בפרק כ' של משלי אנחנו מגיעים לשלושה פסוקים שקשורים זה בזה בחוט אחד: הפסוק על הנחלה המבוהלת, הפסוק המזהיר מלשלם רע תחת רע, והפסוק על אבן ואבן ומאזני מרמה. נלמד אותם על פי המלבי"ם, ולצידו הרלב"ג, הגר"א, רבנו יונה והמצודת דוד - כשכל אחד פותח לנו זווית אחרת באותו יסוד גדול: מה שבא בעמל שורה בו הברכה, ומה שבא בבהילות ובקיצורי דרך - אין בו ברכה.
נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ׃ (כ, כא)
הרלב"ג, כדרכו, לוקח את הדברים אל ענייני המוסר. פותח הוא ואומר: דע לך שהאדם פעמים רבות אין לו רצון להתייגע ולעמול. ובפרט בדורנו, שמחפשים הכל באינסטנט. למה אתה לא עובד? "כי עוד לא מצאתי עבודה מתאימה". ומדוע לא מצא? כי הוא מחפש משרת מנכ"ל, וזו עדיין לא התפנתה; ובמקומות שהתפנתה - משום מה לא הכירו במעלותיו ובסגולותיו. ואולי רק לא שיווק את עצמו נכון, זו כל הבעיה. וגם משום מה מתעקשים לשאול אותו מה הוותק - שאלה שהוא כלל אינו מבין: שייתנו לו צ'אנס, הוא יראה להם, ואז יהיה לו גם ותק. אומרים לו: תתחיל מלמטה, ארבעת אלפים שקלים. נו בחייך - עם הכישורים שלי? עם הידיעות שלי?
בנקודה הזאת יש להחזיק טובה ולהעריך את העולים מרוסיה. חלק נכבד מהם הגיעו לכאן עם תארים - ואיני מדבר על מי שקנה תואר בגרביים וחפיסת מלבורו, אלא על מי שלמד כמו שצריך - והבן אדם הולך ומטאטא רחובות. להתפרנס ממה שצריך, עד שתימצא משרה פנויה. אבל האדם באופן טבעי אינו רוצה לעמול. היה אחד שראה מודעת דרושים, התקשר ושאל מה התנאים. אמרו לו: חודש ראשון כך, לאחר חצי שנה קידום כזה, ולאחר שנה משכורת כזאת. אמר להם: טוב, אני אבוא בעוד שנה. להתחיל מלמטה לא מתאים לו, להתחיל במשכורת לא מכובדת לא מתאים לו - והאדם הזה רוב הזמן מובטל. ותדעו, שלרוב הדבר נובע מעצלות פשוטה: אין לו חשק לעבוד, אין לו חשק להתאמץ.
וכאשר האדם אינו מתייגע ואינו עושה שום פעולה לקידום מצבו, ובכל זאת הגיע לידיו דבר מה - במה? בירושה. ירושה, עמלת עליה? לא עשית כלום. אולי הוצאת להורים את הנשמה והם נפטרו שנתיים קודם - זה כל העמל שעמלת עליה. ומה קורה לאדם שמקבל משהו בלי עמל? אין לו ערך לזה. מה שבא בקלות - הולך בקלות. כמה סיפורים אנחנו מכירים על מי שההורים השאירו לו מפעל ועובדים, ותוך זמן קצר לא נשאר מזה כלום. אבא שלו עבד על זה בעשר אצבעותיו, העריך את זה ושמר עליו כבבת עינו; אבל הבן, הולל ופוחז, הכל בא אליו בקלות - קצת הימורים פה, השקעות לא מחושבות שם, ותוך זמן קצר איבד את הכל.
