פתיחה
בחלק זה של פרק י"ז אנו עומדים על ארבעה פסוקים אחרונים, ההולכים וקשורים זה בזה: הצער שגורם הבן הכסיל להוריו, האיסור להעניש את הצדיק, וכוח השתיקה של מי שיודע דעת. נלך על סדר הפסוקים, נביא את דברי רש"י, רבנו יונה, הגאון מווילנה והמלבי"ם, ונראה כיצד מצטרפים הפסוקים למהלך אחד שלם.
כעס לאביו בן כסיל - פשט ודרש
כַּעַס לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וּמֶמֶר לְיוֹלַדְתּוֹ׃ (כה)
רש"י דורש את הפסוק על ירבעם בן נבט. "כעס לאביו" - כעס הוא לאביו שבשמים, שהכעיס את השם יתברך. "וממר ליולדתו" - היולדת היא כנסת ישראל, שהיא תמיד בחינת הרעיה בשיר השירים, והדוד הוא קודשא בריך הוא (וכנגדם בספירות ז"א ונוקבא). ירבעם הכעיס את הקדוש ברוך הוא, והמר את חייה של כנסת ישראל: החטיא אותם והביא עליהם מרורות, עד שגרם לגלות עשרת השבטים שעד היום אין לנו אותם. ועל שם מי זה רשום לדורות? על שם ירבעם בן נבט, שחטא והחטיא את ישראל.
למה לאב כעס ולאם מרירות
רבנו יונה מקשר את הפסוק לפסוק שלמעלה, "יֹלֵד כְּסִיל לְתוּגָה לוֹ". מי שהוליד כסיל, נולד לו מישהו שיעשה לו רק תוגה ועצב, ולא סתם תוגה אלא כעס. ילד שממרר את חיי הוריו, ילד שלא קיבל חינוך נכון ולא קיבל הנהגה נכונה, כמה צרות הוא יכול לעשות וכמה כעס לגרום. "ממר" הוא יותר מכעס ותוגה: מרוב הכעס והתוגה כבר מר לו.
ולמה דווקא לאם ממר ולאב כעס? כי למזלו של האב הוא אינו נמצא הרבה בבית. אב רגיל ללכת עם בנו לכל מקום ולהתפאר בו: "זה הבן שלי". אבל אם בנו כסיל, שלא יהיו בושות - הוא משאיר אותו בבית. אין לו דרך ארץ, אין לו הנהגה, בכל מקום מדבר שטויות ועושה בושות - תישאר עם אמא. ומי סובלת ממנו? האם המסכנה, שנמצאת איתו כל היום. לא די שרוב הזמן הוא איתה, אלא שהאב אינו לוקח אותו איתו כלל, ונמצא שכל הזמן הוא איתה. לכן לאב זה כעס, ולאם זו ממש מרירות. וזהו שנאמר במקום אחר "וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ".
ביאור הגאון מווילנה: עשה ולא תעשה
הגאון מווילנה מסביר שהפסוק מרמז לשני סוגי מצוות. מה שהבן הכסיל עושה כנגד האב - הוא מכעיס אותו, וזה כנגד מצוות עשה, שהן בחינת אב, "קום ועשה". שהאב הוא תמיד בחינת חסדים, והאם היא בינה, שממנה נמשכות הגבורות. אמנם אמא עצמה אינה גבורה, אבל היא שורש הגבורות: מספירת החכמה, שהיא בחינת אבא, נמשך הקו של חסד; ומן הבינה נמשך הקו של גבורה.
המקובלים מסמנים זאת: חח"ן בג"ה דת"י. הבניין הוא כתבנית אדם. כל קו הימין - חכמה, ותחתיה חסד, ותחתיו נצח: חח"ן. כל קו השמאל - בינה בראש (המוחין), ואחריה גבורה שהיא הזרוע השמאלית, ואחריה הוד: בג"ה. וקו האמצע - דת"י: דעת באמצע, תפארת (איהו גופא) ויסוד. ויש גורסים דת"י"ם, לכלול גם את המלכות, שהיא עטרת היסוד. נמצא שאותו אדם שבקו האמצע "דתי" הוא: לא חח"ן ולא בג"ה, אלא דת"י - יש לו דעת, מידת התפארת ומידת היסוד.
