פתיחה: כיצד שופטים מעשה?
אנו עומדים על פסוק אחד בפרק כ' שממנו נלמד יסוד גדול בהכרת האדם: כיצד יודעים מה באמת עומד מאחורי מעשה שראינו, ומה באמת מסתתר בלב. הפסוק עוסק בנער, והמפרשים נחלקו לכיוונים שונים בהבנתו - כל אחד פותח בפנינו זווית אחרת, וכולן יחד בונות תמונה שלמה של עבודת המידות ושל חובת השיפוט הנכון.
גַּם בְּמַעֲלָלָיו יִתְנַכֶּר נָעַר, אִם זַךְ וְאִם יָשָׁר פָּעֳלוֹ.
רבנו יונה: לא גדלים ביום אחד
"יתנכר" - פירושו יוּכַּר. אומר רבנו יונה: אדם שפועלו ישר וליבו זך, אדם שאפשר לומר עליו "זכיתי ליבי", זהו בדרך כלל אדם מבוגר. כבר נכנסה בו הכרה שכלית, הוא כבר משכיל, כבר יודע מה חובתו בעולמו, והתאוות כבר מאחוריו. אתה מביט בו ורואה אדם גדול ההולך בדרך ה'. אומר לך הכתוב: דע לך, לא גדלים ביום אחד. אם אתה רואה אדם גדול כזה, סימן שכבר במעלליו התנכר בהיותו נער.
"להתנכר" פירושו להתנהג כנוכרי, ו"מעללים" הם כל ענייני ההנאות והתאוות. כלומר: הוא לא עשה מעללים בילדותו, אלא היה נוכרי להם. להנאות, לתאוות, לכל אלה הוא התנהג כזר. עיקר עסקו כבר בצעירותו היה במושכלות, בעניינים רוחניים, בעבודת ה' ובלימוד תורה. כי אי אפשר לחיות שנים בתוך מעללים והנאות ותאוות, ואז ביום אחד לקום ולהיות אדם בעל השכלה. אלא כבר מגיל צעיר, משם הוא התחיל להתנכר להנאות העולם הזה ולתאוותיו.
ובאמת אומר רבנו יונה: מעט שכל יכול למשוך אחריו את כוח התאווה, אך לפעמים מעט תאווה מושכת אחריה הרבה שכל. כפי שכבר אמרנו: כשלאדם יש תאווה, השכל תולה שלט "נגרר", משום שעכשיו התאווה מדברת - "בעידנא דיצר הרע, לית דמדכר ליה ליצר הטוב", אדם אפילו לא זוכר שקיים יצר טוב. והנער הזה, אף שהיו לו בנערותו הרבה מעללים ויצר הרע, התנכר להם, כי מעט השכל אשר בו משך את התאוות אל עבר עסק התורה והשגת המושכלות. ומי שאינו כן - גם כשיגדל, התאווה המועטת שלו מושכת אחריה את שכלו הגדול ומביאה אותו אל הבלים ושטויות, אף שכבר אמור היה להיות לו שכל גדול.
הגר"א: ומי שברא את האוזן והעין
אומר הגר"א: אל יאמר האדם "מי יודע מה בליבי, מי יודע מה התוכניות שלי, מי יודע איזו קומבינה אני מתכנן". הרי אתה בעצמך יודע מה תוכניותיו של הנער. אתה יודע מה הקומבינות של הילד שלך, שמנסה למכור לך סיפורים למה חזרו היום מוקדם ולמה עשה כך, ואתה כבר מריח שקורה כאן משהו. "גם במעלליו יתנכר נער" - ניכרים דבריו. ואם כך, אתה חושב שהקדוש ברוך הוא, היודע אף מחשבות, אינו מכיר מעשיך? על כך בא הפסוק הבא:
אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה, יְהֹוָה עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם.
מי שעשה את האוזן ואת העין - יש לו ציטוט ישיר לכל מה שאתה מדבר, אומר ורואה. ומדייק הגר"א: שלושה דברים נזכרו כאן - "מעלליו", "אוזן שומעת" ו"עין רואה" - והם כנגד מעשה, דיבור ומחשבה. מעלליו כנגד המעשים, אוזן שומעת כנגד הדיבור, ועין רואה כנגד המחשבה, שהקדוש ברוך הוא רואה גם את מחשבותיו של אדם. וזהו שאמרו: עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים.