מספרים על איש עסקים מכובד ועשיר שבנו היה בטלן גדול, והוא מאוד לא אהב את הבטלנות הזאת. אמר לו: חביבי, אם אינך הולך לעבוד - אני זורק אותך מן הבית. היה חוזר בעשר בלילה ומוצא את הבן בדיוק כמו שהשאיר אותו בבוקר - ישן. בסוף החודש בא הבן והביא לאבא משכורת, חמשת אלפים שקלים: אבא, הנה, עבדתי. מאיפה היה לו כסף? הלך לבכות לאמא, ואמא נתנה לו כסף כדי שיאמר לאבא שעבד - נשים רחמניות בישלו ילדיהן. האבא חשד, לקח את הכסף וזרק אותו אל האח הבוערת. הבן שואל: אבא, למה אתה שורף את הכסף? אמר לו: לך תעבוד, בני, ואם לא - אני זורק אותך מהבית.
חודש לאחר מכן אמר הבן: אולי לא נעדרתי מהבית מספיק, ולכן אבא חשד. יצא בשש בבוקר וחזר בשתים־עשרה בלילה, שיחשוב שעבד בארבע משרות. ולאן הלך? לכספומט של אמא. הביא לאבא, והאבא לקח וזרק אל האח, והביט בו ואמר: לך תעבוד, אזהרה אחרונה. הבין הבן שאין חוכמות, פתח מדור דרושים, מצא עבודה, הלך והתייגע וקילל את יומו - אבל אין ברירה, הוא רוצה להישאר בבית ומבין שיש כאן ירושה נכבדת מאוד. בסוף החודש ניגש לאבא: אבא, הנה חמשת אלפים, עבדתי. האבא לוקח וזורק לאח הבוערת - ולמול עיניו הבן קופץ אל האח, שולח את ידו בין הגחלים, שולף את הכסף וצועק: אבא, זה כסף, למה אתה שורף אותו? אמר לו האבא: עכשיו אני יודע שעבדת על הכסף. עכשיו אני יודע שהתאמצת בשבילו - כי על מה שהתאמצת בשבילו אינך מסוגל להסתכל כשהוא נשרף.
"מעשה ידיי טובעים בים" - זה מעשה ידיי. כשאדם משקיע במשהו, הוא נקשר אליו נפשית. יש לרב דסלר מאמר ארוך בזה, שזהו גם העניין להשקיע בחסד: כשאתה משקיע בזולת אתה מתקשר אליו, כי נתינה מעוררת אהבה. וגם בדבר גשמי - השקעת בו, אתה מתחבר אליו.
יוצא אם כן, אומר הרלב"ג, שאדם שהולך ומשקיע כדי להשיג הישגים גשמיים - ההישג יקר לליבו. והנמשל הוא בענייני הרוחניות: אם ענייני הרוחניות באים לאדם בקלות, אינו מחשיב אותם. ותשמעו על הרבה כאלה: "זה בצעירותו היה גאון". הרב היה מוסר שיעור, והוא היה חוזר עליו בעל פה מיד. ומה היה עושה אחר כך? הולך לנוח. כשאנחנו היינו חוזרים על הגמרא ומנסים להבין עוד פעם ועוד פעם, הוא היה הולך לנוח - "כבוד הרב, בחן אותי, מה אני לא יודע? הגמרא שאלה, הגמרא תירצה...". ומה יצא ממנו בסוף? גורנישט מיט גורנישט. למה? בא בקלות - הולך בקלות. התייגעת בשבילו? התאמצת עליו?
אבל הגדולים באמת אינם אנשים כישרוניים שקראו פעם אחת, קלטו והלכו לנוח. הרב עובדיה יוסף - כל ספר שקרא, ידע אותו, ובכל זאת לא נח רגע. בנו סיפר בהספד בבית אליהו, שאביו היה מאכיל אותם ארוחת צהריים עם ספר: יושב עם הספר, מעיין בתשובה ונותן לילד עוד ביס, מעיין ונותן עוד ביס. לא שם לב אם גמרו לאכול או לא - הוא עם הספר. איזה עמל, איזו אהבת תורה. ובנו השני, הרב יצחק יוסף, סיפר גם הוא בהספד, שאמם הייתה באה וקוראת לו לאכול צהריים, והוא היה אומר: לא, אני באמצע תשובה, עוד מעט, עוד מעט - עד שהייתה הולכת ומכבה לו את האור בחדר, כדי שיבוא לאכול.
