בחלק זה של הפרק אנו עוסקים בשלושה פסוקים סמוכים שעניינם אחד: דרכי התוכחה והמוסר. שלמה המלך מונה שלושה טיפוסים - הלץ, הפתי והנבון - ומלמד איזו דרך מועילה לכל אחד מהם. אחר כך הוא מתאר מה עולה בגורלו של בן שלא חונך ולא נתייסר, ומסיים בקריאה אישית לבן: חדל מן העבירה, כדי שלא תצטרך לקבל את המוסר בדרך הקשה.
לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם, וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת׃ (כה)
רבנו יונה מסביר: הלץ אין לו תקווה, לא בתוכחה ולא בשבט. שום דבר לא ידבר אליו, וממילא נשאלת השאלה מה הטעם להכותו. על כך הוא אומר: הכה את הלץ למען ייווסרו השומעים ויערימו הפתאים, כמו שכתוב "והנשארים ישמעו וייראו". כלומר, לפעמים איני מכה אותו בשבילו - אצלו כבר אין מה לעשות, שום דבר לא יוציא אותו מן הצרה שלו - אלא בשביל הנשארים, בשביל אלה שעדיין יכולים לקבל מזה מוסר. לץ תכה, ההגנה שלו לא תעזור לו, וזה לפחות ייתן תועלת לאחרים.
וממשיך הכתוב: "והוכיח לנבון יבין דעת". הנבון לא רק מקבל את התוכחה שאתה מוכיח אותו, אלא גם נזהר וחוקר מעצמו: כשהוא רואה אדם אחר נכשל בדבר מסוים, הוא חושש שמא גם לי יקרה כמוהו. "יבין" הוא מלשון מבין דבר מתוך דבר. יש אנשים שצריכים לחטוף את המכה כדי להבין, ויש אנשים שרואים מה חטפו אחרים ולומדים מזה מוסר - את השיעור שלהם הם כבר קלטו והם נזהרים. זו מעלת הנבון, וזה לעומת זה: הלץ שגם מכות לא יוציאו אותו מדרכו, והנבון שמקבל, וגם בלי שתוכיח אותו הוא מבין דעת ממה שקורה לאחרים ונזהר מן העבירה.
הגאון מווילנה מבאר אחרת. הלץ הוא אדם שמדבר דברים בטלים, ליצנות, חנופה, דברים רעים. מה ההנאה שיש לו מזה? אכל אדם סטייק, נניח של איסור - אי אפשר להתווכח, יש הנאה גופנית. אבל כשאדם דיבר דבר גנות או עשה ליצנות, איזו הנאה יש לו? גופו לא נהנה מזה כלל.
לכן, אומר הגר"א, תוכחה לא תועיל לו - אך הכאה כן תועיל. למה תוכחה לא תועיל? כי תוכחה עניינה שכנוע השכל, תוכחה היא מלשון ויכוח. אני רוצה לשכנע אותך שמה שאתה עושה אינו טוב - אבל מי כמוך יודע שזה לא טוב, ומי כמוך יודע שאין לך שום הנאה מן הדברים המקולקלים שאתה עושה? כשאבוא ואומר לך את הדברים לא הוספתי לך מאום, שהרי העובדות ידועות לך. ומה כן התשובה? הכאה. שיראה: אמנם אני נמשך אחרי הליצנות ואחרי דברי ההבל, אבל אני חוטף מכות - זה לא כדאי. זו הדרך שבה הלץ יעזוב את דרכיו המקולקלות.
