פרק כ - לץ היין והשכרות - חלק ו

בקטע שלפנינו מפרק כ' אנו עומדים על שתי נקודות מרכזיות: מדרגות הזכות והטהרה של האדם, ומידות ומשקלות - האיסור החמור של "אבן ואבן, איפה ואיפה". נראה כיצד מן ההלכה היבשה של משקולות בכיס מגיעים חכמינו אל שורש מידותיו של האדם, אל התמימות הפנימית, ואל השאלה אם יש לאדם דרך אחת קבועה בעבודת השם או שהוא חי ב"שליפות".

מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא־דִין מְזָרֶה בְעֵינָיו כׇּל־רָע׃

מִי־יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי׃

אומר הגאון מווילנה: בשני הפסוקים הללו רמוזות שלוש מדרגות, בסדר עולה. הדבר הראשון - "מזרה בעיניו כל רע": האדם אינו עושה עבירות בפועל. זו המדרגה הראשונה. הדבר השני - "מי יאמר זכיתי לבי": זה מדבר על הרהור הלב, שאפילו בלב ובמחשבה לא יהרהר הרהור עבירה. והדבר השלישי - "טהרתי מחטאתי": זו ההשגה הגבוהה ביותר, שהוא מקיים את כל מצוות עשה, וכמו שאמרנו זה מאוד לא פשוט.

ומדוע נקרא הדבר "חטאתי"? מסביר הגר"א, שחטא בלשון הקודש משמעותו חיסרון. "טהרתי מחטאתי" פירושו: לא החסרתי אף מצוות עשה. וכמו שכתוב "והיינו אני ובני שלמה חטאים" - היינו חסרים. וכן "החטיא את המטרה", כלומר החסיר את המטרה. הנה דוגמה למצוות עשה: "והגית בו יומם ולילה". מי יכול לומר שלא החסיר את מצוות העשה הזו? על לאווים עוד אפשר לומר: לא אכלתי חזיר, לא דיברתי לשון הרע, לא ראיתי מראה אסור. אבל לומר שבכל רגע ורגע קיימתי את כל מצוות העשה שאין להן קץ - מי יאמר טהרתי מחטאתי.

מסופר שהגיע פעם אל הגר"א קרוב משפחה שלו. שאל אותו הגר"א: מה הביאך הלום? סיפר לו האדם שהייתה פריצה בביתו ונגנב ממנו סכום כסף גדול - לא מאתיים שקלים, אלא במושגים של מאות אלפי שקלים - והוא הבין שהגנב נמצא בווילנה ושאפשר להשיג שם את הגנבה. לכן נסע לווילנה כדי לפעול דרך המשטרה ודרך כל דרך אפשרית, והוא אכן מצליח להחזיר את הגנבה הגדולה.

אמר לו הגר"א בכאב: לא האמנתי שמישהו ממשפחתנו יבזבז את זמנו, שעותיו וימיו כדי ללכת ולחפש אחרי כסף. כך התייחס הגר"א לדבר: יש לך חיים, המתנה הגדולה ביותר שיש בעולם, ואתה מוציא אותם כדי לרדוף אחרי סכום כסף שנגנב לך? הדבר היה כל כך מופקע מן ההיגיון של הגר"א עד שלא עיכל אותו. אנחנו איננו מעכלים מה שהגר"א מבין, את זה אנחנו לא מבינים. אך על כל פנים אצל הגר"א היה כל כך ברור שלאדם יש תפקיד בעולם, עד שלא הבין איך בן אדם יכול לרדוף אחרי עניינים גשמיים. וזהו "טהרתי מחטאתי" - שאין בי גם חיסרון של מצוות עשה, ואפילו מצוות עשה של לימוד תורה, "והגית בו יומם ולילה", הכול. מי יכול לומר שאת זה הוא השיג? זו ההשגה הגבוהה ביותר שניתן להגיע אליה.