לפי זה, החכמה בחינת אבא היא מצוות עשה, הדברים החיוביים, ההשפעה החיובית, כבחינת החסד. שהחסד הוא תמיד שפע: לתת, להוסיף, להשפיע. ולעומת זאת האם היא כנגד בינה, ששורשה גבורה, והגבורה תמיד צמצום - זה "לא תעשה". גבורה היא לצמצם, לא להשפיע, לא לתת, ורק אם מגיע לך - תקבל. וזהו "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים", ופירש רש"י: אם תהיה ראוי - תקבל, ואם לא תהיה ראוי - לא תקבל; בדין, ו"אלוקים" הוא מידת הדין, צמצום וגבורה, רק אם מגיע. לכן האם היא כנגד לא תעשה: אל תעשה, תימנע, שזה דין. נמצא שמי שממעט במצוות עשה - זהו "כעס לאביו", ומי שממעט בלא תעשה - זהו בחינת אמו, שהיא גבורה, וזהו "ממר".
ביאור המלבי"ם: כעסו של האב גדל ממרירות האם
המלבי"ם מחדש ביאור נאה: חוץ מן הצער שיש לאב מעצם זה שהוא רואה את בנו יוצא לתרבות רעה, הבן גורם לו כעס גם בזה שהוא מכעיס את אמו. "כעס לאביו בן כסיל" - במה גדול הכעס שאתה עושה לאביך? בזה ש"ממר ליולדתו". לא די שאני כועס עליך ויש לי צער ממך, אלא שאני רואה כיצד אתה מצער את אמא, וזה מגדיל את כעסי. וזה מה שנאמר בהמשך משלי: "הַוֺּת לְאָבִיו בֵּן כְּסִיל וְדֶלֶף טֹרֵד מִדְיְנֵי אִשָּׁה", ושם יתבאר במקומו.
גם ענוש לצדיק לא טוב
גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא־טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל־יֹשֶׁר׃ (כו)
יש גורסים "עלי יושר", והמנחת שי מביא שבגרסאות רבות קוראים "עלי יושר", וכנראה זו הגרסה המדויקת יותר.
רש"י מסביר שהקדוש ברוך הוא אינו רוצה למחות את שם ישראל מן הארץ, ואף שיש ביניהם רשעים - "גם ענוש לצדיק לא טוב". יש ביניהם צדיקים, ולהעניש את הצדיק בגלל מעשיהם המקולקלים של הרשעים אין הדבר טוב בעיני השם, ולכן אין הקדוש ברוך הוא מעניש את הצדיק בשל הרשע. אמנם כתוב שכשהגזירה יוצאת ומידת הדין מתפשטת אינה מבחינה בין צדיק לרשע, אבל זה במצבים מאוד מסוימים; במצבים הרגילים "גם ענוש לצדיק לא טוב". "להכות נדיבים עלי יושר" - להכות את הטובים שבהם, אותם נדיבים ההולכים ביושר, כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, אותם אין הקדוש ברוך הוא רוצה להכות. אף שלכאורה כולנו כגוף אחד, והיה ראוי להכות צדיק עם רשע, אומרת לך התורה: אין הדבר טוב בעיני השם. וכפי שמצאנו אצל אברהם אבינו: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט".
מפני הרעה נאסף הצדיק
לפעמים נמנע הקדוש ברוך הוא מלהעניש כלל, כדי שהצדיק לא יסבול. ויש אפשרות אחרת: שהצער אכן צריך לבוא, אבל הצדיק אינו ראוי לו - ואז "מפני הרעה נאסף הצדיק", שאין הקדוש ברוך הוא רוצה שהצדיק יראה ברעה. כמה זמן לפני המבול מת מתושלח? שבוע. "וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים" - ופירש רש"י: אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח. הקדוש ברוך הוא לקח אותו שבעה ימים קודם המבול, שלא יראה בצרת המבול. ומתי מת אברהם אבינו? חמש שנים לפני זמנו, באותו יום שיצא עשיו לתרבות רעה, שלא יראה בכך. וכן שמואל הנביא, שנאסף בקיצור ימים בגיל חמישים ושתיים, שלא יראה את מעשה ידיו מתבטלים בחייו, שלא יראה את שאול המלך הראשון מת בקרב ויהיה לו צער גדול מזה. יש עוד פירושים ל"מפני הרעה נאסף הצדיק", ואני מסביר כאן רק לפי הקו הנוכחי: שאין השם רוצה שהצדיק יסבול.
