: "מסלף רשעים לרע". הקדוש ברוך הוא עשה כן כדי שיוסיפו לעשות רע, ויקבלו את הטוב שלהם בעולם הזה, וימשיכו במעשיהם הרעים ויקבלו את העונש מושלם לעולם הבא. ולכן יש להם שקט.
הרשע המסתכל על זה אומר: תראה, משתלם להיות רשע. אבל הצדיק מסתכל בעין אחרת לגמרי. הוא אומר לך: מה שאתה רואה שהרשע יושב בביתו, לרע לו, ולא לטוב לו. כי אדרבה, אם הקדוש ברוך הוא היה רוצה בטובתו, היה מייסר אותו, היה מביא עליו ייסורים וקשיים והתמודדויות שיעוררו אותו. ואם לא עוררו אותו מן השמיים, אדרבה, זה לרע לו. "מסלף" הכוונה לשבש, לגרום שמצבו לא יישאר על כנו, ובסופו של דבר יבוא וישלם את מלוא המחיר.
ודבר נוסף: על ידי רעתם תמהר ותחיש צרתם. שכיוון שקיבל את כל הטובה כאן בזמן קצר, אוספים אותו מהר, שהרי כבר הספיק להרשיע הרבה בזמן קצר וכבר מילא את סאתו. לא מזמן היה אחד מראשי המאפיה בנתניה שקיים בעצמו את המצווה של "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ". עד אז הוא קיים מצוות אחרות: כל מי שלא עשה מה שרצה, השם ישמור. יש דברים שהיה עושה בעצמו ויש שהיה מחסל בשלוחו, ומצווה בו יותר מבשלוחו. והפעם החליט לזכות את הרבים ולמסור את נפשו, לקיים ממש את "וביערת הרע מקרבך", והתאבד. ובעקבות זה אלפי אנשים נשמו לרווחה. אנשים שסבלו מהמאפיה שנמצאת שם, שזה נורא. מגיעים לאדם לעסק ואומרים לו: אדוני, ממחר אנחנו שותפים. מה שותפים, על מה אתה מדבר? אתה זוכר את פלוני? כן, מסכן, הייתה לו שריפה. גם הוא התנגד בהתחלה. ואתה פונה למשטרה, והיא בכלל לא מוכנה להתעסק איתם. כמה אנשים סבלו וכמה התייסרו, ואיני מדבר על אלה ששלחו אותם לעולם שכולו טוב בטרם זמנם.
הצדיק רואה את זה ואינו מתפעל. אומרים לו: תשמע, האדם מצליח. והוא אומר: חכה, אל תתלהב, תחכה ותראה. ופתאום מתברר: האב נהרג, בן אחד התנקשו בו, בן שלישי יושב בכלא, והוא עצמו התאבד. זה השם, "וביערת הרע מקרבך". וזה "משכיל צדיק לבית רשע" - הצדיק מסתכל על בית הרשע ואינו נכנס ללחץ. "מסלף רשעים לרע" - אל תדאג, הקדוש ברוך הוא מסלף את הרשעים ויביא עליהם רעה מהר יותר ממה שאתה חושב. וכשאותו רשע היה חוסם ומאיים, כמה לחץ היה, וכמה זמן עבר עד שראינו אותו צץ כמו עכבר מתוך איזה בור? אל תיבהל. אתה רואה שהרשע מאיים, אל תיבהל, זה זמני.
הצדיק משכיל וצופה ויודע שכל זה כדי לסלף רשעים לרע, ש"השם משלם לשונאיו אל פניו להאבידו". הקדוש ברוך הוא עושה כן כדי שהרשע יקבל כאן מהר את מה שמגיע לו, ולאחר מכן ייפטר מן העולם ויגיע למעלה לקבל את עונשו. את כל זה משכיל הצדיק, אבל הרשע אינו משכיל זאת, והוא אומר: ראיתי עושי רשע ומצליחים. רק הצדיק, אדם בעל מעלה, מסתכל מלמעלה על כל המצב ויודע שהכול זמני. אותו אדם שהלך ואיים ודיבר על גיוס בני ישיבות ועל קיצוץ תקציבים, כמה רעש עשה, כמה מלחמות, כמה דיבר נגד שומרי המצוות, כמה הכפיש והשחיר פניהם של האברכים ובני התורה - ורוח עברה ואיננו, והחברים שלו בעטו אותו. אין נקמה מתוקה מזו. "יָצִיצוּ כְּמוֹ עֵשֶׂב" - כתוב שהרשעים הם כמו עשב, צומח מהר וקמל מהר. לכן אין להיבהל כשרואים את הרשע מצליח, ואין להיבהל כשרואים שטוב לו ויש לו שלווה. אדרבה, זה מראה שהמפלה קרובה.
אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה׃ (יג)
פשט הפסוק הוא מידה כנגד מידה: אתה אינך שומע את זעקת הדל, גם הוא יקרא ולא ייענה. הקדוש ברוך הוא לא יענה לו ולא ישמע לכל שוועתו.
הגר"א אומר: פשוטו כמשמעו, כמו שהסברנו, אבל יש לדברים גם עומק. היצר הטוב נקרא "איש מסכן וחכם". וכאשר האדם אוטם אוזנו מזעקת דל, מי הוא הדל? היצר הטוב. אינך מוכן לשמוע ליצר הטוב, והוא מתחנן אליך: אל תעשה את זה, זו עבירה, זה יפיל אותך, אתה תסבול מזה. הוא צועק, זו זעקת דל. אבל הוא דל והלך, הוא מסכן, איש מסכן וחכם, ולא מקשיבים לו, ולא סר מאיוולתו.
ואחר כך "גם הוא יקרא ולא יענה". למה? מפני שיאמרו לו: אדוני, אתה כבר שמעת ליצר הרע, הפכת להיות קליינט שלו. וכשתגיע למצב שאתה בתוך הבוץ ותרצה שיוציאו אותך, יתברר לך שזה מאוד לא פשוט. יתברר לך שלהתנער מכל ההרגלים המקולקלים ומכל ההנהגות המשובשות זה מאוד לא פשוט. אם היית מקשיב ליצר הטוב לפני שנכנסת לבוץ, שזו זעקת הדל, לא היית צריך עכשיו לזעוק. אבל מי שאוטם אוזנו מזעקת הדל, מן היצר הטוב, בשעה שהיה יכול לשמוע לו, גם הוא יקרא ולא ייענה. יגיע השלב שיזעק "הצילו", ולא ייענה, ויאמרו לו: אדוני, השעה עברה, אתה כבר נמצא במקום שמשם באופן טבעי קשה לחזור.
המלבי"ם מסביר שיש הבדל בין "דל" ל"רש". רש הוא אדם עני, ודל הוא אדם שהיה בעל ממון ונידלדל מנכסיו. ועל פי רוב אדם נעשה דל על ידי עושק וחמס, ואז הוא הולך לזעוק אל השופטים שיצילוהו מיד העושק והגוזל. ואם השופט אוטם אוזנו מזעקת מי שנידלדל מחמת עושק הרשעים, ואינו עושה לו דין ואינו מושיע אותו, עונשו "גם הוא יקרא ולא יענה". פירושו של דבר: אותו עושק שלא דאגת לבטלו, יעשוק גם אותך. במקום שאתה בתור שופט תטפל בו, נעשה העושק ההוא עושק מורשה, ועושה ככל העולה על רוחו, וממילא הבא בתור הוא אתה, אדוני השופט.
וזה יכול להיות בשני מישורים. בדיני שמיים, מידה כנגד מידה: אתה תזעק והקדוש ברוך הוא לא יענה לך, כי לא ענית לזעקת הדל. ובדיני הארץ: כיוון שלא עשה משפט ולא מיגר את הרשעים, הרשעים ייפרעו ממנו ויגיעו בסופו של דבר גם לכתובת שלו. אבל אם לא היית אוטם אוזנך מזעקת דל, אלא היית מטפל ברשע, ממילא לא היה הרשע מתפשט בעולם, ועל ידי זה גם אתה לא היית סובל.