אֶבֶן וָאֶבֶן אֵיפָה וְאֵיפָה תּוֹעֲבַת יְהֹוָה גַּם־שְׁנֵיהֶם׃

פשוטו של דבר, כלשון התורה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן". ומה פירוש אבן ואבן? שתי אבנים, שתי מידות. הדור המבוגר ודאי זוכר את מוכרי האבטיחים עם הבלוק המשושה שמניחים אותו בכף אחת של המאזניים, ואת האבטיח בכף השנייה, ולכבוד השוק באמת הבלוק הזה שוקל קילו. הרמאי לוקח את האבן הזו, משייף אותה, או עושה בה חור בפנים וסותם, או בכל דרך אחרת - ובעקבות זה במקום שתשקול קילו היא שוקלת שמונה מאות גרם. והאם הוא משתמש בה תמיד? לא. יש מצבים שלא כדאי לו. לכן יש לו אבן שנייה, שכתוב עליה קילו אך היא שוקלת קילו ומאתיים: מעט יותר גדולה, או עשויה מחומר כבד יותר.

ולמה הוא צריך אבן ואבן? כי באחת הוא קונה ובאחת הוא מוכר. כשהוא קונה אבטיחים, כלומר הולך למקשה, הוא מניח על המשקל את האבן הגדולה, ואומר למוכר: יש כאן קילו - בזמן שקנה קילו ומאתיים. וכשהוא מוכר, הוא מניח את האבן החסרה ואומר לקונה: הנה קילו - בזמן שיש שם רק שמונה מאות גרם. זהו "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה": אתה משתמש בגדולה כדי לקנות ובקטנה כדי למכור. וזה תועבת השם - "תועבת השם גם שניהם".

היה מעשה באדם שהיה קונה לחם באופן קבוע מן המאפייה, ויום אחד תבע את בעל המאפייה לבית המשפט. אמר: אדוני השופט, אני קונה מבעל המאפייה הזה עשרים שנה כיכר לחם ליום, מן הכיכרות שעל מדף הקילו. החלטתי פעם אחת לשקול, וגיליתי שהכיכר שוקל רק תשע מאות גרם. תשע מאות גרם כפול שלוש מאות שישים יום בשנה, כפול עשרים שנה - כמה מגיע לי? בזמננו היה מגיש על זה תביעה ייצוגית.

שאל השופט את בעל המאפייה: מה יש לך לומר על הטענה? אמר לו: אדוני השופט, האדם הזה שתובע אותי הוא יצרן מרגרינה. ולי יש מאפייה, ואני אופה מאפים עם מרגרינה. שנים רבות אין לי אבן משקל לשקול את הכיכרות: אני פשוט לוקח בלוק מרגרינה, מניח בכף אחת, ובכף השנייה את הכיכר, וכך אני יודע שאני מוכר בכמות הראויה. וכל הסבר נוסף מיותר. אותו אדם, שמוכר תשע מאות גרם מרגרינה בחבילות המסומנות קילו, בא בתלונות על מוכר הלחם שמוכר לחמים של קילו בכמות של תשע מאות גרם. במילים פשוטות: כולם מרמים את כולם.

זה מזכיר את טענת הזמרים למיניהם, המקוננים על צורבי הדיסקים - שכולם נעשו "צורבא מרבנן": כל אחד צורב את הדיסקים שלהם, מוריד להם את השירים מכל מיני רשתות, ואף אחד לא קונה, וכבר לא משתלם להוציא דיסקים. אגב, אנחנו בגלל זה הורדנו את המחיר לשלושה שקלים: תקנו שיעורי תורה, זה הרבה יותר כדאי. שם אתה משלם שישים שקלים על שתים עשרה רצועות, וכאן אתה משלם שלושה שקלים ומקבל מאתיים רצועות - ומקבל דיסק שיוביל אותך לחיי העולם הבא. שם לאן יוביל אותך הדיסק?

על כל פנים, הם מתלוננים שגונבים אותם ועושקים אותם. עיתונאי אחד עשה פעם תחקיר וגילה שכמעט אצל כולם יש במחשב תוכנות מוזיקה צרובות - תוכנות יקרות של אלפי דולרים, לא תוכנות של חובבנים, אלא של אנשים העוסקים ביצירת מוזיקה ובקומפוזיציות. יש להם תוכנות לא מקוריות במחשב. אותו אדם מתלונן שגונבים אותו וצורבים את דיסקיו, והוא עצמו גונב את בעלי התוכנות ומשתמש בתוכנות שאינן שלו כדי להפיק את המוזיקה שלו. כך שלמעשה, לצערנו, כולם גונבים את כולם.