וכמה הייתה דואגת שלא יתבטל רגע: הייתה משלמת לבעל חנות הנעליים שיבוא אליה הביתה עם זוגות נעליים. אומר לה: מה, סנדלר בהתאמה? אומרת לו: לבעלי אין זמן, והנעליים שלו כבר אי אפשר ללכת בהן. היה מגיע עם שמונה או עשר זוגות, דקה־שתיים מודדים, והיא משלמת לו ומוסיפה לו תוספת על שטרח והגיע - העיקר שהרב עובדיה לא יצטרך להפסיק מלימודו. וכך עם החייט, וכך עם הספר: הספר שלו סיפר פעם בראיון שהרבנית קראה לו, כי אמרה לו - השיער שלו כבר כזה שאי אפשר לצאת, ואני אומרת לו לך תסתפר והוא עונה אין לי זמן, אין לי זמן. מגדולי המתמידים של הדור. אדם שהכל יודע - ובכל זאת עמל. מזה נבנים. אדם שקונה דבר בעמל - זה קניין.
זו כוונת הרלב"ג בפסוק: "נחלה מבוהלת בראשונה" - קיבלת ירושה, אינך מחשיב אותה ולא תשמור עליה כראוי, כי לא התאמצת בשבילה. אבל אדם שלומד דבר ולא בבהילות, לא "העיקר להספיק", אלא מתוך עיון ועמל והתבוננות ובכל כוחותיו - זה יבורך. הוא יראה באותה נחלה, באותו לימוד, ברכה והצלחה. כמו בגשמיות כך ברוחניות.
באותו כיוון מסביר גם הגר"א, אלא שהוא מדגיש את עניין הלימוד: אדם שאינו לומד בנחת אלא בבהילות - העיקר לגמור, לסיים, עוד סיום, עוד מסכת - אומר הגר"א שזו אינה המטרה, והוא לא יבורך. "ואחריתה לא תבורך" - שבאחריתה לא ידע אף את התחלתה. כשיסיים את המסכת וישאלו אותו על הפרק הראשון, לא יזכור מה למד. איך אמר פעם מישהו: אדם לומד דף - מתי הוא שוכח אותו? כשהוא עובר לדף הבא. שהרי יש עניין ש"לעולם יהיו בעיניך כחדשים"...
ומה יהיה עם הדף האחרון, שאין אחריו דף? על כך אמר בדרך הלצה: שימו לב שמסדרי הש"ס הוסיפו לנו בסוף כל מיני בקשות ותפילות, וכתוב שם "יאמר זה ויועיל לשכחה" - תקרא, ויועיל לך לשכוח גם את הדף האחרון, ואז אתה מסודר, כל המסכת מאחוריך. הם כמובן התכוונו שיועיל שלא ישכח, אבל הנמשל ברור. מלמדנו הגר"א: אין עניין להספיק ואין עניין לרוץ; יש עניין ללמוד ולהבין את הדברים. אם הלימוד "מבוהלת בראשונה" - "אחריתה לא תבורך", ובסופו של דבר ישכח את כל מה שלמד.
המלבי"ם מסביר: מעות ירושה ומציאה - חז"ל אומרים שאין בהן ברכה, כי אין מתברך אלא קניין הבא על ידי השתדלות ולא על פי מקרה. והיכן שורה הברכה? "וברכתיך בכל אשר תעשה" - במה שהאדם עושה. וכמו שהסברנו, שאדם מעריך דברים שהשקיע בהם ועמל עליהם. וכל שכן בירושה הבאה קודם זמנה - שזו כדרך מציאה. "מבוהלת" היינו לפני הזמן, ירושה שלא הגיעה בזמנה אלא שנבהל ורץ לקבלה בטרם זמנה. ולכן אין בה ברכה משני צדדים: אחד, מצד שהיא נחלה - וירושה אין בה ברכה; ושני, מצד שהיא מבוהלת, קודם הזמן. ולכן "אחריתה לא תבורך" - לא תהיה לו הצלחה מן הנחלה הזאת.