רבנו יונה: הצדיק עניש וקטיל - ואל לו להשתמש בכוחו
רבנו יונה מסביר את הפסוק על הצדיק עצמו. תפילת הצדיק נשמעת, כמו שנאמר "וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע", וממילא בידו לברך ולענוש - הצדיק עניש וקטיל. הוא יכול לברך והברכה תופסת, ויכול חלילה לומר מילה לא טובה - וגם היא תופסת. יעקב אמר ללבן "אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה" - ומה קרה? מתה רחל. יהודה אמר "וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים" - והיו עצמותיו מגולגלות. נוראות נוראות: צדיק מוציא מפיו, ומיד הדבר מתגשם. זו סכנה גדולה.
לפי זה, אילו היה כל צדיק מפעיל את כוחו כנגד כל מי שפגע בו, היה מחסל אותו מיד: זה יחרב ביתו, ולזה יקרה כך וכך, רחמנא ליצלן. בא שלמה המלך ואומר: "גם ענוש לצדיק לא טוב" - אל תשתמש בכוח הזה. וכמה גדולי ישראל היו זהירים בזה עד מאוד.
בבא בן בוטא והורדוס
הגמרא מספרת על בבא בן בוטא, שהורדוס הרג את כל החכמים וניקר את עיניו. רצה להשאיר חכם אחד שיוכל להיזקק לו, אבל לא רצה שיהיה לו כוח, לכן ניקר את עיניו. אחר כך בא אליו מחופש והתחיל להסית אותו: ראית מה עשה המלך הרשע הזה? קלל אותו, אמור עליו כך וכך, והוסיף לו כל מיני פסוקים, ואמר לו: אף אחד אינו יודע, רק אני ואתה. השיב לו בבא בן בוטא: "עוף השמים יוליך את הקול", ובשום אופן לא הסכים. ואז גילה הורדוס את עצמו ואמר: אילו ידעתי שאתם החכמים זהירים כל כך, לא הייתי הורג את החכמים. שהרי כל חששו היה שהוא עבד והחכמים מתנגדים לו, וסבר שעליו להורגם כדי שלא תהיה לו אופוזיציה. ואז ביקש ממנו עצה לתקן את אשר עיוות, ונתן לו עצה לבנות את בית המקדש, ומי שלא ראה בניין הורדוס מימיו לא ראה בניין יפה מימיו.
מה למדנו מכאן? לצדיק יש אטום ביד. אבל עוצמתו של הצדיק היא דווקא הכוח לכלוא את רצונותיו ולשלוט בעוצמה האדירה שבידו. כמה פעמים סיפרנו על החזון איש, שהיו אומרים לו: יאמר הרב על זה, ימחה הרב על זה, הרי שומעים לרב. והשיב: שומעים לי משום שאיני מדבר; אם אתחיל כל בוקר לדבר על עניין אחר, מי ישמע לי? כלומר, לחכם יש כוח רב ביד, אבל עליו להיות חכם מספיק כדי לדעת מתי לעשות בו שימוש ואם להפעילו בכל מצב.
ולכן במקרים רבים באו אל גדולי ישראל ואמרו: פלוני עושה כך, וההוא משחית כך, שיקלל אותו הרב - וגדולי ישראל בשום אופן לא נקטו בדרך הזו. רק במקרים נדירים מאוד היו עושים פולסא דנורא. ולמה? כי אין מתערבים בהשגחה העליונה. הקדוש ברוך הוא שם אותו כאן, ריבונו של עולם רוצה את המצב הזה; מה אני בא לשנות את סדר היום של ריבונו של עולם? אילו רצה השם להוציאו - היה מוציאו, ואם לא הוציאו, סימן שהקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה כאן, וזה הניסיון.