שואל רבנו יונה: מה מתועב יותר - עוון האבן הגדולה או עוון האבן הקטנה? כלומר: כשאתה קונה ברמאות או כשאתה מוכר ברמאות? ואומר רבנו יונה שעונש הגדולה חמור מעונש הקטנה, שעונש הלוקח בהונאת המוכר גדול מעונש המוכר בהונאת הלוקח.

ומדוע? כי כשלקחת - קנית, וכשמכרת - איבדת קניינך. כשאדם מוכר, היה לו משהו והוא איבד אותו, ואתה עוד דאגת שיאבד אותו בזול. וכשאתה קונה, אתה בעל המעלה, אתה השגת את הדבר, החפץ אצלך. ואילו הוא, המסכן, בצוק העיתים נאלץ למכור, וכביכול מצבו נחות יותר - ואתה לא הסתפקת בכך, אלא עוד רימית אותו במשקל ודאגת שימכור במחיר זול יותר. לכן צריך להיזהר יותר במוכר, שימכור ברווח נכון, מלהיזהר שהלוקח יקנה ברווח מתאים. והדברים נאמרים כנראה פחות במוצרי צריכה ויותר בחפצים בעלי ערך, שהמוכר איבד משהו שהיה שלו, ולכן צריך להקפיד יותר על הונאתו.

ומה בא ללמדנו "גם שניהם"? שתיענש גם על הקטנה: לא רק על הגדולה, שהיא עוון גדול, שקנית ברמאות והונית את המוכר, אלא גם על הקטנה, שהונית בה את הלוקח - גם על זה תיענש.

עוד הסבר אומר רבנו יונה: הונאה של אבן ואבן גדולה מהונאה של איפה ואיפה. למה? כי כשאתה מוכר באיפה, וחסר שם מן השיעור, יותר קל להבחין באיפה מאשר באבן. וזה נכון: אם מביאים לי שקית קמח, אני יכול לשים לב אם החסירו ממנה עשרה או עשרים אחוז. אני אשים לב שהחברה "גזרה עלינו קופון" - הורידה עשרים אחוז מן הכמות והשאירה את אותו מחיר. עד לא מזמן זו הייתה הדרך שלהם להרוויח עלינו יותר, והיום מחייבים אותם לתקופה מסוימת לרשום שהאריזה מוקטנת.

ועוד אחת מן השיטות שהם אוהבים: "המוצר מכיל 675 גרם" - לך עשה חשבון מה זול יותר, זה או אבקת הכביסה של החברה המתחרה. היום עשו חוק שצריך לציין את המחיר לפי המשקל, כמה אני משלם לכל מאה גרם, כדי שלא ירמו אותנו ושנדע לעשות השוואת מחירים גם אם לא למדנו ליבה. אגב, בדרך כלל אלה שמחשבנים זה תמיד אברכים: תראה אברך בסופר מוציא את הפלאפון הכשר ומתחיל לחשב - זה יוצא לי כך למאה גרם וזה כך, ולוקח את הזול. ולפעמים אריזת חיסכון יוצאת יקרה יותר מאריזות קטנות, זה מדהים. מי שקונה בלי חשבון נופל בזה הרבה פעמים: חשב שקנה אריזת חיסכון, ואילו היה קונה אריזות קטנות היה שומר על הטריות, היה יותר טוב, והיה משלם פחות.

מכל מקום אומר רבנו יונה: באבני משקל קשה לעמוד על האמת, כי האבן היא דבר מרוכז וקשה לדעת אם זה קילו או פחות מקילו. אבל באיפה, שהיא הדבר עצמו, קל יותר לראות אם השקית נראית קטנה יותר. ולכן נאמר "אבן ואבן איפה ואיפה... גם שניהם": אפילו על האיפה, שבה היית יכול לומר שיסתכל טוב ויתבונן, וכי אינו רואה שזה פחות מאיפה - גם על זה תועבת השם. לא רק על אבן ואבן שאתה עושה בהסתר ואינו ניכר, אלא גם על איפה ואיפה שניכר יותר - גם על זה תהיה עליו תביעה.

חז"ל לומדים מ"לא יהיה בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה" - אל תחזיק כזה דבר גם בבית, כמו שדיברנו על מכונת זיוף דולרים. ללמדך שעובר עליו משעת עשייה, אף על פי שלא מדד בהם ולא הונה בהם.

