בפרק כ"א ממשיך שלמה המלך ומברר את מידותיהם של בני האדם. עד עכשיו עסקנו במידות שהן מידותיהם של רוב בני האדם: ההפכפך והזר, אשת מדיינים וכדומה. מכאן ואילך פונה הכתוב לדבר על מידת הרשע - מיעוט שבבני האדם, אבל כנגדן הכתוב מדבר. בשיעור זה נעמוד על שלושה פסוקים: מידת הרשע ויחסו לרעהו, הדרך שבה לומדים פתי וחכם מעונשו של הלץ, והכרתו של הצדיק בדרכי הרשע.
נפש רשע איוותה רע - תאווה תמידית להרע
נֶפֶשׁ רָשָׁע אִוְּתָה־רָע לֹא־יֻחַן בְּעֵינָיו רֵעֵהוּ׃ (י)
רבנו יונה מבאר: עד כאן דיבר הכתוב על מידותיהם של רוב בני האדם, וכאן הוא עובר לדבר על מידת הרשע. אמנם אנשים בינוניים, גם אם אינם דואגים ממש כשהם רואים שלחבר שלהם יש צרה - זה לא מטריד אותם עד הסוף, לא באמת אכפת להם - מכל מקום הם אינם מתאווים לרע. אין להם שאיפה תמידית להרע. ייתכן שאם ישמעו שקרה לפלוני רע זה לא יכאב להם, אבל לשאוף תמיד לעשות רע, לשאוף תמיד שלרעהו יהיה רע - במציאות הזו הבינונים אינם חיים. לעומת זאת הרשע: "נפש רשע איוותה רע" - יש לו מעין תאווה וחשק תמידי לעשות רע ולהזיק.
ולא די בזה, אלא "לא יוחן בעיניו רעהו". גם אם הוא נראה כלפי חברו כאוהב אותו, לעולם לא ירחם עליו ולא יחון אותו. ואם תאמר: הרי ראינו שהוא עזר לו, נתן לו, סידר לו - אומר רבנו יונה: אין זה אלא להנאת עצמו. הרשע מחפש את האינטרס ואת הכדאיות. מה חושב אדם רשע? מה יֵצא לי, במה אצליח, מה ארוויח. אף פעם אין זה בשביל הזולת ולא במטרה להיטיב לו, אלא מפני שנעזר בחברתו ו"יסכון בה" - ימצא בה תועלת. הלשון "יסכון" היא כלשון "חוטב עצים יסכן בם", ויש לזה כמה ביאורים, אך על פי הקו שכאן הכוונה היא: יתחמם. וכלשון "ותהי לו סוכנת" - מחממת, ומכאן גם "סכנה" ו"סחון" בלשון ערבית, שהוא חום (וכן ה"חמין" של יוצאי מרוקו). כלומר: יש לו תועלת והנאה מן החברות, ולכן הוא נותן לו.
אבל ברגע שיראה שאין זה משתלם לו, או שכבר אינו נהנה ממנו - "הקושי עשה את שלו, הקושי יכול ללכת". זה מה שנקרא חבר על בטרייה: נגמרה הבטרייה, נגמרה החברות. מישהו כתב פעם סטיקר על מכונית: "טוב חבר כלב מכלב חבר". יש אנשים שכל חיפושם הוא מה ייצא להם ממך ומה ירוויחו, וברגע שיראו שאין להם ממך כלום - נגמר, אין להם צורך בחברותך. זהו שאומר הכתוב: מצד החנינה, לא יחון עליו ביום אידו. כשתהיה לך בעיה, הוא לא יחוס ולא ירחם עליך. ולמה? כי נפש רשע איוותה רע, ואם רעהו מוצא חן בעיניו - זה רק בשביל האינטרס; כשייגמר האינטרס, גם רעהו לא יוחן בעיניו.
האהבה תימצא בין השווים - ומדוע אין אהבה בין הרשעים
המלבי"ם מייסד כאן יסוד נכון מאוד: כבר ביאר החוקר שהאהבה תימצא בין השווים - שווים בו"ו, לא בבי"ת. כשאדם אומר "אני אוהב את פלוני, אני קשור אליו, אני חבר שלו" - מה מצא בחברו שהוא מרגיש קשר אליו ורצון פנימי להיות עמו? לרוב, מצאתי בך את מה שיש בי. שנינו אוהבים את אותם דברים, ולכן אנחנו חברים טובים. אבל אם אני אוהב דבר אחד ואתה אוהב דבר אחר, לעולם לא נלך יחד: אני רוצה לכאן ואתה לשם, אני אוהב לקרוא ואתה אוהב לשחק, אני אוהב ללכת לקניון ואתה למסעדה. אנשים שיש ביניהם שינויים בתאוותיהם אינם מתחברים יחד. אנחנו אוהבים את מי שאנו מוצאים אצלו את טבעינו ואת נטיותינו.