מי שזוכר, זו אחת הטענות שטענו ידידיו ורעיו של איוב לאיוב. הם אמרו לו: כאשר היית תקיף ורם, לא מיגרת את הרשע, ולכן יצרת מצב שכל אלה בסוף באו ונפרעו ממך. באה מלכת שבא ובאו הכשדים ובאו האחרים. למה? כי נתת שיהיה רשע, נתת שהפשע יהיה מאורגן, והפשע הזה פגע בסופו של דבר גם בך. זה "אוטם אוזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" במישור הארצי: על ידי שלא מיגר את הרשע, הרשע פוגע בו, והוא יקרא ולא ייענה, ומאותם דברים עצמם הוא יסבול.
מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה׃ (יד)
פשוטו של "מתן בסתר" הוא צדקה, ו"יכפה אף" פירושו שהוא כופה ומוריד את האף ואת הכעס. "ושוחד בחיק" גם הוא צדקה, והוא כופה אפילו חימה עזה. רש"י דרכו לקצר כאן, והדברים מבוארים יותר בשאר המפרשים.
רבנו יונה אומר: אומנם גם אם אדם אינו הולך ומברר היכן יש עניים ואינו רודף אחריהם כדי לתת להם, גם זו בעיה, אבל הבעיה החמורה הרבה יותר היא כשבאים וצועקים לפניו והאדם אינו נותן, שהעני צועק בפניו והוא אינו פותח את ידו. מן הדין היה ראוי לו ללכת ולחפש, לרדוף צדקה, לחפש היכן יש עניים, להיות משכיל אל דל, ועל ידי זה יהיה לו שכר עצום, כי "מתן בסתר יכפה אף".
נמצא שהפסוק הזה הוא המשך של הפסוק הקודם. "אוטם אוזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה" - ומה היית צריך לעשות? לא לחכות עד שהדל יבוא לזעוק, אלא ללכת ולתת מתן בסתר עוד לפני שהדל יזעק, לרדוף צדקה ולהגיע אליו עוד לפני שיפנה אליך. והשכר על זה עצום: "מתן בסתר יכפה אף", שגם אם יהיו לו חטאים, זכות המתן בסתר תכפה את האף ותבטל אותו.
"ושוחד בחיק חימה עזה". שוחד הוא מה שאדם נותן כשהוא נמצא בצרה, כדי להיחלץ ממנה. זה יכול להיות שוחד שנותן לשופט כדי לצאת צודק בדינו, או שוחד שנותן לפקיד ממשלה כדי שיאשר לו מתחם בניינים או כדומה. שוחד הוא דבר שנועד להוציא אדם מבעיה.
אומר רבנו יונה: סיום הפסוק, "ושוחד בחיק חימה עזה", עניינו שגם אם כבר הגעת למצב שאתה בתוך הבעיה, שכבר נגזרה עליך חימה עזה, שכבר יש עליך יותר מאף - שהרי "אף" הוא כעס, ו"חימה עזה" היא כבר גזירה קשה בשמיים - אם אתה נותן "שוחד בחיק", והכוונה אינה במובן השלילי אלא שאתה הולך אל העני ונותן בחיקו סכום כסף, דע לך שיש כוח בנתינה הזאת להוריד מעליך חימה עזה. ולמה הוא קורא לזה שוחד? כי מדובר באדם שנמצא כבר בתוך הבעיה, במצב לא פשוט כלל, ולכן הוא הולך ונותן "שוחד בחיק". ועל ידי הנתינה הזאת הוא מבטל מעליו את אותו כעס וחרון אף גדול שיש בשמיים.
שלושת הפסוקים שלמדנו מלמדים דרך התבוננות. "משכיל צדיק לבית רשע": הצדיק אינו תמים, הוא מכיר את דרכי הרשע ואת סוף כוונתו, ואינו נבהל משלוותו, שהרי "מסלף רשעים לרע" - השלווה עצמה היא לרעתם, שיקבלו טובתם כאן וימהרו לקבל את עונשם. "אוטם אוזנו מזעקת דל": מי שאינו שומע את זעקת העשוק, ומי שאינו שומע לזעקת יצרו הטוב, סופו שיזעק ולא ייענה, בדיני שמיים ובדיני הארץ. ו"מתן בסתר יכפה אף": אל תחכה לזעקה, רדוף צדקה בסתר, שיש בכוחה לכפות אף ולבטל אף חימה עזה.