ומדוע? ראשית, מפני שזה מראה על קלקול. למה אתה צריך להחזיק בבית משהו מזויף? אם אתה הגון וצדיק, למה? מי שמחזיק דבר כזה - מה עובר לו בראש? אולי פעם אצטרך אותו, אולי פעם אשתמש בו. כלומר יש בך מגמה לרמות, גם אם לא היום וגם אם לא מחר. קח וזרוק את זה. וכמו שכתוב שאסור לאדם להחזיק ספר בלתי מוגה, משום "אל תשכן באוהלך עוולה": אם זה דבר לא טוב, אל תשאיר אותו בבית, אל תשאיר אותו במקום שאפשר לטעות על ידו. ושנית, על ידי זה אפשר להגיע לחטאים גדולים של הונאה, של שקר ושל גזל.

ולכן, אומר רבנו יונה, הפסוק הזה הוא המשכו של הפסוק הקודם: אם אתה מחזיק בביתך אפילו אבן ואבן - מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי? אתה צריך להיות כל כך זך בלב, כפי שאמרנו אפילו במחשבה, שאפילו בכיסך לא יהיה אבן ואבן. ואם תאמר: הרי איני משתמש בזה - לא ולא, גם בפנים לא יהיה. גם דבר שאינך מתכוון להשתמש בו, אל תחזיק כזה דבר. כשאתה מחזיק כזה דבר, זה דבר מקולקל שיכול להביא אותך גם בעתיד לידי קלקול, והוא מורה שיש בפנימיותך סיג שצריך לנקותו. כי אם לא, היית זורק את הדבר המקולקל הזה.

תּוֹעֲבַת יְהֹוָה אֶבֶן וָאָבֶן וּמֹאזְנֵי מִרְמָה לֹא־טוֹב׃

אומר רבנו יונה: הכתובים בשלושה מקראות לימדו אותנו את העניין הזה בספר הזה, כדי לומר לך עד כמה הדבר מאוס ומתועב בעיני השם - שהאדם יהיה רחוק מענייני רמאות עד כדי כך שלא יהיו לו אפילו כלים לרמות בהם. הכתוב חוזר על זה שלוש פעמים כדי לומר לך עד כמה נצרכת תמימות הלב, ועד כמה אדם צריך להתרחק מכל דבר חטא ועוון.

אומר הגאון מווילנה: מי שיש לו שני משקלים, אחד לעצמו - משקל מדויק - ואחד כדי למכור לחברו, או שיש לו שתי מידות, איפה ואיפה (איפה היא סוג של מידה, כמו ליטר), אחד לעצמו ואחד לחברו - תועבת השם גם שניהם. וכלפי מה הדברים אמורים? "והעניין, שהאדם צריך לילך בדרך לאט לאט, מדרגה לדרגה. ואם הוא קופץ ונוטל דרך גבוהה יותר מהצריך לו, ונופל ממנה, ונוטה לעשות דרך אחרת - היא תועבה אצל השם".

יסוד עצום. לאדם אין סבלנות. אנחנו דור חסר סבלנות, דור שרוצה הכול אינסטנט, מהר, כאן, מיד ועכשיו - ואנחנו חושבים שגם בעבודת השם זה הולך כך. הוא רוצה מהר להיות הבבא סאלי, מהר להיות הרב עובדיה, הכול מהר. והרי אין דברים כאלה. חזר אתמול בתשובה, וכבר היום הוא רוצה להיות צדיק הדור. אמנם לשאוף - זה נפלא מאוד, אבל צריך לדעת שדברים לוקחים זמן, ושהפסיעות צריכות להיות מדודות. כי אם לא, אדם קופץ גבוה מדי, וכשקופצים גבוה מדי - נופלים. וכשאתה נופל מגבוה, הבום חזק. ואז הוא אומר: הדרך הזו לא הלכה, ומתחיל בדרך אחרת, ושוב נופל ושוב מתחיל.

על זה אומר הגר"א: זו תועבת השם. השם אינו רוצה אנשים שאין להם מסלול קבוע, שאין להם אחידות בעבודת השם, שאין להם דרך ישרה, אלא הם חיים בשליפות: פעם כך ופעם כך, פעם מקפיד בזה ופעם מזלזל בזה, פעם מחמיר כאן ופעם שם. זו אינה דרך השם. דרך השם היא לילך לאט לאט, מדרגה לדרגה.