הרלב"ג: הנער - מי שהתאוות מושלות בו
הרלב"ג מבאר: אף שבפעולות האדם יש טובות ויש רעות, ובדרך כלל אפשר לראות מתי הפעולה טובה ומתי שלילית, עדיין ייתכן מאוד שאדם יעשה פעולות בהסתר - פעולות שכלפי חוץ נראות טובות, ובעצם מגמתן לרעה. על אדם כזה, שבנגלה מעשיו טובים ובנסתר הם שליליים, אומר הכתוב "נער". ומהו נער? משרת, כמו "יהושע נער", ולעומתו מלך הוא מושל. הנער הזה - התאוות מושלות בו. הוא איננו מושל אלא נמשל. מי מושל בו? כוח התאווה, המידות הרעות, הנקימה והנטירה, כל אותן מידות שליליות הפועלות בתוכו באופן תת־קרקעי ואינן נראות כלפי חוץ. כלפי חוץ הוא מראה עצמו כהגון וכדואג לך.
וכמו שמביאה הגמרא: אומר לו "למה לך חמור כזה? מכור אותו, קנה לך סוס, הרבה יותר טוב" - והוא עצמו עוקף וקונה את החמור. כלפי חוץ הוא מייעץ לך עצה טובה, אך כוונתו שלילית, והוא אינו מייעץ לטובתך. זהו "לפני עיוור לא תיתן מכשול" - עצה שאינה הוגנת.
מעשה ברב מבריסק
פעם באו לרב מבריסק ואמרו שרוצים להעביר שוחט ממשרתו, משום שילדיו אינם הולכים כל כך בדרך ה'. שאלו: מה דעת הרב? אמר להם: אתם צודקים, תעבירו. שאלו: אבל איך נאמר לו? אמר להם: לא כך. עליכם לדאוג לו למקום אחר, ואז תאמרו לו שיעבור לשם, אבל אין כאן סיבה מספקת לפטרו. הלכו וחיפשו ומצאו מקום עבודה חלופי, ובאו ואמרו לו שיש מקום כזה ומחפשים שם עובדים. אמר: רעיון מצוין, אלך לשאול את הרב מבריסק. הלך ושאל. שמע הרב מה מציעים לו כאן ומה מציעים לו שם, ואמר לו: לא כדאי לך, תישאר שוחט. חזר ואמר להם: הרב אמר לי שלא כדאי לי. באו אל הרב בטרוניה: כבוד הרב, אנחנו פעלנו כדבריך, והרב שם לנו מקלות בגלגלים! אמר להם הרב: ומה רציתם? שאהיה רשע? מהו רשע? המייעץ לחברו עצה שאינה הוגנת לו. אתם רוצים שאייעץ לו עצה ההוגנת לכם? עליי לייעץ לו עצה ההוגנת לו. תמצאו לו מקום עבודה משתלם ואטרקטיבי יותר, יבוא וישאל אותי ואומר לו שכדאי לו לעבור לשם. אבל שאומר לו שכדאי לו כשזה לא כדאי לו? תראו איזו חשיבה של אדם גדול. על כל פנים למדנו: ייתכן שאדם מייעץ לך כביכול עצה טובה, ובאמת בקרבו ישים אורבו.
אדם כזה נער הוא ולא מלך. מלך הוא מי שמסוגל להתגבר על רצונותיו ועל תאוותיו, ואילו זה - אין לו כוח שלטון על רצונותיו ותאוותיו, ולכן הוא "מתנכר": כלפי חוץ מראה עצמו כבעל כוונה טובה, ובתוכו כוונה שלילית.
מצודת דוד: קומבינות גם אצל הנערים
המצודת דוד מבאר: גם הנער בשנים, כשהוא עושה מעשים, עושה אותם מדעת עצמו ולא ממצוות אנשים מלומדה, ועל כל פנים הוא עלול לגרום לאנשים להסתפק אם זך וישר פועלו - אם כוונתו במעשיו אמיתית. כלומר: אל תחשוב שקומבינות ותחמונים יש רק אצל המבוגרים; גם במעלליו יתנכר נער.
ואצלנו כמעט צריך לומר את ההפך: היום קומבינות אין רק אצל הנערים, יש גם אצל הגדולים - כי לצערנו אלופי הקומבינות הם הנערים. הנער יודע לעשות עליך רושם, יודע לספר לך סיפורים, עושה מעשיו בהסתר. אתה רואה ילד ושואל: איך השגת? והוא מסביר לך שהביא מזה, ומחליף בזה, ומכניס את הכרטיס הזה ומקבל מכשיר כזה, ואתה תוהה מאיפה כל התחמונים הללו כבר בגיל צעיר. ובפרט לעבוד על המורים - זה שיא החוכמה אצלם.
