פתיחה
בחלק זה של פרק י"ט אנו עוסקים בשני פסוקים: בפסוק העצל, ובפסוק הלץ והפתי. הפסוק על העצל הוא מן הביטויים המפורסמים ביותר במשלי, ודווקא משום כך כדאי לעצור עליו: זהו ביטוי שהוא עצמו טעון ביאור, ונאמרו בו ביאורים רבים ושונים. נעבור עליהם אחד אחד, ונראה כיצד כל ביאור פותח לנו חלון אחר אל נפש העצל - לא רק בענייני פרנסה, אלא בעיקר בענייני תורה ויראה.
"טמן עצל ידו בצלחת" - ביטוי שדורש הסבר
טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת, גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה. (כד)
אדם אומר לחברו: אני התאמצתי, עבדתי, והוא - טמן ידו בצלחת. אבל אם נעצור רגע: מה פירוש "טמן ידו בצלחת"? זה אינו ביטוי מובן מאליו. הוא לכשעצמו טעון ביאור, ונראה כמה וכמה הסברים שנאמרו בו.
ביאור רש"י: מתחמם ליד הסיר
רש"י מפרש ש"צלחת" היא יורה חמה. כשמעבירים את היורה מן האור היא עדיין חמה, ובחורף, כשקר, מה מחפש אדם? סיר לאחוז בשתי ידיו ולחמם את ידיו. זהו העצל: מחפש לו פינה חמה, טומן את ידיו ביורה החמה - ואומרים לו בוא, תעבוד, תעשה, תזוז - ושום דבר. רש"י מביא לביטוי "צלחת" ראיה מדברי הימים ב' ל"ה: "וַיְבַשְּׁלוּ... בַּסִּירוֹת וּבַדְּוָדִים וּבַצֵּלָחוֹת". ואגב, "סירות" כאן אינן אוניות ואינן קוצים (סירים בלשון הקודש הם קוצים), אלא לשון רבים של סיר - יורה.
ביאור שני ברש"י: ידיים סדוקות מן הקור
רש"י מביא ביאור נוסף בשם רבנו יצחק הלוי: "בצלחת" מלשון תרגום "ויבקע" - "וצלח". צלח פירושו ביקע, כמו שאומרים "צלחתי את זה". לפי זה, בשעת הצינה והגליד מה קורה לידיו של אדם? הן נסדקות. בחורף יש סדקים בידיים, סדקים בשפתיים, סדקים בעור - מחמת היובש. בקיץ יש לחות באוויר, ובחורף אדם זקוק לקרם לחות כדי לשמור על לחות הידיים. "טמן עצל ידו בצלחת" - הקור מבקע וצולח את ידיו.
ביאור שלישי: קרע החלוק
עוד הסבר מובא ברש"י (ויש אומרים שאינו מרש"י ממש אלא תוספת עליו): "צלחת" - קרע החלוק, שקוראים לו פנדדורי בלעז, והכוונה שטומן ידיו בחיקו. כשאדם בטלן, מה הוא עושה? משלב ידיים. ייתכן שהכוונה למקום השרוול, וייתכן שהיה לו חלוק רחב והוא מכניס את היד פנימה - כדרך שאדם שקר לו מכניס יד אחת לתוך שרוול היד השנייה. "צלחת" מלשון מקום בקוע, קרע שבחלוק, ושם טומן העצל את ידיו. בקיצור: חובק ידיו ואינו עושה מאומה.
"גם אל פיהו לא ישיבנה"
גם כשהוא צריך לאכול, וגם כשהוא צריך להתפרנס כדי שיהיה לו מה לאכול - אינו משיב ידו. הוא מתעצל. אומרים לו: תחפש עבודה. הוא אומר: חיפשתי ולא מצאתי. הנה מציעים כאן, מחפשים עובדים. הוא אומר: הייתי שם, אתה יודע כמה הם מוכנים לשלם? ארבעת אלפים שקל. מה, בשביל ארבעת אלפים שקל אני יוצא מהבית? הוא מנכ"ל, הוא רוצה שיתחילו איתו ממנכ"ל. כמו אותו אחד שבא לחפש עבודה, אמרו לו: חודש ראשון תקבל כך, חודש שני תוספת כך, חודש שלישי כך. אמר להם: אני אבוא בחודש השלישי. הבן אדם מלא דמיונות ואשליות. תתחיל לעבוד, תתחיל מלמטה ותגיע למעלה - אבל הוא מחפש מינוי מיד, ואם לא נותנים לו תפקיד בכיר, הוא טומן ידו בחיקו.