הבבא סאלי: רק לברך
מסופר על הבבא סאלי, שכשהיה ילד הרגיז אותו חבר, ואמר לו איזה דבר שמשתמע ממנו עניין לא טוב. אביו, רבי מסעוד, שמע זאת, ומיד בא אליו והזהיר אותו באלף אזהרות שייזהר לעולם שלא תצא קללה מפיו. אמר לו: אנחנו, המשפחה שלנו - אם תאמר דבר, חס ושלום אתה עלול לגרום לאדם צרות צרורות. ומאז הבבא סאלי רק היה מברך. לא היה מצב שיאמר דבר שלילי - רק ברכה. למה? "גם ענוש לצדיק לא טוב". חכמתו של הצדיק היא לדעת כיצד להשתמש בכוח הרב שבידו בצורה מושכלת.
להכות נדיבים עלי יושר
דרכם של המושלים, השרים והנדיבים למשול בעם, וממילא הכוח והשררה בידם. אם מישהו חטא כנגדם, בקלות יוכלו להכניסו לכלא, לקנוס אותו וליטול ממונו. אף על פי כן, לא טוב שהנדיבים יכו ויינקמו ממי שחטא להם. גם אם ייתכן מאוד שמגיע לאותו אדם, מן הדין ומן היושר - הרבה פעמים זה פשוט לא נראה טוב. "להכות נדיבים עלי יושר": גם אם ביושר מגיע לאותו אדם העונש, הרי הוא חטא כנגדך, וכשאתה נפרע ממנו תמיד הדבר יצטייר כאילו אתה נוקם ממנו על מה שעשה לך, ולא מפני שמגיע לו ולא מפני שכך הדין. תן למישהו אחר לעשות זאת.
קראתי על בחור שלמד בישיבה של אחד מגדולי בעלי המוסר. אמרו לו: קח בחשבון, המשגיח קורא לך, כנראה יש לו תוכנית להוציא אותך מהישיבה. הבחור כבר היה בעייתי מאוד, אבל לעזוב את הישיבה לא רצה. הלך אל המשגיח, דיבר איתו בחוצפה ופגע בו אישית - והמשגיח לא הוציא אותו. ולמה? כי אמר: אם אוציא אותו עכשיו, שמא זו נקמה שאני נוקם בו: כך הוא אמר לי, ולכן אוציא אותו מהישיבה? שימו לב, הבחור היה פיקח מספיק לדעת שאם תפגע במשגיח באופן אישי - כבר לא יעשה לך כלום. וכל כך למה? שחלילה לא יבוא הדבר מתוך נקמנות אישית. גם אם ביושר מגיע לו שיוציאוהו, על כל מה שעשה עד עתה וכל שכן על החוצפה הנוכחית - לא טוב שאתה תכה, כלומר תיתן לאדם עונש, כשהדבר מצטייר כנובע מנקמנות אישית.
המחילה כחלק מן הנדיבות
ואדרבה, אומר רבנו יונה: הנדיבים בנדבת לבם חוננים בכספם ובזהבם, גומלים חסד בגופם ובממונם, וראוי שתהיה המחילה לחוטא להם מכלל נדיבות לבם ודרכי חסדם. מהו נדיב? אדם שנותן, שמשפיע, שעוזר לציבור. לא "נדיבי הציבור" של ימינו, שכל אחד מחפש בית פוליטי להימלט לתוכו, מעביר את הכספים למקום אחר ולמטרייה אחרת, ובלבד שמישהו יבטיח שהכיסא שלו לא יתנדנד, וכל השאר אינו מעניינו, ואת החובות ישאיר במקום הקודם. לא באלה מדבר הכתוב, אלא במושלים שכל רצונם להיטיב לעם. ולמי שכל רצונו להיטיב לעם אין זה מתאים להינקם מאנשים שחטאו כנגדו; מכלל החסד והנדיבות הוא למחול גם למי שעשה לך דבר לא טוב.