מישהו שלח לי פעם תמונה: תלמיד יושב במבחן, שתי ידיים מונחות לכאורה על השולחן, ובאמת הוציא יד אחת מן השרוול, מילא את השרוול במשהו כדי שייראה כאילו היד על השולחן, ובאותה יד הוא מדפדף בטלפון מתחת למעיל ומקבל תשובות. חושב שאיש לא יעלה עליו - ובסוף נפל ברשת. הנוער מומחה בכל התחמונים ובהעברת מידע ביניהם. לכן דע לך: גם בגיל צעיר יש להם את כל החוכמה הזאת, ולכן חקור ובדוק אם המעשה אמיתי, זך וישר, או שיש בו רמאות.
המלבי"ם: מעללים מול פעלים
המלבי"ם מבחין בין "פועל" ל"מעלל". פעלים הם דברים שאדם פועל בגשמיות, ואילו מעללים הם פעולות הנובעות מתכונות נפשיות - פעולות הצומחות מתוך גאווה או ענווה, אכזריות או רחמים. "שתיתי קפה" היא פעולה שאינה נובעת לא ממידה טובה ולא ממידה רעה, ולכן זה "פועל". אבל כשאדם נותן סטירה, ייתכן שהדבר נובע ממידה רעה, ועל כן מתאים לומר עליו "רע מעללים".
ומכאן ביאורו: אם יש לך עסק עם נער ואינך יודע להבחין מהי מהותו, תוכל להכירו על ידי תכונותיו ומידותיו. ראית אותו עושה פעולה מסוימת, שאפשר לאפיין אותה כפעולת אכזריות או כפעולת צדקות, ואינך יודע לאיזו קטגוריה להכניסה - "במעלליו יתנכר נער". הסתכל מהן מידותיו. אם באופן תמידי מידותיו טובות, גם פעולה זו שאין לך בה הכרעה נבעה ממידה טובה; ואם באופן תמידי מידותיו שליליות, דע לך שהפעולה נבעה ממידה שלילית.
משה רבנו: ויך את המצרי
דוגמה: אני רואה אדם הורג אדם אחר, חופר לו קבר וטומן אותו באדמה. טוב או לא טוב? "ויך את המצרי ויטמנהו בחול". לא ראיתי מה היה לפני ולא מה היה אחרי. ייתכן שהוא סתם רוצח, וייתכן שעשה מעשה נפלא ומעשה הצלה. אני רואה את משה אומר לרשע "למה תכה רעך" - למה הוא אומר זאת? אולי מפני שהוא מרגיש עצמו המנהל כאן, המעיר לכולם; ואולי מפני שכואב לו מאוד לראות מוכה, וכואב לו מאוד לראות חוסר צדק ויושר. איני יודע.
אומרים לי: בוא ועיין בשאר מעשיו. "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". כאן אתה רואה את מעלליו, את תכונות נפשו ומידותיו. אדם זה יכול היה להישאר בחצר המלך כאריסטוקרט, ולומר: מה לי ולעם של עבדים שם ברובעיהם? שלא ידעו כלל שאני מהמשפחה שלהם. אבל הוא, בלבושי המלכות שלו, יוצא אל אחיו, יוצאת נפשו אל אחיו ורואה בסבלותם. הנה לך אדם שיש בו רחמנות ומידות טובות. אם כך, כשהוא הולך והורג את המצרי, אין זה מפני שיש בו טבע של רצחנות, אלא מפני שראה מצרי מתעלל ביהודי, והמידות הטובות, הצדק והיושר שבו לא נתנו לו מנוחה. עכשיו אני מבין מאיזו נטיית נפש הדבר נובע: לא מאכזריות, אלא מצדקות, מרחמנות ומאכפתיות כלפי הזולת.
יוסף הצדיק: "והוא נער את בני בלהה"
יוסף מביא את דיבתם רעה אל אביהם. מה יש כאן? לכאורה אדם שחצן, החושב עצמו לבן יקיר הנמצא תמיד תחת כנפי אביו, מזלזל באחיו ובא ומספר לאבא מה עשה זה ומה עשה זה. האם זהו האדם באמת? בוא וראה מהם מעלליו: "והוא נער את בני בלהה" - נער, אומר המלבי"ם, משרת להם. וכי כך מתנהג בעל גאווה, שמשרת את בני השפחות ומגיש להם? ואם כן, כשיוסף מביא את דיבתם, יש כאן כוונה לעזור להם ומידות טובות, ולא מידה שלילית חלילה. "במעלליו יתנכר נער" - הסתכל בשאר מעלליו, ומהם תבין את המעשה בהקשרו הראוי. אל תיקח מעשה בודד ותשפוט אותו כשהוא מבודד משאר אישיותו של האדם; הסתכל מהי אישיותו, ולפי זה תשפוט את המעשה.
