פתיחה
בחלק זה של פרק כ' אנו עומדים על שני פסוקים סמוכים שהמלבי"ם מחבר ביניהם לרצף אחד: "מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ" ו"נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה". שני הפסוקים עוסקים באדם הפוגע בהוריו - אם מתוך תחושת מרירות על עצם קיומו, ואם מתוך תאוות ירושה הממהרת לרשת עוד בחיי ההורים. נלך אחרי דברי המלבי"ם, ואחריו נוסיף את ביאורי רש"י, האבן עזרא ורבנו יונה.
האדם שהחיים עליו למעמסה
אומר המלבי"ם: יש אנשים שאתה רואה אותם הולכים בעולם שפופים. למה שפופים? העולם עליהם למעמסה. הם נושאים את כל צרות העולם על כתפיהם. זו הייתה תפיסה שרווחה, והרמב"ם במורה נבוכים מתעמת איתה. גם בספר איוב ראינו את ההתמודדות הזו: איוב בשלב מסוים בא לייצג את התפיסה שהאדם נברא לרע לו, שחיי האדם בעולם הם יותר רע מטוב, שמציאות האדם כאן קשה וסובלת. תשאל אדם כזה מה נשמע - יאמר לך: החיים קשים. והוא נראה כמי שחרב עליו עולמו, כמי שכל עיתותיו בצרה ובסבל. ומרוב שרע לו כאן, הוא חי בתחושה שאם הקדוש ברוך הוא רצה להתנקם בו - ברא אותו; חיפש איך לעשות לו רע, ויצר אותו כאן בעולם.
יבוא אדם ויאמר: אולי אינך מבין מה עובר עליו, אולי עוברים עליו דברים קשים. אבל דעו, שלרוב אין זה מה שעובר עליו - לרוב זה אופי, משהו שנולדים איתו, או קו חשיבה. שני אנשים יכולים לחוות בדיוק את אותן חוויות. תשאל את האחד איך החיים - יאמר לך: לימון. חמוץ, נורא, הכל הכי גרוע שאפשר. תשאל את השני - יאמר לך: לימונדה. היה לימון, שמנו סוכר, איזה יופי. הכל תלוי בנקודת ההשקפה. שניהם עושים את אותה עבודה: האחד קוטר אינסופי, כל הזמן רע לו, המשכורת לא מתאימה, מזג האוויר לא מתאים, איפה שתקעו אותו לא מתאים, והוא הולך בתחושת מסכנות מתמדת. והשני - בוקר טוב, שלום, מה נשמע, ברוך השם, חסדי השם, יש פרנסה, יש מה לאכול. נכון, תמיד יש יותר טוב, אבל כמה אדם ישאף? הראשון נראה כמו לימון מעוך, והשני כמו לימונדה - ורק התפיסה מבדילה ביניהם.
ומי אשם? אבא ואמא
אומר המלבי"ם: כשהחיים על האדם למעמסה, הוא מתחיל לחפש אשמים. ומי אשם שאני כאן? אבא ואמא. הם הביאו אותי לכאן; אילמלא הביאוני, לא הייתי צריך לסבול. שמעתי פעם את התפיסה המשובשת הזאת מאדם אחד, לצערי רחוק ממצוות, שדיברתי איתו על כיבוד אב ואם. הוא אמר לי בלשון בוטה (ואעדן את הדברים): בגלל שאבא ואמא שלי עשו לפני כך וכך שנים כך וכך - אני צריך לכבד אותם? תחושה של זרות ושל זלזול: כאילו מה, רק בגלל שהוא המפעל? וכי אתה הולך לכבד את המפעל שייצר את החליפה שלך? נורא להתבונן בכפוי טובה ובאופן שהוא מתייחס. וכיוון שכל החיים עליו למעמסה, הוא גם תובע את המפעל, הוא תובע את היצרן: איך ייצרת כזה דבר? יש לו תלונות, למה הביאו אותי לכאן, והוא מקלל את יומו - "ארור היום הורה גבר", וגם את לילו (והמאריך לעיין ימצא זאת בדברינו על ספר איוב). האנשים האלה מקללים את הוריהם, משום שהם הסיבה למציאותם כאן בעולם.
מְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ יִדְעַךְ נֵרוֹ בֶּאֱשׁוּן חֹשֶׁךְ׃ (כ)
הנר של האדם הוא המזל שלו, ההצלחה שלו מסומלת כנר. אנו אומרים "נרו יאיר" - פירושו שיאיר לו מזלו. יש מזל עייף, יש מזל ישנוני, יש מזל כבוי, ויש מזל מאיר, פורח, דינמי ומלבב. אדם שהמזל מאיר לו פנים - מזלו מוצלח; ואדם שלא - נרו דועך. על המקלל את הוריו אומר הפסוק: "ידעך נרו" - ההצלחה, החיים הטובים והמציאות הטובה ידעכו.
"באישון חושך" - גם שביב התקווה כבה
מוסיף המלבי"ם: גם מי שנרו דעך ואפילו כבה, עדיין קיימת בדרך כלל מציאות של מעט אור. בלילה אין שמש, אבל יש ירח ויש כוכבים. ובנמשל - זו התקווה. אדם אומר לך: החיים קשים, נכון, אבל אני מקווה, אני מצפה. שביב תקווה בליבו הנותן לו סיבה לחיות וטעם לצפות. שביב התקווה יכול להיות אפילו טופס הלוטו שמילא הבוקר. שאלו פעם מישהו: אתה ממלא לוטו, זכית פעם? אמר: האמת, לא. כמה הוצאת עד היום? אמר: נראה לי שיכולתי לקנות בכסף הזה חצי וילה. אז למה אתה ממשיך? אמר: אתה יודע מה זה? נתתי חמישים שקלים למפעל הפיס וקניתי לי אשליה לשבוע שלם. שבוע שלם אני הולך עם המחשבות - מה אעשה עם החמישים מיליון, מה אעשה כשיתקשרו אליי. לפסיכולוג הייתי צריך לשלם הרבה יותר כדי לקבל שבוע כזה של חיים בדמיונות; בחמישים שקלים קניתי את זה. ויש קונים זאת גם בעשרה.
ולפעמים יש בשביב התקווה הזה תועלת ממשית: האדם אינו מתייאש מהחיים. הכרתי זוג שהחיים לא היטיבו איתם במשך שנים - כלכלית, ודירה לא הייתה להם, וכל הקשיים. ועדיין משהו החזיק אותם: הוא הגיע מחו"ל, גדל באמריקה, וכל הזמן שאף לחזור לשם. שם יש לו אפשרויות, שם יפתח עסק, שם הרבה יותר קל, שם פחות תסבוכות. זה נתן לו שביב תקווה: נכון, כאן קשה, אבל בשלב מסוים נגיע לאמריקה. ואכן בשלב מסוים חזרו לאמריקה וניסו להתחיל את החיים מחדש - וזה לא הלך. וכשחזרו לכאן היו כבר שבורים לחלוטין, כי שביב התקווה התאדה. לפעמים דווקא טוב לשמור על שביב התקווה: עדיף להישאר עם הדמיון שאם היית שם זה היה יכול להיות טוב יותר, כי הדמיון הזה עוד נותן חיות.
ועל כך אומר הכתוב: האדם הזה לא רק שנרו דועך, אלא הוא נשאר "באישון חושך" - חושך גמור, ואפילו שביב תקווה לא יהיה לו. וזהו שנאמר "ורשעים בחושך ידמו", וזהו "נר רשעים ידעך". האדם המקלל את אביו ואמו על שהביאוהו לעולם כזה - יאבד כל שביב תקווה, ולא רק שלא יזרח לו נר מעל ראשו להצליח מזלו, אלא יהיה בחושך הגמור והמוחלט.