ומיהו הפתי? מסביר הגר"א שהפתי הוא אדם המתפתה אחר תאוות ליבו, והוא שונה מן הלץ. הלץ - מה נותנת לו הליצנות? כלום. אבל הפתי אומר לך: אני נהנה מזה, מן העבירות שאני עושה יש לי הנאה. אדם כזה, כשהוא רואה שאתה מכה את הלץ, מיד "יערים" - יאמר לעצמו: מה יוצא לי מן התאוות? מה יוצא לי מן ההנאות? הרי זה כצל עובר, כל התאוות הללו אינן נותנות לי מאומה, ואם יש הנאה - הנאה רגעית היא. כך שכאשר אתה מכה את הלץ העושה ליצנות בלי תועלת, זו הדרך שבה הוא יסור ממחשבתו הרעה ומדרכו המקולקלת, וזו גם הדרך שבה הפתי ילמד וייקח לקח ויפסיק ללכת אחר תאוות ליבו.
אבל הנבון אינו צריך מאומה. אומר הגר"א: לא תיגע בו יד. די להוכיח אותו והוא מעצמו מבין דעת. הרי לנו שלוש דרגות: הלץ חייב מכות; הפתי חייב לראות איך מכים את הלץ, כדי שיבין שלא כדאי ללכת אחר תאוות ליבו ויראה איזה עונשים מקבלים; והנבון - די לו בדיבור. די שתאמר לו שהדרך שבה התחיל לצעוד אינה דרך טובה, ומעצמו יבין דעת. ומוסיף הגר"א: אם אין בינה אין דעת, ולכן הוא נקרא נבון. וזו בחינת "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה" - הגערה באדם שמבין דבר מתוך דבר ומסיק מסקנות נכונות, מועילה יותר מהכאת הכסיל מאה פעמים.
המלבי"ם מקשר את הפסוק הזה עם שני הפסוקים שאחריו, וכדאי לקרוא את שלושתם יחד: "לץ תכה ופתי יערים והוכיח לנבון יבין דעת", "משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר", "חדל בני לשמוע מוסר לשגות מאמרי דעת". אומר המלבי"ם: הפתי אינו מתבונן מכוח תוכחה הגיונית ושכלית, אלא צריך הכאה - הוא רואה שמכים את הלץ ולומד שלא ללכת בדרכו. אבל הנבון, כפי שהסביר הגר"א, אינו זקוק לכך; די לו בתוכחת השכל, מוכיחים לו מבחינה הגיונית והוא מקבל.
ובמה בדיוק מוכיחים לו? זהו הפסוק הבא. אומרים לו: ראה, הבן המביש והמחפיר משדד את אביו ומבריח את אמו. הבן ההולך בדרך לא נכונה מחפיר - מבייש וגורם ביזיון גדול - ומשדד את אביו ומבריח את אמו מביתה. וכי כך אתה רוצה להיות? זו תוכחת השכל, הוכחה הגיונית: לא כדאי לעשות דברים רעים, אתה רק גורם עוגמת נפש לכל הסובבים אותך. בזה מוכיחים אותו שלא יעשה את הדבר הזה להוריו.
מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם, בֵּן מֵבִישׁ וּמַחְפִּיר׃ (כו)
רש"י, כדרכו, דורש את הפסוק על מאורעות היסטוריים. "בן מביש ומחפיר דרכיו" - על ידי שראתה שרה את בן הגר המצרית מצחק, משחק בעבודה זרה ובגילוי עריות ובשפיכות דמים, כמו שנאמר שם "כמטחווי קשת", היורה זיקים. גרם ישמעאל במעשיו הרעים שנשתלחה אמו, וזהו "יבריח אם": אברהם הבריח את הגר מביתו בעקבות דבריה של שרה וציוויו של בורא עולם "כל אשר תאמר אליך שרה". מי גרם לכך? הבן המביש והמחפיר הבריח את אמו. וגם את אביו ציער מאוד, וזהו "משדד אב", שהרי "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם". ציערת את אביך, והברחת את אמך שהלכה ותתע במדבר - ללמדך כמה מקולקלים מעשיו של אותו בן וכמה רעה הוא גורם ליולדיו.