ואז אתה רואה אותו אחר כך, ואין לו מה לאכול. "תשמע, אני עוד מחפש עבודה, השוק היום מאוד קשה". השוק קשה או אתה קשה? מי שמחפש עבודה - ימצא. אבל מי שמחפש התפנקויות, או רוצה לקבל משכורת בלי להזיז את עצמו, לא ימצא. שואלים אדם: מה אתה עובד? אומר: 804 - באים בשמונה, עושים אפס, וחוזרים בארבע. פגשתי פעם אדם ושאלתי אותו היכן הוא עובד, ענה לי: יש אנשים שהולכים לעבוד ויש אנשים שהולכים לעבודה, ואני מאלה שהולכים לעבודה. וכך העצל: עד כדי כך גדלה עצלותו, שגם אל פיהו לא ישיבנה. כבר הגישו לו, רק תכניס לפה ותאכל - וגם את זה הוא מתעצל לעשות.
ביאור האבן עזרא: הצלחת ריקה
האבן עזרא מסביר ש"צלחת" היא כמו צלוחית, והעצל תוקע את ידו בצלחת ואינו מוציא אותה - מפני שלא ימצא בה מאומה לאכול. הוא מכניס את היד, מחפש ומחפש, ואין כלום. ולמה אין כלום? מפני שהוא עצל. אילו היה הולך ועושה משהו עם עצמו, היה לו במה למלא את צלחתו והיה לו מה לאכול.
שימו לב להבדל: לפי ההסברים הקודמים, שהעצל מתחמם בסיר או חובק ידיו, זהו ביטוי של גנות - תיאור התנהגותו הנלוזה. לפי האבן עזרא, "טמן ידו בצלחת" אינו ביטוי של גנות אלא כבר תיאור העונש: העצל טומן את ידו בצלחת כדי להוציא אוכל, ואל פיו לא ישיבנה, כי אין שם כלום - והכל מפני שהוא עצל.
רבנו יונה: העצל בעניינים הרוחניים
רבנו יונה מסביר שדרך הספר הזה, שכאשר הוא מזכיר עניין היראה - הוא מדבר על העצלה, וכן כאשר הוא מזכיר עניין החוכמה. במילים פשוטות: מיהו העצל? הנמנע מיראה והנמנע מחוכמה. אדם שאינו הולך בדרך החוכמה - המצריכה מאמץ, ואדם שאינו הולך בדרך היראה - המצריכה מאמץ, הוא הנקרא עצל. אל תחשוב שבאנו לדבר כאן רק בענייני פרנסה. אמנם כל ענייני הספר ודאי אפשר לפרשם בפשוטם על פרנסה ועל עניינים גשמיים, אבל אנו רואים שהגר"א ושאר המפרשים לוקחים את כל הדברים לעניינים רוחניים, כי הכל בעצם משל לעניינים רוחניים.
אומר רבנו יונה: היראה והחוכמה צריכים זריזות וגבורה, וכמו שאמרו "זריזות מביאה לידי נקיות". אדם ירא שמים אינו יכול להיות עצלן, זה פשוט לא הולך יחד. צריך לקום מוקדם, לרוץ לבית המדרש, להספיק. שאלו אותי פעם: מדוע בבני ברק כולם רצים? כי הוא רץ לכולל - שאם לא כן ראש הכולל מוריד לו; אחר כך רץ לגן - שאם לא כן הגננת גובה קנס על איחור; אחר כך רץ הביתה, שהילדים כבר מחכים בדלת וצריך להכין להם אוכל; ואחר כך רץ שוב בצהריים. "אנו רצים והם רצים" - אשרי ישראל שרצים למצוות. אדם ירא שמים צריך לעשות את כל מעשיו בזריזות.