ואותו דבר גם בינו לבין הבריות: פעמים הוא טוב ופעמים רע, ואין לו קו ברור. פעם קשוח ופעם רך, פעם עונה בעזות פנים ופעם מדבר בענווה, פעם פוגע בחברו ופעם נזהר מאוד בכבודו - אין לו דרך אחידה. גם בזה אומר הגר"א שזו תועבת השם. זהו ה"איפה ואיפה" של מידות: שתתנהג עם הבריות במידה טובה והגונה, ולא לפי שליפות. יש אנשים שבדרך כלל הם רגילים אתך, אבל אם קרה משהו שהרגיז אותם - פתאום מתפרצים, פוגעים, מעליבים, לפעמים אפילו פוגעים פיזית. זו תועבה בעיני השם. אדם צריך שיהיה לו מסלול אחד קבוע, ולעלות במעלות המידות. לא מיד אתה הופך להיות רבי ישראל סלנטר, אבל עוד פעם תסגל מידה טובה ועוד פעם מידה טובה. ודאי שהדרך שבה אדם פוסח על שתי הסעיפים, לא בחר לעצמו דרך וחי כל פעם בשליפה - זו תועבה אצל השם.

ואוסיף: זו גם תועבה אצל בני אדם. אחד הדברים המאוסים אצל בני האדם, אנשים שאין אוהבים להתחבר עמם, אלה אנשים החיים בשליפה - נגדיר אותם: אנשים לא צפויים. קל לי לחיות עם אדם צפוי, גם אם אני יודע שהוא מהיר חמה - אבל זה צפוי. קשה לי מאוד לחיות עם אדם שעושה לי רושם של מתק שפתיים והכול נפלא, ופתאום יש לו יציאה, מעין פצצה שאינך מצפה לה. אנשים אינם אוהבים להיות בקרבת אנשים לא צפויים, כי אני לא יודע מה אעשה שפתאום ייפתח אצלו "הקריז". אם אני יודע שהוא אדם רגיש, שמאמירה קלה הוא נפגע - אני לוקח זאת מראש בחשבון ולא צוחק עמו, אני נזהר ממנו. אבל אם הוא אדם לא צפוי, אני לא יודע כל הזמן מה אני עושה: מה שהוא אמר, זה היה בצחוק או ברצינות? חיים אתו כל הזמן במתח. זו תועבה לא רק לשם, זו תועבה גם לבני אדם.

הרלב"ג אומר: "אבן ואבן" - אבן אחת המשקל הקטן מן הראוי, והשנייה הגדול מן הראוי, וכן "איפה ואיפה". ושני אלה מתועבים לשם, במידות ובדעות. הרלב"ג, כדרכו, לוקח את כל מה שכתוב בספר משלי על הנהגת האדם. הדרך הנבחרת והראויה במידות היא השיווי והיושר - אדם צריך להיזהר מן הקצוות, לא לברוח אל הקצוות. והנבחר בדעות הוא שלא לקצר ממה שראוי ולא להאריך ממה שראוי: מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, ומקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, ותמיד הדרך הבינונית.

הזמינו אותך לדבר. יש אדם שמגיב כאותו מעשה שהיה באחד שהיה מוסר, והוא רצה לקבל את התקיעות ולהיות בעל תוקע בראש השנה. אמרו לו: על גופתנו המתה. הלך ומסר את הדבר למלכות, והשלטון נתן צו שייתנו לו לתקוע. נתנו לו את התקיעה האחרונה של יום כיפור. בא והתלונן: מה נתנו לי, זו רק תקיעה אחת, ובראש השנה זה מאה תקיעות. אמרו לו: איננו מבינים מה הבעיה, השופר בידך - תתקע כמה שבא לך, מה אתה עושה חשבון? נתנו לך את השופר.

כך יש כאלה שנתנו להם את המיקרופון, אז הם "תוקעים" את האנשים שעתיים, כי נתנו להם את המיקרופון. והשאלה אם זה מה שנצרך כעת: האם האנשים האלה באו לשמוע דרשה? האם יש תועלת בדברים? גם אם אתה חושב את עצמך לדברן המומחה ביותר, ששפתיך שפתיים יישק - מישהו אמר פעם כקללה: אני מאחל לך שיזמינו אותך לשיר אחרי דודו פישר ולדבר אחרי הרב לאו. תבינו, גם זה סוג של קללה. גם אם אתה מומחה, וגם אם אתה חושב שכשאתה מדבר כולם מתעלפים - עדיין יש מינון ראוי. אומר הרלב"ג: תועבה היא אדם שטועה במינונים, אדם שעושה דברים שלא על פי השיווי והיושר, מקצין.