רבנו יונה מסביר, שלאחר שדיברנו במעלת התוכחה, כאן הכתוב מתאר מה קורה לאב ולאם שאינם מוכיחים את בנם. חס ושלום זהו מוקש שבסופו של דבר יתפוצץ, ואז אי הנעימות תהיה שלך, הביזיון יהיה שלך והעונש יהיה שלך. קודם דיברנו במעלת מי שמוכיח את בנו, ועכשיו בא הכתוב ואומר: דע לך, אם לא תעשה זאת - זה יתפוצץ לך בפנים.
וזהו "משדד אב יבריח אם": בן מביש שאין בו דעת, שלא לימדוהו דעת ולא ייסרוהו ולא העמידוהו על דרך האמת, מחפיר וגורם ביזיון נורא בסכלות מעשיו. "משדד" - כמו שודדים, שהוא משדד את ממון אביו ואת נכסיו. היום רואים זאת בצורה ברורה: אדם מיליונר, בא בנו ומאבד הכול - עסקים גרועים, חוסר דעת, הוללות. "אביך השאיר הרבה כסף" - כן, והכול הלך. ולפעמים הוא אינו ממתין עד שהאב ילך לעולמו, אלא כבר בחיי אביו הוא משתמש בו כבכספומט: אבא תביא כסף, אבא תביא את האוטו, אבא, אבא, אבא. בקיצור, מוציא את נשמתו של אביו עודנו חי. זהו "משדד אב", כמי ששודד את אביו ואת נכסיו.
אקריא לכם ציטוט של רבנו יונה, ואינכם חייבים להסכים, אבל לענ"ד הוא מתאר מציאות. אומר רבנו יונה: מפני שאין הסבלנות מצויה בנשים כמו באנשים, על כן תברח מפניו ולא תוכל שאת. כלומר, לנשים יש "פתיל קצר". באה אחת לסטייפלר ואמרה לו: כבוד הרב, אישי כל הזמן צועק עליי. אמר לה: תנוח דעתך, בחברה טובה את. ופעם בא מישהו ואמר לי: הרב, אשתי מכה אותי. אמרתי לו: תנוח דעתך, גם אדם הראשון אמר "ותיתן לי מן העץ ואוכל", ואומר המדרש שהיא הכתה אותו. יש בך מדעת אדם הראשון - ואתה יודע מה זה אדם הראשון? זכה לנשמה יתרה. אתה המשכיות של אדם הראשון, זכית. איך שלא יהיה, רבנו יונה אומר לך: קשה לאישה לסבול, הפתיל שלה קצר והיא מיד מתפוצצת.
ועל זה אמרו: איש ואישה, זכו - שכינה ביניהם, לא זכו - אש אוכלתם. היכן השכינה? י' שנתן הקב"ה באיש, ה' שנתן הקב"ה באישה: א"ש והי', א"ש והה'. אם השם משרה שכינתו - זה איש וזו אישה. ואם אין השראת שכינה, נוטל הקב"ה את הי' ואת הה', ומה נשאר? אש ואש, יוצאת אש ואוכלת את שניהם, ושורפים זה את זה. ושימו לב: אצל האיש "מכבה האש" נמצא בין הא' לש' - הי' מפסיקה את האש באמצע, ואין אש. ואילו אצל האישה יש "אש" ורק אחר כך הה' בסוף - מכבה האש מגיע באיחור. לכן אישה ממהרת יותר לכעוס ולאבד סבלנות, וכשמשהו אינו מוצא חן בעיניה היא מגיבה מיד, ואילו לאיש יש הרבה יותר כוח להתגבר, לעצור את עצמו ולא להגיב באופן מיידי. זו מציאות קיימת.