המצודת דוד מוסיף ואומר: נחלה הבאה לאדם בבהלה ובחיפזון פתאום, אף שישמחו בה בעליה - אחריתה לא תבורך, כי "שלטא בה עינא בישא", שולטת בה עין הרע, ואין בה סימן ברכה. ופירוש הדבר: כשאנשים רואים מישהו שגדל מתוך עמל, הם מקבלים זאת בהבנה. אבל כשאנשים רואים אחד שפתאום נהיה טייקון - זה מעורר קנאה, זה מעורר מבטים של "מאיפה הוא עשה את זה? איך פתאום אני רואה אותו בכותרות?". ראיתי את זה בכמה דוגמאות: אחד היה מגיע אלינו למדרשה, מספרים לי - הוא היה מתפלל אצלנו במניין, היה חלק מאיתנו, בענייני יהלומים, אדם שחי טוב ומסודר; ופתאום מספר אחד בארץ, פתאום אפריקה־ישראל. זה גורם לאנשים להסתכלות של קנאה.
אני מכיר אדם שהתחיל לעסוק בקבלנות ובשיווק בתים בבית שמש, ונהיה מיליונר בתוך זמן קצר מאוד - בחור צעיר, בן שלושים וחמש. קנה ג'יפ בחצי מיליון שקל, בית בשלושה מפלסים עם בית כנסת למטה, מפלס של בריכת שחייה וגינה ענקית - ואת הבית שלו עצמו השתמשו כדי לשווק את הדירות בבית שמש. אחרי שנה־שנתיים האדם קרס. אין יודעים בדיוק מה היו הסיבות; יש אומרים שנתן כל מיני תוספות בבנייה - אנשים שדרגו אמבטיה, מטבח וכדומה - והוא לא גבה על כך כראוי, וכל הרווח שלו נמחק. ולא רק נמחק, אלא חזר אחורה: נאלץ למכור את הווילה, וחזר לגור במקום גרוע יותר ממה שהיה לו עוד קודם שפרץ לתודעה.
ואוסיף: שמעתי כמה שדיברו עליו, ואיך הקנאה נוטפת להם מן העיניים. מה קרה? תפרגן לאדם, הוא הצליח! אבל קשה להם לקבל - אנחנו עובדים שנים בשביל הגרוש, ופתאום הוא נוסע בג'יפ של חצי מיליון וגר בווילה של שלושה מפלסים. וזו סכנה גדולה, כי עין רעה מזיקה ביותר.
פעם ידעו לחיות עם הדבר הזה מאוד טוב. יש ביטוי שהיו משתמשים בו הרבה, ולצערנו כבר לא מכירים אותו היום: "למה תתראו" - כך אמר יעקב לבניו. טוב אצלכם? בכל אופן לכו למצרים ותיקחו משם תבואה, שלא יאמרו הכל: ראיתם את בני יעקב? כולנו רעבים ואין מה לאכול, והם מסודרים. לך עם כולם, כמו כל הנזקקים שהולכים לשבור בר - אל תעשה רושם ליד אחרים, אתה מושך אש. כך גם אדם שהתחיל להיות לו מצב טוב: אל תעבור פתאום דירה, אל תקנה פתאום רכב יוקרתי; זה צורם לאנשים בעיניים, והאנשים אינם מפרגנים. לך לאט לאט, תתפתח בהדרגה, לא בדרך שגורמת לניקור עיניים.