אחד קם לדבר שלוש דקות - עוד לא הספיק להזכיר את שמות האנשים כדי לכבדם, וכבר סיים. לא מתאים, חיכינו לשמוע משהו יותר. ואחד קם לדבר, ומי ירמוז לו שחביבי, יש עוד דוברים אחריך? וגם זה אינו שיעור כללי בישיבה - אמור דבר המתאים לציבור, זה ציבור עממי, ספר להם סיפור, אמור דבר חיזוק. אתה הפלגת רחוק. ומי ירמוז לו? לפעמים זו בעיה לא פשוטה, קשה לרמוז, זה לא נעים.

אמרתי לכם פעם את מה שכתוב "חוכמת סופרים תסרח". מה זה תסרח? מסביר החומת בערים בעין יעקב, שזה כמו "וסרח" היריעה מאחורי המשכן - תסרח פירושו תתארך. כיצד מתרגמים זאת? החכם מתחיל לדבר ושוכח את עצמו, שוכח שיש כאן עוד אנשים, ומדבר שלושת רבעי שעה. "חוכמת סופרים תסרח" - תתארך יתר על המידה. אחד דיבר פעם בלי סוף, ושאלו אותו אחר כך: למה הארכת כל כך? אמר להם: לא היה כאן שעון. אמרו לו: בסדר, לא היה שעון, אבל יש מאחוריך לוח שנה.

אדם צריך לדעת מהו המינון המתאים והראוי - ובכל עניין. לפעמים צריך להוכיח: איך להוכיח, באיזו שפה, כמה להאריך. לפעמים אתה רואה את זה גם אצל הורים ביחס לילדיהם, שטועים בטעות הזאת. ילד עשה טעות, צריך להעיר לו - ופתאום אתה רואה את האדם "נופל עליו". בסדר, העֵר הערה, הוא טעה במשהו, העֵר והוא קלט את הנושא. אבל לא, עכשיו הוא טוחן אותו עשרים דקות: אני ממש לא קולט איך עשית דבר כזה, אני ממש לא מבין, איפה השכל שלך, מה אתה טיפש? נרגע חמש דקות, ושוב מתחיל: ומה, לא ראית שהיה כך וכך? עוד שתי דקות, ועוד. תניח לו, הגזמת. היית צריך להעיר הערה.

צריך הרבה תבונה ודעת: לפעמים בכלל לא צריך. לפעמים אתה רוצה וחושב שאתה צריך להעיר, ובמקרה הזה יותר טוב לשתוק. ולפעמים כבר צריך לדבר - אמור את הדברים בצורה שיתקבלו. האם אתה מחכה שהוא יתפרץ כנגדך? שיאמר איזה אבא טיפש יש לי, איזה נודניק הוא? אדם צריך לדעת בכל דבר לעשות את המינון הנכון, צריך הרבה שיקול דעת לתת את התגובה המתאימה, את הדיבור הנכון, בצורה הראויה. "הנבחר בדעות" - שלא לקצר יותר מן הראוי ולא להפליג יותר מן הראוי, לעשות כל דבר בדרך הראויה והנכונה.

וגם בלימוד, אומר הרלב"ג: לא יחקור במה שאין דרך אל השגתו, ולא יקצר לחקור במה שיוכל להשיגו. כלומר: יש דבר עמוק - אל תחקור בו ותאריך ותעמיק בו עד שתאבד את הידיים והרגליים. ומאידך, יש דבר שאינו עמוק - אל תלמד אותו סתם ותרוץ הלאה; אם אתה יכול להתבונן בו יותר, לעיין בו ולהבינו יותר לאשורו, עיין והבן אותו יותר. בקיצור, בכל עניין ועניין צריך האדם לשקול מעשיו - איפה ואיפה, אבן ואבן, גדולה וקטנה - שלא להאריך במקום שראוי לקצר, ולא לקצר במקום שראוי להאריך.