הגאון מווילנה מבאר את הפסוק ביאור שעל ידו מתבארים גם שני פסוקים בישעיה. "משדד אב יבריח אם" - את אביו הוא משדד בתוך ביתו, ואת אמו הוא מבריח מביתה. לאב יהיו ביזיונות, אבל בתוך הבית; לאם יהיו ביזיונות עד שתברח ותצא מן הבית. והיכן הביזיון גדול יותר? בחוץ, כאשר היא גורשה מן הבית בגלל מעשי הבן - זה כבר ביזיון שכולם רואים.
ומכאן שואל הגר"א: מה ההבדל בין "מביש" ל"מחפיר"? אנו מוצאים "כי יבושו מאילים אשר חמדתם ותחפרו מהגנות אשר בחרתם", ומוצאים "וחפרה הלבנה ובושה החמה". אומר הגר"א: הבושה היא בסתר והחפירה היא בגלוי. בכל מקום שנאמרה בושה - הכוונה שהדבר נעשה בסתר; ומעשה מחפיר - הכוונה שקלונו וביזיונו נתגלה לכול.
לפי זה מובן "וחפרה הלבנה ובושה החמה": הלבנה מקומה ברקיע התחתון, ולכן החפירה שלה בגלוי - "וחפרה"; והחמה ברקיע העליון, ולכן בושתה בהסתר - "ובושה החמה".
וכך מתבאר גם "כי יבושו מאילים אשר חמדתם ותחפרו מהגנות אשר בחרתם". אומר הגר"א: שני מיני עבודה זרה היו להם. או שהיו עובדים דבר המתקיים לעולם, כאבן וכעץ, ומגמתם הייתה לזכות בחיי הנצח, בעולם הבא; או שהיו עובדים לדבר שאינו מתקיים לעולם אלא קיומו זמני, כטלה וככל כוח זמני שבעולם, וזאת לצורך תועלת זמנית של העולם הזה. בפשטות: או שעבדו לדבר המתקיים לעולם וביקשו ממנו שפע לעולם הבא, או שעבדו לדבר שאינו מתקיים וביקשו ממנו שפע כאן בעולם הזה.
וזה ההבדל בין "אילים" ל"גנות": האילים הם האילנות, דבר המתקיים - יש אילנות מששת ימי בראשית, אילנות עתיקים מאוד; ואילו הגנות הן נטיעת בני אדם, ובדרך כלל ירקות, דבר שאיננו מתקיים. העובדים לשם העולם הבא - היכן תהיה בושתם? כשיגיעו לשם ויראו שאותו אליל שעבדו לו אינו ממתין להם עם קופה מלאה, ויתברר להם שהשקיעו להבל וריק. בושתם תהיה אחר המיתה, בסתר. לעומתם העובדים לשם העולם הזה - בושתם כאן, כשרואים שלא קיבלו את מה שציפו לו: ציפית לשפע, לפרנסה, לבריאות, להצלחה, עבדת בשביל העולם הזה ולא קיבלת, וזהו "אשר בחרתם". ואילו העובדים בשביל העולם הבא - כולם חומדים את העולם הבא, רשעים וצדיקים כאחד רוצים לזכות לחלק לעולם הבא, ולכן נאמר בהם "חמדתם", דבר שהכול חומדים אותו.
ומכאן חוזר הגר"א לפסוקנו: כנגד "משדד אב" נאמר "בן מביש", שהרי בושה עניינה בסתר, והוא יורד לחיי אביו בסתר. וכנגד "יבריח אם" נאמר "ומחפיר", שהרי את אמו הוא מבריח מן הבית, וכולם רואים ושואלים: מה קרה, למה יצאה מן הבית? ומשיבים: בנה עושה לה את המוות. זהו בן קלוקל, בן מחפיר, שמעשיו אינם הגונים.
עוד הסבר אומר הגר"א, שהפסוק נאמר כמשל. "משדד אב" מוסב על הקדוש ברוך הוא: כאשר האדם עושה עבירות הוא כביכול משדד את הקב"ה, כמו שנאמר על חורבן בית המקדש "ושוד בהמות יחיתן" (חבקוק ב, יז). חורבן הבית הוא כביכול שוד ששדדו מאת הקב"ה את בית המקדש - ומכוח מה? מכוח המעשים הרעים. וכמו שאמרו: מה לו לאב שהגלה את בניו? מה נשאר לו לאב בשעה שהגלה את בניו - כביכול אף ביתו לא נשאר לו. הרי ששדדת את האב.