אם כן, לפי הכלל הזה היה ראוי שתהיה אהבה גדולה בין הרשעים; הרי הם אמנם אינם שווים כלום, אבל לפחות שווים הם בזה שהם שווים ברשעם. ומדוע אין אהבה בין הרשעים? מדוע הסטרא אחרא נקראת בזוהר "עלמא דפרודא", עולם של פירוד, כ"ארבע מאות איש עמו", ואילו עולם הקדושה הוא אחד ואחדות?
אומר המלבי"ם: טעות היא לומר שהרשעים מאוחדים. ראשית, במה הם מאוחדים? בתאוות - ולזה תאוות אכילה, ולזה תאוות ניאוף, ולשלישי תאוות ממון. תאוותיהם מחולקות. וכבר למדנו ש"לתאווה יבקש נפרד", ומאותה סיבה עצמה: איני יכול להיות עמך, שהרי תאוותינו אינן זהות, כל אחד מתאווה למשהו אחר. והדוגמה שאמרנו: אדם שבא לו לעשן - צריך לצאת החוצה, אינו יכול להיות עם כולם; לתאווה יבקש נפרד. הרי שאי אפשר לומר שכולם קשורים זה בזה מפני שכולם רשעים: רשעים הם, אבל כל אחד נוטה לרשע בכיוון אחר.
ודבר נוסף, ושימו לב כמה זה נכון: מי שיודע שהוא רשע מתייחס בסלחנות רבה לרשעות של עצמו, ובקפדנות רבה לרשעות של חברו. הוא עצמו יכול להיות לא הגון ולא ישר, וכשיראה את חברו עושה רמאות יאמר: "רמאי הוא האדם הזה, אני אומר לך, כמה הוא לא ישר במסחר, מתחמן על ימין ועל שמאל" - ומה איתך? יכול להיות שיש לו בדיוק אותו דבר, וכשהוא רואה זאת אצל אחר הוא מואס בו בגלל אותה מידה שלילית עצמה. יכול להיות שחצן גדול, ויראה אצל מישהו את מידת הגאווה וימאס בו בגללה, וכן בכל עניין ועניין. כלומר, הוא מודע לכך שהדבר שלילי, אבל ביחס לעצמו הוא עוצם עיניים, או משלים עם עצמו, או חושב שהוא בעצם טוב הרבה יותר ממה שהוא; ומיד כשייחשף לאותה תכונה אצל זולתו יבקר אותו, ימצא בו פגם ויתייחס אליו כאל קטן - דווקא מפני שיש בו עצמו אותה תכונה ואותו פגם.
יוצא אפוא, שאצל הרשע, אף ש"נפש רשע איוותה רע" והיה ראוי שרעהו ימצא חן בעיניו - הרי שנינו רשעים, שנינו על אותה ספינה - בפועל "לא יוחן בעיניו רעהו". ראשית, מפני שאני רשע מסוג תאווה אחת, והוא מסוג תאווה אחרת, והשלישי תאווה שלישית - "זד יהיר לץ שמו" - וכל אחד תאוותו מסוג אחר. ושנית, מפני שאני יודע מה תאוותי, ולכן אני בז לתאוותך; ואדרבה, מפני שאני מכיר את חולשותי, כשאני רואה אותה חולשה אצלך אני אומר: גם לך יש את המחלה הזאת. נמצא שהרשע אינו מתייחס לחולשות חבריו בסלחנות, אלא אדרבה מבזה ומגנה אותו בעיניו, שהוא יודע שחברו בעל תאווה. ולכן, אף שלכאורה יש ביניהם נקודות השקה, לא יוחן בעיניו רעהו.
בענוש לץ יחכם פתי - מה לומדים הפתי, החכם והנבון
בַּעֲנׇשׁ־לֵץ יֶחְכַּם־פֶּתִי וּבְהַשְׂכִּיל לְחָכָם יִקַּח־דָּעַת׃ (יא)
רש"י מסביר כפשוטו: ייסוריהם של הלצים גורמים לכך שהפתאים יתחכמו וישובו בתשובה. על היסוד הזה מבוססת כל מערכת ענישה בכל שלטון וממשלה: הלץ נענש, והפתי - שרצה ללכת בדרכיו ובמעלליו - כשרואה מה קיבל הלץ, מתחכם ונזהר מזה.