אומר המלבי"ם: ייתכן מאוד שיש דבר שלפי הנגלה נראה רע, אבל באמת בפנימיותו הוא טוב. מי שמסתכל מבחוץ נראה לו כדבר שלילי, ומי שמתבונן פנימה יראה שאין בו שום שלילה, אלא הוא כדין וכהוגן.

ונותן המלבי"ם דוגמה. אם אראה אדם שמחזיק אבן ואבן - למשל משקולת שכתוב עליה קילו והיא תשע מאות גרם - וסוחר במשקולת הזאת, אומַר: האדם הזה רמאי, האדם הזה שקרן, אתה מוכר לאנשים כביכול קילו כשזה תשע מאות גרם. אומר המלבי"ם: אבל ייתכן מאוד שמה שהוא עושה הוא בצדק. כיצד? מפני שגם זה שמכר לו יש לו איפה ואיפה: מכרו לו חיטים באיפה חסרה, במקום שיהיה נפח של איפה שלמה קיבל נפח שמגיע רק לתשע מאות גרם. ואם כן, אני סחרתי אתו באבן פחותה, שהיא דבר פגום ופסול, אבל מפני שגם אני קיבלתי סאה פחותה. לפי זה לכאורה אפשר לומר שהדבר על פי צדק, וזה מתקשר לפסוק הקודם - "מי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטאתי" - והוא יאמר: כן, זכיתי לבי! איך אתה מוכר במשקל פגום? כי אני גם מקבל איפה פגומה. זה אחד לעומת אחד, כמו שאמרנו בבעל המאפייה שמוכר כיכרות של תשע מאות גרם, מפני שמדד אותם לפי הבלוקים של אותו מוכר מרגרינה שנקרא קילו והיה תשע מאות. אתה מתלונן עליי? שקלתי לפי המצב שלך.

אנו מבינים, אם כן, שבמצב כזה היינו עלולים להגדיר את מעשהו כהגון. בא שלמה המלך ואומר: "אבן ואבן איפה ואיפה תועבת השם גם שניהם". ו"גם" תמיד לפי המלבי"ם פירושו ביחד - ולכן הסביר כאן את מה שהסביר: אפילו כששניהם באים יחד, ונדמה שיש כאן משהו טוב. מהו "ביחד"? שיש כאן אבן ואבן וגם איפה ואיפה, וכששיעורם של שניהם אינו כדין, כביכול זה מתקזז. אומר הכתוב: לא ולא, תועבת השם גם שניהם. גם כשלכאורה זו רמאות במקום הנצרך - זו תועבת השם, כי התורה אמרה "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, איפה ואיפה", וזהו. "לא יהיה לך" - נקודה, סוף פסוק. ואם תשאל מה הסיבה, ואם זה רק בכיס - לא, "לא יהיה לך" כלל. מכאן תבין שלעשות דבר כזה הוא פגום בכל מצב, ואל תחשוב שאולי במצבים כאלה הדבר יהיה מותר.

פרקנו מוליך אותנו משלוש מדרגות של זכות - מעשה, מחשבה וקיום כל מצוות עשה - אל "אבן ואבן איפה ואיפה". ראינו את פשוטו: שתי אבנים, אחת לקנייה ואחת למכירה, וראינו שלמעשה "כולם מרמים את כולם". רבנו יונה לימד שעוון הלוקח חמור, שגם על האבן הקטנה ייענש, שגם באיפה הניכרת יש תביעה, ושאסור אפילו להחזיק את הכלי בבית - כי החזקתו מורה על סיג פנימי ועלולה להביא לקלקול, והכתוב חזר על כך שלוש פעמים כדי ללמד עד כמה נצרכת תמימות הלב. הגר"א הרחיב את הדברים אל עבודת השם: מי שאין לו מידה אחת, שקופץ למעלה מכוחו ונופל ומחליף דרכים ו"חי בשליפות" - תועבה הוא לשם, וגם לבני אדם. הרלב"ג הוסיף את המידה הנכונה במידות ובדעות: לא להקצין, לא להאריך במקום שראוי לקצר ולא לקצר במקום שראוי להאריך, בדיבור, בתוכחה ובלימוד. והמלבי"ם חתם: גם כששני הצדדים פגומים ונדמה שהכול מתקזז וההנהגה כהוגן - "תועבת השם גם שניהם", שהתורה אסרה את הכלי הפגום עצמו בכל מצב.