וזה גם מה שאומר המלבי"ם: מה שבא על ידי השתדלות - אנשים מקבלים בהבנה ומפרגנים. "תשמע, עבד קשה, לאט לאט פתח, הנה עוד סניף, כל הכבוד לו" - מעריכים. אבל אם פתאום, מיד "ימח שמו, למה לא לי?". ולמה בכלל להוציא דבר שלילי על חברך? השם זיכה אותו - אמור: אני מאחל לו שהשם יוסיף לו כהנה וכהנה, ויוסיף גם לי בעזרת השם. למה אתה חושב שמה שיש לו הוא על חשבונך? הקדוש ברוך הוא נותן לכל אדם את מה שמגיע לו, וזה מה שמגיע לו. תפרגן. ודע, שאם באה לך נחלה מבוהלת בראשונה - אחריתה לא תבורך; ולכן גם אם זכית, לך לאט לאט, ואל תלך בצורה קיצונית שתעורר נגדך קנאה גדולה.
אַל־תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה־רָע קַוֵּה לַה' וְיֹשַׁע לָךְ׃ (כ, כב)
הגאון מווילנה, וכן רבנו יונה, מסבירים: אם יש אדם שעשה לך רע או רוצה להרע לך, ואתה יכול לשלם לו כפי שעשה - אל תאמר "אשלמה רע", אני אחזיר לו רעה כנגד מה שעשה לי. ואם תאמר: ולמה לא אעשה זאת? הרי אם לא אעמיד אותו על מקומו, הוא ימשיך להזיק לי; ובלשון רבנו יונה - אם לא אעמיד אותו על מקומו, את מה שעשה לי יעשה עכשיו לאחרים. על כך אומר הכתוב: "קוה לה' ויושע לך". קווה לה' שהוא זה שייפרע ממנו, והוא זה שידאג שתיגרע יכולתו להזיק ולהרע לך. וגם מן הרעה שכבר עשה לך - השם יושיע אותך ממנה. כלומר שתי בקשות: קווה לה' שלא יעשה לך מאומה גם בעתיד, וגם "ויושע לך" - שיושיע אותך מן הרעה שהכניס אותך אליה כבר עכשיו.
ומוסיפים רבנו יונה והגר"א: וכן הוא בעבודת השם יתברך. אל יאמר האדם: כבר כיליתי כל ימיי ברצון תאוותי כאשר יעשה העבד הרע, ואיך אשוב אל השם? עברו רוב ימיי במעשים רעים ובדברים מקולקלים, איך אחזור עכשיו בתשובה? אלא "אשלים עכשיו את הרע ואהנה מהאי עלמא" - יאללה, בוא נגמור כאן את העולם, לפחות ניהנה ממנו כמו שצריך, ואחר כך מה שיהיה יהיה. שומעים כמה אווילות? אלא אל תאמר כן, אלא "קוה לה' ויושע לך" - חזור בתשובה וקווה לה' שיקבל תשובתך ויסלח לך על מעשיך הרעים.
וכמו שאמרו חז"ל: מי שאכל שום וריחו נודף - ימשיך ויאכל שום ויהא ריחו נודף? תשמע, אחרי מה שאכלתי הריח כבר ממילא נודף... אז עצור עכשיו, למה אתה ממשיך לאכול? כך גם אדם שיכול לעצור ואומר "די, כבר עברנו מספיק, בטח כבר אין לי סיכוי, בוא נמשיך" - הוא ממשיך ואוכל שום, מקלקל יותר, והנזק רב יותר. ומעבר לכך, הוא יקבל על מה שהוא עושה עכשיו עונש גדול יותר ממה שהיה קודם. ולמה? כי קודם היה בצעירותך, היית בן עשרים, דם חם, לא יכולת לשלוט בעצמך; אבל עכשיו אתה בן חמישים, בן שישים - מה קרה עכשיו? אדרבה, עכשיו תוכל למצוא פתחון פה: ריבונו של עולם, כשקצת נחלש כוח תאוותי שבתי אליך בכל ליבי. אבל אם אתה ממשיך, הקדוש ברוך הוא אומר: אתה סתם מרדן. הרי רואים שכבר אין לך תאווה ובכל זאת המשכת בדרכך הרעה, ואינך יכול לטעון שאתה אנוס על פי מידותיך הרעות. למה לא שבת עכשיו?