הגאון מווילנה: הבן הכסיל כשעולה לשררה
הגאון מווילנה מסביר שהפסוק הזה הוא המשך ישיר לפסוק הקודם. "כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו" - ומה קורה כשאותו בן כסיל גדל והופך לאיש בעל מעמד, בעל שררה ובעל חשיבות? מפריע לו שיש צדיקים, ולכן הוא מעניש את הצדיק, כדי שהצדיק ילך בדרך לא טובה. הוא מצר את דרכו ואת רגליו של הצדיק כדי לגרום לו לפרוק עול.
אלא שבפרהסיה אינו יכול לומר לו: לך בדרך לא טובה, היה חילוני. אז מה הוא עושה? אומר לו: בוא, אני רק רוצה לפתח אותך, שתרחיב אופקים, שתלמד עוד דברים, שתישא אף אתה בנטל (היום זה מטבע עובר לסוחר), שתוכל להתפרנס בכבוד; נחמץ לבי בקרבי כשאני רואה את מצבך הכלכלי הגרוע, אני רק רוצה לקדם אותך. הוא לא יאמר לו במפורש להפסיק להיות דתי, אלא יעשה פעולות שיביאו אותו למצב הזה.
לכן, אומר הגאון מווילנה, לא נאמר כאן "מעניש את הצדיק" אלא "ענוש": כביכול אין זה בא ממני, זה נעשה מאליו, הוא נענש כביכול. הוא חוסך ממנו תקציבים, מונע ממנו דברים שמגיעים לו, גורם לו מחנק כלכלי - והכל כדי שהצדיק יאמר: קשה להיות צדיק, אני הולך לכיוון אחר. "ענוש לצדיק לא טוב" - הוא מעניש את הצדיק בדרך עקיפה כדי להביאו אל דרך לא טובה.
ומאידך, "להכות נדיבים עלי יושר" - את הנדיבים, את השרים ואת השופטים הוא מכה בפרהסיה, ועל מה? על שעשו יושר. שהרי לרשע הזה לא טוב יושר ולא טוב צדק, וכשמישהו כבר עושה יושר וצדק - הוא מכה אותו. לכן נאמר "להכות" ולא "הכות": ה"ענוש" נעשה בדרך עקיפה ובצנעה, אבל את הנדיבים, את השופטים הישרים והצדיקים, הוא הולך ומכה בפרהסיה על שעשו יושר, ואומר להם: מה פתאום, מה שאתם עושים הוא עוול. זו תוצאתו של הבן הכסיל כשמגיע לידי ממשלה.
המלבי"ם: שלושה פסוקים בנשימה אחת - צדיק ורע לו
המלבי"ם נוקט שאת הפסוק "גם ענוש לצדיק לא טוב" יש לקרוא בנשימה אחת עם שני הפסוקים הבאים:
גַּם עֲנוֹשׁ לַצַּדִּיק לֹא־טוֹב לְהַכּוֹת נְדִיבִים עַל־יֹשֶׁר׃ (כו) חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת יְקַר־רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה׃ (כז) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן׃ (כח)
כאן מדבר הכתוב, אומר המלבי"ם, על השאלה הידועה והמפורסמת שהאריך בה בספר איוב: צדיק ורע לו. לכאורה נראה דבר שאינו הגון ואינו ישר בהנהגת השם כביכול: "גם ענוש לצדיק" - איך ייתכן שהקדוש ברוך הוא מעניש את הצדיק? איך ייתכן "להכות נדיבים"? מכאן נוצרות התלונה והשאלה: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, איפה ההנהגה, איפה הצדק, איפה היושר? מה שהשם כביכול מעניש את הצדיק - זה נראה לא טוב.
ומה שהשם מכה את הנדיבים - זה "על יושר", והמלבי"ם מבאר ש"על" כאן מלשון עוול, ויש לו ראיות לכך מלשונות הכתוב, כמו "על משכבכם" ו"ועוד ישור על אנשים", שהכוונה עושה עוול לאנשים. לפי זה: כאשר נענש הצדיק על ידי ההנהגה העליונה, לאנשים אין זה נראה טוב; וכאשר השם מכה את הנדיבים והישרים והצדיקים, זה נראה להם עוול ביושר ובצדק - כאילו אין כאן צדק ואין כאן יושר.