רבנו יונה מביא פסוק דומה: "לץ תכה ופתי יערים" - אותו עיקרון: תכה את הלץ, והפתי יקבל עורמה וחוכמה להבין שלא לחזור על טעויות הלץ, שהרי אינו רוצה מכות כמותו. ו"בהשכיל לחכם" - כאשר תשכיל לחכם, תלמד אותו השכל, תתקן אותו על טעות שבידו ותוכיח לו ששגה - על ידי זה "יקח דעת": ישמור את הדעת הזאת בליבו ולעולם לא ישוב לטעותו. וכמו שאמרו חז"ל: אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. כיוון שנכשל בדבר - מעתה הוא נזהר. אמרנו פעם: הסגולה שאדם יזכור תמיד את יום הנישואין או את יום ההולדת של אשתו היא שישכח את זה פעם אחת - ומאותו יום יזכור כל החיים. אמנם עניין זה קשור יותר ל"טוב לשבת על פינת גג", אבל כל הפסוקים כאן קשורים זה לזה. הכלל הוא, שכשאדם נכשל במשהו הוא עומד על עומקו, לומד מזה ומסיק מסקנות - וזהו החכם.
ולגבי הנבון נאמר: "והוכח לנבון יבין דעת" - הנבון יבין להיזהר בדברים אחרים מתוך התוכחה שלך. ומה ההבדל בין חכם לנבון? מבאר רבנו יונה: החכם יודע את מה שמלמדים אותו, והנבון מבין דבר מתוך דבר. אם את החכם הוכחת בדבר מסוים - מעתה ייזהר, ומה שהוא שגה לא ישגה בו עוד, וכבר יש בזה חוכמה, שהרי הכסיל חוזר על איוולתו, והחכם על כל פנים נזהר שלא לשנות. אבל הנבון יאמר: אם על זה העירו לי, אני מבין שגם במקרה הדומה זה אינו טוב. על זה לא דיברו איתו כלל, והוא הבין זאת מעצמו. זהו גדרו של נבון: מתוך מה שאמרת לו, יש לו תבונה להבין ולקחת דעת גם בדברים אחרים.
ביאור המלבי"ם: עורמה מול חוכמה, וחוכמה שהופכת לדעת
המלבי"ם יוצר קישור בין פסוק זה לפסוק שבפרק י"ט: "לץ תכה ופתי יערים והוכח לנבון יבין דעת". ויסודו: יש הבדל בין עורמה לבין חוכמה. בחוכמה כבר ראינו שהאדם מקבל על עצמו את חוקי החוכמה לנהוג כמותם - וחוקי החוכמה אליבא דהמלבי"ם פירושם היושר, הצדק והמוסר. ועל חוקי החוכמה אמרנו שאין מופת ואין הוכחה חותכת, אלא צריך לקבל אותם; שהרי על מוסר תמיד יוכלו להתווכח איתך - אתה אומר שזה מוסרי, והוא יאמר שהצד ההפוך הוא המוסרי. וזו שיטתו של המלבי"ם לכל אורך הספר, והארכנו בה בעבר: בחוכמה האדם מקבל מראש את חוקי החוכמה, אף שאינו מבין אותם.
לעומת זאת העורמה עניינה בעניינים אנושיים - גשמיים: להערים, לעשות דבר מה. אין זה קבלת חוקי החוכמה האלוקית בהנהגה, אלא איזו עורמה כיצד להתנהג בעולם הזה, מה שנקרא בלשון העם "קומבינה", ולא דווקא במובן השלילי, אלא תחבולה ארצית של התנהלות נכונה כאן.
אומר המלבי"ם: אם את הלץ מכים, הפתי יֵדע עורמה כדי להיזהר. אין צורך בחוכמה גדולה כדי להבין: מכים כאן - תברח מכאן שלא ירביצו גם לך. כלשון העם: "נותנים לך - תיקח, מרביצים לך - תברח". ממש כל מילה זהב. עורמה בסיסית כזו, של התנהלות נכונה בארציות, יש גם לפתי.
אבל "בענוש לץ" - אין הכוונה שהוא מקבל מכות, אלא שהוא מקבל את עונשו, בפלילים או בידי שמיים, בצורה שניכר בה שהעונש בא בגלל החטא. ואז "יחכם פתי": הוא מקבל את חוקי החוכמה ומבין שיש שכר ועונש - שיש דבר מוסרי ודבר שאינו מוסרי, ושעל עבירות באים עונשי שמיים. מאין לו הוכחה לכך? כאשר יראה שהלץ נענש, ויראה ש"נכון ללצים שפטים" - מזה יחכים ויהפוך מפתי לחכם, כלומר יקבל את חוקי החוכמה וידע שהחוכמה אלוקית והיא מאת השם. אם הכו את הלץ בלבד - הפתי רק יערים, יבין שלא ללכת לשם כדי שלא יכו אותו. אבל אם רואה איך הלץ מקבל את עונשו בידי שמיים - יחכים לדעת שמי שעובר על מצוות האלוקים יש לו עונש משמיים, וזה כבר בגדר חוכמה ולא עורמה גרידא; לא רק מה אני לומד על ההתנהלות שלי בעולם הזה, אלא הבנה מעבר לזה: שיש חוקים אמיתיים מאת האלוקים.