הסבר שני: מקלל - מפני שאצה לו הדרך
עוד הסבר אומר המלבי"ם, וזה הסבר הקרוב לצערנו למציאות שלפעמים רואים אותה: לפעמים אדם מקלל את אביו ואמו מפני שאצה לו הדרך. הוריו מאריכים ימים מעבר למה שקצב להם ומעבר למה שתכנן בעבורם. הוא כבר צריך לחתן ילדים, הוא כבר זמן רב בונה, הווילה תקועה - והם מתעקשים להמשיך לחיות. על כך נאמר "מקלל אביו ואמו" - כאילו כבר שלח אותם לשם - "ידעך נרו באישון חושך". וזה מתקשר לפסוק הבא: "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך". הוא כבר ב"בהילו" - כמו שאנו אומרים על יציאת מצרים שיצאנו בבהילות, בחיפזון. נחפזה לו הדרך, אין הוא יכול לחכות עד שהשם יחליט מתי הגיע זמנם; הוא רוצה כאן ועכשיו.
שני מעשים מזעזעים
סיפרתי כבר בעבר מה שסיפר הרב זילברשטיין, ואחזור בקצרה. אדם אחד שאמו הייתה צריכה לעבור ניתוח, וניסו למצוא אותו כדי להחתים אותו, ובכל פעם לא הצליחו להשיגו. ואם לא תעבור את ניתוח הכריתה של הרגל - עקב הסוכרת - מצבה יגיע לכלל סכנה. לימים התברר שלא שנטש את אמו: הוא הגיע אליה, אבל בלילות, כשאין איש במחלקה, רק האחיות, והיה אומר לה: אל תסכימי להם בשום אופן, אלה קצבים, הם יורידו לך את הרגל, הם יורידו לך את החיים. והיא לא הסכימה לחתום, ואמרה: רק הבן שלי, אם ירצה - יחתום. והוא לא ניתן להשגה. מנהל המחלקה ראה זאת והתפלץ, החל לברר, והתברר שלאם יש וילה יוקרתית בצהלה, ולבחור אצה הדרך: מה, עוד שלושים שנה? צריך להתקדם בחיים. הוא חשב לשלוח אותה מהר לעולם שכולו טוב. הפרופסור שלח את האם הביתה באמבולנס והודיע לבן: אין לנו בבית החולים מה לעשות, אם היא עומדת למות - תמות בבית, אין לנו עניין שתמות דווקא כאן. רצה להפיל זאת על מצפונו של הבן, שיראה את אמו גוועת מול עיניו. למחרת בבוקר גילה שהבן החזיר אותה לבית החולים. בסופו של דבר עשו לו אמבוש, המתינו לו בשעה שהגיע בלילה, והחתימו אותו בעל כורחו, אחרי בזיונות - ורק אז חתם. ואותו פרופסור סיפר לרב זילברשטיין שהוא המשיך לטפל באישה הזו עוד עשרים שנה. האריכה ימים עוד עשרים שנה - והבן החליט לגמור אותה.
ומעשה נוסף שסיפרו להוריי: זוג מבוגר, בני שישים וחמש-שבעים, ולאם נמאס המטבח והחליטה לעשות שיפוץ בבית. באו הילדים לביקור, ואומרת לה הבת: אמא, מה אתם צריכים עכשיו הוצאות? מה אתם צריכים שיפוצים? די, אמא, בגיל שלך... ובמילים אחרות: לא חבל שתבזבזו את הירושה, יש לנו דברים טובים יותר לעשות איתה. "היא כבר קוברת אותי בחיים", אמרה האם, "היא כבר יורשת אותי בחיים". ומה תשיב לה אמי? מי שזרע שום יקבל שום. מה את מצפה, לזרוע שום ולקבל ורדים? אין חוכמות: לפי החינוך, המוסר והדרך ארץ שקיבלה שם - זה מה שהיא מחזירה. היא פשוט תלמידה טובה; מה שלימדו אותה, זה מה שהיא מחזירה. האם פעם נתת לה מוסר? האם פעם לימדו אותה מה זה "כבד את אביך ואת אמך"? האם היה איזה יחס של כבוד להורים? אם ההורים הם סוג של כספומט - אז יאללה, תביא את הכסף ואל תשב עליו יותר מדי זמן. איני אומר שכולם כך, אבל אם לא חינכת למשהו אחר - מה הדרישות שלך ומה אתה מצפה מהילד שלך?