"ויבריח אם" - כשעם ישראל חוטאים ואינם עושים רצון המקום, מה עולה בגורלה של השכינה? עשר גלויות גלתה שכינה: מארון לכרוב, ומכרוב לכרוב, עד שאמרה "אלכה ואשובה אל אישי הראשון". הרי שיש מציאות שאדם מגרש את האם, וזהו "ובפשעיכם שולחה אמכם" - ומי היא אמכם? השכינה הקדושה. במעשיו הרעים הוא מבריח את השכינה. "בן מביש" לאביו בסתר, "ומחפיר" לאמו לעין כול, שהשכינה כביכול גורשה ממקום בית המקדש. ואמנם לא זזה שכינה ממקום המקדש, אך אין ספק שאין לזה אותה רמה ואותה מעלה של השראת שכינה שהייתה בבית ראשון; ואף שבבית שני הייתה השראת שכינה, לא הייתה באותה מעלה, וכל שכן היום. הרי שיש בחינה של גירוש השכינה, והשכינה כביכול בבושה - ובושה זו נגלית לכול.
חֲדַל בְּנִי לִשְׁמֹעַ מוּסָר, לִשְׁגוֹת מֵאִמְרֵי דָעַת׃ (כז)
ועכשיו, אומר המלבי"ם, פונה הכתוב אל הבן הנבון: "חדל בני לשמוע מוסר" - חדל מן העבירות, פן תצטרך לשמוע מוסר. ומהו "לשמוע מוסר" כאן? לקבל מוסר, כלומר ייסורים. לכן בני, היה חכם, ויהיה די לך במה שמדברים איתך; שאם לא יספיק לך הדיבור, תיאלץ לקבל את המוסר בפועל, בייסורים, ואז כבר לא יספיק דיבור בלבד.
ואם תשים את "אמרי דעת" על ליבך - ומהם אמרי הדעת? מה שאמרתי לך: ראה איך הבן המקולקל במעשיו מביש ומחפיר את הוריו - ואת זה תיקח לתשומת ליבך, על ידי זה תשוב ממעשיהם המקולקלים של הלצים ולא תצטרך לקבל את מה שהם מקבלים. נמצא ששלושת הפסוקים הללו מורים על עניין אחד, והם מוסר שלם הנמסר לבן כדי שילך בדרך האמת.
שלושה פסוקים אלו בונים מהלך אחד. "לץ תכה ופתי יערים" - לכל דרגה דרך משלה: לרבנו יונה מכים את הלץ כדי שייווסרו השומעים, ולגר"א ההכאה היא היא התרופה ללץ שאין לו הנאה ממעשיו ולכן תוכחת השכל לא תזיז אותו; הפתי, ההולך אחר תאוות ליבו, לומד מן המכות שחוטף הלץ שאין בתאוות אלא צל עובר; והנבון די לו בדיבור, והוא מבין דבר מתוך דבר ונזהר ממה שראה אצל אחרים. "משדד אב יבריח אם" - זו התוכחה השכלית שמציגים לפני הנבון: ראה מה עושה בן קלוקל להוריו, שודד את אביו בסתר ("מביש") ומבריח את אמו בגלוי ("מחפיר"), וכפי שדרש רש"י בישמעאל ובהגר, וכפי שדרש הגר"א בדרך המשל על שוד בית המקדש וגלות השכינה. ו"חדל בני לשמוע מוסר" - חדל מן העבירה כדי שלא תצטרך לקבל ייסורים; שים אמרי דעת על ליבך, ודי יהיה לך בדיבור.