ומוסיף המלבי"ם: והחכם, שכבר קיבל את חוקי החוכמה - אלא שאינם ברורים לו בצורה מוחלטת מעצמו אלא בקבלה, שכן חוקי החוכמה בתחילתם הם בגדר "חוכמה", שצריך לקבלם מפי נביא ומפי חכם, ורק אחרי שאדם מעמיק ומתבונן בהם הוא מגיע בהם לכלל "דעת", שהיא ידיעה ברורה שאפשר גם להוכיחה - אותו חכם, שקיבל את חוקי החוכמה כאקסיומה מפי נביא ומפי חכם, שהרי דבר השם אינו דבר המושג בשכל בהבנה רגילה, כשישכיל מן העונשים של הלץ ויראה איך הלץ קיבל מידה כנגד מידה - על ידי זה משכיל כוח השכל גם בענייני החוכמה, ו"יקח דעת". מהי דעת? בירור מוחלט, כדבר מוחשי. ולכן אמר: "בענוש לץ יחכם פתי" - הפתי יחכם, ואילו החכם, שכבר יש לו את חוקי החוכמה, "ובהשכיל לחכם יקח דעת" - מזה הוא ייקח ידיעה ברורה ומוחלטת מתוך הבנה עמוקה, ולא קבלה בלבד. כיצד? הנה ראיתי פלוני שעשה כך וקיבל "דבר אשר זדו עליהם"; אני רואה את יד השם אחד לאחד, אני רואה כל אחד נענש בדיוק לפי מה שמגיע לו - בקדרה שבישלו בה נתבשלו. בזה החוכמה שהייתה עד כה בגדר קבלה הופכת לידיעה מוחלטת, ולא לדבר חיצוני וארטילאי.
משכיל צדיק לבית רשע - הצדיק מכיר את דרכי הרשע
מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע׃ (יב)
רש"י מסביר ש"צדיק" כאן הוא צדיקו של עולם, הקדוש ברוך הוא, והוא נותן לב להחריב את בית הרשע - כדוגמת "תמחה את זכר עמלק". כלומר, הקדוש ברוך הוא משכיל ונותן חוכמה כיצד למחות את בית הרשעים.
ורבנו יונה מסביר דבר אמיתי ונכון מאוד, וזו לשונו: רבים יחשבו כי הצדיק לא יבין מידות הרשע וטענותיו וטבעיו, מפני שהם בהפך מטבע הצדיק. כלומר, אתה הצדיק - מאין תדע מה התחמונים והקומבינות של הרשע? מאין תדע מה עובר בראשו, מאין תכיר את הלך חשיבתו, והרי אתה רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב? על כך אומר הכתוב: אל תתבלבל - "משכיל צדיק לבית רשע". הצדיק יודע ומשכיל ומבין את דרכי תרמיתו ואת סוף כוונתו. וכמו שאמרו חז"ל: שמא יאמרו הרמאים, אין תלמידי חכמים בקיאים במעשה ידינו. הרמאים עושים קומבינות וחושבים שהחכם אינו מבין ואינו יודע - וטעות בידם.
לסיכום: שלושת הפסוקים שלמדנו מציירים תמונה אחת. הרשע מתאווה לרע באופן תמידי, וגם חברותו אינה אלא אינטרס; ואף שהיה ראוי שהרשעים יאהבו זה את זה מדין "האהבה תימצא בין השווים", אין ביניהם אחדות - שהרי תאוותיהם מחולקות, ולתאווה יבקש נפרד, ומי שמכיר את חולשותיו סולח לעצמו ומגנה את חברו על אותן חולשות עצמן. מנגד, עונשו של הלץ הוא בית מדרש לכל אדם: הפתי לומד מכך עורמה, וכשהעונש ניכר כבא מן החטא הוא לומד חוכמה ומקבל את חוקי החוכמה האלוקית; והחכם, שקיבל את החוקים בקבלה, הופך אותם בראייתו את מידה כנגד מידה לדעת ברורה ומוחשית. ולבסוף, אל יעלה על דעת הרמאי שהצדיק תמים ואינו מבין את דרכיו: משכיל צדיק לבית רשע - הצדיק משכיל ומבין את דרכי התרמית ואת סוף הכוונה.