וזהו שאמר הכתוב "מקלל אביו ואמו" - מבזה אותם, מפני שהוא מחכה שכבר ימותו ויוכל לרשת נחלתם. ועל זה "ידעך נרו באישון חושך": לא רק שלא תהיה לו הצלחה, אלא עוד יהיה לו חס ושלום ההפך הגמור.
נחלה מבוהלת - ביאור רש"י
נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשׁוֹנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ׃ (כא)
רש"י דורש את הפסוק כדרשת חז"ל, על נחלתם של בני גד ובני ראובן. הם מיד קפצו לפני משה ואמרו: "גדרות צאן נבנה למקננו פה", ורק אחר כך "וערים לטפנו". אומרים חז"ל: עשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר - קודם גדרות צאן ואחר כך בתים לטף, בעוד שהיה להם להקדים בתים לטף ורק אחר כך לדאוג לצאן. הרי שהייתה זו נחלה מבוהלת, רצו אל משה לפני שהדבר יחמוק. אומר רש"י: שים לב איך הוא מדבר - רק מבוהל מדבר כך, שמבקש תחילה גדרות לצאן ולבקר ורק אחר כך היכן ישים את אשתו ואת בניו.
ומה היה בסופו של דבר? "ואחריתה לא תבורך". אומרים חז"ל: מי גלו ראשונה? אלו שישבו בעבר הירדן המזרחי. בני גד ובני ראובן גלו ראשונה, שנים קודם לגלות שומרון ויהודה - "ויער ה' את רוח מלך אשור", וזה היה בשנה השנייה לאחז. שאר השבטים גלו בשנה השישית לחזקיהו, שהיא השנה התשיעית להושע בן אלה; ויהודה גלו שנים רבות לאחר מכן, בתקופת יהויכין. נמצא שהיו שלוש גלויות: גלות השבטים שבעבר הירדן המזרחי, אחריה גלות שומרון בימי הושע בן אלה (ששם היו תמיד מלכים רשעים), ולאחריה גלות יהודה. אתה רואה שהמצפים ראשונה - גלו ראשונה. אלה שנחלתם הייתה מבוהלת, הם גלו ראשונה, והתוצאות לא איחרו לבוא.
ביאור האבן עזרא: נחלה גזולה
האבן עזרא מסביר ש"נחלה מבוהלת בראשונה" היינו אדם הממהר לנחול מקום בלי שקנה אותו - כיצד? בגזלה מאחרים. "ואחריתה לא תבורך" - לא ירדו עליה גשמי ברכה; שפע לא יהיה בנחלה זו, משום שהיא גזולה.
וידוע שהפחתה היא בת זוגו של הגזל, של השקר ושל הרמאות. פחתה היא נזק וחיסרון. כאשר לקחת משהו בשקר, ברמאות ובגזל - הבת זוג שלו היא הפחתה. וההסכם ביניהם נחתם עוד לפני השידוכין: הודיעו מראש לשדכנית שהפחתה מוכנה להינשא לשקר בתנאי שכל מה שהוא מכניס עובר אליה. ומאז הם עובדים יופי יחד: כל מה שהשקר, הרמאות והקומבינות מכניסים - בסופו של דבר הנזק והפחתה אוכלים. ומי שאינו מאמין, פוק חזי מאי עבדי בעלי החזקות. אנשים השתלטו על פנסיות של ציבור שלם, אנשים השקיעו את כל חייהם, והחברות הגדולות עשו לכספם "תספורות". מה זה אם לא גניבה ושוד לאור היום? ומה נשאר מזה? שום דבר. עומדים לפלילים, ואת החברה מכרו בוודאי לא לפי הסכום המקורי שלה. כך הוא כשעושים דברים בדרך לא ישרה - אחריתה לא תבורך.