ושימו לב: מן הסיבה הזאת עצמה היצר הרע ממשיך ודוחף את האדם גם בזקנותו - כי הוא יודע שעל זה עיקר העונש, על כך שכבר בטל ממנו כוח התאווה ובכל זאת הוא ממשיך במעשיו המקולקלים. זו סיבה אחת. וסיבה שנייה: היצר הרע חושש. "זה קליינט שאני עובד עליו כבר חמישים שנה; עכשיו פתאום יבטל הכל, ילך ויעשה תשובה ויתחרט - וייקח לי את כל הסחורה?". זה לא רק שיפסיק להיות קליינט; כל מה שהרוויח עליו חמישים שנה עומד להתמוסס. לכן לא ייתן היצר הרע לאדם את האפשרות הזאת, לתקן במצב שבו כבר נחלש כוח תאוותו. על כך אומר הכתוב: אל תאמר "אשלמה רע" - עשיתי רע, בוא כבר נשלים אותו, נסיים את החיים עם רע בשלמות - אלא "קוה לה' ויושע לך", התפלל לה' שיוציא אותך מן הבוץ שאתה בו על ידי שתעשה תשובה ויקבל תשובתך, עד זיבולא בתרייתא.
תּוֹעֲבַת ה' אֶבֶן וָאָבֶן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא־טוֹב׃ (כ, כג)
המלבי"ם, וכן רבנו יונה, מסבירים שהפסוק הזה קשור לקודמו. אם אדם עשה לך רע במסחר - הונה אותך, רימה אותך, מכר לך במשקל חסר או סחורה מזויפת - אל תאמר: ככה הוא עשה? אשלם לו במעות מזויפות כמו שעשה לי. על זה נאמר "אל תאמר אשלמה רע", אלא קווה לה' והוא יושיע לך וימלא את חסרונך. והדוגמה היא: "תועבת ה' אבן ואבן" - אדם מכר לך במשקל מזויף, שם על המשקל אבן קטנה יותר ואומר לך שזה קילו, ובפנים תשע מאות גרם, והתברר שהונה אותך בעשרה אחוזים. זו תועבת ה'. ואני אומר: ככה עשית לי? אז אני אמכור לך במאזני מרמה, ובזה החזרתי לי את הנזק שגרם לי. אומר הכתוב: מה שהוא עשה - תועבת ה'; ומה שאתה הולך להחזיר לו במאזני מרמה - "לא טוב".
ובזה מיושב מה שתמוה בפסוק: "אבן ואבן" - תועבת ה', ו"מאזני מרמה" - רק "לא טוב"? וכי יש הבדל בין מי שרימה באבן ואבן לבין מי שרימה במאזניים מקולקלות? לכאורה אין שום הבדל, ולמה לזה קורא תועבה ולזה לא טוב? ולפי המלבי"ם מובן נפלא: מה שהוא עשה לך באבן ואבן הוא מתועב לחלוטין, שהרי רימה לכתחילה. אבל אני, שמחזיר לו במאזני מרמה, איני ברמה שלו - לא הלכתי לרמות אדם לכתחילה, אלא בסך הכל, כלשון ימינו, "החזרתי לעצמי את מה שהוא גנב ממני". לכן אי אפשר לקרוא לזה תועבה, כי באמת אינך גנב, אלא עשית דרך להשיב לך את מה שנלקח ממך; ובכל זאת נאמר עליך "לא טוב" - אסור. והרי הקדוש ברוך הוא הזהיר: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, איפה ואיפה" - תועבת ה' גם שניהם.
ותאמר: למה לא? הרי האדם הזה גנב ממני, ויש לי הזדמנות להחזיר את שלי. אני לא הולך לגנוב ממנו דבר אחר, ואף לא אקח ריבית: גזל ממני מאה שקלים - אקח ממנו מאה שקלים; אלף - אלף, לא עוגמת נפש ולא תוספת, בדיוק מה שמגיע לי. אומר רבנו יונה: מכיוון שחז"ל אמרו אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תיראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו "שלי אני נוטל".