וגם חוכמה, כלומר תורה, אי אפשר להשיג בלי זריזות. אי אפשר להוריד את כל התורה ברגע אחד לתוך ההארד דיסק; במחשב זה עובד, במוח לא. מה צריך? עמל ויגיעה. וזה מה שאומר רבנו יונה: העצל מתחיל בפעולה ולעולם אינו מסיים. אתה רואה את הגמרות שלו, את החומש, את המשנה ברורה: שלושה דפים ראשונים מקומטים ומוכתמים, וכל השאר חדש כמו מהמפעל. הוא מקבל על עצמו: מעכשיו אני עובר על כל הש"ס, מעכשיו אני מסיים - לומד שניים שלושה דפים ומתייאש. מתחיל פעולה ואינו מסיים.
מכאן תבין לעניין היראה: אסור לו לאדם להתחיל פעולה ולא לסיימה, שאם כן נקרא עצל במלאכת שמים. ולכן אמרו חז"ל בירושלמי, מי שמתחיל במצווה - אומרים לו גמור. אל תטמון ידך בצלחת, אלא סיים: התחלת פעולה - סיים את הפעולה.
ביאור הרלב"ג: היד שנתקעה בכלי
הרלב"ג מסביר שהעצל כאילו טמן ידו בצלחת - כלי צר שאתה מכניס לתוכו את היד וקשה לך אחר כך להוציאה. כמו בקבוק שפתחו צר מעט, שבכוח אתה מצליח להכניס את היד, ואחר כך אינך יכול להוציאה.
כך, מסופר, היו צדים קופים באפריקה: היו מניחים מלכודות בצורת כדים גדולים ובתוכם אוכל. הקוף היה מכניס את ידו, תופס את האוכל, ובא להוציא - ואינו יכול. הוא צורח, מנסה, ואינו יכול, ואז היה הצייד מגיע ותופס אותו. טיפש - פתח את היד! וכך בדיוק נדמה בעל התאווה. אדם השטוף בתאוותיו, אוחז ודבק בהן, אינו יכול להשתחרר. הוא צורח, הוא בוכה, הוא סובל - ואינו עוזב את התאווה. עזוב את התאווה ותשתחרר! אלא שהוא אינו עוזב.
זהו "טמן עצל ידו בצלחת": ידו כביכול תקועה בצלחת ואינו יכול להוציאה, מפני שהוא עצל וממציא לעצמו תירוצים - אני לא יכול, אני לא מסוגל, זה קשה לי. "גם אל פיהו לא ישיבנה" - הוא לא סיים. התחיל ללמוד ולא סיים, התחיל מצווה ולא סיים, התחיל את הדבר ולא הביא אותו לידי גמר.
כשהשאיפות הגבוהות מדי הן שמונעות מלסיים
כך העצל בענייני גשמיות וכך בענייני רוחניות. אתה רואה אדם שבענייני גשמיות הוא עצל, וכמה פרויקטים בלתי גמורים יש לו: קיר חצי צבוע בבית, אמבטיה חצי מרוצפת, הכל אצלו חצי. התחיל מתוך התלהבות רגעית - ולא סיים. אתם מכירים את הילדים שחוזרים תמיד מבית הספר עם חצי עבודה, והאמא צריכה אחר כך לתלות בבית את החצי?
ודעו שלפעמים זה נובע דווקא מפרפקציוניזם. אתה שואל: מה קרה? עונה לך: הם עשו פשוט מאוד, אני יכולתי מזמן לגמור, אבל אני רוצה לעשות עם שלושה חוטים וארבעה צבעים, משהו מיוחד. ובינתיים ההם סיימו את העבודה ואתה נשארת עם רבע. הדרישות הגבוהות מעצמו גורמות לו שאם אין זה ברמה הגבוהה - הוא לא עושה; הדבר מצריך מאמץ, גובה ממנו יותר מדי אנרגיות, והוא מניח את זה באמצע. זהו הרצון לבלוע הכל. אל תכוון גבוה מדי, התחל נמוך יותר וסיים.