פנחס: בן פוטי או בן אהרן?
וזה מה שנאמר ביחס לפנחס: "הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, קם והרג נשיא מישראל?" מה עשה הקדוש ברוך הוא? ייחסו: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". ושואלים בעלי המוסר: מה בכך? אם יש לבן סבא מאפיונר, וכי בגלל שמצד האם יש לו סבא צדיק, כבר הראשון אינו סבו? מחקת אותו מן הייחוס? במשרד הפנים הוא כבר לא מופיע?
אלא שהשבטים אמרו שפנחס עשה מעשה מכוסה - מעשה שאין לגביו הכרעה אם טוב הוא או רע. אפשר לומר: האדם הזה רצחן, אוהב דם, ראה הזדמנות להוציא את טבעיו החוצה, לקח חרב וחיסל שניים במכה. ואפשר לומר: האדם הזה יראת ה' מקננת בליבו, לא יכול היה לסבול מעשה עבירה, אוהב את הבריות, וכל מעשהו נבע מרצון להסיר נגף מישראל ולקדש שם שמיים ברבים, להסיר את חילול ה' המהווה קטרוג על עם ישראל. איך נשפוט? באו העם ואמרו: הראיתם בן פוטי זה? הסתכל בשורשים - סבו עובד עבודה זרה, ומה תצפה מעובדי עבודה זרה? "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני", ויוצא לו נכד רוצח. בא הקדוש ברוך הוא ואמר: טועים אתם. אומנם הוא נכדו של זה, אבל אני אומר לכם מהיכן נבע המעשה: המידות שלו - מהיכן הן ירושה לו, מיתרו או מאהרן? ירושה הן לו מאהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
זהו בעצם דבר המלבי"ם: "במעלליו יתנכר נער" - כשאינך יודע כיצד להבין מעשים הנראים לך כנוכרים ולא מוכרים, הסתכל במעלליו. מתוך מעלליו תכיר את תכונות נפשו, שהרי מעללים הם פעולות הנובעות מתכונות הנפש, ומכוח מעלליו תדע לשפוט את שאר מעשיו המכוסים.
"אם זך ואם ישר פועלו"
ומה ההבדל בין "זך" ל"ישר"? אומר המלבי"ם: "זך" הוא נקי מפסולת - מעשיו נקיים, אין בהם תכונות רעות גופניות. "ישר" הוא ההפך מעוול ומעיקש, שפירושו השקפה שאינה ישרה. "זך" מכוון לפעולות הצומחות מכוח המידות, ושורש המידות בחוכמה, כפי שלמדנו כמה פעמים: מיהו חכם - אדם המתנהג במידות ישרות, ולגבי המידות אין לנו הוראה ברורה מן השכל הישר, ולכן הן בגדר חוכמה שצריכה להתקבל ממקור אחר. ואילו "ישר" הוא ישרות במחשבה ובהשקפה, שיש לו מחשבה והשקפה ישרה ולא מעוקמת, ושורש הדבר בבינה, בהתבוננות ובהסקת מסקנות להבין דבר מתוך דבר.
לסיכום:
"גם במעלליו יתנכר נער" מלמד אותנו כמה דרכים באותו יסוד: אדם גדול אינו נוצר ביום אחד, אלא כבר בנערותו התנכר לתאוות ועסק במושכלות; מי שהתאוות מושלות בו נשאר "נער" ולא "מלך", וכלפי חוץ מציג הגינות ובפנים כוונה אחרת; ואל יאמר אדם "מי יודע מה בליבי", שהרי מי שברא אוזן ועין יודע מעשה, דיבור ומחשבה. ובעיקר למדנו את כלל השיפוט של המלבי"ם: אל תשפוט מעשה בודד במנותק מן האדם, אלא הסתכל במעלליו - בתכונות נפשו ובמידותיו הקבועות - וממילא תדע אם המעשה נבע ממידה טובה או רעה, כפי שראינו במשה, ביוסף ובפנחס, ורק כך תדע אם זך וישר פועלו.