ופירוש הדבר: נניח שהייתה לך בבית מערכת סטריאופונית, ואתה מכיר אותה בוודאות גמורה, בלי ספקות, עם סימנים מובהקים - תוספת מסוימת שעשית בה. יום אחד אתה עובר ליד חצר, שומע צלילים מוכרים, מסתכל ורואה את המערכת שלך. אתה אומר: אה, ככה? אבוא בלילה וייקח את שלי. אסור לך - שמא תיראה עליו כגנב, והוא יחשוב שאדם פרץ לו לבית. מה כן? היכנס באמצע היום, טול את זה בחוזקה ואמור "שלי אני נוטל", שלא תיראה כגנב. ושימו לב: כל זה דווקא בדוגמה של אותו חפץ עצמו, שאנשים מכירים אותו ויודעים שהוא שלי, וניכרים דברי אמת - שאיני בא כגנב אלא נוטל את שלי.
אבל אם הוא גנב ממני סכום כסף, ואני רואה עכשיו הזדמנות לקחת את המערכת שלו; או שגנב את המערכת שלי ומכר אותה, ואני רואה אצלו סכום כסף שאוכל להרים ולהסתלק - זה אסור לך בשום אופן. ומה הסיבה? תארו לעצמכם שכל אדם היה רשאי לעשות דין לעצמו: כל העולם היה הופך לעולם של גנבים, וכולם רק "מחזירים את מה שלקחו מהם" - חלילה לא גונבים, רק הולכים להחזיר. יש לך טענה ותביעה נגדו? יכול להיות שאתה צודק במאה אחוז, אבל יש מקום מוסדר שבו טוענים טענות ותובעים תביעות. לא ייתכן שאדם יעשה דין לעצמו, ולא ייתכן שכל אחד יפרוץ לבית חברו ויאמר: הוא היה חייב לי מאה, והיה בינינו סיכום... מי אמר שאתה צודק? אתה בטוח? בוא תעשה זאת בבית דין. אל תבוא לתבוע ולקחת דברים גם אם הם שלך, אלא אם כן מדובר באותו חפץ ממשי עצמו, שאותו מותר לך לקחת - ואף אז לא בגניבה אלא בדרך ישרה וישירה.
זהו שאומר הכתוב: "תועבת ה' אבן ואבן" - מה שהוא עשה לך מאוס בעיני השם; "ומאזני מרמה לא טוב" - מה שאתה מחזיר לו בדרך עקיפה, אסור לך לעשות. וכיצד תחזיר? דרך בית דין - תתבע אותו בבית דין.
שלושת הפסוקים מלמדים יסוד אחד: הברכה שורה במה שהאדם עמל בו. "נחלה מבוהלת בראשונה" - ירושה ומציאה שבאו בלי עמל ולפני זמנן אין בהן ברכה, ואף עין רעה שולטת בהן, ולכן יש להתפתח לאט לאט ולא לעורר קנאה; וכן בתורה: לימוד בבהילות, שכל מטרתו להספיק ולסיים, אחריתו שלא יזכור אף את התחלתו, ורק לימוד מתוך עיון ועמל הוא קניין. "אל תאמר אשלמה רע" - לא תחזיר רעה למי שהרע לך, אלא קווה לה' שיושיעך מן הרעה ומן החשש לעתיד; וגם בעבודת השם אל תאמר "אשלים את הרע" ואל תמשיך לאכול שום שריחו נודף, אלא קווה לה' שיקבל תשובתך. ו"תועבת ה' אבן ואבן ומאזני מרמה לא טוב" - רמאות לכתחילה היא תועבה, וגם "החזרת החוב" בדרך עקיפה של מרמה אסורה; את שלך תיטול בדרך ישרה, או תתבע בבית דין.