אותו דבר בבניין, ולכן "כל הבונה מתמסכן". כשהוא מתחיל לבנות אומרים לו: אתה יכול לעשות בטון כזה או בטון כזה, ההפרש כך וכך. הוא אומר: פעם אחת בונים - ומוסיף. ברזל כזה או כזה? פעם אחת בונים. חלונות כאלה או כאלה? פעם אחת בונים. ולבסוף הוא נשאר תקוע באמצע, חנוק, מפני שהוא פרפקציוניסט ואינו עושה חצי - אבל אין לו את האפשרויות לסיים. מוטב היה עושה רגיל ומסיים כראוי, כי תמיד שלם עדיף על חצי אפילו כשהחצי משובח יותר. לשלם יש מעלה של שלם: סיים את הדבר, גם אם אינו בדיוק כמו שרצית.
וכך בלימוד: אחד אומר לך שהוא יכול לסיים מסכת, ולא סיים. מדוע? כי הוא מרגיש שאם לא למד תוספות אין זה שווה כלום, ולכן הוא תקוע בשלושה דפים ראשונים, בעוד חברו כבר סיים והמשיך למסכת הבאה. ולפעמים זו עצת היצר ממש: היצר מציב בפנינו דרישות גבוהות כדי למנוע מאיתנו את המעשה. "מה אתה לומד בלי תוספות? זה לא רמה, לא הבנת כלום, אתה חייב תוספות" - והוא יודע שזה יחנוק אותך, יעצור אותך ויבלום אותך, והיצר קם מרוצה שהצליח לחסום אותך. ובסוף נשארת בלי מסכת ובלי תוספות ובלי כלום. אבל אם תאמר: אני רוצה להשיג הרבה, אלא שאי אפשר לבלוע הכל, מה שאני יכול עכשיו - בזה אתאמץ ובזה אשיג, "כל אשר תמצא ידך לעשות" - הוא יספיק, הוא ישיג והוא יסיים מסכת. אל תציב לעצמך דרישות שמראש אינך יכול לעמוד בהן; קח פחות - ותצליח.
משל האור החיים הקדוש: למה קוצרו ימי האדם
על דרך זו אומר האור החיים הקדוש: בדורות הראשונים חיו אנשים שנים ארוכות - תשע מאות שנה, נח תשע מאות וחמישים, אדם הראשון תשע מאות ושלושים ומעלה - ואילו עתה "ימינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה". למה כך? משל למלך שנתן לעבדיו יהלומים ללטש, וראה שאינם מספיקים. מה עשה? בסדרה הבאה אמר: איני נותן עוד לכל אחד תשע מאות או אלף יהלומים, שאני רואה שאינם מספיקים, ואדרבה - כשהם רואים כל כך הרבה הם מתייאשים. אתה תקבל שבעים יהלומים, וליטוש רק אותם.
הקדוש ברוך הוא קיצר לנו את הזמן דווקא כדי שנשקיע בו. אדם שיש לפניו שבע מאות שנה אומר: אל תדאג, אני בסך הכל בן מאתיים ועשרים, אני עוד ילד, תן ליהנות. כל החיים עוד לפניו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? קיצר לו את הזמן. מגיע אדם לגיל חמישים, וכבר יש נשירה, וכבר "כולו הפך לבן" - נו, קיבלת את המסר? ואז הוא מתחיל להזיז את עצמו. וכך בענייננו: כשיש לאדם שאיפות גבוהות מדי, אינו עושה כלום. הורד את הרף - ותעשה דברים שלמים.
ולעצם ביאור הרלב"ג: העצל מכניס ידו לתוך הכלי וקשה לו להוציאה. ידיו כאילו אסורות, ואינו פועל מאומה. וזו הדוגמה: אדם שידיו כבולות - ומי כבל אותן? הוא עצמו. הוא טמן ידו בצלחת, הכניס את ידו פנימה ואינו יכול להוציא. ואפילו שאין לו מה לאכול וצריך ללכת לעבוד כדי להרוויח פרנסה - "גם אל פיהו לא ישיבנה", גם בשביל פיו אינו מוציא ידו מן הצלחת ללכת לעשות מלאכה, ואפילו לא כדי לפרנס את עצמו כדי מאכלו. והמסר לבעל התאווה: עזוב את זה ואל תצעק; התנתק מן התאווה ואל תיאבק בה לשווא.