ומוסיף האבן עזרא: שים לב שכתוב "מבחלת" וקוראים "מבוהלת". וידוע שכשיש קרי וכתיב דורשים גם את הקרי וגם את הכתיב. רוב המפרשים מתייחסים לקרי, לצורה שבה אנו קוראים, ולכן הסביר תחילה "מבוהלת" לשון בהלה. אבל הוא מסביר גם את הכתיב "מבוחלת" - לשון בחילה, דבר המעורר בחילה, דבר מאוס, כלשון "נפשי בחלה בם". כמו פרי בוסר שאי אפשר לאוכלו ואינו ראוי לאכילה - כך נחלה כזו מבוחלת, נמאסת ונגעלת כביכול לפני הקדוש ברוך הוא, ואינו חפץ בה.
ביאור רבנו יונה: "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע"
רבנו יונה מפרש את הפסוק על מה שנאמר "גוזל אביו ואמו ואמר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית". ואומר עליו: יבער ויכסל בזה - האדם הגוזל את אביו ואמו מתנהג בבערות ובכסילות. ולמה? משום שהוא אומר לך: למי הם עמלים ומחסרים את נפשם מטובה? הלא בעבורי. בשביל מי אבא שלי השקיע ובשביל מי קנה - הרי הכל בשבילי. אם כן אקח כבר קצת עכשיו על החשבון. בסוף הוא ישאיר הכל, ולמי זה יישאר? לי. אם כן ממי גנבתי? לא גנבתי מאיש, רק לקחתי מעט מוקדם יותר. זהו "נחלה מבוהלת בראשונה": האדם הזה בא לרשת בבהילו את הנחלה כבר בראשונה, מתוך טיעון סרק שממילא יגיע אליו - והוא גוזל את אביו ואת אמו.
ועוד תקווה יש לו לאדם הזה, שהוא אומר: זה לא ייחשב גזל, שהרי כשאירש את הכל - למי אחזיר? הדין הוא שגזלת אדם שנפטר מחזירים ליורשים, ואני היורש. נמצא שאחזיר מכיס ימין לכיס שמאל, ובדרך אגב אקיים גם מצוות "והשיב את הגזלה". על כך אומר הכתוב: "ואחריתה לא תבורך". הבן הזה, המקדים לרשת את הוריו בחיי חיותם, אל יתנחם בכך שבסוף הנחלה תגיע אליו ממילא והכל יסתדר - גם אחריתו לא תבורך; הברכה לא תשרה במעשים שהוא עושה.
ו"מבוהלת" כאן היא לשון הקדמה. והיכן מצינו לשון זו במקרא? "ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה לתת לה" - כלומר הקדים. אף כאן "נחלה מבוהלת בראשונה" - נחלה מוקדמת, שהוא ממהר לרשת את נחלת אבותיו בראשונה. דע לך, שגם כשתקבל אותה בסוף לא תהיה בה ברכה. המתן, ואל תארוץ לך הדרך.
לסיכום:
שני הפסוקים שלפנינו עוסקים בשורש אחד: יחס מעוות אל ההורים. המלבי"ם מבאר "מקלל אביו ואמו" בשני אופנים - אדם שהעולם עליו למעמסה ומאשים את הוריו שהביאוהו לכאן, ואדם שאצה לו הדרך ומצפה למותם. ועונשו: "ידעך נרו באישון חושך" - לא רק שנר מזלו ידעך, אלא אפילו שביב התקווה, אותו אור קלוש שמחזיק את האדם בשעת חושך, ייעלם ממנו. ובהמשך, "נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך": רש"י על בני גד ובני ראובן שהקדימו את הטפל לעיקר וגלו ראשונה; האבן עזרא על נחלה הנלקחת בגזל, שהפחתה היא בת זוגו של השקר, וגם על הכתיב "מבוחלת" - נחלה מאוסה לפני המקום; ורבנו יונה על הגוזל אביו ואמו בטענה שהכל ממילא שלו. המסקנה אחת: מי שמקדים את זמנו ונוטל בבהילות - גם כשיקבל בסוף, ברכה לא תהיה בו.