חושך אמריו יודע דעת
והתשובה היא בפסוק הבא: "חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת". מי שיש לו קצת דעת בקודקודו אינו שואל את השאלה הזאת כלל. למה? משום שהוא יודע שעל פי הדעת הקדוש ברוך הוא צדיק, ומשגיח בהשגחה מלאה, ומאתו לא תצא עוולה לעולם; הוא יודע שהשם שלם בתכלית השלמות. ממילא ברור לו שהקדוש ברוך הוא חקר ובדק והחליט שלאדם הזה, אף שנראה לי צדיק, מגיע עונש, ולאותו אדם, אף שנראה לי רשע, מגיע שכר. נמצא שמי שחושך אמריו - זו הוכחה שהוא יודע דעת: הוא יודע שכל הנעשה על ידי קודשא בריך הוא הוא בהשכל ובדעת, ולכן אינו שואל שאלה כזאת.
"יְקַר־רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה" - זה שאינו רק יודע דעת, אלא גם מתבונן ומבין את טעמי ההנהגה. כיצד? אולי הצדיק עשה עוון, והשם נפרע ממנו בעונש הזה, שטוב לו שייפרע ממנו בעולם הזה ויהיה שכרו מושלם לעולם הבא; או כדי להיטיב לו באחריתו; או מחמת גלגולים קודמים. אדם כזה נקרא איש תבונה, והוא "יקר רוח": לא רק שאינו שואל בפיו, אלא שגם בפנימיותו אין השאלה מקשקשת בתוכו. "יקר" אפשר לפרש מלשון כבד - רוחו כבדה ואינה מתפעלת ומתרגשת ב"איך" וב"למה". הוא רגוע ברוחו, ברור לו שהכל נעשה בצדק, ואף יש לו הסברים לדבר; אין רוחו מתלהטת מזה שכביכול יש כאן חוסר צדק, כי הוא מבין את הצדק.
גם אויל מחריש חכם יחשב
"גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב". האויל, לשיטת המלבי"ם בכל מקום, הוא מלשון "אולי": הספקן הכרוני, הסקפטי שתמיד יש לו שאלות ומסתפק בכל דבר. אם גם הוא מחריש ואינו שואל את שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו - "חכם יחשב", שבזה כבר נהג כפי חוקי החכמה, שמה שאינך יודע - אל תדבר. ואף שבלבו יש לו ספק, כיוון שהוא סותם את פיו, כבר נחשב לחכם.
"אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן". המלבי"ם מבחין תמיד בין הפה לשפתיים: הפה הוא הפנימי והשפתיים הן החיצוני, שהפה מבטא את הכל והשפתיים הן החלק החיצון. אם הוא אוטם את שפתיו לגמרי, שגם בדיבורו החיצוני אינו מפקפק בשום דבר - נחשב לנבון. זה מראה שאדם זה באמת יקר רוח ואיש תבונה, שהתבונן בדברים, ושאפילו אותו אויל הגיע בעצמו למסקנות נכונות ומבין משהו בדרכי הנהגת השם.
לסיכום: ארבעת הפסוקים בונים מהלך אחד. הבן הכסיל מכעיס את אביו וממרר את חיי אמו, ומכעיס אף את אביו שבשמים - וכפי שהכעיס ירבעם; וכשהוא עולה לשררה הוא מציק לצדיקים בעקיפין ומכה את הישרים בפרהסיה. מנגד, גם למי שהכוח בידו - לצדיק שתפילתו נשמעת ולנדיב המושל בעם - נאמר "גם ענוש לצדיק לא טוב": גדולתו של בעל הכוח היא בשליטתו בכוחו ובמחילתו, שהיא מכלל חסדו. ולבסוף, כשהשאלה הגדולה של צדיק ורע לו עולה, התשובה היא בשתיקה מתוך דעת: היודע דעת חושך אמריו כי ברור לו שאין עוול מלפני השם, איש התבונה יקר רוח ורגוע כי הוא מבין את טעמי ההנהגה, ואפילו האויל הספקן - אם יחריש ויאטום שפתיו, חכם ונבון ייחשב.