מצודת דוד: שקוע באכילה במקום במלאכה
מצודת דוד מסביר שהעצל אינו עוסק במלאכה אלא עוסק באכילה. ולשונו: טומן ידו בצלחת "לקנח התבשיל המדבק בו" - גם מה שנשאר דבוק בדפנות, אולי נשאר עוד משהו, גם את זה הוא מקנח ומנגב. יש אנשים שאחרי שסיימו לאכול אפשר להעביר את הצלחת ישר למייבש הכלים; היא כבר אינה זקוקה לשטיפה, מלחך פנכה, אפילו פירור אחד לא נשאר בטעות.
ואגב, בעניין אכילה ראוי לדעת שיש עניין להשאיר משהו בצלחת, ולפעמים זה קשה, כי זו תאוותו של האדם. לא כמו שהאימהות אומרות שהכף האחרונה היא הכוח - הכף האחרונה היא הכוח להתגבר. נראה אותך לא אוכל את הכף האחרונה. ויש מי שמערים ואומר: את האחרונה כבר אכלתי בהתחלה. אבל העיקר הוא להשאיר משהו.
וסופו של דבר, אומר מצודת דוד: "סופו שגם אל פיהו לא ישיב ידו". כיוון שאתה שקוע באכילה ובניקוי הצלחת במקום לעסוק במלאכה, תגיע למצב שאפילו משהו להשיב אל פיך לא יהיה לך.
ביאור המלבי"ם: אפילו התנועה הקטנה קשה עליו
המלבי"ם מסביר על פי הפסוק "תאוות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות": ידו של העצל ממאנת להתנועע. הוא אינו רוצה לאמץ אותה כלל. ואם כבר גברה עליו תאוות הרעב והוא שולח את ידו אל הצלחת - שם הוא טומן את ידו וחושש להזיזה משם. וגם כשכבר הכניס את ידו לצלחת והוציא אוכל, להשיבו אל פיו גם מזה הוא מתעצל.
זהו "טמן עצל ידו בצלחת" לפי המלבי"ם: כשכבר עשה תזוזה והגיע עד הצלחת, כבד עליו להוציא את המאכל מן הצלחת ולהכניסו לפיו - "גם אל פיהו לא ישיבנה", גם את המאמץ הקל הזה אינו עושה.
"לץ תכה ופתי יערים"
לֵץ תַּכֶּה וּפֶתִי יַעְרִם, וְהוֹכִיחַ לְנָבוֹן יָבִין דָּעַת. (כה)
רש"י מפרש בדרך דרש על מכות פרעה ומלחמת עמלק: החכים יתרו ונתגייר. "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". הקדוש ברוך הוא הכה את הלץ - את פרעה, והכה את הלצים - את עמלק, "ופתי יערים" - מזה החכים יתרו, ובא והתגייר והסתפח בנחלת ה'. אתה מכה את הלץ, והחכם לומד לקח.
לסיכום:
"טמן עצל ידו בצלחת" הוא ביטוי שנתפרש בדרכים רבות: העצל המתחמם ליורה החמה, ידיו הנסדקות מן הקור, ידיו הטמונות בקרע חלוקו, ידו התקועה בצלוחית ריקה שאין בה מאומה, ידו הלכודה בכלי צר כקוף במלכודת, או ידו העסוקה בליקוק הצלחת במקום במלאכה. מכל הפירושים עולה קו אחד: אדם שכבל את ידיו במו ידיו. וברובד הרוחני, כדברי רבנו יונה, העצל הוא הנמנע מיראה ומחוכמה, המתחיל פעולה ואינו מסיימה - ועל כן אמרו "מי שמתחיל במצווה אומרים לו גמור". לפעמים דווקא השאיפות הגבוהות מדי הן עצת היצר לחסום אותנו, ולכן מוטב להוריד את הרף ולסיים בשלמות, כמשל האור החיים על היהלומים המעטים שניתנו לנו ללטש בימינו הקצרים. ומנגד, "לץ תכה ופתי יערים" - הנבון אינו זקוק למכה כדי ללמוד; הוא רואה מה שקרה ללצים, וכיתרו - מחכים, מתגייר ומסתפח בנחלת ה'.